לוגו
ימים יחפים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

פרק ראשון: בַּיֶּקֶב    🔗

פתאום מבלי לדעת בברוּר מה גרם לכך, תקפה את יוֹסף דוֹר סחרחורת-ראש משוּנה. בתחילה זקף את המקרה על חשבון אוירת היין, שעמדה בכל חלל היקב ושצרמה את חוּש-הריח של הבלתי-רגיל לכך, אוירה אשר הביאה אותו בימים הראשונים של העבודה לידי רגש של בחילה קלה. אבל משחזר לחשוב על כך נדמה לו, שאין הדבר מתקבל כלל על הדעת. הן כבר הסתגל לתנאי החיים ביקב ולא יתכן, איפוא, שחזרו הרגשות הבלתי-נעימים. מיץ היין המהוּל במים קרים לא היה לו עוד לזרא ושתהוּ בהנאה מרובה בכל עת אשר דמה להרגיש צמאון. מה קרה איפוא הפעם?

אך לא היתה כרגע שהוּת יתרה לדרוש לסבת הרגש המוזר, כי הנה נשמעה כבר מאחוריו קריאת אזהרה מקוטעת:

– הה, שמע-נא, אל תתעמד – – – הרי הנך עוֹצר – – –

אכן לא היה זמן להתעכב, ולוא גם לרגע קט. ואף צריך היה להזדרז ולהריק את הבריכות, למען תוכלנה לקבל זרם יין חדש.

והעגלות בחוץ, המלאות פרי הענב, הלכו ורבו. העבודה היתה בעצם תקפה. הקיץ צעד השנה בצעדי ענק והתקרב ובא לפני זמנו, במצאוֹ את האכרים מבוהלים כאותם בני הבית המתכוננים לבוא אורח חשוב, והלז הקדים את בקורו ומצא את המארחים בעצם התכונה הרבה לקבלתוֹ.

מעל לשדות והכרמים להט כדור השמש ברוב עוזו. השמים תלו מעל הארץ ככפת ברזל מלוהטת עד לובן, ואויר הקיץ המוקדם הבשיל במהירות בלתי-צפויה את פרי הגפנים, עד כי הגרגרים של אשכלות הענבים, אשר הבשילו כמעט בבת אחת, התבקעו מרוב עסיסם.

הזדרזו הכורמים, בהזניחם עבודות הסובלות עוד דחוי כל-שהוא, הקהילו את בני משפחתם ושכרו פועלים שכירים ויצאו כולם לבציר הענבים.

ומיד התחילו לנהור מן הכרמים לעבר היקב הרבה עגלות העמוסות את הפרי הבצוּר, ותווצר מסביב ליקב שרשרת גדולה של עגלות הכושלות תחת משאן. עוד זו הולכת וזו באה ואין המכונות נחות. שנים שנים עומדים הפועלים על יד כל לוע של מכונה, משליכים לתוכו את פרי הסלים, זורקים את הסלים המורקים מהם והלאה, והדבר חוזר חלילה.

וקריאות זירוּז של העגלונים, המחכים איש איש לתורו, מתערבת עם קול רעש המכונות וצעקות העובדים וקם בליל קולות משונה, שהדו המיוחד נשמע מתוך מקוואות-העשת הגדולים.

והנה קולטת לתוכה המכונה את פרי הגפנים, מפרידה את הגרגרים מגבעולי האשכולות ומפליטה את הגבעולים הירוקים האלה מקרבה ואת הפרי היא ממוללת וטוחנת ועושה ממנו תמיסה של עסיס ייני וקליפות גרגרי-הענבים הבאים בערבוביה.

וצנור רחב-לוע מוצץ מתוך בית-הקבול הראשון את תמיסת הענבים המעוּכים ומעבירה לבתי-קבול גדולים – הן הבריכות המרובעות, המסודרות בשורות ישרות ליד קירות האולם ואשר בהן תוסס היין בימיו הראשונים.

והנה נפרדות הקליפות מן המיץ. זה עולה למעלה וזה יורד למטה והעסיס תוסס ומתבדלח כדרכו.

נמצא היין הצעיר בבריכה ימים ספורים והנה בא זמנו לפנות את מקומו. המשאבה מוצצת אותו מתוך משכנו הראשון ודוחפתו לתוך רשת הגידים המשתרעים מתחת לרצפת הבטוֹן.

ובתוך הגידים הללו כבאותם ורידי הדם המתפתלים בגוף בעל החי, זורם לו הנוזל החכלילי לשם קירור ודסטילציה. ולאחר בואו לקצה השני של האולם רחב-הידים נופל הוא לשם תסיסה בחביות ענק העומדות שורות שורות ככרסים הללו הנפוחות מרוב זוללוּת ושובע לא תדענה…

והג’יברות, הן קליפות הגרגרים הנשארות על תחתית הבריכה לאחר צאת היין מתוכה, מוּצאות בקלשון כפוף-שנים, כמתוך תנור המאפיה.

ליד כל פתח של הבריכות עומד איש וממלא דודי-עץ לכל מוביל הקליפות. שני דודים כרסניים לכל מריצה בעלת שלושת האופנים.

והפועלים יחפים וערומים למחצה, אך מכנסי-בד צרים למתניהם, דורכים בלכלוּכית יינית זו שעל רצפת היקב וממריצים מלפניהם את העגלות ומובילים את הקליפות לעבר השני של האולם.

– הה! השגח!

יוסף סר במהירות מעל דרך הפועל השב למולו עם עגלה ריקה, דחף ביתר עוז את זו שלו, מהר ובא לקץ הדרך.

כאן מורידים שני פועלים אחרים את הדודים מעל העגלות, שופכים את תכנם לבריכות הגדולות אשר למטה, בהן מתערבבות הקליפות עם גבעולי-האשכולות הירוקים ונמהלות במים. והמיץ המתקבל מתמיסה זו, המאוּדם רק במקצת, זורם לעבוּד הספּירט.

אך הריקו הפועלים את דודי יוסף והנה חזר למלאותם מחדש.

זאת עבודת היקב באולם העליון רחב-הידים, כפי שהצטיירה לו, ליוסף, בימיו הראשונים לעבודתו בו.

ומוזר היה לו לעצמו, היאך זה עלה בידו, מבלי שחשב על כך מראש, להסתדר כאן ללא כל קושי מיוחד והיה הדבר בשבילו כנס וכפלא בעצם ימי חוסר העבודה שבמושבתו הקודמת, היא מושבת מטעי ההדר שבשרון.

יוסף חייך קלות: לא הוא האיש שימצא עבודה בנקל ולא הוא הפועל שיסתדר בעבודה, ולוא גם עונתית, במקום מיוחס כביקב…

אברהם – –

כן, אברהם. הוא אשר תיכן את הדבר והוא אשר הוציא אותו לפעולות. המ… לא יובן ממש משום מה דבק בו האיש הזה בדבקות מוזרה כזו, זה האיש אשר אף את שם משפחתו לא ידע אל נכון.

סתם, ככה.

מתחילה: חבר אברהם ותיכף לאחר זה פשוט: אברהם, כנהוג וחסל. ולפליאה היה לו זה הבחור אברהם. בעונת סוף האביב הופיע ממקום-מושבו הקודם, במקרה נפגש אתו על יד שולחן אחד במסעדת הפועלים ולא עזבוֹ עוד. בעבודה ומחוצה לה, תדיר בקש אברהם הזדמנות להפגש אתו.

– המ – – יוסף! וכי על מזה תחשוב, חביבי? קדימה, קדימה, הבריכות מלאות וכרמי המסכן מחכה לבציר – – חא-חא –

יוסף ראה את ארשת פניו הערמומית של אברהם הבא כנגדו. ראה גם את עיניו המתכווצות והנסגרות מחצה בעת צחקו וליוסף נדמה היה, כאילו נתזו גצי צחוק מסדקי עיניו, נתפשטו ונתפזרו על פניו ורקדו כשדי-צחוק זעירים מסביב לפיו ולסנטרו…

– הוי, אברהם, מחניק והראש מסתחרר…

– שטויות. קריר כאן למדי. לא תחנק, בחייך! – –

ושוב חירוק הגלגלים ושוב קריאת העובדים ורצועות העור הרצות ברעש על גבי גלגלי המכונות.

משונה היה זה הבחור אברהם! משהתחילו להפגש תכופות נגלה לעיני יוסף כשרונו הטבעי של אברהם זה לתפוס מחשבות של בני-האדם, למהר ולרדת לסוף דעתם ולעומק כוונתם וגם לקלוע בתשובתו, כאילו בלי משים, במקום הנכון. ובהיות יוסף ההפך הגמור מאפיו של אברהם נמשך אליו אף הוא בכח מוזר.

בעל השכלה לא היה אברהם. כנראה, לא גמר גם בית-ספר, אבל היה לו חוש מפליא לבקורת חריפה על דברים מדברים שונים. על תופעות רגילות של שקרים מוסכמים, אשר מתוך הרגל החיים אין רואה האדם בהם כל גיחוך.

יש שגם הערותיו, שכאילו נאמרו בלי כוונה יתרה, רק דרך אגב, וחידודיו, שכאילו נאמרו רק לשם חידוד, האירו את פני הדברים, ואף ירדו לעמקם. סטירה חדה היתה בוקעת מהדברים שהשמיעם בצורה גסה למדי, והאמת נגלתה פתאום בחישופה, מתוך קליפתה.

על עברו לא הרבה לדבר. ספר רק זאת, כי שמש זמן-מה כנהג של מכונית, ומאס לבסוף בעבודה זו וחזר למושבות, שעבד בהן שנים מספר לפני-כן, ונכנס לעבודה.

אך בהתמעט העבודה בפרדסים, בא לחדרו של יוסף ואמר:

– התדע, יוסף, יש לעבור ליקב. הנה מתחיל הבציר.

ויוסף ענה קצרות:

– אין לי שום מכר ביקב.

אברהם קמט את מצחו, קמץ את עיניו ולא הוסיף דבר. ימים אחדים לא ראהו יוסף, עד אשר בא לבסוף ואמר:

– ארוז את חפציך, נעבור ליקב.

וכשתלה בו יוסף זוג עינים תמהות ושואלות, הסביר בקצרה: שאר-בשר לו בין העובדים הותיקים של היקב. אמנם, היחסים שביניהם אינם טובים ביותר, אך הפעם הוכרח לפנות אליו והלזה נלחץ כהוגן אל הקיר עד אשר אף הוא הסכים לבסוף לסדרו בעבודה. ואף אותו, את יוסף, סידר. הבציר התקדם יותר מאשר חשבו מראש ויש די עבודה ביקב. קליפות יובילו במריצות. וכי מה בעצם איכפת להם? וכי את מה ואת מי לא יובילו במריצות, לשם שכר?

– חה-חה – – ולוא גם את שׂר היקב בכבודה ובעצמו… – חשף אברהם את שניו וקמץ את עיניו בצחוק.

וככה התחילה עבודתם במקום מושבם החדש.

הפועלים הריקו שוב את דודיו והחזירום ברעש ובדפיקה אל מריצתו. הוא נשם עמוקות, כדי החלפת כח. בתנועת זרוע זהירה, שלא לנגוע בכפות ידיו המלוכלכות, תקן יוסף את שערותיו, שנפלו לו על מצחו, ושב למקום מלוּי הדודים.

משום מה לא הלכה אצלו היום העבודה למישרים. אחרי סחרחורת הראש, שחלפה קמעה, נשארה ליאות מוזרה בכל הגוף. היא התחילה אי-שם בסביבת המוח ואחר גלשה ונמשכה לאורך הגב, הכשילה את ברכיו והתישה את כחו ומרצו לעבודה.

מדי פעם בפעם תקפתו תבערה רגעית, כקומץ קש יבש שגץ נופל בו פתאום. לרגע הוצת הדם בעורקים והגידים נמתחו כחבלים, ושוב חזרה הליאות והשתפכה כעופרת בדמו.

שמא שתה יין יתר על המידה? אך דוקא היום לא הרבה לשתות. לא היה זמן לכך ואף לא רצון.

שוב הגיע לבריכה. שני הדודים נמלאו חיש והוא שב וחזר עם עגלתו המלאה לתוך מעגל-התמיד האין סופי.

ופתאום, בעברו כבר כחצי שטח שבין המלוּי והרקת הדודים הצטיירה במוחו, – אי שם באחד התאים החבויים – דמות אשה.

– האמנם – – אשה? – –

ולפני עיני רוחו לבשה משום מה דמות זו את צורת פטמה, זו הנערה הערביה, המשרתת בבית הגברת שפיר, בעלת-הבית של חדרו.

זה ימים מספר, כמעט מאז בואו לדור כאן, משכה הנערה את תשומת לבו ביפיה המיוחד הבלתי-רגיל. עיני גחלת היו לה, וצבע פניה כעין הזית האציל, ללא סימני כיעוּר, כאצל רוב בנות ערב. אכן נערה יפהפיה היתה פטמה זו.

– מה אתך, הקרב את המריצה. הרי לא נוכל להריק ממרחק כזה!

ובדרכו חזרה עם העגלה הריקה זכר יוסף, כי אמנם עת רבה לא ידע אשה. גם בחברת בחורות לא בלה כלל בזמן האחרון. לא היה הזמן לכך, לאותה החזרה הרגילה אחרי נערות. כל נפשו נתונה היתה עכשיו לרעיון אחר לגמרי. והרעיון החזיק בו ולא הרפה. והיה יוסף נתון כמו לאיזה כוח מעל לו שאין מפלט ממנו. מאז ומתמיד תפשו להם בקרבו כוחות גועשים את מוצאם. עוד בהיותו עדיין יתום קטן בבית סבתה חפּש מנוס מכוחות אלה וממרותם. פעם נסה להשקיט את הדבר הלא-ברור לו בריצה עד אבוד הכוחות, במשחקים מעלי זיעה על המצח. אבל הסבתה בחרדתה הרבה לבריאות הילד מנעתו מכך. לפעמים מצא לו הילד מרגוע בשמעו צלילי פתיפון מרוחקים או בציירו מיני דמויות דמיוניות במכחול – מתנת דוד חביב.

רק כעבור שנים, בלמדו בגימנסיה, נכתבו בעת התגוששות האיתנים בקרבו – שירים, אגדות מופלאות לא מעולם זה וספורים רבי הדמיון. והיה הנער מחביא את פרי רוחו כמרגליות יקרות, שעין הזר לא תראן. בשנים האחרונות שקטה רוחו בקרבו. תנאי חייו הקשים גרמו ודאי לכך. כי אמנם רבות עבר כבר על הבחור יוסף בארץ זו. לא אחת הציץ הרעב לעיניו ורק לעתים רחוקות נחלץ משיני המחסור. מכל העבודות טעם ודברים הרבה נחרתו על לוח לבו, עד כי הוא כאילו ידע על הויה שניה נרדמת וסבילה. אך הרוח המשונה שקטה בקרבו. הריצה אחר יום עבודה, הדאגה התמידה לאפשרות קיום מצומצמת ואף העבודות הקשות לפעמים מכוחות גופו הצנום החלישוהו במדה כזו, שלא הטרידו אותו עוד דברים מחוצה להם.

