לוגו
הדיבור העברי ודרכי הפצתו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מתוך השלח כרך י"ב (חוב' ס“ז-ע”ב)

תמוז תרס“ג – כסלו תרס”ד

1

 

א.    🔗

הדרכים המובילות אל תחית אומתנו הן כל-כך נוגעות אלו באלו, עד כי קשה הדבר להפריד ביניהן. כשאנו באים לעבוד בשדה אחת מהן, אנו פועלים על כרחנו גם לטובת האחרות, ולפעמים קשה לדעת אל איזו מן המטרות השונות קלענו ביחוד, כן הן מתלכדות ונעשות לאחת. פלגים רבים הולכים אל נחל אחד, ובלכתם הם נפגשים ומשתפכים זה בזה עד שישָּׁכח מוצאם, אולם בהתחברם ישגא כהם לכלכל את הזרם השואף אל האוקינוס הגדול. קניני האומה מתחברים והיו ליצור שלם אחד, אשר אשרו תלוי באושר אבריו, וכשאנו רוצים להשביח אחד מהם אנו צריכים להספיק מזון טוב לכל הגוף. ועל כן אין להתפלא על זה, כי כשאנו באים לבקש אמצעים להפצת לשוננו ולתחיתה בקרב העם, אנו מסתבכים בשאר השאיפות המורכבות של תנועתנו הלאומית, שנוקבות ויורדות עד תכלית משאת נפשנו.

קודם-כל, הבה ונראה אל איזו מפלגה אנו מכַוְּנים באמרנו “בקרב העם”. אולם שאלה זו מביאה אותנו לידי שאלה אחרת, יותר כללית: אל איזו ממפלגות עמנו עלינו לפנות ביחוד בפעולתנו הלאומית בכלל?

חושב אני, כי מבלי לפקפק הרבה נשיב, שאנו צריכים לעבוד על ידי כל העם, בלא הבדל, לטובת כלו, אבל ביחוד עלינו לעמול בשביל דלת העם. כל הטוב החמרי והרוחני, שהציוניות יכולה להשפיע על עמנו, עלינו להביא על המפלגה הזאת, המרובה, המדוכאה והאומללה מכל המפלגות האחרות והעלולה לנטוש את קנינינו הלאומיים ולאַבד את אָפינו האישי לא מרוב טובה ונחת, אלא מתוך יסורים ודחקות. בכל מה שתנועתנו יכולה להמציא לטובת אחינו, במוסדות חסכון וחנוך, בהטבת הבריאות ובהרמת הרוח, בכל פנות שאנו פונים, עלינו לשוות נגד עינינו את המפלגה הזאת; אין לנו להסיח דעתנו ממנה אף רגע, כי היא יסוד אומתנו ועמוד-התָּוך שלה, וכאשר יוטב לה יוקל מעל האחרות ממילא.

זאת ועוד אחרת. כשׁנרכֵּז את פעולתנו בקרב ההמון נמשוך אלינו גם את המפלגות האחרות, המבקשות גם הן שדה-עבודה ופעולה ביחוד בקרב עניי עמנו. לאומיותנו, שנוסדה כֻּלה על האמת והצדק, צריכה, אם רוצה היא להתקיים, לעמוד לימין האמת והצדק בכל עת ובכל שעה, בכל דרכיה ומעלליה.

אל דלת עמנו נשים, איפוא, את פנינו גם במפעלנו זה. אנחנו נשתדל להפיץ ולהחיות את לשוננו בקרב המון בני-עמנו. לא נפרד מעל ההמון כשנתחיל לדבר עברית, אלא נזכה גם אותו בדעת הלשון, אשר לה הקדש שנים רבות בימי נעוריו ואשר לא חדל לאהבה ולראות בה חלק מעצמיותו עד היום הזה. גם הוא, העיף והיגע, לא על הלחם לבדו יחיה, גם לו לב רגש ונפש עורגת, גם לו יש צורך בשפת-מולדת. אם יכול לא נוכל למלא את כל מחסוריו, אם אין לאל ידנו לחלצו מן המצר, אנו צריכים, לפחות, לרומם את רוחו על ידי הרחבת ההכרה הלאומית בשדרותיו הרחבות. אל נא נשכח, שהתפתחות כל דעת וכל רגש נעשית לכח וליכולת, שמשפיעים לטובה גם על החיים החמריים.

וכשאנו באים להחיות את שפתנו בקרב העם הזה, הרי אין אנו יכולים להעלים עין מתנאי-חייו הקשים והמרים. אל נא נשכח שיש לנו הפעם דבר עם גשי-יום, אשר גם בשובם הביתה, אחרי עבודת-יום תמים, מעיקות עליהם דאגות מדאגות שונות בכל כובד-משאן עד לבלתי השאיר שם מקום לרוחניות וביחוד ללמודים. כלום יכולים העובדים האלה לשבת על ספסל-התלמידים ולשמוע אל שעורינו, אל דרשותינו ואל קריאותינו! לא, אַל נא נשלה את נפשנו בשוא ואל נבזבז לריק כחותינו. עלינו לבקש תחבולות מיוחדות כדי להשיג את מטרתנו גם במצב המעציב הזה.

אם אפשר להפיץ את לשוננו בקרב המוננו, אין זה אלא על ידי השׁיטה הטבעית, כלומר, על ידי יצירת ספֵירה, שבה ידברו עברית לא לשם למוד הלשון העברית, אלא כדי להביע בלשון זו את צרכי השעה ועניני השיחה. ואת הספירה הזאת יתן לנו בית-עם בדמות טוֹנְבִּי-הל.

