היום יהיה הדבר הזה.
אל השולחן, אשר לפני מרשיעי מנדיל ביליס, יגש יהודי כחוש ודל. גופו רזה – אלפים שנות שרב נורא וקרח איום עברו עליו בתוך מדבר-האדם: עיניו קודחות אש – בהן בוער גאון אלפים שנות צרה ויסורים, שלא העבירוהו על אמיתו. הוא יגש, ינעץ את עיניו בקהל אשר מסביב לו, רטט-צפיה נעלמה ימלא את האולם, הכל יאלם, והוא, הכחוש והדל, ידבר. אבנים יסיע מתוך לבו ואחת-אחת יזרוק אותן באנשים אשר לפניו.
וככה ידבר:
“מַלָכֶם, כי חרדתם כלכם ובאתם הנה לעמוד על חרפתכם וכלימתכם? הנה המפלצת, אשר אתם מגדלים זה שלש שנים ואשר אותה אתם אומרים להעמיד כיום הזה גם בהיכל-המשפט. אתם המצאתם את השקר הזה, ולא רק בשביל אחרים המצאתם אותו, למען גרות ועורר את החיה הנרדמה בתוכם, כי-אם גם בשבילכם, למען השתיק את הדיין אשר בלבכם, שלפרקים עדיין קולו נשמע להותכם ולחרדתכם. קול טמיר לוחש לכם, כי דם העם, אשר אתם ושולחיכם ושלוחיכם שופכים שנה-שנה, יום-יום, דם נקי, דם טהור הוא, כי לא יכופר לכם עד העולם ומידכם ומיד בניכם ובני-בניכם ידרש עד דור אחרון. ובהצק לכם הקול הלוחש בקשתם להשתיקו, ואמרתם: אוכלי-אדם הם הללו ודמם מותר. יודעים אתם, כי פיכם ידבר שוא, ואולם השקר הזה מפלטכם היחידי הוא למען תמצאו לכם מנוחה. בואו אפוא ועמדו על חרפתכם וכלימתכם – על מנוחת-שאול אשר בקשתם ומצאתם לנפשכם”.
“ואם יש בקרבכם אנשי חכמה ומדע, המאמינים במפלצת זו יצרתם, – הבוז לחכמתכם ומדעכם. זה אלפי שנה תועה בתוככם עם עני ודל, כל היום וכל הלילה אתם אורבים לו, את צעדיו אתם סופרים ומונים, את ידיכם הגסות אתם תוקעים אל תוך נפשו כל שעה ועיניכם החושדות משוטטות בארבע פנותיו תמיד. ואחרי כל אלה עוד טרם הספיק מדעכם להבין, שאי-אפשר לו לעם זה, כי דם ינעם לחכו, שאי-אפשר לו לאלהיו של עם זה, כי ירח מנחת דם-אדם וירצֶהָ. יבואו איפוא חכמתכם ומדעכם ויעמדו גם הם על חרפתכם וכלימתכם”.
“ואם יש בקרבכם איש, אשר יירא לנפשו, פן תדבק גם בו חרפתכם, כי אחיכם בן-עמכם הוא, יקום הוא ויבכה על הקלון, אשר הבאתם לעולמכם ולעולמו, יקום וישפט עמכם, יקום ויטלטל את תורתכם אתם ובשמה ידבר אליכם, למען ירפא לבבכם וחרדתם חרדה גדולה על השקר והנבלה, אשר אותם אתם ממלאים את נפשכם ואותם אתם אומרים להוריש גם לבניכם אחריכם. אנחנו את תורתנו לא נטלטל, אנחנו את קדשינו לא נביא אליכם, כי לא לנו החרפה, כי אם לכם”.
“הביטו וראו: כל העם אשר מסביב שלכם הוא. עומד הוא ומחכה לדעת את אחריתכם: אם אחיכם, היושבים כסאות למשפט, יסתמו את מעינות השקר בפניכם, למען לא תמצא עוד ידכם לו, או כי יפתחו לכם את המעינות ההם, למען תשברו בהם את צמאונכם הנורא לשקר ולנבלה – צמאון אשר לא ידע רויה. כל העם אשר מסביב שלכם הוא ואת אחריתכם הוא מבקש לדעת. מאתנו אין איש. שכבו בבשתכם וחרפתכם תכסה אתכם, כי הכינותם לכם”…
אבל אל נא נשלה בשוא נפשנו: הדבר הזה לא יהיה, לא היום ולא מחר. לשון זו כבר נשכחה מאתנו וגאון זה כבר כבה בעינינו. היהודי הכחוש והדל לא ידבר את דבריו והעם אשר מסביב – שלנו הוא. הנה הוא העם העומד עגום-נפש ודואג לאחריתו: אם יצא ביליס זכאי בדינו “וסרה החרפה מעלינו”, ואם יצא חייב בדינו – “יכתם עון כולנו”. למה נכחד? בתינו מלאו דלי-נפש, ודלותם זו הגיעה לידי כך, עד שהם רואים את עם ישראל כאלוּ הוא ולא העם האחר יָעמד היום למשפט בקיוב, עד שהם יראים, פן תדבק בנו חרפתם וכלימתם של יוצרי-המפלצת. וכבר נמצאו גם עתונים לישראל הקוראים לשקר ולנבלה שנוצרו בקיוב משפטו של עם ישראל.
ואולם אל ידון רוחנו בדלי-הנפש. אין אדם נתפס על דלותו. תהי נא לנו למצער התקוה האחת, שהאנשים, אשר יבואו מאתנו ללמד זכות על ביליס, יודעים, כי לא עם ישראל יָעמד היום בקיוב למשפט, כי כבוד ישראל וכבוד תורתו לא יוטלו בגורל לא היום ולא מחר, לא בקיוב ולא בשום מקום אחר שבעולם. ישכבו הם, יוצרי השקר והנבלה, בבשתם ואותם תכסה חרפתם, כי הכינו להם.
העולם 1913