והנה זה לא מזמן חזר וניעור הדבר והפעם ביתר עוז. יוסף לא ידע עוד מנוחה גם לאחר שעות קשות של עבודה. מה היתה סבת הדבר? –

– לעזאזל! האין עינים לך?!

חיש פינה יוסף דרך לעגלת פועל אחר, הזדרז והגיע למטרתו.

לא היה מפלט בפני אותו הכח שלא ידע לקרוא לו שם. והפעם לא עלה עוד בידי יוסף להשקיטו בדברי יצירה פעוטים כבשנים הקודמות. הכח תבע ונלחם. כופף עליו דברים שיוסף נרתע בפניהם בפחד ורעדה. אפיו החלש, ירושת בית סבתה, הראה כאן את כל סגולותיו.

ויוסף לא ידע מנוחה.

בזמנים של התעוררות, של גאות הרוח לא עמדו לפני עיני רוחו כל קשיים. אך ברגעי השפל תקפוהו מחשבות יאוש וספק: היוכל להכניס לתוך מסגרת של יצירה את חיי העבודה, אותם החיים היום-יומיים של עוני ומיצר, אהבה ושנאה, היוכל לכל רגשות החיים האלה לגווניהם, לשלוט בהם ברוח של יצירה, בלי להוסיף עליהם שרק וכחל, כפי אשר הוטל עליו על ידי אותו הכוח הפנימי שעוד טרם קרא לו שם?… היוכל ליצור את התמונה השלמה של חיי האדם הפשוט על סבליו ולבטיו, תמונה הנשזרת גם מחוטי אחוה שבין איש לרעהו, אותם החוטים הנפלאים הקיימים עדיין במין האנושי ואשר מהם ישתזר פעם מרבד-העתיד של החיים.

– חושה! הרי הדודים מלאים כבר!

כך. לא לו עכשיו עניני האהבה. כל הויתו, כל נשמת חייו נפנתה עכשיו לקראת אותו הדבר המופלא והיקר: היצירה. לא שורת גבורים חוורים ותלושי קרקע המציאות – התכוון יוסף לתת ביצירת העתיד שלו, אלא נתחים נתחים של חיי עמל וסבל, נוטפי זיעה וצער, עם גצי שמחה בודדים, הניתכים לפעמים מתחת לפטיש החיים. לכן היו עתה כל חושיו נטוּיים לקלוט ולשמוע, לספוג ולראות את כל הארג הנפלא והמסובך ששמו: מסכת חיי אנוש בעבודה ובחיים. אולם היעמוד לו הכוח?!

– חמיצת סלק אדומה, היום בזול! – –

זה הכריז אברהם בקול רוכל את הגדרתו החדשה ביותר לתמיסת הקליפות וכדרכו להתלוצץ, חטף מלא חפניו מן התמיסה האדומה ושפך אותה לרגלי יוסף. ואברהם, שערותיו פרועות, וכל גופו, לרבות מכנסי-הבד הקצרים שלמתניו, הכל מלוכלך בריר האדום וגם פניו מרוססים בטפות התמיסה וכולו מראהו כפני אינדיאני קדום השב משדה המלחמה לאחר קרב דמים איום.

– ומה היה לראשך? המסתובב הוא עוד? כן? עצור בו! עוד מעט וישמע הצפצוף. זה טוב. עוד מעט וישמע הצפצוף וחסל. לא יהיה עליו עוד לסבול היום. ואותו המיחוש המוזר, סחרחורת הראש והעופרת שבעורקים… המ…

ובכן רק אשה?

ושוב צצה לנגד עיניו דמותה של הנערה פטמה, דקת הגוף. הוא אוגר את תלתלו המתגנב לבין העינים, מחליק בזרועו על פני המצח הלוהט, כרוצה להפריח זבוב נטרד, אשר נדבק אליו ואינו מרפה ממנו.

לא לי עכשיו להתעלס באהבים.

ושוב מליאת הדודים והרקתם. ושוב קריאות העובדים והעגלונים וחריקת אופני המריצות על גבי רצפת הבטון. ורעש הגלגלים המסתובבים בהמולה על ציריהם שבמכונות. ועל הכל ובכל הריח החריף של יין צעיר ותוסס.

והנה – – שריקת היקב.

 

פרק שני: לְעֵת עֶרֶב    🔗

בשובו הביתה מן היקב, זכר יוסף את החלטתו הפנימית, שלא לפנות את לבו לנערה הערביה, למען לא יצא מתוך שווּי-משקלו הנפשי, שהוא דרוש לו כל-כך בשעת המאמץ ליצירתו.

אולם משדרכה רק כף רגלו על מפתן המרפסת הגדולה שלפני הבית, תעו שוב עיניו סביבן, כאילו תרו נקודת-משען ידועה. אולם כשלא נזדמן לו איש בדרכו, העמיד את סל-האוכל בפנת הפרוזדור, נכנס לחדרו וסגר את הדלת מאחריו.

קרירות צל ואוירת-דירה עצמית קבלוהו ולטפוהו. הוא התענג עליהן. מה טוב כי לא נכנע לשדוליו של אברהם לגור שניהם בחדר אחד, יחדיו. לכאורה רגיל היה ומובן, שישכרו להם חדר משותף. אין פועלי-המושבות יכולים להרשות לעצמם דירה של חדר שלם. והם הלא עבדו במקום אחד. אולם יוסף לא כך סבר. מוטב לו לקמץ מן הפה ומהבגד ובלבד שיהיה לו מספר הפרוטות להוצאות של חדר מיוחד לעצמו. קשה היה לו להפרד משלוותו העצמית, מהרהוריו השונים ומהזיותיו. וההרגשה כי איש אחר נמצא על ידו, חושב והוגה את מחשבותיו הוא, היתה מעבירה אותו על דעתו. וכך נכנס אברהם לחדרם של שני מכרים ישנים והיה כשלישי להם.

במבט אהבה וחבה סקר עכשיו יוסף את מטלטלי חדרו, אלה מלוויו הנאמנים במשך שנות הנדידה בארץ. הנה עומדת לה בפנת החדר מטתו, די טובה עוד וישרה לאחר הרפתקאות נדודיה. והנה בקצהו השני של החדר עומד שולחנו הנמוך והעגול ועליו פרושה המפה הצבעונית, ששתי קצוותיה הקדמיות נחות על שני הכסאות, אף הם נמוכים ועגולים, העומדים לצדי השולחן. ועל יד החלון עומד השולחן הגדול, המרובע, וכסא-עץ פשוט על ידו. על לוח השולחן מונחים ספרים וניירות בערבוביה, מחברות ומכשירי-כתיבה שונים.

זה שולחן עבודתו.

עוד שלוש תמונות-קיר קטנות הצטרפו לשלמות חדרו, וזה כל רכושו המטולטל, אשר בצמצומו איפשר לו לעבור ממקום למקום, וככה, מבלי היותו תלוי במושבה זו או אחרת, היתה בידו האפשרות ליצור לו אוירה ביתית, שהורגל אליה, ועם זה היתה שורה בה רוח בדידות חביבה ונעימה.

משלש תמונותיו היו שתים בצבע מים, מעשה ידי חברו, פועל-אמן צעיר בן המושבה. הן מתארות שני סוגי עבודה עונתית בפרדסים: את הזיבול ואת ההשקאה. התמונה השלישית היתה חביבה עליו ביותר ולעתים תקע בה יוסף את עיניו.

זו היתה רפרודוּקציה טובה של ציור אַקט נשי, מעשה ידי צייר בלתי-ידוע לו. ומן הרגע הראשון, שראה אותה בחלון-הראווה באחד מבתי-המסחר לתמונות שבעיר מצאה חן בעיניו ובטרם עוד באר לעצמו מה היופי שראה בגוף הערום של האשה נכנס לחנות ורכש לעצמו את התמונה. ובבית, עת התישב מול התמונה לאחר שתלה אותה על הקיר והסתכל בה ארוכות – תפס את ערכה.

בחבה השרה גם עכשיו את מבטו על הציור. ואף עתה, כפעמים לאין מספר, הושפע מרוח התמימות החביבה של גוף האשה הצעירה, שלא מצא בו אף קורטוב של פריצוּת, מהמבט הישר של עיניה, הזולף אהבה והבנה אנושית.

הצייר מצא כאן, בניגוד לאסכולת המודרניסטים הקיצונים, את סוד הזווּג הפלאי שבין הרעיון והצורה, מבלי לפגוע בחוש הריאליות של המסתכל. ואף כי קוי גו האשה היו רגילים למדי ותוי פניה היו כמעט המוניים ושכיחים, קרנה התמונה באור אמת.

חרש חרש דפקו אצבעות על דלת חדרו.

ועוד טרם נראה הדופק, נשמע בחדר דבור מקוטע וביישני:

– הגברת שאלה – – – שמא – – האדון רוצה – – לשפשף את הרצפה…

בסדק הצר של הדלת הצטיירה דמותה הנאה של הנערה הערביה בשמלתה הארוכה, המכסה את גופה מן הצואר ועד לקרסולי רגליה. שני עגולי-ריקמה קשטוה, אחד מסביב לחזה והשני למטה מסביב לשפת הבגד. חגורה רחבה – אדומה – היתה על מתניה ועל ראשה מטפחת חסרת צבע, אשר מתחתיה גלשו השערות השחורות, הקלועות נחשים דקים דקים.

– הגברת שאלה – – שמא רוצה – – –

– הכנסי-נא, פטמה. וכי מה זה תעמדי בפתח?

היא סגרה את הדלת מאחוריה ברעד קל ובאי-בטחון נשארה תקועה במקומה סמוך למפתן.

– הגברת שאלה – –

– הניחי לגברת! לכשארצה בשפשוף הרצפה, אודיע. ואַת, פטמה, מהיכן הגעת לכאן, הרי אינך מהכפרים הסמוכים.

רגע התנוצצו שתי ברקות עיניה כשל חתולה חושדת. ואחר השיבה מתונות:

– מאֶל-נוּר. מן ההרים.

בהנאה מרובה התבונן יוסף ביפי הטבעי של הנערה ובראותו כי פונה היא לדלת מיהר והוסיף שאלה, למען האריך את שהותה בחדר.

– וטוב לך כאן, פטמה?

– טוב – ענתה וניתקה מן החדר כממקום איסור.

ומצד אגף דירתה של בעלת-הבית נישאה כבר קריאתה הארוכה והבלתי-פוסקת של הגברת שפיר:

– פטמה, פטמה, איפה אַת? תני חלב לעוּזי, איפה אַת?! ואת החצר עוד לא טאטאת ואיפה זה העמדת את המטאטא, איפה? עוד מעט יבוא האדון מן הפרדס, איפה אַת? ותני חלב – – –

אבל עוּזי לא רצה בשום אופן לשתות חלב. הוא רצה גזוז, אך ורק גזוז. ומיד גם התיפּח בקול מחריש אזנים, והכה וצבט את פטמה כאשמה יחידה באסונו:

– וחלב לא אשתה ודי! אני רוצה גזוז. ג-ז-ו-ז – – לכי מכאן, פטמה! ילדה רעה. וחלב לא אשתה ודי!

יוסף צחק כבושות.

משום מה חשב פתאום על ילדוּתו, על דאגות הסבתה לו ועל כוסות החלב לאין מספר שהשתדלה להשקותו באותם הימים, ועל הבחילה למשקה הזה, שנשארה לו עד היום.

ולרגל זה מצא את עצמו פתאום צף על פני נחל של זכרונות רכים ומתוקים, ועל פני גלי-דמיון אלה הפליג יוסף לאותה הארץ האגדית, מלאת החמודות והסגולות, זו ארץ הילדוּת הנפלאה, אשר כוח קסמים אדיר עצור בצלצול שמה בלבד ואשר הכל עטוף בה צעיף של קסם ועם זה הוא קורן בשפעת אור זוהר…

אמו של יוסף מתה עליו בפתח חייו. אביו לקח אשה שניה והסבתה אספה את היתום הקטן לביתה. אך עוד טרם הספיק הפעוט לספור שתים משנותיו וירדה עליו פורענות-טבע בדמות מחלה קשה, שבה התלקח הגוף הקטן ככבשן. וכשדמוּ, כי הנה עומדת המחלה לחלוף, הצטרפה אליה מחלה אחרת ומשחק הבלהות החל מחדש. קודם היתה המחלה תקועה בריאה ואחר-כך בכליות.

לילות כימים עשתה הסבתה ליד מטתו. המוּמי ראש התהלכו בני-הבית והמחלה לא הרפתה. וכשהרפתה לבסוף תשש כליל כוחו של התינוק. בתוך מטת הפעוט נשאר רק קומץ דל של עצמות, עטוף עור דק ורזה. הילד היה כחסר לוּז-החיים.

הזנת הילד היתה מעכשיו בעיקר – חלב. והזרימה הסבתה עליו אגמים שלמים של הנוזל הלבן. ואמנם החל הפעוט לשוב לאיתנו. פניו התעגלו שוב, לחייו התאדמו בדומדמנית עדינה כשל משי ועיניו החלו שוב לצהול ולשחוק כעיני ילד בריא. אך עקבות המחלה נשארו – בפגם רציני באחת הריאות ובבחילה איומה לחלב.

ובעוד שנה, כשנשנתה המחלה, אם כי בפחות חריפות, פסקו הרופאים, כי בריאות הילד תהא רופפת מאד וכלי הנשימה יועמדו תדיר בסכנת הצטננות ודלקת. לא היה דבר להועיל, אלא לפטם את הילד ולחזק את גופו הרך. והסבתה, נאמנה לשיטתה, חזרה לאמצעי הבדוּק ביותר: לחלב. והילד בזכרו עוד את החדשים העגומים, שבהם היה ניזון במשקה הזה בלבד, סרב בכל כוחו שישקוהו חלב והתהלך קודר, כאילו רצו להלגימו רעל.

הסבתה, מעונה ונעצבת, אחזה בכל מיני אמצעים העשויים לשבור את קשי ערפו, ומזכרה עוד את דרכי אלוּף בניה מלפני עשרות בשנים מצאה גם עתה תחבולה נאותה. לא נעלם מעיניה, כי יוסי הקטן הוא ילד מבין ורגיש עד מאד, ובתוקף המחלה, המעדינה את קוי האופי של האדם, נעשה שקט ומכונס יותר לפנים, אבל מגיב על הרבה יותר דברים ותופעות מאשר הוא מראה למסובבים אותו. והחלה הסבתה פונה אליו כאל איש מבוגר, מסבירה לו, גם מפחידה או מאיימת לפעמים. היתה מספרת לו ספורים על אנשים חולים, אשר שכבו על מטותיהם ואף מתו בגבור עליהם המחלה, באשר לא רצו לשמור את מצוות הרופא. ולשמע זאת היה הילד הנפחד והחרד צומד את שפתיו ברעדה לקצה כוס החלה כשלבבו הפעוט הומה בו ורוטט כצפורת שבויה.