בַּמכון הזה, שיִפָּתח לִרְוָחָה לכל העם, יוכל כל אדם מישראל לבלות בכל ערב שעה או שתים, לנוח מעמלו ולשכוח לזמן-מה את צרותיו ואת דאגותיו. בַּבַּיִת הַמְרֻוָּח, המואר והמקושט הזה יקבלוהו בזרועות פתוחות, שם יפגוש אך פנים מאירות, אך עינים מפיקות ידידות. שם ישתה כוס חמים בכל שעה שירצה, ישמע חדשות-היום, שיחת-רֵעים נאה, שירים נעימים, זמירות ערבות, מנגינות לוקחות לב; שם יראה תמונות מענינות מתולדות העמים והטבע, יחזה מחזות יפים על ידי פנס-הקסם, ולפעמים ישמע גם שיחה מדעית קלה או קריאה ספרותית; ועל הכל – שם יקנה ידידים נאמנים ויעשה חבר למשפחה גדולה, שמה יוכל להביא גם את משפחתו שלו, שם יחוגו ילדיו את חגיהם חברת בני גילם; בקיצור: שם ישכח רגע את עניו ואת רישו וירגיש, שגם הוא לא אך לעמל בלבד נולד.

והבית הזה עברי יהיה. בו ידברו, ישוחחו, ידרשו, יקראו, ישירו וינגנו אך עברית. הכל, הכל יהיה שם בעברית: השלטים, הכתבות, המודעות, התמונות. מובן שלא נכריח שום איש לדבר אך עברית, אין אונס; החובה לדבר בלשוננו מוטלת אך על העסקנים.

ביחס אל השפה יוכל בית-העם להיות לגדולים מה שיהיה גן-הילדים לקטנים: בשני המוסדות האלה תהא הלשון נלמדת לא על ידי ההסתכלות בעולם-המעשה וחקוי בלבד, אלא על ידי מעשים טבעיים, באמצעותם של החיים עצמם, באופן שהלומדים לא ירגישו, כי לשון הם לומדים.

נְשַׁוֶּה נא לפנינו איש, ששכח “גירסא דינקותא” שלו והוא בא בפעם הראשונה לבית-העם. בתחלה הוא קורא את הכתוב באותיות מזהירות ומנוקדות בחוץ: “בית-עם”, אחר כך את הכתבות: “בבקשה שלא לרוק על המעלות”, “בבקשה לקנח את הרגלים”, “מבוא”, “הכנס מבלי דפוק”. הוא נכנס אל הבית. הכתלים מכוסים תמונות: “תמונת הגאון…”, “תמונת הרב…”, “תמונת הד”ר…", “יוסף לפני פרעה”, “שמשון הגבור נוקם את נקמתו האחרונה”, “מתתיהו ובניו”; “לביאה וגוריה”, “אורחת ישמעאלים במדבר ערבי”, “ים זועף” וכדומה לזה, ובפנותו כה וכה הוא שומע מכל עבר: "שלום, אדוני! – ערב טוב, רבי י. – הואילה לשבת, הנה כסא. – תודה, יקירי. – תשתה כוס תה? – רב תודות. – קבלתם את “הצפירה” היום? – הנה מ. קורא אותה. – ומה החדשות מקונסטנטינופול? – האם תשיר המקהלה הלילה: “שם במקום ארזים?” – לא ידעתי, אדוני. – הלילה ינגן ל. בכנור, והעלמה ר. על הפסנתר –

– תערב לך שנתך, ידידי!"

כדברים האלה תקלוט אזן אורחנו בערב הראשון, וכאשר יוסיף לבקר בבית הזה כן ירבה להבין את אשר ידובר מסביב לו, ומעט מעט יזָרקו גם מפיו אמרים אחרים ויתאמץ, כדרך כל איש הגר בארץ נכריה, להשיב בלשון, אשר דברו אליו. במוחו של המסכן הזה, המדוכא על ידי דאגת פרנסה וצער גדול בנים, עוד ימָּצא מקלט גם ללשון החדשה, כי לא מלים ומשפטים בלבד ישמע בבית-העם, אלא יהיה שעות רבות בעולם עברי, שימציא לו מעט קורת-רוח והרחבת-הדעת. והעולם העברי הזה יטביע בזכרונו גם את הבטויים, שבהם היו מתלַוִּים המעשים, אשר נעשו בעולם זה. ויתרון לבית-העם מבית-הספר כיתרון המעשה מן המדרש, כי בראשון שומעים שוקדיו כל אומר ממשי אלפי פעמים מבלי משים, בעת אשר בשני תהיה כל חזרה, אפילו בשיטה הטבעית, לזרא. והמסבה, וההכרח להשיב בלי חשוב הרבה משכיחים במדה ידועה את באי בית-העם, בשעה שהם יושבים בו, את שפת מולדתם. והסח-הדעת הזה הוא התנאי הראשון והעיקרי להצלחה בתלמוד לשון זרה.

ואל תהי הלשון הממשית, שבה נביע את צרכי חיינו הפשוטים, קלה בעינינו. ראשית, היא היא הנותנת חיים לכל לשון ועל ידה נחיה את העברית בבתי עמנו בתתנו לאבות את היכולת לדבר בשפתנו עם בניהם תלמידי בתי הספר; ושנית, היא עיקר-הלשון והיא יסוד, שעליו תבנה השפה המופשטת הרוחנית, ובנידון זה אם הבסיס כאן הכל כאן.

