נוֹשֵׁב רוּחַ, מַפְשִׁיל כַּנְפֵי בִגְדִי,
בַּשָּׁמַיִם שָׁטוֹת דֹּם עֲנָנוֹת;
אַךְ לַשֶּׁלֶג אָבַד כְּבָר כָּל זָהֳרוֹ,
אַךְ בַּגַּן כְּבָר שְׁחוֹרִים הָאִילָנוֹת.
הַרְחֵק הַרְחֵק זָעִים אֵדִים חַמִּים,
שָׁם הָאָבִיב פּוֹקֵד הַחֲיָלוֹת!
עוֹד בַּסֵּתֶר יַעֲשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂהוּ,
עוֹד לֹא בָאָה עִתּוֹ לְהִגָּלוֹת…
אֲנִי נִשָּׂא מַהֵר בֵּין הַשְּׂדֵרוֹת
בְּמִשְׁעוֹלִים רֵיקִים וְדוֹמֵמִים;
כְּבָר אֶל לִבִּי גֻנַּב נִיב מַעְיָנִים,
בַּמַּעֲמַקִּים רוֹעֲשִׁים וְהוֹמִים…
תרס"ט