ולא ידעה הסבתה, כי בנטעה אימה ופחד בילד סילפה והשחיתה את אפיו הזך. לא השכילה לחזק את לבו ולאמצו, שיעמוד בפני פגעי הגורל אלא הדביקה בנשמתו הרכה רגש קודר של אימת המות.

וכך בראות הילד יוסי מבעד לחלון את הילדים צוהלים ושמחים על המגרש הסמוך לביתם היה מדביק את אַפּו לשמשת החלון ובתשוקה היה עוקב בעיניו החומות את כל תנועות הילדים והיה אף הוא דורש רשות יציאה אל המגרש. אך מיד היתה באה הסבתה ומורידה את הילד מעל החלון (“אל אשר לא תראה העין לא ישתוקק הלב!”…) ומשדלת אותו לפי דרכה:

– נוּ, יוסי! הרי ילד נבון אותה. הרי ידוע לך, כי אסור לרוץ ולהזיע. השכחת את אשר אמר הרופא? והן יודע אתה כי אם לא תשמע לדבריו יכולה המחלה, ח"ו, לשוב… נוּ, יוסי, היה נבון…

והילד אז כבן ארבע…

מכווץ בפנת אחד החדרים, היה הילד רואה דמיונות וכל רהיטי-הבית היו משתתפים אתו בשיחה וכל כוכבי השמים רומזים אליו בחדוה וממתיקים אתו סודות ורזים שונים.

ופעם אירע דבר.

שכנה חדשה באה לביתם. דלת חבּרה את שתי הדירות, אך הגדולים סגרוה ואת המפתח הטמינו, שאי-אפשר היה לעבור לחדר ההוא כמקודם. והנה פעם הציץ יוסי לדירת השכנה החדשה וראה לתמהונו איזה רהיט שחור ומבריק. משונה היה הרהיט, ספק ארון ספק שולחן, והוא שמע, כי פסנתר יקראו לו הגדולים, וזה כלי-נגינה. אך איך ינגן מין רהיט כזה? תמה יוסי הרבה ומוחו הפעוט בקש פתרון לשאלה.

ופעם שמע את נגינת הרהיט המוּזר, ולבו נמשך כל כך אחרי המנגינה הנפלאה של הארון, עד ששכח עולם ומלואו. כגשם פעמונים ירד עליו, והם פעמונים ולא-פעמונים, מין סוד נעים.

ורעיון נצנץ במוחו: לשמור את הדבר בפני הגדולים. להסתיר את המנגינה בפניהם, למען לא ידעו עליה ולא כלום ויהא הדבר יחיד ומיוחד לו. אך ורק לו. וזה יהיה סודו הגדול. יוסי היה משתמט מעכשיו ממבטי הגדולים והיה מתיחד בחדר-המטות, שבו היתה הדלת המשותפת עם דירת השכנה, והיה משתטח לאורך המפתן ואורב לגלוי הנס. אך לרוב חכה לשוא. הצלילים לא נשמעו ועלוב היה הילד המסתובב בבית ומצפה למטר הצלילים אשר ירד עליו וירוה את נפשו הצמאה…

לאט לאט התחיל יוסי לכוון את זמן צפיתו לעת הנגינה, ובהמשך הזמן למד גם להבחין בין הנגונים השונים שהארון הפליט מקרבו. ביניהם היתה מנגינה אחת מיוחדת במינה, אשר מדי שמעו את צליליה רן לבו בקרבו ורקמת חייו, עטופת הרז, כאילו נשלמה אז בקרבו והוא היה אז אדם שלם, בלי מחלה ותקלה.

פעם, לאחר שהשולחן כבר הפסיק להרעיד את נימי המנגינה, ויוסי ישב עוד מכוּוץ בזוית החדר כשהוא משולהב כולו – נכנסה הסבתה. הילד קם ממקומו מבויש, כאילו תפשוהו על מקרה מגונה, ורצה להשתמט ממבטי הסבתה. אך היא לא הרפתה. מה זה ועל מה זה הוא יושב כאן בפנה, על הרצפה הקרה. הן יצטנן לבסוף! והאם אינו יודע כלל מה צפון לו בהצטננו? הרוצה הוא שוב לחלות ולמות הפעם? יבוא מהר וישתה כוס חלב חם…

הזמן הסיע את מרכבת-החיים והמרכבה דהרה קדימה. שנים חלפו והילד יוסי גדל והיה ליוסף הנער, רזה אך יפה הפנים החורורים, בעל עינים עמוקות מלאות הבנה, ושער רך ומתולתל, ואף הוא מגוון חום, כצבע העין. רשמי הילדוּת הלכו עכשיו וחוורו, הלכו ונטשטשו, ואך לעתים רחוקות בקע עוד מהם הד עגום ועמום.

השכנה לא היתה עוד גרה בביתם, ונדם קול נגיעת הארון, אך הדי הצלילים של מנגינתו רחפו עוד זמן רב בחלל נשמתו של הנער, כאותן נשמות האגדה, הערטילאיות, שאינן מוצאות להן את תקונן.

ואת מקום הצלילים ורזיהם תפס עתה הספר והעולם הפלאי שבין דפיו. התאושש כבר הנער יוסף מחלומות הילדות שלו והתביש לעתים בהעלותו על זכרונו את מעשי ילדותו. בית-הספר מלא עכשיו את זמנו והשקידה על ספרים הפכה לו להנאה מרובה, שיש בה גם מהמתקת סוד ומגלוי רזים כאחד…

אך גם שקידה זו חלפה בהמשך הזמן. הוא התחיל להתבונן לתופעות החיים שסביבו, שלא שם אליהן את לבו קודם ואשר עתה מצאן למענינות מאד.

הנה חתולת הבית השמינה ועטיניה התנפחו כשקדים. לאחר זמן ילדה ששה חתלתולים נחמדים, שכל עורם מנוּמר ואך בטניהם לבנות כחלב. למחרת ראה יוסף כי בטנה של החתולה רזתה, משמע, שהחתלתולים שהו קודם לכם בבטנה… מופלא הדבר… ומיכל הגדול שבין חבריו הבטיחו, כי לחתולה בעל בדיוק כלכל אמא ושבלעדי זה לא היתה יולדת את הפעוטות לעולם. פליאת משנה!

אפיו הביישני של הנער ודרך התכנסותו לתוך עצמו לא נתנוהו לשאל על כך ולבקש הסברה. לא היה גם למי לפנות. אבא היה עסוק תדיר. וסבתה – – לא, את סבתה לא ישאל! וכך התחיל בכוחות עצמו לבקש ללא לאוּת את הפתרון לשאלה. הספרים הוזנחו. הלמודים נחלשו, הנער יוסף מצא לו עכשיו ענין אחר לענות בו.

ולפתע נגלה לו דבר כביר. כעין סוד מסוג רזי הארון המנגן. אך הדבר החדש עדיף היה על הקודם ברגש הבושה שבגילוי ובחריצות שבחפּוּש. נשמתו שמרה את הסוד בקנאות והתלהבות. הוא התרחק מן הגדולים וכוון אליהם מבטים אלכסוניים וחשודים. הם הסתירו דבר-מה בפניו, אך הוא התנקם בהם במצאו את סודם.

לכאורה היה הדבר ידוע לו מימי ילדותו הקדומה, אך עתה קבל הדבר צביון אחר לגמרי, כאילו הסיר צעיף של תמימות מעל עיניו והכל נראה פתאום באור אחר לחלוטין. כל בעלי-החיים שמסביבו התפלגו אף הם לשני מינים, כבני-האדם ממש. לכל סוג אברי מין שונים. זכר ונקבה וסימנם.

והיה הנער כופף את ראשו בראותו פרה או סוס ברחוב, כדי לדעת לאיזה מין עליו לזקפם ובתשוקה ארב להזדווגותם.

קיץ שלם כפות היה להרגלו החדש, עד אשר נחלש קמעה ומאורעות חדשים הפנו את לבו לעבר אחר של החיים.

הסבתה בהשתתפות אבא, שאשתו השניה הולידה לו עוד ילדים שנשארו כמעט זרים ליוסי, החליטו להעביר אותו לעיר המחוז, כדי שילמד שם בגימנסיה.

קשה היתה על יוסף הפרידה מן הבית בו גדל וחי. אך קשתה עליו שבעתים ההסתגלות לעיר הרועשת, למערבל התנועה, אשר הטרידו מן הפניה החבויה של ההזיות.

לא קל היה גם להתרגל למשפחה הזרה שבתוכה נשאר. צרבה אותו האוירה של הדירה החדשה. פתאום עמד על כך, שיש ריח מיוחד לכל דירה. וכמה שונה היה הריח של דירת המשפחה הזרה מריח בית-סבתה…

אולם גם רגש זמני זה חלף ופינה את מקומו לרשמים הרבים של חיי הגימנסיה. בראשית בואו היה המצב רע. בתוך הערב-רב של התלמידים היה מזגו של יוסף עוד יותר ביישני וחרד. נערים בריאים הצטיינו בהתאבקויות ובתרגילי התאגרפות, אחרים בעליזותם ובשובבותם לאין גבול, אך הוא לא ידע להצליח ולהצטיין בכל אלה אם כי היטיב להבין וללמד מאחרים. לוא ידעו להביט אל רקמת נשמתו היו ודאי משתוממים על דקות חוטיה ורבגוניות צבעיה. אך כיוון שדבר זה מן הנמנע הוא, נשאר יוסף מרוחק קמעה מהחברה של מחלקתו, ואף נחשב למטומטם במקצת בעיני חבריו.

וכאן קרה מקרה, פחות-ערך לכאורה, אך ברבות הימים נחשב הוא בעיני יוסף כגלוי הויתו הנסתרת, זו הנקראת האני הרוחני של האדם.

לעיר המחוז באה להקת אופירה מעיר הבירה והציגה בהצלחה את פר-גינט לגריג. לתלמידי הגימנסיה אסור היה להמצא ברחובות ובבתי-שעשועים מהשעה תשע ולמעלה. אבל נמצאו כמה מתלמידי המחלקה אשר החליפו את כובעי השרד של בית-הספר ורכשו להם כרטיסי כניסה בגלריה המרוחקת למדי ממקום שבתם של מורים. ויוסף נספח אף הוא לחברה, אם כי לא בלי רגש של פחד וחרדה.

והנה קרה מקרה מוזר.

צלילים המוכרים לו כמעולם אחר, רחוק ומעורפל, הרעידו את כל נימי נפשו והסעירו את רוחו. והצלילים הלכו וגברו הלכו וכבשו את חלל האולם והגיעו אליו אי-משם כבנחלי מתק.

נגעו הצלילים בנבל הלב ונרעדו כל מיתריו.

ולצלילי הקסם קמה לפני יוסף כל ילדותו כבבואה נפלאה על פני המבוע של מים זכים והרגיש פתאום יוסף, כי עוד נשמה אחת לו, שלא ידע על קיומה עד כה, עוד הויה אחת נסתרת, כעין נשמה יתרה, שנרדמה בקרבו והקיצה עכשיו ויצאה ממחבואה. לפתע פתאום צף לפני עיני רוחו הארון המנגן, זה סודו היקר מימי ילדותו. באלפי גרונות דקים וקולות מתק צלצלה המנגינה באזניו והדיה חדרו לפנות החבויות שבנשמתו והתחילה אף היא רנה ומשמיעה את קולה והיה חלוּף נימים מן הלב אל הלב כפלא גדול אחד של עולם הרזים.

ובהכיר יוסף את צלילי המנגינה, הידועה לו מן הילדות, נמלאו עיניו אגלי דמעה וירדו וזלגו בשקט כשני נחלים צרים על לחייו.

ושם המנגינה היה: שירת סוֹלויג…

בתוך תקופת הלמודים היבשים של מתימטיקה ושפות עתיקות תקפו את התלמיד יוסף הזיות משונות. לילה לילה רקדו לפניו בחלומו גופי-נשים ערומים והם התרפקו עליו ונשאוהו לעולמות חדשים. וגם אברים בודדים יצאו במחול ורקדו ריקוד שדי מחריד. וכשהיה יוסף ניעור מענויי ההזיות, לא יכול היה לקום ממטתו והיה שוכב עוד זמן רב לאחר הקיצו תשוש-כח וחש בראשו הלוהט.

באותה תקופה אירע במחלקה דבר משונה. כלפי צו אחד נסבו כל השיחות שבימים ההם על אותם הסודות המתוקים והמפחידים כאחד. ושלשה מבין הותיקים שבמחלקה ספרו דבר לא יאמן ממש: הם בקרו אצל נשים. אצל נשים מבוגרות ממש. והבריקו העינים משונות והלבבות פעמו חזק…

חיש עשתה לה השמועה כנפים ואף סללה לה דרכים ללבות הנערים. ואף הם כאילו החליטו, כדוגמת המבוגרים, לקרוע את צעיף התעלומה מעל הדברים הלוטים ערפל. ולא ידע יוסף היאך קרה הדבר והנה אף הוא נמצא ביניהם.

בימים הראשונים לאחר המעשה הנועז גברה עוד המועקה שבנפשו. הכביד מאד על הנפש האופן הגס, אשר בו נקרעו כל חוטי-הרז של הילדות. אך עברו שבועות מספר ויוסף ניער מעליו בכח את היאוש שתקפהו וכאילו הכיר רגש חדש בקרבו, אשר לא ידעוֹ עד כה: הוא היה לגבר. וכאילו זה מלאהו גאווה וחשיבות, כי ראה בזה, שאינו נופל משאר האנשים, ואף הוא כמוהם.

וכך בא, על-ידי המקרה המוזר, לידי מעט חוזק ובטחון, אשר בלעדיהם לא יפלס לו האדם נתיב בחיים.

ועוד מקרה אחד נשאר חרוּת בנפשו של יוסף המתבגר. ואף הוא קרה בימי ראשית הקרב עם אפיו הוא, כשהיה צריך להלחם בעובש של בית הסבתה, וגם בנחלת הטבע והחנוך, שלא הכשירוהו להיות די חזק ויציב לחיים.

באחד מזמני החופש שהה יוסף, כרגיל, בבית הסבתה שבעיירה. ואף העיירה עצמה התפתחה במקצת בשנים האחרונות ולא הרחק מבית-סבתה הוקם בית-חרושת גדול ליציקת ברזל. ערב ערב היה בית-החרושת פולט מקרבו כמאה פועלים מפויחי פנים ושחורי בגדים.

ויוסף, שהיה אז בעצם תקופת הבחרות, המשתדלת להתיפות ולהתגנדר כדי למצוא חן בעיני המין השני, נתקף פתאום רגשות כלימה וחרטה למראה אנשי העבודה, עד כי התחמק מן הרחוב של בית-החרושת וחזר הביתה מדוכא, כאילו רבץ על שכמו הנטל הגדול של העולם העמל.