ודבר אחד רוצה אני להטעים בזה: אם רוצים אנו לראות ברכה במפעלנו זה, אז עלינו לעשות את בית-העם לא לבית מדרש, לא לקתדרא לדרשות נשגבות, אלא למקום-מנוחה לנפשות עיפות. נבדח, נשעשע את אורחינו; נבליע את הקריאות ואת הדרשות בשיחות, בשירים, בנגינות, במשחקים. ולדרשותינו נבחר בנושאים מועילים ורבי-ענין ועל ידי זה נמשוך את הלבבות אל מכוננו ואל הרוח השפוך עליו ויכולנו עמוד.

לא אדבר על חשיבותו הגדולה של בית-העם ועל ערכו הרב ביחס הלאמי והמוסרי לכל המפלגות. אולם אין אני יכול לעבור בשתיקה על התועלת, שנוציא ממנו אנחנו, המשכילים העסקנים. כשנקדיש שעות מספר בשבוע לבית העם, נלמוד מעט מעט לדעת את נפש ההמון, מסחרותיה, שאיפותיה והשקפותיה. והדעת הזאת, הדרוש לנו כל-כך בפעולתנו הלאומית, הלא – נודה ולא נבוש! – חסרה לנו. ועוד מתן-שכר גדול לנו בצד מפעלנו זה: על ידו נבוא במשא-ומתן עם אנשי המעשה האמתיים והפשוטים. מספקי צרכי-חיינו, מְעַבְּדֵי החומר, האנשים העושים בעץ, באבן ובמתכיות, האופים, הטבחים, החיטים, הרצענים ועוד. לאיש איש מהם יש סכום רב של ידיעות יקרות-ערך, שרכשו להם בחיים מפי הנסיון היומי והידיעות האלה עולות על הרבה מידיעותינו העיוניות, שאנו שואבים מן הספרים ובבתי המדרש. לפיכך אנו יכולים ללמוד מאנשי-המעשה האלו הרבה מאד. מגענו בהם יפיג מעט את ריח הספרים הנודף מכל הויתנו. קרבת בעלי-המלאכה תפזר מעט את ענני ההפשטה, המכסים אותנו והמזיפים לנו את עין העולם.

 

ב.    🔗

אל בית-העם העברי צריך לצרף את סניפיו הטבעיים כבירי-הפעולה ביחס אל תחית לשוננו, והם: מקהלה, תּזמורת וחברת התעמלות.

השירה והזמרה תמשוכנה אל בית-העם את כל קהלנו: כעמל, כבטל, כלאומי, כבלתי-לאומי. ומה רב כח השירים והנגינות לסול מסלות חדשות בנפשנו, לזעזע את מיתרי לבנו ולחבב עלינו, הודות להשפעתם על הרגש, גם דברים, שאין שכלנֹו מסכים להם ומתוך שלא לשמה נבוא לשמה. וההרמוניה של הקולות ורוממותה של רוח השירה תקבענה בזכרוננו, כמו במסמרים, ביחד עם הרעיון העברי, גם את המלים העבריות.

לא פה המקום לרשום תכנית לזמרה בבית-העם, אולם, צריך להעיר בדרך כלל, שגם בנידון זה טוב לנו לרדת אל העם ולבקש מתחלה את הפשטות ואת הקלות. ככה טוב להשתמש גם בשירי התנ"ך וביחוד במזמורים נבחרים ובפיוטים יפים עם נגוניהם. בזה נראה להקהל, שיש טוב, נעים ויפה גם בישן, אלא שאי-הסדרים שלנו וקהות-טעמנו בגלות מנוּלים אותם.

השירה תועיל הרבה להפצת הלשון העברית הרוחנית, אבל להקנות לקהלנו את הלשון העברית הממשית יכולה ביותר – ההתעמלות בעברית. שפת ההתעמלות עשירה מאד בבטוים וסגנונה דורש את הדיוק, כי עליה להביע את כל תנועות חלקי גופנו לכל פרטיהם. וחוץ מזה, הרי המתעמלים מוכרים להקשיב בדיוק אל כל מלה, לשמוע – ולעשות. ולרבים מצעירינו תהיה העברית הלשון היחידה, שבה יִוָּדְעו להם מושגי ההתעמלות: הכלים, התנועות, תארי השמות והפעלים, – והם ישתמשו במלים האלו גם כשידברו בלשון אחרת. וכי יש שיטה מעשית טובה מזו? שלשלת של מעשים קשורים ואחוזים זה בזה בסדר הגיוני נמרץ ומוּבּעים בלשון מדויקת, וחזרה תמידית ומענינת על אותם הדברים.

ההתעמלות צריכה לכלול גם את כל המשחקים השונים, המעסיקים את הרוח ומפתחים את הגוף. כל אלה הם בית-ספר חי ללמוד לשוננו, – זה הלמוד היבש, שמטיל שעמום על הלומדים וששיטותיו הישנות חוסמות בפני כל הבנה עמוקה ותפיסה נכונה של הדבר הנלמד.

בודאי יקשו רבים: ומורי התעמלות בעברית מאַין ימצאו? אמנם, אין לנו עוד מורי-התעמלות, שיהיו יודעים את הלשון העברית אותה הידיעה העמוקה, הדרושה כדי להביע בה את כל פרטי-ההתעמלות לכל דקותם. ואולם, קודם שנתחיל ליסד חברות-התעמלות, נצטרך לקבוע ועד של מומחים, שיערוך ספר-למוד של התעמלות בלשון עברית. הספר הזה יכיל את כל תורת ההתעמלות עם תמונות רבות ויהיה לעינים למורים, אשר לשוננו אינה זרה להם. נחיצות החבור הזה מורגשת מאד בבתי-הספר העבריים ובחדרים המתוקנים, כמו שבארתי בהצעה, שנתכבדתי להציע לפני אסיפת מורי א"י. ואין ספק בדבר, שהדרישה למורי התעמלות בעברית תוליד בקרב הצעירים את החפץ להשתלם במלאכה ובשפה.

אך למותר הוא לדבר על הערך הכביר של חברות-התעמלות בתחיתנו הלאומית בכלל ובהטבת מצב בריאותנו והרמת כבודנו בפרט, על העקמומיות הרבות של הגוף והנפש, שיש בכחם של האֵמונים הגופניים האלה לפשט בנו, על קרוב-הלבבות הבא בעקבותם ועל ההשפעה הלאומית, שהמפעל הזה יכול להשפיע על אחינו העומדים מרחוק לתנועתנו.

ראוי לשום לב, שהאמצעים להפצת לשוננו בקרב העם, אשר הצענו עד עתה, הם כולם מוסדות, שזכות קיומם, האנושית והלאומית כאחת, נעלה מעל כל ספק אפילו אם לא היתה להם המטרה הגדולה להפיץ את הדבור העברי. וזוהי, לדעתי, מעלתם היתרה. כי, מצד אחד, אך מפעל, שתועלתו המעשית גלויה, בולטת ומרובה, יכול להתקיים, ומצד שני אך מוסדות מלאים חיים ומעשים יכולים לתת חיים ללשוננו ולהוציאה ממסגר הספרים אל רחבי-העולם.

 

ג.    🔗

אחד מן האמצעים היותר חשובים להפצת הדבור העברי בקרב העם הוא, לדעתי, יסוּד תיאטרון עברי.

רוצים אנו להחיות את לשוננו בדבור בקהל רב, להראות את כחה להמון גדול ולעורר בשדרוֹת רחבות את החפץ לדעתה; אנו מתאמצים לחבבה על בני עמנו, להשמיעם את צלצולה, להרגיל את אזנם אל קולותיה, להטעימם את בטוייה ואת סגנונה ולקרבם אל רוחה ואל דרכיה; אנו משתדלים לשרש מקרב עמנו את הדעה, כי העברית היא אך שפת ספרים עתיקים, ולהוכיח לו, כי חיה תחיה. ומי ייטיב למלא את כל המשאָלות האלה יותר מתיאטרון עברי? כלום יש אמצעי-של-פרסום גדול מזה?

התיאטרון העברי יהיה מוסד, שיעביר לפני קהלנו את מחזות-החיים בכל טבעיותם: מרד ומלחמה ושלוה ושלום, שנאה ואיבה ואהבה ואחוה, קנאה ונקמה ומחילה וסליחה, רשע וזדון וצדק ותום, שעבוד וחירות, צביעות וטהר-לב, עריצות ויושר. שירה וזמרה, רקודים ומחולות ישמעו ויראו בו, אבל גם אֵבל ודמעות, אנחות ואנקות ימצאו בו מקום. וכל אלה יהיו מובעים בעברית חיה, בדברים יורדים חדרי-לב, בתמונות נאמנות ומזהירות, שעיני-הרואים ניזונות מהן.

וכי אין זה לעמנו בית-ספר מעולה על פי השיטה הטבעית, המעשית?

ומה עז כחו של התיאטרון העברי ומה גדול ערכו בשביל התנועה הלאומית בכלל! כל מלה הנשמעת מעל הבמה היא טפת טל של תחיה, היורדת על לשון חצי-מתה, כל מחזה הוא שפעת קרני-חום לנפשות נקפאות. כל חזון יזעזע את מיתרי הלב העברי, אפילו אם היה לאבן זה רבות בשנים, ויצית בו את זיקי אהבת הלאום, המקננת בלב כל אדם. מציאותו של המכון הזה לבדה היא קול קורא בעוז, כי חיה נחיה, כי חיים חפצנו ואת זכות-קיומנו נדרוש. התיאטרון העברי הוא אמצעי להשמיע את בשורת רעיון תחיתנו בכל הארצות לרבבות יהודים ולא-יהודים, אשר טרם שָׁמעו את שִׁמְעוֹ.

ומה יפריענו לכונן תיאטרון? כלום יש לחוש, שמא לא ימָּצאו בקרבנו בעלי-כשרון, שירצו להקדיש את כחם למפעל הזה? כלום לא ימצאו בעמנו, המספיק משחקים ומשחקות לכל במות אירופה ואמריקה, איזו עשרות אמנים לצרכו שלו? נקל להבין, שלא במהרה יגיעו משחקינו אל מרום תפקידם. ועם כל זה צריך להתחיל. “רומי לא נבנתה ביום אחד”. מעט מעט יהיו גם משחקים עבריים מצוינים כמו שיש משחקים יהודים מצוינים בכל ארצות-תבל.

אבל אמור יאמרו לנו: “עת צרה היא לעמנו, ימי תוכחה לישראל, אלפי אחינו מבקשים להם ואין, חבורות נודדים תבקשנה מפלט ושערי הארצות נסגרים לפניהן; ובעת הזאת מציעים ליסד תיאטרון עברי!” –. אמנם, נכונים ואמתים הם הדברים האלה. מצבנו נורא ומצוקתנו איומה; אבל דוקא בעת כזאת אנו רואים ונוכחים, מה דל כחנו ומה רפה תנועתנו, אחרי כי לא נתפשטה בעם. כדי שתעמד לנו הצלחה מקרבנו, צריך שנשתתף בה כולנו. אך עם שלם יוכל להציל עם, עם שלם על כל מפלגותיו וכתותיו, אחת לא נעדרה.