לאותם הימים מיחס יוסף את התחלת לבלוּב הנבט, שצמח לאילן המרד בקיים ומוסכם. מאז גם ראשית התאבקותו בפגמי אפיו הביישני והחלש. מאז התחילה גם השאיפה שלו לקרוע את קורי-העכביש של הסביבה, שבה התחנך, השאיפה שלו לשחרור.

ובמרוד יוסף אחרי שנים ובהפסיקו את למודיו כדי להספח על תנועת עבודה שזרמה אז לארץ-ישראל, זכר באותו היום את הפועלים המפויחים של בית-החרושת אשר על יד בית-סבתה, זכרם ושמר את דמותם עמוק בלבבו.

כאן נעשה הצעד הראשון ונפתח השער הראשון לעולם רחב-ידים.

ועל-ידי כך נתגלה לו, שיש לעולם עוד קסם והוד גם מחוץ לבית הסבתה…

לאט לאט הסתלקה הבהירות מן החדר. ודאי שקעה כבר בחוץ השמש. בקושי התנער יוסף מטוי זכרונותיו, אשר עטפהו כולו. בצעדים מתונים פנה אל החלון, אסף את התלתל מעל מצחו וספחו לבלורית ראשו, דחף את התריס ופתחו לרווחה.

המושבה טבעה בירק ובדמדומים. פה ושם נראו מבין כתמי הירק ואודם הגגות תמרים בודדים, המרימים בגאוה את כפותיהם וברושים זקופי-קומה, שרגליהם רגל ישרה.

פתאום עברה רוח קלה על פני המושבה.

כפות הדקלים הגבוהים הונעו אילך ואילך והברושים הזקופים כפפו קלות את ראשם ורעדו קלות.

שתי נקודות צבעוניות זעו במרומי השמים ואחריהן נעו זנבות ארוכים. זה ילדים הפריחו אי-שם נחשוני ניר צבעונים והרוח העיפם לשחקים.

והנה חלפה הרוח ושוב היה שקט בחוץ ושלות דמדומים עטפה את הכל.

גם באגף דירתה של הגברת שפּיר היה שקט. שביתת נשק קמה שם לזמן-מה. עוּזי הסכים כבר לשתות את כוס החלב בתנאי שישקוהו אחר-כך גזוז.

וחדרו של יוסף נמלא צללים צללים, ועוד מעט ושכבות הצללים עמקו והשחירו מאד ועטפו את כל החלל.

בא וירד הערב.

 

פרק שלישי: לְבָטִים    🔗

עבודת היצירה התקדמה. המון תמונות רדפו במוחו של יוסף זו את זו ולא היה ביכלתו לעצור בכולן ולעצבן בדמות רצויה, מרוב שפען. אך בשובו הביתה לאחר יום של עבודה, היה מוחו שומר הרבה דברים שחשבם בעת העבודה. הוא שמר עליהם כעל כספית-חיים יקרת-המציאות, והיו אז עיניו עצורות מלראות ואזניו אטומות מלשמוע דבר מחוץ לפעמי היצירה. ולא אחת היה ממהר לשבת לפני שולחן הכתיבה, עוד לפני הסירו את בגדי העבודה, והיה עובד כמתוך קדחת פנימית וידו רושמת בחפזה למען לא יאבד אף קו מהרהוריו שנעצבו כבר קמעה בדמיון.

וככה היה יוסף מעביר את חיי העבודה נתחים נתחים לתוך השורות העקומות של כתב ידו המהיר והיתה התכנית מתרחבת והדפים נוספים ורבים ונעשתה יריעת הספור גדושה פרחי חיים ומציאות, פעם רעננים ומבריקים ופעם אפורים ועמומים, כבבואת החיים לאמתם.

ובערבים, לאחר שהתלבש והתרחץ, היה נכנס למטבח הפועלים. שם חכה לו אברהם וגם חבריו של אברהם לחדר וכולם יחד היו מתישבים על יד שולחן אחד ומתיעצים ובוחרים ברעש והמולה את מנות האוכל מעל דף התפריט.

בימי הכתיבה לא היה יוסף לוקח חלק בשיחות ובווכוחים השוטפים. הוא היה יושב אז דומם ומתסכל סביבו. משום-מה ענין אותו תמיד מטבח הפועלים הגדול. מהחדר הקטן של המטבח היה נשא קול צלצול כפות ומזלגות, נקוּש הצלחות ורעש רב של זמזום מכונות-הבשול. השאון הזה סייע להגברת קולות המדברים באולם-האוכל ולא היה באמת קץ לשיחות ולפטפוט. זה מספר על היום, איך ואיפה עבד וחברו שואל כבר על המחר. הלה דואג לעונה זו, אשר עד כה עבד בה רק ימים ספורים, והשני מתכן כבר תכנית לעונת החורף, לבירור וקטיף, לחריש וזיבול. בתוך כל הדבורים השונים מופנים תדיר הראשים לעבר חלון המטבח, להווכח אם מובא כבר האוכל, כאותם הסוסים הרעבים המפנים את ראשם לדלת האורווה ונחיריהם מתרחבים בהריחם את בוא בעלם וקלשון השחת בידיו.

אחרי האכילה היו עוד החברים מטיילים ברחובות, אולם יוסף נסה לרוב להשתמט וחזר עד מהרה הביתה לשולחן עבודתו.

– מה אתה ממהר? תספיק עוד להטיל את הביצה! – כך היה אברהם מנסה לעכבו עוד קמעה. אך יוסף היה לובש ארשת פנים תמימים ועונה, כי אין לגמרי כוונתו לכתוב הערב, אלא פשוט עיף הוא ומיוגע ורצונו לנוח מעט ולאזור כוח למחרת היום.

ובשובו הביתה היתה עבודת הכתיבה נמשכת בהפסקות קטנות – לשם רכוּז המחשבה. לפעמים היה יוצא לרחוב לשאוף רוח ערב קרירה, רץ מן הקצה ועד קצהו וחוזר הביתה כשהוא מרוענן ומוכן להמשיך עד שעה מאוחרת בלילה.

לאט לאט הקולות שבמרפסת הולכים ונדמים. עוּזי כבר נח לאחר יום של השתובבות. גם האדון והגברת שפיר נסגרו בחדר-השינה. רק פטמה עוד מטפלת זמן-מה בדברים שונים, משפשפת ומסדרת את הכלים, עד שלבסוף נשמעת חריקת הדלת של מחסן-העץ הרעוע שהפך לחדר הערביה, והכל נדם כליל.

כשקול חריקת הדלת חודר לאזניו של יוסף הכתיבה נפסקת לרגע. פתאום נקרע החוט ולפעמים גם לא נקשר עוד באותו ערב. גלגלי המוח מתרוצצים לכל העברים ואי-אפשר לכוונם. דברים פעוטים גדלו ועצמו פתאום והגיעו לגודל לא ישוער כלל לאור היום. רעיונות היצירה, עבודת חייו של יוסף, נראים לו כנקלים. למי ולמה? מי זה יקשיב לו ולמי זה נחוץ?

– המ… ודאי שלא – –

ואזנו דומה שהיא קולטת פתאום את חריקת מטת-הברזל השבורה למחצה של פטמה. גוף צעיר זה השזוף ויפה כה להפליא… ודאי גם את סגולתו אינו יודע. כן, ואברהם, מה היה עושה אברהם במקומו הוא? ברור. ודאי היה מפתה את הנערה בדברים יפים וכבשה לבסוף… הרי זו דרכם של גברים. משרתת בבית – כלי-שרת בבית.

והעינים היפות האלה, שחרחרות שחרחרות הן ומביטות בתוגה מתוקה כזו. ומה תגדנה העינים היפות האלה? בודאי מרגישות הן וכואבות על האהבה המדומה שאין לה המשך. הגברים… כן. אבל גם לא בהם כל האשם. כי לאן יפנו אלה עם כוחות עלומיהם, האם לנערות בעלות תרבות, והן לא מאמינות לגבר גם אם דבריו כנים הם וישרים. תמימותן בידיהן כמשחק הסוחר על הבורסה, המצפה שמא תבוא עוד בעתיד קוניונקטורה טובה מזו. וככה ניטל חן החיים והאהבה ודרכי המינים מסתאבים ומתעוותים לאין קץ. ונערה שחרחורת זו – הגם היא אינה כנה בכל תמימותה המפליאה? ולוא כבשה האם היה ישר במעשיו הוא, יוסף? ומה התשובה אשר יכול היה לתת לה כעבור השכרון? אמנם אין תבונה ואין חקר לרנן גופות צעירים. ואף-על-פי-כן: פתוּי? בדכאון נפנה יוסף ממחשבה זו. זאת לא, אף פעם לא ויהי מה.

ובהתרוצץ לבו בו היה יוסף מזניח את הכתיבה, מתפשט לאחר זמן ורובץ על המטה שקוע בחלומות הזיה.

בבוקר השכם ישב יוסף שוב על יד שולחנו. בשעה זו אפשר היה להספיק מעט. המחשבה עוד נמה. הס מסביב. אולי קמה פטמה לעבודה, אך היא תסתובב בשקט ואיש לא ישמענה. בשעות הבוקר הולכת העבודה ומתקדמת. שורה לשורה ודף רודף דף. ולב יוסף רן בקרבו: להעפיל, קדימה!

אך עד מהרה בא הקץ לשעת-כושר זו. הערבים מוכרי-הירקות מכריזים כבר על תאנותיהם המתוקות מני סוּכּר ועל הביצים הטריות והזולות. הכל יש להשיג אצלם. אצלם ורק אצלם.

וחצר הגברת שפיר נהפכת עד מהרה לשוק בזעיר אנפּין. כל רוכל עובר הרחוב יסוּר הנה עם חמורו, יכה בצלעי ארגז-העץ שעל הבהמה ויכריז בקולי-קולות על סחורתו. והגברת שפיר אשה חרוצה היא ועוד חבלי-שינה על עיניה וכתפיה מכסה רק סודר לילה והיא תעמוד כבר הכן לקריאת היום. זה שוקל למענה עגבניות ועם זה היא עומדת על מקח הגזר וההמולה רבה מסביב.

ולפעמים גובר הרעש בצעקות, קריאות וגדופים. יש שהגברת שפיר מכריזה בבטחה, כי הערבי הסכים כבר לתת לה עשרים ביצה בשילינג (אם כי אף זה לא שוות, בחייה, כי כולן ודאי סרוחות…), והלה נשבע בחיי אַללה ונביאו האמת כי לא היה דבר מעולם וכי יותר מי"ח אין באפשרותו לתת, כשם שהוא מושלימי אדוק ומאמין. והוא דורש בחזרה את הביצים, אשר בינתים מסרה אותן הגברת שפיר לפטמה, להביאן למטבח.

ולעתים רוגז עליה רוכל בגלל מנהגה המתועב לטעום הרבה מן הפרי בטרם נשקל, וביחוד מן הפרי של מוכר אשר ודאי לא תקנה ממנו.

לבסוף שוקטת החצר במקצת וקולה של הגברת שפיר נשמע כבר בספרה לשכנתה שבמרפסת הבית הסמוך את הידיעות החדשות ביותר של ראשית היום. כך עומדות שתי הנשים החרוצות אשה על מרפסתה ומבלות את זמנן היקר מפז. את תשובותיה של השכנה אין יוסף שומע, אך את דבריה של הגברת שפיר מוכרחות אזניו לקלוט גם למרות רצונו:

– הגברת הירש! הגברת הירש! השמעה כבר כדבר הזה? הוא אומר לי, כי אני שקרתי לו, נוּ השמעה כדבר הזה? ימח שמו! אמרתי לו עשרים בשילינג ולא – ילך לו וישבר את כל עצמיו והוא לא ענה לי כלום ולא סרב כלל, ימח שמו!

ועכשיו יורד הקול קמעה ומקבל גוון סודי:

– ובינינו לבין לעצמנו, הגברת הירש – – הביצים, דווקא טריות מאד ושוות גם י"ח בשילינג, ממש מציאה בזמן יוקר זה – – הא? מה אמרה? אה… כן! ודאי – – אם אפשר להוציא מהם אפילו ביצה אחת, אף זה רווח נקי, ברור – – ומה היא מבשלת היום לארוחת-הצהרים? – – הא? – – פולים? האדון שפיר (היא מכנה תמיד את בעלה באזני זולתה בשם: האדון שפיר) אינו אוהב פולים, הא? מה אמרה? – –

עתה יודע יוסף: אם הגברת שפיר מדברת כבר על ארוחת-הצהרים, הגיעה שעתו למהר וללכת לעבודה. מתחת לשולחן-הכתיבה, המכוסה מפית בד לבנה, נמצאים כלי המטבח שלו. לפעמים מרתיח הוא מים לתה לפני צאתו מן החדר, אך לעתים מוותר הוא על כך למען יוכל להאריך קצת בכתיבה. ואז, בהגיע כבר שעת-העבודה, נוטל הוא לידו את סל-האוכל ורץ החוצה. ברחוב מטה יוסף אוזן קשבת לעבר משרוקת היקב והויתו משתחררת לאט לאט מן חלומות הספר וגופו מוכן שוב להתכנס לתוך הרתמה המיוזעת של יום העבודה הארוך לאין קץ.

באחד הערבים חזר יוסף הביתה כשבמוחו מתרוצצות מחשבות עגומות. בהמשך ההתפתחות התחיל ספרו מקבל צביון מיוחד, שלא חסר היה ענין ולא היה משולל חן, אך הדבר קבל כעין צורת מרידה בולטת אף ביחס כמה תופעות מציאותיות ממש. ספקות טיילו במוחו: אי ימצא את הסעד הרוחני, מי הסופר שיסמוך עליו את ידו ויעזור לו להוציא את הספר? הן קשריו כה מעטים הם, והיהיה גורלו של פרח חייו לגניזה, ויבול, ותמונות-חיים אלה של איש-העמל, האם לא תבאנה לפני זה שלמענו נכתבו?

וכך לא יכול היה יוסף, בשובו הביתה, לרכז את מחשבתו, אף לא רצה ללכת למסעדה ולהפגש שם עם חבריו. יום העבודה שכן אי-פה לבין עצמות הגב, התגנב לבין שרירי הגוף וטרף את אונם. באפס מעשה התישב על הכסא הקטנטן וידיו על ברכיו. הישוב היאוש ויבלע את מרץ הפעולה? הלא יושם קץ לירושת בית סבתה! היסוג אחור מאמצע דרכו, לאחר מאמצים קשים ולאחר שנס המרד כבר הורם נגד אפיו החלש, נגד מעמסת העבר…

קשה היה למצא תשובה לשאלות שהטרידוהו. הוא זנק על המטה בבגדי העבודה, השתטח אפרקדן ותלה את עיניו בתקרה. זבוב גדול, ירקרק בהיר, התהלך שם למעלה בטוחות. איך זה ידע הזבוב הלזה סוד הליכה זו? הנה רגליו למעלה וכל גופו למטה ואינו נופל, ואף ראשו אינו מסתחרר… והנה בא זבוב שני כנגדו. נפגשו השני והתנגשו ואחרי זה עפו שניהם מתוך זמזום חזק ורעשני. והנה נחלש הזמזום והנה – – נמס כבר כליל…

כשרוחו של יוסף ניעור מהתרדמה היה עוד כל גופו נסוך שינה מתוקה. האברים חממו קודם את המצע והמצע עטף עכשיו את כל הגוף בחמימות שאין בכוח האיש וברצונו להפסיקה. עיני יוסף הביטו סביבו בעוד שהגוף לא נע עוד ולא זע.