אל נא נדמה, כי ישועתנו קרובה. לא כה בזול נקנה את פדותנו, לא בפרוטות-מספר יוסד גוי. ולפי שעה מרכז-הכובד של עבודתנו הוא הפצת רעיון התחיה בכל פנות עמנו. קשה היא העבודה הזאת ואנחנו, הלאומיים המועטים, חיבים להשתמש בכל האמצעים הטובים והמועילים כדי שנגיע אל מטרתנו. אין דבר אשר יכבד ממנו, אין פעולה אשר תקשה משליחי התחיה. גם תזמורת, גם תיאטרון עברי ניסד בשעה שהיינו צריכים לקרוא לבכי ולמספד; וגם לאלה נקרא, אך לא לבכי על גוסס, לא למספד על מת, אלא זעקת-שבר מפוצצת-סלעים נעורר ושאגת-תקומה מפוררת-צורים נשמיע. אבל גם שמחתנו גם אבלנו ממקור אחד יהיו נובעים: ממעמקי-לבותיהם של בנים נאמנים לעמם, הקוראים לכל אחיהם קריאה עזה ונמרצה: “לחיים ולא למות!”

 

ד.    🔗

עתה אדבר על מוסד, שלא יפיץ את לשוננו, אלא יטע אותה מטע נאמן בקרקע שמנה ופוריה, אשר קוץ טרם יעלה עליה ושית לא ידעה ואשר כל רוח-קדים וכל חורב יוביש את פִּריה. על גן-הילדים אדבר הפעם.

המוסד הזה, ההולך ומתפשט בכל חלקי-תבל והעתיד להיות ליסוד-החנוך, יקר ונכבד לנו הרבה יותר מאשר לכל העמים. כי, אם בית-הספר יכול להעלות ארוכה להרבה מפצעינו הרוחניים והגופניים ולקרבנו אל משאת נפשנו, הנה יוכל לעשות זאת אך אם נתחיל בגן-הילדים, המנגד את הברזל בעודנו חם.

הבה ונראה, מה הם חסרונותינו הלאומיים, היכולים להמנות במדה ידועה על ידי חנוך, ולְמַה אנו יכולים לקוות בנידון זה מגן-הילדים.

החסרונות, שנולדו בנו בגלותנו ונשתרשו בקרבנו באותה מדה, שהיו לנו למומים לאומים, ואנו חיבים לבקש מרפא להם על ידי החנוך, הם:

א) רפיון גופנו.

אך למותר הוא להרחיב הדבור על זה. כלנו מודים, כי חולים אנחנו ולהרפא אנו צריכים. חולשתנו נראית ובולטת ביותר באותן הארצות, שההשכלה המתשת כחו של אדם עדיין לא נגעה בהן, במקום אשר האדם יחיה עוד, פחות או יותר, על אגרופו. שם אנחנו לפעמים ממש ללעג ולקלס. כי חולשת גופנו גורמת לעתים קרובות גם לרפיון-רוח ומורך-לב. אין ערוך להנזק הרב, שגורם לנו מצב-בריאותנו הרפה על כל מדרך כף רגל, בכל משלח ידנו. על כן צריכה שאלת הבריאות להעסיקנו יותר מכל.

ב) הרִחוּק מעולם-המעשה ומן הטבע.

כל מפלגות עמנו רחוקות מעולם המעשה ומן הטבע יותר מן המפלגות המקבילות להן, בכל עם אחר. אין בנו אותה האהבה אל התולדה, אל ההר, אל היער, אל השדה והאחו, המקננת בלבות כל בני אדם, אותה החבה הטבעית אל החי ואל הצמח, שיש בכל אדם חי ובריא. ומשכילינו רחוקים מן העולם הממשי הרבה יותר ממשכילי שאר העמים. כמה מיני צפרים, דגים ושרצי-עוף אנו יודעים? בי כמה מיני אילנות וצמחים נבהין? מה מועטים הם כלי-האומנות הידועים לנו! ואפיל את החיות הביתיות אין אנו מכירים כראוי. זרות הן לנו. אנחנו אין אנו מבדילים בין כלב לכלב, בין חתול לחתול, וכל סוס לנו סוס. בכלל מתיראים אנו מפני הטבע, ואין אנו אוחזים במלאכות הטבעיות אפילו אם מתן-שכרן בצדן. לא בכל יום יכולים אנו לראות יהודים דַיָּגִים, מַלָּחִים, צַיָּדִים, קַדָּרים, שַׁיָּשִים, סַתָּתִים. גם בין מלומדינו מעטים מאד הגיאוגרפים והגיאולוגים, וכנראה אין לנו סועים ואַוירונויטים כלל.

אין ספק, כי תנאי הגלות גרמו להתרחקותנו מן הטבע והם הם שפתחו בנו מגרעת עצומה זו עד שהיתה למדה רעה, אשר דור לדור ינחילה. אבל גם בית-הספר – לא רק ה“חדר” – המופשט מתחלה ועד סוף, אשר אך ספרים ונייר יציג לפני תלמידיו המבלים בו את מבחר ימי ילדותם ונעוריהם, – בית-הספר הזה לא נתן לה“אדם הגשמי” שבנו להתפתח והיה למסך-ברזל בינינו ובין הטבע. אכן ברוב בתי-הספר, לאל הפחות באירופה, עדיין שולטת ההפשטה שלטון רב, והלמוד משכיח את השמוש; אבל גם במעט המעשה שיש בהם אנו מזלזלים מאד ומבטלים אותו כמעט לגמרי, עד שאינו תופס כמעט שום מקום בין הלמודים העיקריים, לדעתנו. במוסדות הלמוד אנו מבקשים אך לשונות, דקדוקיהן וספרויותיהן, תולדות העמים וסתם השכלה, ולא קשה למצוא בינינו צעירים בעלי תעודות, אשר בבטלנות הם יכולים להתחרות עם האברכים יוצאי-הישיבות. בכלל מדמים רבים – ולא מחכה – כי “חכמה וספר” הם שמות נרדפים; ואולם אצלנו הם שם אחד בלתי-נחלק. על כל פנים, חכמתנו מרובה ממעשינו.

הרחוּק הזה מן הטבע מכשילנו בכל דרכי-החיים: באכות, באומנות, בצבא וגם במדעים. כשבא נער מישראל, בן ארבע עשרה או חמש עשרה שנה, ללמוד מלאכה, הרי הוא דומה לאיש בא בשנים, הבא ללמוד שפה זרה לו לגמרי. שכלו נאחז כבר בעולם המופשט, עינו הורגלה שלא להסתכל בממש, אלא להשקיף השקפה שטחית על כל דבר; הדומם, הצומח והחי רחוקים ממנו כרחוק הספר מהם. בית-הספר שם כבר מסוה על עיניו ושלל ממנו את טביעת-העין של איש מעשה. חיינו הרחוקים מן הטבע – הודות למסבות ידועות – נוספים על בית-הספר עושים אותנו לאנשי-רוח חסרי-גשם, ועל כן נעדר כשרון-המעשה בתוכנו.

ועוד גם זאת. התנכרותנו אל הטבע מרגילה אותנו להכנע מפניו תחת להאבק עמו ולהכריעהו, והרגל זה מרבה את מורך-לבנו, שאנו סובלים ממנו גם בלי זאת, הודות לרפיון גופנו ורוחנו.

ג) חוסר שפת-מולדת.

ישראל הוא העם היחידי בארץ, שאין לו שפת-מולדת, או – יותר נכון – שיש לו שלש שפות-מולדת: שפתו העתיקה, השפה, שהביא עמו בלכתו מגולה אל גולה, ושפת-ארץ-מגוריו.

רבוי השפות מצד עצמן הוא צרה לאדם, כי הן שוללות ממנו זמן מרובה ללא-תועלת ומונעות אותו מלדעת אף אחת מהן על בריה. אולם אצלנו נעשית צרה זו לאסון, כי אין לשפתנו המדוברת כל זכות-קיום בעולם-הלמוד, וילדינו, כשהם נכנסים אל בית הספר, דבר להם אך עם לשונות זרות אשר לא ידעון, ומקטנותם הם מוכרים ליַגע את מחם הרך ולהעבידו עבודה קשה חסרת כל ענין בעיניהם. מסכנים! בטרם ידעו טוב ורע כבר מעלים עליהם עול כבד. אשרי הילד הבא לביה“ס ושפת הספר בפיו! את החלק הקשה ביותר של הלשון למד בשעה שעדיין לא רצו ולא נתכוונו ללמדו כלום. ומה אומלל העברי הקטן, שעליו לעמול שנים רבות אפילו אם ילמדוהו בטובה שבשטות, עד אשר ידע את אשר ידע חברו הלא-יהודי בטרם יבוא לביה”ס. ועל הרוב לא שפה מתה היא, לילד בן שבע!

אכן, בנינו הם היחידים על פני כל הארץ, העמוסים משא כבד כזה מראשית ימי ילדותם. נקל להבין, איך פועל דבר זה על בריאותם ועל מהלך למודיהם. ואנחנו כלנו חובבי תורה וחכמה אנחנו ולא נותֵּר חלילה אף על למוד אחד; ואנו משננים לבנינו: שפות למדו ושבע חכמות דעו!

ולא אך לבנינו נעשה למוד הלשון העברית לאסון, אלא גם ליהדות בעצמה. כי שני שלישי הזמן, אשר ילדינו מקדישים לתורתנו וללמודינו הלאומיים, יוציאו ללשון ולדקדוקה. כשלש שעות ביום מקדישים רוב ילדי עמנו במשך שמנה שנים לשפתנו, אשר ערכה בחיים דל גם הוא. מה גדול הנזק ומה קטנות התוצאות לעמת רבוי הכחות המבוזבזים!

אבל אי-אפשר בימינו אלה לאבד זמן רב כזה. תנאי חיינו אינם מרשים זאת, ומיום ליום מתמעט מספר האבות, הנכונים להקריב את עתות ילדיהם על מזבח הרעיון הלאומי או מצות ו“שננתם”, ורבים מסתפקים להקדיש להלשון העברית שעה ביום או שעות מספר בשבוע. אולם בני האבות האלה סובלים את עול הגלות העברית יותר מבני האדוקים, כי עליהם ללמוד דברים חסרי-ענין כנטית פעלים ושמות עבריים וככללי-הדקדוק העברי וקריאת ספורי ילדים קטנים, בעת אשר חבריהם הלא-יהודים מטיילים, משתעשעים, משחקים ונהנים מן העולם הזה.