בחדר היה הירח.

הרהיטים הבודדים השליכו על הרצפה צללים מוזרים ומשונים. וכתמי החושך ובהרות הסהר נסוכים היו בערבוביה.

מסביב היה שקט ויוסף דמה להאזין את צלצול הדממה. מבחוץ לא נישא כל רעש וכל הגה. לא עוּזי ולא הגברת שפיר ואף לא הנערה פטמה. ודאי היה כבר מאוחר בלילה. האמנם ישן זמן כה ארוך? ולו נדמה כי רק לרגע קט נרדם…

ופתאום הקימתו מחשבה מהירה בתנופה אחת מעל המטה: הרי לא הכין אוכל למחרת! ועכשיו כבר לילה. החנויות סגורות כבר מזמן – – אולם תיכף נרגע: מילא, לא נורא. יצא למחרת רבע שעה לפני הרגיל וידפוק על דלת החנות, ואולי תהא כבר פתוחה –

כשהפנה יוסף את מבטו לצד הדלת, האירו לנגד עיניו שני סדקים של אור רפה. ההיה מישהו במרפסת? הוא פתח לאט את הדלת והוציא את ראשו.

מנורה קטנה בערה במרפסת. בקצה האפל למחצה ישבה הנערה פטמה כאנדרטת דממה. היא לא זעה ומבטה היה תקוע אי שם מחוץ למרפסת, במרחקי הלילה…

– פטמה?…

אנדרטת הדממה זעה פתאום, ידיה הצטלבו בתנועת פחד עצבנית על חזה הבולט קלות ופניה הופנו בחרדה למקום הקול.

הדבר הביא את יוסף לידי עליצות:

– מה לך, פטמה? הרוצח אנוכי?

האנדרטה לא ענתה.

יוסף יצא למרפסת. נגש קרוב אליה ושאל בצחוק:

– נוּ, הגידי, מה הפחד?

הנערה גמגמה בביישנות:

– נבהלתי – – לא ידעתי, כי יש מישהו בבית. היה שקט. חשבתי, כי האדון ברחוב ולא בחדרו. מאד נבהלתי, הוי כמה נבהלתי – –

– נוּ, אבל עתה אין לך עוד מה לפחד. ישנתי בחדר והנה הקיצותי וקמתי. אבל מדוע זה לא תשכבי עדיין לישון?

– הגברת נסעה, גם האדון נסע. צריך לשמור על הילד. ישובו רק בחצות.

– לאן נסעו?

– לתל-אביב. לפנטסיה. ינגנו שם וירקדו. אך אין אני יודעת בברור…

– כך! – – ואַת עוד לא היית אף פעם בעיר?

– אמנם הייתי פעם. ביפו.

– ומה, מצאה חן בעיניך העיר?

– כן, אבל – – אבל אני פחדתי. מאוד פחדתי. כל-כך הרבה טרומבילטים! יה-בה-יה! ומכל צד מחצרר וזועק ומצלצל… ועגלות ואנשים הרבה. הוי, כמה אנשים… ואפשר לההרג שם בין הגלגלים. ובלילה כל-כך הרבה אור כמו ביום. אור מסמא את העינים – –

– וקודם לכך לא ראית חשמל?

היא ענתה במצמוץ לשון לאות שלילה.

– ועמודי-חשמל לא ראית אף פעם?

– אמנם לא רחוק מהכפר שלנו העמידו זה לא כבר עמודים ומתחו חוטים למעלה. דודי אמר, שבחוטים האלה רץ האור מן הירדן אל העיר. אך לא פתיה אנוכי להאמין בבדיות…

– ולמה לא תאמיני בזה, הא?

– וכי איך זה? לוא היה האור רץ בחוטים הללו, היו ודאי מבריקים בלילה ומאירים. כשם ששומעים תדיר את קול חוטי-הברזל של הממשלה שדוברים – –

– איזה חוטי-ברזל דוברים?!

– אלה, החוטים – – אלה שמדברים לתוכם בקצה האחד והם משמיעים את הדברים בקצה השני. רעיתי פעם את הגמלים על יד החוטים הללו והנחתי את האוזן על עמודי-העץ ושמעתי הכל… אבל לא הבנתי. אינגליזית מדברים…

– אַהה – – כך! ומנין לך כל זה?

– על הכל היה אבא מספר לי…

– ולמה זה לא תשאלי את אבא גם על עמודי האור?

ברקות עיניה התכסו בעמומיות תוגה. הבין יוסף, כי נגע בנקודה כאובה ורצה לתקן את המעוות. שמא מת אביה ולמה לו לצער את הנערה. אך עוד טרם שינה את נושא השיחה והנה לחשה הנערה:

– איננו עוד אבא…

– אהה…

מאין לנערת הרים זו כל-כך הרבה רוך ועדנה נשית? וכל-כך הרבה תמימות טבעית? וגופה כל-כך נאה, כשל פריזאית קטנה… צחק יוסף בלבו לאחר ההשוואה. איזה רעיון… שטות! מאין לפריזאית גוף נאה כזה שלבת-הרים זו? בת הרים, ודאי. זה הכנוי ההולם אותה ביותר. ופתאום, למען הסב לה נחת רוח קלה, הפליט:

– למה לך צמות רבות ודקות? תקלעי את שערותיך במחלפת אחת עבה, כמו המוסקובּיות – – יהא הולם אותך.

לחייה השזופות התעגלו בצחוק חן. שני טורי שינים קטנות התחייכו מרוב נחת, אולם פיה שתק.

– ואצלך בכפר אין הנערות קולעות את שערותיהן בצמה אחת?

שוב מצמוץ לשון לאות שלילה.

לאחר שתיקה קלה פתח שוב יוסף:

– הגידי, פטמה, איך חיים אצלכם בכפר?

– חיים – –

יוסף נשך את שפתיו. גישתו תמיד אוילית. שוב ניתק חוט השיחה. והיה רצון להדביר את הנערה, למען תשוחח ותספר: היאך באה לכאן מן ההרים? ומנין לה עיני תוגה כאלה? ודאי התחבא דבר-מה מאחוריהן, שיש בו מסוד החיים ורזיהם.

התעוררה בו סקרנות והשתתפות בצערה האלם, אך על הכל עצמה בו ודאי תשוקת הגבר לנערה מופלאה זו… לא יכלה להבין בת-מזרח זו את אשר היה מראה בשביל גבר חלש האופי, העומד תדיר במערכה עם עצמו ומבקש סעד לרוחו החרד.

ויוסף המשיך להרהר:

איזו פנת מרגוע נהדרת היתה אשה כזו יכולה לשמש לאדם בדרך חייו מלאת הטרשים. בשבילי ההרים אשר חודי סלעיהם פוצעים את כפות הרגלים הזבות דם…

– פטמה – – איך זה התגלגלת למושבה? ספרי, פטמה. וכי למה תפחדי בפני?… הביטי וראי אין אני נורא, דומני, כלל וכלל…

– אינני יודעת מה לספר, אדון – –

– אַל תקראי לי אדון, קראי לי: יוסף.

– טוב. אדון יוסף.

– מספיק: יוסף.

– כן – – טוב.

– ובכן ספרי לי, פטמה. כמה אנשים אצלכם בכפר ובמה הם עובדים? ואיפה בית אביך, פטמה, ומתי מת? הרי מת אביך, הלא כן, פטמה? ספרי וכי למה תפחדי?…

העינים הססו עוד, אך הפה כבר רעד בפחות סרוב:

– אך הרי אין אני יודעת איך לספר את כל זה…

– אין דבר. תספרי כבפני עצמך. ואם לא אבין דבר-מה אשאלך ואַת תעניני, הלא כן?

הוא התרחק ממנה קמעה וישב בפינת צל, למען לא יפריענה ולא יפחידנה בקרבתו היתרה. אחר-כך התחיל לשאול אותה דברים שונים על עברה וחייה, על חיי הכפר והמשפחה וכדומה.

בתחלה היו התשובות מקוטעות וקצרות, ביישניות ופחותות הבעה, אך עד מהרה היו התשובות רחבות יותר ונתמלאו חיוּת. הספור שטף, אמנם ללא סדר מופתי, אך בקצב ובהתמדה ומעינות חדשים נפתחו והלכו והגבירו את זרם השיחה.

מכווץ ישב יוסף בפנתו והסתכל מתחת לריסי עיניו בפני הנערה המוארות אך במקצת ואזניו הקשיבו לכל הגה שיצא מפיה, בת-ההרים.

ורוחו צייר במכחול הדמיון אגדת חיים זרים ומוזרים, שלא שיערם כלל עד כה ולא ידעם. ורוחו המשולהב נישא לעולם רחוק ומשונה כחזיונות הילדוּת וחלומותיהם…

 

פרק רביעי: צִמָּאוֹן    🔗

בצעדים מתונים שב יוסף לחדרו וחבילת נקניקים בידו. מילא, אם אברהם השתוקק לכך דווקא – ניחא – –. אלא שבעצם ראה את הרעיון כמשוגע במקצת: נשפית יין. לא מנו ולא מקצתו. מיד לאחר שובו מבקור השבת באם המושבות נטפל אברהם לרעיון הזה: לסדר פגישת גברים באחד הערבים ולשתות. וכי למה לא לשמח קצת את הויתנו העכורה?

הרבה נסו למחות. וכי מה קרה? איזו עת חנגה לנו פתאום? אך אברהם כדרכו:

– השאירו את החקירה לפסיכולוגים. וגם הם אינם מצליחים בה ביותר. כי איך לעמוד על הנפש – דבר הסמוי מן העין? הנה יוצא אתה לרחוב ונפשך עכורה עליך, עד גועל. אתה מפשפש, רוצה להזכר בסבות שיכלו לגרום לכך – ואינן. אבל מאות סבות יכולות לגרום לכך, אלא שקשה לעמוד על טיבן. יתכן, שלבשת בבוקר זוג גרבים קרועות וחש אתה במגעו של עור הנעל בבשר רגליך, או הנה מחליק אתה את ידך על פניך והכף נפגשת עם עור מגודל שער, כי זה שבוע ימים לא התגלחת… ויקרה גם להפך. פרח רענן ראית בידי עלם, מתנת-אהבה ודאי לבחורתו, או חטפת בעברך ברחוב חיוך נערה נאה, ואשר, אגב, לא אליך כלל מכוון היה – והנה רנה בך נפשך ללא כל סבה מספקת לכך והנך עליז ושמח. ואז הנך ממשמש בכיסך ואם מוצא אתה שם איזו פרוטות, כדי קנית כרטיס לקולנע, אתה קונה; ואם אין אתה מוצא פרוטות אחדות במזומן, אתה מזמין במסעדתך אותו הערב לפחות מנה אחת נוספת על התפריט הקבוע של ארוחתך – – כך. וכי מי יודע חקר נשמת האדם! נשתה איפוא, ונשמח ולא נחקור! ויש גם סיבה לכך, אם ברצונכם דווקא לדעת אותה. גאות הבציר עברה. עוד מעט תפסק ודאי העבודה ביקב. או יפחיתו אותה עד שנים-שלושה ימים בשבוע לכל היותר. ישמחו-נא העובדים בשתיה כדבעי, ולמה כאן להתנגד עוד לשעת קורת-רוח?

ואמנם איש לא התנגד עוד.

ביום ששי זה קבלו כולם יין ביקב. כל המשתתפים התחיבו להביא את מנותיהם למשתה. אברהם נטל על עצמו להביא בתוך הבקבוקים עם שלטיות של יין פשוט ורגיל – הפתעה חשובה. זה מזמן נתן את עינו בחבית כרסנית אחת שבאולם התחתון. שם שמור יין מובחר שבמובחר. וישאירו-נא לו את סדור הענין. יהיה משקה מחבית זו וגם קוניאק לא יעדר משולחן החוגגים. הכל יהא בסדר, על ראשו הדאגה! וחוץ מהיין על כל אחד להביא מאכלים שונים. דברים פשוטים, פרולטריים. ועל הכל ישלוט היין…

יוסף חזר עכשיו, בצעדיו המתונים, מן החנות כשחבילת הנקניקים בידו. רעיון משונה אמנם, אך יהא כך. יהא פעם נשף שתיה הגון ינסה פעם להשתכר, על אפה וחמתה של הסבתה, שהיא אי-שם רחוק, מעבר לים. והוא חייך בלבו למחשבה זו. כי מה היתה הסבתה אומרת לוא ידעה, כי שתה יין לשכרה? חא-חא!… “יין? רבונו של עולם הרי סם מות הוא לבריאותו”. אך סבתה יקרה! ועבודה שחורה ביקב האדום? ועבודת ליל על דפי הספר? וההרהורים על פטמה בשעות לילה ללא שינה?…

כן, פטמה — — מוזרות היו קורותיה. מוזרות ועגומות. לא לחנם רבץ על ברקות עיניה טל של תוגה עמוקה.

נתיימה הנערה לפני זמן מה מאביה. טוב-לב היה ומאד אהבה. נהרג בעבודה והשאיר את הבת למרותו של אחיו, חסן בעל האוזן. כך נקרא דודה, משום שרק אוזן אחת היתה לו. את השניה אבד בתגרה עם אחד מצעירי הכפר בגלל נערה שחשק בה. בן ריבה נשך לו את אפרכסת האוזן וצלקת ארוכה ואדומה נשארה לו במקום. לאחר מות אביה רצה חסן בעל האוזן, איש המרמה ותאב הבצע, למכרה לשיך אבוּ סעיד לאשה. והשיך אבוּ סעיד איש זקן היה ומתו עליו כבר שתי נשותיו ובכפר רננו הבריות, כי ממהלומות ידיו בא עליהן הקץ. אך עשיר היה השיך והבטיח לחסן סכום הגון לאחר שישא לו את בת אחיו היפה לאשה. ותקם בלילה אחד ותברח הנערה לשפלה. רבות נדדה עד אשר מצאה עבודה אצל היהודים. כאן נוח היה יותר להסתתר. שמועה הגיעתה פעם כי מת השיך אבוּ סעיד. שבץ אחזו. אך לכפר לא רצתה הנערה לחזור. פחד דודה היה עליה. והנה חרדה הנערה פן יגלנה חסן בעל האוזן. אולם עד כה לא נראה כלל בסביבה.