עם שלם ורב מעביד את ילדיו הקטנים עבודת פרך, את ילדיו הרכים, החלשים. החולנים, ואין איש שם על לב! עם עני ואביון מוציא מיליונים על לאומיותו, ופרי עמלו הרב והעצום מעט הוא מאד; את מיטב דמם מעלים האבות והבנים היהודים על מזבח יהודתם, והיא הולכת ומשתכחת מישראל! היש מחזה מעציב מזה? היש טרגידיה מרה מזוּ? מי ימנה את הכחות הרבים של ההורים העניים, המורים הנאמנים והילדים התמימים, המוּצאים לשוא, מי יספור את עתות טפנו, ימי-הילדות היקרים, אשר תתּוֹמנה לריק; מי יערוך את הנזק הרב שאנו גורמים ליהדות במה שאנו מעמיסים על בנינו משא כבד, ועל כן נמאסים לשוננו ותלמודנו בעיניהם!

האמנם נעמוד על דם אחינו ובנינו – ונחריש? האמנם נראה פליטת נפש אומתנו הולכת וכלה – ונחשה? בריאותנו, רכושנו ורוחנו מתבזבזים לבטלה, ומה אנו עושים נגד כל זה? כלום מותר ואפשר לנו לחכות לרפואות בדוקות, עד בוא יום גאולתנו השלמה, עד עת קץ?

כל היודע את עני עמנו ומחסורו מצד אחד ואת זרם החיים, הנוסח מקרבנו את טובי בני נעורינו וסוחפם מעמנו והלאה, – מצד שני, יודה, כי אסור לנו לחבוק את ידינו ולהמתין. חובתנו היא למר ולרפא את הנגעים אפילו רפואה בלתי-שלמה.

ואחת מן הרפואות הבדוקות והמנוסות לתחלואינו אלה הוא – גן-הילדים.

המוסד הזה, אשר עלינו לכונן לפי צרכי עמנו, יפתח שעריו לכל טפנו, לילדים ולילדות, מבני-שלש עד בני-שבע. גן-הילדים יהיה להם למחסה מקור, מחום, מאבק, מאויר משחת, מחוסר רחיצה וסריקה, מאכילת מאכלים נרקבים, מבטלה שאין בה ענין ותנועה; הוא יהיה לבית-מרפא לבני דלת עמנו הכחושים, שהם כרובם מעטי-דם, חלשים וחלנים; הוא יהיה, לכל הפחות במשך היום, למעון מואר, מרֻוָּה ויבש לבניהם של שוכני הדירות הרטובות, הצרות והאפלות; הוא יהיה לאומנת נאמנה, שלא תגרע עיניה מחניכיה, לרוב עוללינו, שאין אמם, העמוסה עבודת הבית, יכולה לפנות אליהם. האמצעים, שבהם ישתמש המכון הזה כדי לחזק את הרפים ולאמץ את החזקים, הם: שמש, אויר, נקיון, תנועה, משחקים, שעשועים, עבודה לפי רוח העוללים, שירים ומחולות, טיולים, וביחוד – אהבת האומנת לאמוניה.

גן-הילדים יתאמץ לפתֵּח בילד את חושיו, את כשרון ההסתכלות והמעשה, את הנטיה והחפץ לבקש בכל מעשיו את היופי ואת השכלול, את הסדר ואת ההרמוניה, ועל כן יעסיק את חניכיו בכל מיני מלאכות, המתאימות לרוחם ולכח-השגתם. העוללים יכוננו עמודים ושערים וגשרים, יבנו בתים, היכלות ומגדלים, יבנו ויסתרו, ייפו וישכללו. הם יעשו צעצועים מנייר ומטיט, מחֵמר או מבצק; ייצרו כלי-יוצר שונים, תבניות בהמה, חיה ועוף וצלמי פרי העץ והגן; הם יתפרו וירקמו, יארגו ויציירו; ובכל תשלט הרמוניה: בקוים, בצבעים ובגונים. הם יעדרו וישַוו את פני הערוגות, יזרעון וישקון ויאספו את תבואתן; הם יתעמלו, יחולו במחולות וישוררו. ובכל יהיה סדר וקשר הגיוני, הכל יהיה ערוך, הכל יהיה מכון; הכל ימשוך את לב הילד, יעסיקו, יבדח את דעתו ויפתח בו את החבה למעשה, למעשה נאה ומשוכלל, ואת האהבה לטבע, לדומם, לצומח ולחי. הכל יעורר בו את החפץ להסתכל בכל דבר ולירד לעמקו, יפקח את עיניו ויחדד אותן לתפוש את חלקי העצמים. גן-הילדים ילמד את אצבעות הילד לעבֵד את החומר ולהטותו אל אשר ירצה, ויטביע בו את הדעה, שהאדם הוא השליט בתולדה ועליו להכניעה – ויהי מה.

והדעה הזאת, וביחוד התגשמותה במעשים, מה צריכה היא לילדינו! מה רב ערכה באדם ומה חסרה היא לנו, – אנו, הנסוגים אחור מפני הדר גאון הטבע ומצפים תמיד לישועה מן החוץ!