מאז הלילה בו ספרה לו את קורותיה ונשק לה נשיקת חבה, לא נזדמן עוד אתה ביחידות. התביישה ודאי, התמימה, והיתה סרה תמיד מעל דרכו ובלילות היתה נסגרת במוקדם בצריפה הרעוע ונזהרת שלא להזדמן, חלילה, אתו ביחידות. מה לחש לה החוש הטבעי של האשה?…

הוא הגיע עד החצר ובבעיטת רגל אחת פתח את פשפש הגדר ונכנס פנימה.

פטמה ישבה לפני הבית, כפופה על ערימת שקדים ירוקים שקינבה אותם מקליפתם. רגע שלחה מבט פוזל לצד הנכנס ואחר-כך הפנתה חיש את ראשה ונשתקעה בהתמדה מופרזת בתוך עבודתה.

בימים האחרונים קלעה הנערה את שערותיה לצמה עבה אחת, כפי שיעץ לה באותו הערב. ובכן שמרה הנערה בלבה את מפלט פיו? מה מוזרה היתה התקשטות זו אצל נערה תמימה זו, בית ההרים!…

הוא נכנס לחדרו והניח את החבילה במחסנו שמתחת לשולחן-הכתיבה. על השולחן נחו בפיזור ניירות ורשימות, שהיו כמיותמים מבעלם, כי זה ימים מספר שידו לא נגעה בהם. שיתוק בא בפעולותיו. אולם הויתו פנימה לא שתקה. ואדרבה, הכל התרוצץ שם, געש ופרפר ונשמעו שם צלילים רבים, כצלילי מאות פעמונים קלים, דקים בבקעת ההרים, המשמיעים את הדם, ולהדים משנה-הד…

בכתיבה לא עסק שוב באותם הלילות. ומה איכפת לו, איפוא? רוצה אברהם במשתה, יהא משתה, כרצונו…

מאוחר בערב, עת ממשלתה של הגברת שפיר שקועה היתה בשינה, התכנסו החוגגים בחדרו של יוסף. חדרו היה המסודר ביותר מבין מעונותיהם ועל כן אמרו, שהוא המתאים ביותר לנִשְפִיָה.

וששה התכנסו יחד: אברהם, חתן החגיגה ומחוללה, שני שכניו לחדר ועוד שנים מידידיהם והמארח יוסף. רובם מעובדי היקב.

יש שגם לנשף כזה מתכנסים בני-אדם כשהם עטופי רוח חולין ועושים הכל כאילו לצאת ידי איזו חובה, ללא רוח המרוממת את הנפש. אף כאן היה קורה כדבר הזה והנשף היה נמשך ברוח חולין עד סופו לולא מקרה פעוט שהדף את כולם והביאם לנתיב העליזות.

כולם הביאו את הדברים כפי שהיו מחושבים מראש. אך אברהם הפתיע את כולם. הוא בא עמוס בקבוקים רבים, ובהם ליקר, טוקאי וקוניאק ומיני יינות שונים שלא ידעו לעמוד על טיבם. וכל זה בבקבוקים ישנים ופשוטים ששלטיות תמימות עליהם, כגון: “יין אדום מתוק” או “מיץ ענבים טהור” וגומר. לחמניות עם נקניק היו כבר מוכנות וכך קשטו את השולחן אף מיני ממתקים ופירות.

כשנכנס אברהם סקר הכל בעין בוחנת ושאל:

– ודברים חריפים לא קניתם כלל, מלפפונים חמוצים או זיתים לפחות?

– לא קנינו כל דברים חריפים.

– וכי איך זה בלעדיהם? – התרעם אברהם – איך אפשר בלי מלפפון חמוץ, המעורר בך את הצמאון? ועכשיו החנויות סגורות כבר כולן – האין להשיג, יוסף, את המלפפונים אצל בעלת-הבית שלך?

– אמנם בקצה המרפסת עומדים שני פחים, ודומני, שבאחד מהם יש זיתים ובשני מלפפונים כבושים. אך כל בני הבית ישנים כבר מזמן ואין להכנס עתה לבעלת-הבית.

אברהם הצטחק:

– הלבקשם צריך?

והוא הושיט את ידו לשולחן, לקח צלחת ריקה ופנה לדלת. אולם יוסף חסם בפניו את הדרך:

– הנח, לא צריך, אברהם. ישמע עוד מישהו אצל הגברת שפיר ויהא עסק ביש. מוטב שנוותר.

אברהם היה כשוקל בדעתו אף החזיר את הצלחת אל השולחן והניף את ידו כאומר: ניחא, פרחחים!…

והחבריה חזרה להכנת השולחן וראשם ורובם נתון היה בסדור הדברים. כעבור מספר דקות דפקו קלות על דלת החדר, וכשאחד הבחורים פתח אותה לרווחה – נכנס אברהם, כשהוא נושא בשתי ידיו שני פחים כבדים, והעמידם בפנים החדר.

– הצלחתי – אמר בקול מסתורי – מה תגיד, יוסף? כאן לא יעורר עוד הטפול בפחים אף את אחד מאנשי הבית, אין לפחד בפני זה. הלא כן?

הבחורים הריעו בקול צחוק אך אברהם השקיטם מיד וכעושה מעשה של קדושה, מעין פולחן, הפשיל את שרוולו הימני והשקיע את היד בתוך אחד הפחים והוציא משם זיתים ירוקים מלוא חפנו. ובדרך זו הוציא גם את המלפפונים מן הפח השני וריח חריף ומגרה התפשט בחדר. מתוך צחוק כבוש והתאפקות גדולה נסגרו שוב הפחים והוצאו בשלווה למקומם.

דיו היה במקרה הזה לעורר את תהלתם של המסובים. אברהם עצמו הגיע למרום הפסגה של השתובבות הרוח. ומתוך השתובבות לא היה קץ ללעיסה וללגימה, וכן להלצות ולבדיחות ולפטפוט. ועל כולם נצח אברהם עם כוס היין שלפניו, המלאה תמיד על גדותיה ועם צחוק פיו, המלא לגלוג: ידעו-נא הבורגנים, כי אף הם, הפועלים, המעונים תחת יד העושק, יוכלו פעם לחוג כדבעי. והן לא רק בשבילם נוצר היין המשובח ובשבילנו מיץ, עסיס אדמדם, הנקרא “יין אדום מתוק”, והוא מעורר גועל מיד אחרי הכוס הראשונה. מה שאין כן היין המשובח, שכוס אחת ממנו מבקשת לצרף אליה בת זוג…

אף יוסף נסחב אל תוך מעגל העליזות ונגרף עם השטף הכללי. מה לו עכשיו דאגות ומה לו בעיות מענות? ינסה-נא פעם אחת לשתות. לשתות!…

– לחיים!

– לחיים, לחיים!!!

והנה מלא אברהם שוב את כוסו יין, קם ממקומו והשקיט את המסובים בתנועת-יד רחבה, מעשה נואם מובהק:

– לכבוד בעל הבית – –

– הסו, הסו! אברהם ישמיע נאום על כוס –

– אכן – –

– התדעו כולכם, רבותי, כי מארחכם כוכב עולה הוא בשמי הספרות?

יוסף נסה למחות ובקש מאת אברהם לא לשוחח על נושא זה. במבט פרוע הציץ לעבר הכתבים שהוטמנו מתחת לשולחן העבודה לבין כלי המטבח שלו…

– הנח-נא, אברהם! למה לך זה? עוד תספיק להספידני…

אולם אברהם לא שם לב למחאתו של יוסף והמשיך:

– ועליכם לדעת את חובתכם בצאת ספרו של יוסף דור.

יוסף סקרהו במבט תמוה: על איזה ספר מדבר כבר הלה?

– צריך יהיה להקים רעש כדבעי, חברים. להרעיש חנויות הספרים ולשאול בכל אחת מהן על הספר החדש, שעורר סקרנות רבה כל-כך בחוגים הרחבים. כידוע לכולכם, עומד העולם על הזיוף השקר והפרסום. וככה יכול גם דבר טוב לרדת שאולה באין הפרסום הדרוש והנחוץ, כאותו המעשה בצייר הפריסאי – –

מה מדבר הלה? מה מספר הוא? תמה יוסף בלבו.

– צייר בעל כשרון היה בפריס, אמן צעיר, שמו נשמט כרגע מזכרוני. והצייר מלא את כל החנויות לחפצי אמנות בתמונותיו הרבות, אך ללא הצלחה. אף אחת מהן לא נמכרה. מה עשו ידידיו ורעיו, שדאגו למצבו הרע. הם אספו ביניהם לבין עצמם כסף מחיר תמונה אחת ושלחו את אחד הידידים, המלובש לפי האפנה האחרונה, אל טרקלין התערוכה, והוא קנה שמה, בעמדו על המקח, את התמונה הגדולה ביותר של ידידם האמן הצעיר. התמונה נשלחה לפי כתובת שהקונה השאירה במזכירות התערוכה. מקרה בודד זה לא עלול היה עדיין למשוך את תשומת לב הקהל לאמן הצעיר, אך הידידים הוסיפו ללכת בדרך זו. בערב קבל הצייר את שכר התמונה, כמובן פחות פרוטות מעטות, דמי תשלום מקום התערוכה וטרחת המכירה, ובאותו הכסף נקנתה למחרת תמונה שניה של הצייר באחת החנויות שבקצה השני של העיר. וככה התחילו יום-יום להמכר תמונות של הצייר – והכל באותו הסכום היחידי, כמובן – – וההצלחה לא בוששה לבוא. – – והנה התחילו כותבי הבקרות להרים על נס את גוון צבעיו המיוחד ואת כל תפיסתו הגאונית של הצייר. ואיזו אוירה נפלאה יוצר האמן הזה בתמונותיו, דבר בלתי-שכיח כמעט בימי השפל של האמנות, כימינו… והנה התחילו שוב תמונות הצייר לנדוד לחנויות, אולם הפעם נמכרו כבר באמת, ובכסף מלא. ורק דאגה אחת היתה לידידים והיא שלא לטעות, חלילה ושלא להחזיר לאחת החנויות אותה התמונה שנמכרה כבר שם פעם אחת… ובכן, חברים, נאזר-נא עוז לעשות גם למען חברנו, הכוכב העולה על שמי ספרותנו!

– הידד! יפה דרשת, אברהם, ימח שמך!! – הריעה החבריה ויין נמזג מחדש ונלגם בלגימות הגונות. אולם יוסף ישב פתאום כמיותם, נפשו בו שממה ומדי פעם בפעם שלח מבט נוגה לעבר ניירותיו שמתחת לשולחן…

שעה רבה אחרי חצות היתה רוח אחרת עם אברהם. הוא היה כבר מבוסם במדה הגונה, אף כי ידע כדבעי את מלאכת השתיה, ועיניו הבריקו כבר באותו האור המיוחד שעל סף השכרון, פניו להטו והיין התחיל לצווח מגרונו:

– המ… בעצם למה לא הוזמנו בחורות לנשף? אי לך נשף בלא בחורות!…

שכנו לחדר התחיל להלהיבו:

– זיתים ומלפפונים ידעת להשיג. נו, אין כל גבורה יתרה בכך, כמובן. הראה מעשה נועז והבא אשה לכאן – –

ןאברהם צחק בקול פרוע וחזר ושאל:

– וכי מה? לא אביא, אתה סובר – – לא אביא? – –

– בבקשה, הראה-נא!

– וכי מה אתם חושבים, לא אביא, אתם סוברים – –

החבריה פרצה בצחוק אדיר. אחד מזג לו כוס משקה מעורב מכל המינים.

אברהם הריק את הכוס ופנה פתאום ליוסף:

– שמע הסופר, אתה – – אתה הב את האשה – –

יוסף סקרהו וצחק צחוק סלחני.

– וכי מה אתה שותק ומחייך כתיש, צא והבא את האשה!

– איזו אשה נצנצה פתאום במוחך? – צחק יוסף בפה מלא.

אך אברהם צעק כבר בקולו הצרוד מיין:

– אל תשתטה, אני אומר לך! מה אתה מעמיד פני תם ועגל בן יומו – – הבא את האשה, אני אומר לך – מה תגידו עליו, חבריה – למה אתה מעמיד פנים של טפש? כולם יודעים, כי הנך רואה חיים עם הערביה. למה לא תביאנה לכאן? תשמח גם את לבותינו, נוּ לך הבא את הנערה – –

הצחוק פרץ מחדש.

ואברהם, מגורה כנראה מהעליזות הרבה, העמיד צעדים לקראת הדלת, בכוונה ברורה להעיר את הנערה.

במהירות חתול קפץ יוסף לצד הדלת, חסם את הדרך בפני אברהם וצעק:

– הרף, הרף! היצאת מדעתך, פרא אדם! זוז מכאן, חזור לשולחן, מהר!

אברהם התחיל להאבק עם יוסף באותו מראה-הפנים המיוחד לשכורים, שאין לקבוע על פיו אם רציניים הם מעשיהם או מעשי צחוק וליצנות.

– וכי מה אתה סובר, כנזיר אחיה כאן, במושבות שלכם, חדשים על חדשים, ואתה מתעלס בערבים עם היפהפיה, הא? – –

מה אתה חושב? תן לי לצאת, תן! כך. מה זה עסקך, תן לי לצאת – –

הנותרים ראו, כי אמנם מתכוון אברהם לצאת לפרוזדור ונסו גם הם להפנות את תשומת לבו מעם הדלת. אחד קרא:

– שמע אברהם, הרוצה אתה כאן באשה?

אך אברהם לא ענה. הוא רצה דווקא לצאת החוצה. והמשיך וקרא בקולו הצרוד:

– עזוב אותי! תן לי לצאת וכי מה אתה חושב שלא אוכל לצאת? ואפשר רואה אתה אותי כשכור, הא? – –

– אברהם, הבט-נא, באשה אתה רוצה כאן?

– רוצה!

– הבט איפוא לכאן. חזור אל השולחן!

פתאום כאילו התישבה עליו דעתו ובצעד כושל חזר לשולחן. הוא נטל ביד אחת מלפפון כבוש ללעיסה ובשניה השתעשע עם המזלג.

חזרה העליזות והבחור שהצליח להעביר אותו על רצונו המשיך:

– אשה הנך רוצה כאן דווקא והנה אשה לפניך!

בתנועה מהירה זז מקומו על יד הקיר וחשף על-ידי כך את התמונה “האשה החדשה”. מתוך המסגרת בלטה הנערה הערומה עם מבט פניה התמים.

פרץ צחוק, שעקץ את לב יוסף עקיצה רבת כאב. איש מהם לא עלול היה להבין מה סמלה לו תמונה זו, והנה שם אותה הבחור לצחוק. ולא היה כאילו העליבו לעיניו נפש חיה וחללו את יפיה…

צלצול מרעיד של זכוכית רסוסה הפסיק את הרהוריו של יוסף והחריד אותו ממקומו. הוא הפנה את ראשו למסובים ותפס את אשר אירע. כתשובה על הצעת הבחור שלח אברהם את המזלג שבידו בתמונת האשה הצעירה ונפץ את הזכוכית. קול נפילת הרסיסים פכח תיכף את כל השכרון מראשו של יוסף, אך לאברהם הוסיף כנראה כל הדבר מרץ וחדווה:

– הא לך בעבורך ובעד האשה. שכב אתה אתה, אם זה לרצונך, חא-חא!

יוסף קפץ אל התמונה. מחוץ לזכוכיתה לא נפגעה כלל. אך כל הדבר הרגיזו מאוד. הוא פנה לאברהם בקול מורם:

– מה אתך, אברהם? כאחד הפראים הנך הערב! איזה סקנדלים אתה עושה. השכחת כי מזמן עברה שעת החצות, ובעלת- הבית עוד תבוא לקול ההמולה והרעש של נפוץ הזכוכית…

ואברהם הצטחק וענה פתאום בקולו הערמומי, וכאילו פג ממנו כל השכרון:

– הרגע, יוסף, מה הצעקה? בעלת-הבית, אמרת? בעלת הבית תבוא? מילא, תהא בעלת-הבית, דומני, כי איננה אשה זקנה עדיין ומאוסה כלל, אדרבה, תבוא-נא…

תבערת הצחוק הוצתה מחדש, אך ענין האשה לא נזכר עוד במסיבה. יוסף לא הוסיף עוד להשתתף בהמולה. הוא ישב בפנה, עצוּב ועגוּם, עם סחרחרת ראש עזה, ובקרב לבו העיק דבר-מה נוּגה ועמוּם… הוא כעס על עצמו, כי הסכים לענין הנשפיה, אולם מי יכול היה לנבא מה צפון על תחתיתו של האיש הזה, אברהם?

הוא ראה עוד לפניו את התמונה עם שברי הזכוכית שנשארו עוד תקועים בזויות המסגרת ומתוכה נראה גוּפת “האשה החדשה”, וליוסף נדמה כי מבטה שונה הערב מבשאר הערבים, הוא נוּגה יותר ונעצב.

כשעתיים לאחר זה ישב יוסף בחדרו כעל חרבות עיר הרוסה. שנים מהאורחים הסתלקו הביתה ואברהם עם שני ידידיו נשארו בחדרו. הם השתטחו על גבי מטתו ונחרו נחירות נועזות, והוא ישב על כסא קטן, כי בכל עיפותו לא מצא מנוחה. המנורה כבתה כבר מזמן, כי אפס הנפט מתוכה והחדר צלל בחשכה. רק בפנת החדר הבריקו רפה באור הלילה שברי הזכוכית של התמונה, שהביאוהו לידי הרהורים: מה היתה סבת כל המקרה העגום? האמנם רק שכרונו של אברהם אשם בכל? ודאי הדבר, כי הנגע עמוק יותר. הוא הרהר על האדם שידע להמציא מכונות משוכללות עוד טרם הספיקו הקודמות להתישן, אך את מכונת-החיים המוחלדת והכושלת לא ידע לתקן. דורות עברו ודורת חדשים באו, אך האדם לא השכיל להתאים את צורת החיים לתנאים החדשים שנתהוו. ותמוה: האיש שידע להמריא לשחקים ולמד לחתוך במעוף צפור אוקינוס ללא גבול, אותו איש-השכל לא מצא דרך לספוק יצריו הפשוטים והטבעיים ביותר עלי אדמה. ברוב חכמתו האנושית ובינתו העצומה ביחס לשאר בעלי החי לא ידע האדם לתת תשובה לרעב הקיבה של המונים מבני מינו ולא פתרון לצמאון חושיהם של הרבה מהם.

איפה כאן המוצא ואי הדרך? – –

הוא קם ממקומו ונגש לתמונה עם השמשה השבורה. רגעים מספר עמד לפניה וניחש יותר את צורתה מאשר ראה אותה באפלת החדר. ופתאום נגש בתנועה מהירה לשולחן המכוסה שאריות אוכל ובקבוקים ריקים, תחב את ידו אל תחתיתו והוציא מבין כלי המטבח שלו את צרור הרשימות ואף את המחברת העבר של יצירתו. וכך ישב זמן רב לפני השולחן ובידו צרור הניירות, שבהם אמר להצהיר על כנוּת ביחסי המינים לשם ישוּר דרכי החיים, לשם מניעת שחיתוּת מוסרית ונווּן, ובהחזיקו כה בניירות, אחיזה עצבנית ומכווצת, נצחוהו העיפות והשינה. ראשו צנח על חזהו – וירדם – –

 

פרק חמישי: פְּרִידַת פִּתְאֹם    🔗

התלהבותו ליצירה עלתה מחדש. גשרים נגשרו על פני התוהו של הימים האחרונים ושוב נגנבו שעות משנת הלילה, ואף אור השחר עד היה לעבודה הקדחתנית שנתחדשה.

פטמה, אברהם והמעשה בנשף – הכל הפך ליתדות-דרך, המסמנות את הכווּן. העבודה התלקחה והמעין לא דלל.

ויש שסייעו גם הימים לעבודתו. כי ביקב עבדו עכשיו רק ימים אחדים בשבוע. רוב המכונות לא עבדו כבר כלל והפועלים היו עסוקים ביחוד בסדורים שונים, נקוי המקום והכנתו לשנת החרף, עד לבציר הבא.

וכך היה יוסף יושב ברוב ימי השבוע ללא עבודה. והיה הוגה ומסדר ברעיון את המשך היצירה ומכתיבה בחוברת שהלכה ונגמרה. ואם כי עוד רחוק היה מסיוּם היצירה, הנה יגיע בקרוב לתחנה חשובה אחת. הימים האלה שלאחרי הנשף הסיעוהו למרחקים ולא יאמן ממש כמה הספיק לטוות את היריעה ולהפרותה בזרם דם צעיר, רענן וברי… כן. עוד מעט. עליו רק לאזור כוח. רק לא לרבץ תחת נטל העבודה ולהלחם בחולשת האופי וברגשי יאוש אוכלים. רק להיות חזק, נועז. עוד מעט – –

כשיצא יוסף לרגע קט החוצה, להישיר את גבו ולשאוף קצת מן האויר הצח, נעל מאחריו את דלת המרפסת. הגברת שפיר בכבודה ובעצמה בקשתו לפני צאתה, כי יואיל לסגור את הדלת אם יעזוב את הבית. כי יוצאים כולם את הבית לשעה קלה. אגב נצלה כבר הגברת שפיר את ההזדמנות הטובה וספרה לו, כי עליה ללכת עם עוּזי אל הרופא, לשאול בעצתו, בדבר התיאבון שאבד לחלוטין מעוזי. פטמה אף היא לא נשארת בבית, כי עליה ללכת אל השוק, וכך ודאי תשהה שם שעה יפה, כי בכלל אין היא מזדרזת ביותר בעבודתה. ינעול הוא, איפוא, את דלת המרפסת ואל ישכח. כי נפוצות בימים אלה הגנבות בכל המושבה. ואת המפתח יתלה על המסמר, ואַל-נא ישכח. –

יוסף עמד ברחוב הריק מאדם, והנה ראה כי במרחק שלושה-ארבעה בתים ממנו עומד ערבי והוא מוליך גמל, שהוא מחזיקו בחבל. הערבי התבונן הנה והנה ובראותו את יוסף התקרב ונגש אליו. פניו חיו חומים כמעט משזפון ורק סביב סנטרו התמתחה רצועת זקן קצר, שהשחירה כזפת. הוא היה לבוש עבאיה לבנה ונקיה למדי ולראשו כפיה צבעונית. אף גמלו מקושט היה ומצוחצח. את צווארו ענדו שלש מחרזות אלמוּגי-זכוכית צבעוניים ומן האוּכף הרחב ירדו חוטי-צמר ומיני קישוטים שונים.

– שלום עליכם, יה-אדון!

– עליכם השלום, יה-אחא!

– הרשה-נא לתלוש קצת פרפחינה בחצר, יה-אדון, אך כמלוא חופן היד.

הוא הראה באצבעו על העשב שמתחת לעצי-ההדר הבודדים שבחצר, זה הצומח בבורות לאחר ההשקאה, והוא מתוק וערב לחיך הבהמות.

– טוב.

הערבי קשר מיד את חבל הגמל לכלונסת הגדר ונכנס בצעדים מהירים לחצר. בגלל הסכמתו לבקשת הערבי אנוס היה יוסף לחזור על עקבותיו ולחכות לצאת הערבי, כי לוּא חזר מישהו מבית הגב' שפיר היה עסקוֹ של הערבי ביש.

הלה התחיל לתלוש את העשב ויוסף נכנס בינתים לחדרו, לקצר לעצמו את זמן ההמתנה. מקוצר-רוח חזר מיד למרפסת והנה עמד הערבי בפתחה. הוא בקש מים, כי המים בברז חמים מאד ואי-אפשר לשתותם. יואל-נא האדון וישקהוּ מים קרים.

יוסף מצא כד-חרס בפנת המרפסת ורצה ליטול ספל, אך הערבי לקח ממנו את הכד:

– לא צריך, אדון.

והוא הרים בתנועה זריזה את הכד, הרחיקוֹ מעט מן הפה והזרים לתוכו בחצי עגוּל סילון דק של מים, וכך שתה, כמנהגם היפה של הערבים. יוסף עמד והסתכל בפיקה של הגרגרת, שרקדה למעלה ולמטה לקצב הלגימה וגם בה ניכר היה היאך המים נוזלים מן הפה אל הגרון ומשם למטה.

אך פתאום נגלה דבר-מה מוזר. הכפיה של הערבי נשמטה במקצת, מתוך התנועה האחורית של הראש, ויוסף ראה צלקת אדמדמת במקום האוזן ורק למעלה בלטה שארית זעירה של האפרכסת.

לבו עמד בו מדפוק, וכעבור דקה הרגיש את דפיקתו ממש מסביב הצוואר, ועד לאזניו הגיעה. מה עליו לעשות עכשיו? הדמיון צייר לפניו תמונות מבהילות: הנה יקוּם הערבי – –

– האם אין איש בבית, אדון?

יוסף אזר כוח והבליג על התרגשותו ככל יכלתי.

– אין וכי מה?

– נערה ערביה, משרתת, אין כאן, אדון?

הנה הדבר! אבל עליו לשמור על שווי-המשקל ולא להיות אובד-דרך.

– ערביה. לא. אין הוא יודע. אמנם היתה כאן אחת מקודם. שריקה שמה. בעלת עין פוזלת, נדמה לו. אך עתה אינה כבר, אין בכלל כאן משרתת ערביה. אין.

הוא לא מסר גם לעצמו דין וחשבון על כל מעשי התחבולה. אך טוב כי חושו לחש לו זאת ונתן בפיו את הדברים.

פני הערבי הראו אדישות גמורה ויוסף מהר להוסיף:

– ויסלח לי כי עליו כבר ללכת מכאן. הבית אינו שייך לי, ובעל-החצר, בשובו יכעס כי הרשיתי לו לתלוש פרפחינה. אף לו בהמות ואינו מרשה לאחר לתלוש את העשב. כן. ילך, איפוא, מהר.

הערבי אסף את מעט הפרפחינה שהספיק לתלוש ויצא את החצר כשהוא מודה ומברך.

ויוסף עוד הוסיף.

– ומוטב שתצא מן הרחוב, כי בעל-הבית יכול לשוב בכל רגע.

הערבי מהר ונעלם בקצה הרחוב ומאחוריו צעד בפסיעות גדולות הגמל הענוד אלמוגים צבעוניים.

בלא החלטה ברורה עמד יוסף עוד רגע בחצר הבית ולבו דופק עוד בחזקה. מה עליו לעשות עכשיו? יתכן כי פטמה נמצאת עוד בשוק והמקרה יכול לזמנה עם דודה. טוב, לפחות, כי הלה הלך בכוון ההפוּך מן השוק. היתה זאת נחמה לרגע ותוּ לא. רבצה עליו חובה לפעול, לעשות דבר-מה, ועל כל פנים להודיע את הדבר לפטמה.

הוא הלך בצעדים מהירים לעבר השוק בהחלטה ברורה למצוא אותה שם.

בשוק שרר ההוּ-הא התדיר. יוסף הרקיד בעצבנות את מבטו משולחן לשולחן, מחנוּת תפוחי אדמה לפנת חצילים ועגבניות הנערמים במשולשים גבוהים. הכל נמכר היום בזיל הזול, ואך ורק היום!

אולם את פטמה לא מצא. ודאי עזבה כבר את השוק. ומבלי לדעת בברור מה עליו לעשות, הפנה את צעדיו לסמטה המובילה למושבה. רק צעדים מספר התקדם בתוך הסמטה והנה הצטיירה פתאום לפניו דמומה של פטמה וסל הירקות בידה. היא לא החזיקה את הסל על ראש, כרוב בנות גזע, כי אולי דאגה למטפחת-הראש החדשה או לתסרקתה בת הצמה האחת…

– פטמה! – –

הוא ספר לה בזהירות רבה את כל הדבר, ואז עמדה הנערה לפניו כהלומת רעם, חוורת לחיים וגצי פחד מבריקים בעיניה:

– חסן, חסן, אויה לי, אויה!

הסל הועמד על האדמה וכמעט שנשפך ממנו תכנו. יוסף נטלו לידו ונסה להרגיעה. אין מה לפחד. כל רע לא יאוּנה לה. תשמע-נא פטמה, שמא תשוב להרים?

אמנם, היא היתה נאותה לחזור לאחר שנגלה מקום שהותה, אלא שיראה היא שמה יהרגנה הדוד…אל נכון יעשה בה כליה…

ברוּר. טוב-לב לא זהר מעיניו הדקות כמחטים. ואף-על-פי-כן אין הורגים איש כלאחר יד. הוא מציע לה ללכת אתו ולמצוא אותו במושבה. הוא ידבר אתו.

אך פטמה תפסה אותו בידו והשביעתו בכל מיני שבועות לבל יעיז לעשות כדבר הזה. חלילה לו. זה עוד יגביר את זעמה.

היא עמדה לפניו כשהיא רועדת מפחד ואימה, כצפורת לכודה בפח.

– יה-רבון, יה-רבון – – עונש מן השמים – – אל רחום ורחמן. ––

יש לעשות איזה מעשה. הערבי ודאי לא ישקוט. ישב לו בודאי בקפה ערבי וימתין שם עד בוא הערב, ואז יגידו לו ערבי המקום את מקום בת אחיו. והשד יודע אותו ומה שהוא עלול לעשות.