וגן ילדינו עברי יהיה. בשעה שישתעשע בו הילד וישחק, בו בשעה, שיחול וישורר, בשעה שיעבוד בו, כשיאכל וישתה, כשיישן וייקץ (כי גם עריסות תערכנה לקטני החניכים), ישמע אך את לשוננו ויקלוט את רוחה בטרם תטביע לשון אחרת את חותמה על כל נפשו עד לבלי הניח כל מקום לצרותיה. והשיב גן-הילדים לעמנו את שפת-מולדתי, את הגזלה אשר גזלו ממנו, והציל את בנינו מצרת-הלשונות ומעבודת-הפרך. בעשר שנים לא ילמוד אדם שפה זרה על בריה גם אם יקדיש לה זמן וכחות רבים, ובשלש שנים לומד העולל שפה עד היותה לו – אם לא יעזבנה כלילללשון-מולדת, באופן2 שעיקרי דקדוקה יהיו לו אחר-כך לדברים-של-מה-בכך, אשר ידעם בנקל. במשך דורות אחדים יעלה בידי המכון הזה להחיות את שפתנו בפי האמות הישראליות, ואז יהיה כל בית יהודי לגן-ילדים עברי, ואז ידעו בנינו עברית על כרחם וילמדו איש איש לפי רוח אבותיו בילדותם ובבחרותם את היהדות ואת ספרותה.

ולא רק את שאלת הלשון העברית יכול גן-הילדים לפתור, אלא גם את שפת המדינה יוכל לשים בפי ילדינו כשפת-מולדת. שתי השנים הראשונות, במחלקה הראשונה, ידבר הילד בגן אך עברית, ובשתי המחלקות האחרונות ידובר חצי-היום בשפת המדינה. ככה מלמדים בגני-הילדים אשר בבלגיה פלמנדית וצרפתית, ובקנדה – צרפתית ואנגלית.

השאלה מתעוררת מאליה: מאַין נקח מורות לגני-הילדים? – התשובה היא: אנחנו ניסד בית-ספר לגננוֹת. אם נסכים לכל האמור עד כה, הלא נודה, שהמכון הזה הוא חסכון גדול לעמנו, כי ההוצאה הזאת תכניס אלף שערים. אין ספק, כי ברבות הימים נצטרך למוסדות רבים לתכלית הכנת גננות. אולם לפי שעה אפשר למצא גננות יודעות עברית, שלמדו את תורת גני-הילדים להלכה ולמעשה בבית-ספר רוסי או גרמני. אם תשתלמנה הצעירות האלו במשך שנה אחת בידיעת לשוננו ובשמוש הדבור, תהיינה לגננות עבריות. גני הילדים דורשים גם הם, כמו ההתעמלות, כי ועד של מומחים יערוך בעברית ספר, אשר יכיל את כל הצד השמושי של המלאכה-החכמה הזאת, וספר זה יהיה לגננות למורה דרך הלשון המדויקת, כפי דרישת גני-הילדים.

אמנם, גני-הילדים הראשונים לא יכולו לתת לנו, ביחס אל הלשון, את כל מה, שאנו מקַוים מהם. ואולם, אכרינו הראשונים וראשית-ישובנו ומפעל תחיתנו בכלל – האלה הם שקוינו להם? וכי בשביל זה לא היינו צריכים להתחיל בישוב במפעל-התחיה כלל? עלינו להשתדל, שנגיע מעט מעט אל השלמות הרצויה.

אבל – יאמרו לנו – מי ילמד את בנינו אחרי עזבם את גן-הילדים? הן הם לא יוכלו לקחת תורה מפי מורים, היודעים אך “לתרגם פסוק כצורתו”? אין ספק בדבר, שאחרי הִוסד גני-הילדים מוכרחים נהיה לכונן גם בית-ספר, או בתי-ספר, למורים, ואולי גם יבוא יום, שבו נהיה מוכרחים להקים בית-ספר למורי-המורים. אבל היום הזה רחוק הוא עדיין, ומי יתן ויקרב יותר ויותר…

נשובה, איפוא, אל גני-הילדים.

לפנינו כר נרחב לעבודה לאומית, שכל בני עמנו, כחרדים כחפשים, כלאומיים וכבלתי-לאומיים, יכולים לעבוד בו, אם גם בדרכים שונות ולמטרות שונות. את פעולת המוסד הזה בהפצת רעיות תחיתנו קשה להעריך. הראו גן של עוללים בריאים, רחוצים וסרוקים, בעלי פנים מאירים ועינים מפיקות חיים ושמחה, ידים יודעות לעשות ורגלים ממהרות לרוץ ולחולל שפתים מיטיבות לשיר ולדבר, ולשיר ולדבר עברית, אפילו למתבולל קיצוני – ונוכחתם, כי הזיק האחרון של היהדות יתלבה ויתלקח בקרבו, ושביב קל של תקות-התחיה יתגנב אל לבו.

אם מעשינו יוכיחו את אפשרותה ואת תועלתה של התחיה, אז יתכנסו כל אחינו אל תחת דגלנו. נפיצה נא, איפוא, את רעיוננו על ידי השיטה המעשית: נכונן גני-ילדים, בתי-עם, תיאטרון, חברות של התעמלות ושירה, – ותקופה חדשה תחל במפעלנו, ואנחנו נראה ברכה רבה בעמלנו.

מנהיג הציוניים קרא את הקריאה: כבשו את הקהלות! ואני מעיז לקרוא: כבשו את הטף! אחזו לנו שועלינו בטרם יחבלו את כרמנו. צקו רוחנו על זַרענו והבו לנו בנים עבריים, אשר הם לא יבושו בעמם ועמם לא יבוש בם. הקימו דור לישראל ואנשים לאנושיות!


  1. הרצאה, שהרצתה באספת “דוברי עברית” בבזיליאה בימי הקונגרס הששי.  ↩

  2. “באופ” במקור המודפס, צ“ל: באופן – הערת פב”י.  ↩