והנה נצנץ בו רעיון:

– שמעי-נא, פטמה. ראשית אל לך לפחד. דומני, כי מצאתי תחבולה. הרי דודך בא על גבי גמל ולא מהרה יחזור וגם הדרך תארך אצלו יותר מהרגיל. אני אסדרך באוטומוביל. תוכלי לנסוע לעבר כפר נור ומהכביש תוכלי להגיע חיש למקומך, וכשישוב דודך אחרי חפוּש שוא ימצאך כבר בכפר, ואז תוכלי לפתותו בדברים ולרכך את לבו, כי התגעגעת על ביתו וכי חזרת לבקש את סליחתו…

עיני פטמה אורו:

– אדון – –

– הטוב הדבר בעיניך? התסכימי, פטמה? השיך הזקן הרי איננו עוד בחיים. תוכלי לפעול על דודך, שישיאך לבחור צעיר, שלא יהא מאוס כלל עליך. וטוב יהא לך, פטמה, טוב מאשר אצל דודך ואף אצל הגברת שפיר…

תוך ארשת הפחד רעדו שתי זויות שפתיה של פטמה בחיוך חוור ורפה:

– טוב – – אדון יוסף – –

הוא הלך לעבר הבית וסל הירקות בידו ולפטמה צווה לבא מיד הביתה, אבל מהצד השני, הבטוח יותר, שלא תפגש שם עם דודה.

שניהם שבו עד מהרה הביתה. הגברת שפיר עוד לא חזרה. פטמה ארזה את חפציה המעטים. אף את מטפחת הראש-החדשה הכניסה לתוך החבילה וכסתה את ראשה במטפחת הישנה. יוסף הוסיף לחבילתה קצת מצרכי האוכל שקנתה זה עתה בשוק גם מארון-האוכל שעמד במרפסת.

עתה נפרדו שוב. יוסף פנה למושב, כדי לברר את כוון הדרך ופטמה פנתה בצעדי חתולה מוכה לאחורי המושב, למקום עץ שקמה עתיק-ימים, כי נדברו להפגש שם.

כעבור שעה קלה מצאה יוסף במקום המיועד, כשצרורה בידה והיא כולה רועדת ומתכווצת מאחורי הגזע העבה של השקמה.

– לא לפחד, פטמה, הנה גם באתי. –

הוא באר לה את כוון הדרך ואת כל מה שעליה לדעת לשם הנסיעה. וגם נתן לה את הכסף הדרוש לכך. אין דבר, הרגיעה, הוא יקבל בחזרה את הפרוטות משכר עבודתה אצל הגברת שפיר. כן. אל תדאג, וכאן עליה לעצור מכונית ולנסוע בה עד יפו. כך. ותזכר-נא, שלא תרשה בשום אפן להשיאה לאיש שיהיה מאוּס עליה. תאיים-נא על הדוד, כי תברח שוב מן הבית או תפנה למשטרה להודיע, כי הוא כופף עליה את רצונו הנבער לשם רווח. תעשה כך ואַל תכנע. ועתה עליה למהר. ודאי יעבור מיד אוטו בכביש ועליה לעלות על הדרך ולעכבו בהרמת יד – –

הוא נגש קרוב אליה. חבק אותה בזרועותיו ונשק לה בפעם שניה מאז הערב והעביר בשפתיו על עיניה וריסיה הדקים.

הנערה לא סרבה. היא סגרה את עיניה ורק פיה רטן איזה מלמול בלתי-ברור.

יוסף אמצה עוד פעם ללבו ואמר:

– ובכן היי שלום, פטמה…ואַל לך להיות עצובה… תראי, עוד תהיי מאושרת, פטמה, מאוד מאושרת. ובעל טוב יהיה לך וילדים… אך תזכרי פטמה, שלא למכור את בנותיך בכסף, התזכרי זאת, פטמה?…

בתנועת-גוף מהירה תפסה פטמה את כף ידו של יוסף ונשקה אותו עזות. ומיד, אחרי הדבר הבלתי-צפוי כלל ליוסף, ברחה מהר מהר לעבר הכביש.

ויוסף נשאר כמסומר במקומו, כפות כולו עצבת עמומה.

עוד נפנפו מרחוק שולי שמלת פטמה הארוכה ובאופק נראתה נקודה זעירה, שקרבה וגדלה –

והנה באה מכונית השירות –

אותו היום תעה יוסף שעות על שעות והתהלך בלי מטרה ברורה. הוא פקד גם את אברהם בחדרו. הלה אף הוא לא עבד היום ויוסף מצאהו כשהוא סרוח על מטתו וידו מקשקשת על הכסא שעל יד המטה איזה קצב בהתאם לאיזה פזמון ישן נושן. אולם יוסף שהה אצלו רק רגעים מעטים, עזבהו וחזר לרחוב, כי לא יכול לשאת היום את לגלוגו של אברהם, את ארסו ושפיכת חמתו על הכל. את המקרה עם פטמה לא ספר לו, וכי מה בצע בכך? יתכן, שגם לבעלת-הבית לא יספר ולא כלום. תשער-נא בעצמה מה שתשער… אין ברצונו להסתבך בעסקיה של גברת כגון זו. יניחו לו. ואין גם ברצונו להפוך במקרה זה.

וכך יצא יוסף שוב לרחוב. הוא כוון את צעדיו לעבר סמטאות ולשבילים שבין כרמים ושדות.

שלוה שררה כאן. שלווה כל-כך ערבה לנשמתו. רק פה ושם משך סוס מחרשה ואיש צעד מתונות אחריה. לפעמים הבריחו צעדיו שועל מסתתר בין הגפנים והשועל רץ מהר ונעלם מעבר לכרמים. טוב היה להתהלך כאן מתונות ולנשום את האויר החפשי, אם גם השמש צרבה קצת את העורף.

כשנראו פועלים וסליהם בידיהם וגם עגלות החוזרות מן השדה מהר אף יוסף לשוב הביתה.

ובבית המולה.

גברת שפיר עמדה על יד שולחן המרפסת, אספה בקול קשקוש את כל כלי הכסף את הכפות, המזלגות ואת הכפיות הקטנות. – השמע כבר יוסף, השמע? זו החצופה, הערביה, ברחה. ברחה ממש! היאמין? ובערמה סדרה את כל זה. את הסל החזירה מן השוק, כדי להשלות אותנו. אבל כשעברו כמה שעות התחילה לחשוש. היתה לה הרגשה… והנה נכנסה לצריפה והבגדים – אינם. היאמין כדבר הזה, ברחה! וכי מי ידע עתה מה שסחבה אתה?

היא עמדה כפופה על גבי ערימת כלי-הכסף ומנתה אותם, אך מרוב התרגשות טעתה בכל פעם והיתה חוזרת ומונה… לבסוף התברר כי מכלי הכסף לא חסר, ברוך-השם, מאומה, אך כלום זה מוכיח דבר-מה? מי יודע מה שסחבה אתה מהשמלות או סתם מחפצי-הבית וקשה כרגע לעמוד על זה. יבדק-נא גם בחדרו, ודאי גם שמה הגיעה ידה, ילך…

יוסף הבין כי כל התערבות מצדו לא תועיל. קולה של בעלת-הבית כבר נישא על גלי הפטפוט הרבים ואי-אפשר להסביר לה דבר-מה. הוא מהר, איפוא, ונכנס לחדרו.

על השולחן היו פזורים הניירות, כמו שהשאירם בבקר בצאתו לרגע קט מחדרו. שלשה דפים העיף הרוח והם נתפזרו על הרצפה. יוסף אספם יחד, הניחם על השולחן ולחץ את כל הניירות בספר עב- הכריכה.

ובבית הגברת שפיר עוד לא שקטה ההמולה. אחרי הכפות והמזלגות הגיע תורם של הלבנים וכלי-המטה. הכל נמנה ונספר בשצף קצף ובלהג אין קץ, אך שום דבר לא היה חסר…

והנה כבר חדר לאזניו קולה של הגברת שפיר, שקראה:

– הגברת הירש, הגברת הירש, השמעה כבר?! באמצע היום ברחה לאור השמש, החצופה! הא?… כן, אבל אי אפשר לי לדעת תיכף הכל. מובטחני, שעוד תהיינה הפתעות… כן. אבל תיכף, בבואה אלי בפעם הראשונה, לא מצאה חן בעיני. יותר מדי מסתורית ויפה היתה בשביל משרתת ערבית. והראתה כמה היתה ענוגה?… והנשמע כדבר הזה, הא?… ותשווה-נא לנפשה, הגברת הירש, אני השארתי אותה פעם לבדה בבית עם עוּזי שלי – – עד חצות, ועוד יותר מאוחר, ואפילו השכן יוסף לא היה בבית כל אותו הערב וחזר רק כמה רגעים לפנינו,,, נוּ, מה תגיד לזה, הגברת הירש, הזוכרת היא, אז כשהייתי בנשף בתל-אביב עם האדון שפיר. נוּ, מי מלל זאת? וכשאני מהרהרת בדבר, שהשארתי את הילד אתה בבית, רעדה עוברת את עצמותי. תשווה-נא לנפשה. ––.

יוסף חטף בתנועת-פתאום את הכובע מעל מסמר הדלת, חבשו בחזקה לראשו ומשכוֹ עד למטה מהאזנים ובקפיצה מהירה פרץ למרפסת, ומשם לחצר ולרחוב, גם שם עוד רדף אחריו הד קולה של הגברת שפיר…

 

פרק ששי: מְבַשְרֵי הַחֹרֶף    🔗

עברו שבועות מספר. גאות הקיץ נשברה. פה ושם, בעמקי החול ועל פני גבעות הסביבה, צצו כבר הפרחים הראשונים של הסתיו. מופלא הדבר היאך ידעו פרחי-חמד אלו לשמור בבצל שרשם את לשד החיים בתוך ים של חול לוהט, נטול חיים, ותחת שמש צורבת עוד כבקיץ. כי אם גם הצטננו כבר הלילות, המשיכה עוד השמש לזרות בעוז בצהרי הימים.

והנה צצו ועלו פרחי-הבר, התגלו בכל הדרם ויפים ובשרו את בוא החורף. החצב ארוך הצואר ובעל אשכול פרחים לבן נטול-ריח וחבצלת השרון, זה הפרח ירוק הגבעול ולבן הגביע, שפעמונו הענוג והעדין נפתח זה עכשיו והפיץ ריח חריף ומגרה כריח הדבש הצעיר.

הסתיו הלך ובא.

ואף בחיי יוסף דוֹר באו תמורות. העבודה ביקב נסתיימה זה כבר. אמנם פועלי המושבה כבר התחילו בזבוּל מטעי ההדר הצעירים אך יוסף ואברהם לא עבדו עדיין. כי עדיפים מהם היו פועלי המקום הותיקים, שישבו כל עונת השנה במושבה וחכו לעבודות העונתיות והעבודה לא הספיקה לכולם. באו אותם הימים הידועים יפה לפועלי המושבות. ימים של בינים, לאחר עונת עבודה רזה ולפני עונה חדשה, המרמזת תדיר בשפעת עבודה, בתקוות ימים טובים מאלה שעברו ונוחים יותר – ולרוב אף היא מכזיבה – ככל העונות שעברו…

באו ימים יחפים.

כך כנה אברהם את ימי חוסר העבודה, כשכל מקורות המחיה מסתתמים, וכל הוצאה זעירה של פרוטות אחדות היא כהוצאה של הון עצום, לא ישוער גדלו, כי אין איש יודע מתי ישוב וישתכר… ימים אלה הם ימים לפת קיבר, ללחם צר ויין לחץ… ועונות-מעבר כאלה רבות הן בתקופת השנה החקלאית.

ומתוך הימים היחפים האלה כאילו צמח ועלה בחיי יוסף דבר-מה מוזר ומופלא, שהיה תמוה אף בעיני עצמו, כי היה עצום ממנו גופו. בימים האחרונים של חוסר-העבודה התקדמה יצירתו הרבה, ואף התרחבו האפקים והתבהרו. ומדי סקרו את הנעשה נמלא לבו של יוסף השתוממות: האם הוא הוא המעפיל, הוא האיש שעיצב את תמונות-החיים הרבות ורקם אותן למסכת אחת של חיי-עמל, שחותם האמת עליה ובתוכה שזור גם חזונו על יחסי המינים זה לזה, יחסי אחוה והבנה לשם הקלת נטל החיים הקשה גם בלאו הכי…

ודווקא הוא, בעל האופי הרך והגוף החלש – ירושת בית סבתה – דווקא הוא העיז… עד כי יש ונראה לו שמתוך הכתבים הולך ומתלבט איש אחר, יוסף דור אחר, השונה הרבה מן הקודם, בריא הרבה ממנו וחזק הרבה ממנו. ויוסף האיש כמעט שלא הכיר את יוסף שהתגלה בדברים שבכתב… הפגם שבריאות, אי שם בקרבו, נעלם מכל וכל. והרוח אף היא אחרת היא. וכך נתמלא לבו של יוסף רגש של אושר וגל של שמחה עברהו, הנה גם חלומו ויהי. הוא התגבר על רצונו החלש, יצא לקרב עם עצמו – ונחל נצחון.

ואותו החזון על הבנת המינים – מי דחף אותו לקראת בעיה זו ומי סמן לו את הדרכים? אפשר היתה זאת התמונה “האשה החדשה”… ואולי פטמה? אולי היא?

כן, פטמה – – דבר-מה בלתי-נתפס היה בנערה זו, קסם מוזר שהיה נסוך על תמימותה הפשוטה, הנבערה כמעט. הלואי והיו כמוה הנערות בנות התרבות!… כן, פטמה היתה כבזק שהאיר את שמי חייו, האיר אותם לרגע ונעלם. אולם האור עוד שמור אתו, שמור עמוק בנפשו, ושם הוא נפגש עם סוד הילדות שלו, הכמוס והחתום בישותו…

אך הנה עלתה ספינת היצירה על שרטון ולא זזה. יוסף סיים את החלק הראשון של הספר, שהפיק ממנו רצון רב אך להתחיל בחלק השני לא עצר כח. לא עמד לו המרץ ורפיון כללי אחזהו. ועל כן באו לו שעות-ספק רבות: אפשר הפריז את ערכה של היצירה? שמא שגה ואין זה מגיע כלל לשיא חלומותיו? ואולי סנוורוהו עיניו מראות נכונה, כי על-כן יצירתו היא…

הוא בקש סיוע רוחני ונולד בו הרעיון לפנות למישהו, למסור את החלק הראשון לקריאה וישמע את חוות דעתו של הקורא הראשון. אבל מי יהיה הקורא הזה? לוא היה הדבר כבר מושלם ומוגמר היה אולי מציע לאברהם את הקריאה, אך מכיוון שרק החצי נכתב – יש להראות את כתב-היד לבעל מקצוע, לסופר. פעם אחת רק חשב על זה והרעיון נאחז במוחו ולא הרפה עוד. טוב, לסופר. לתת את כתב-היד לסופר ולנסות


היתכן, כי ישלול את ערך יצירתו מהספר שינק את לשדו משרשי העם, מהחיים הפשוטים של אנשי העמל?… לבו נמלא אמונה בהצלחת הדבר והתחיל לטפל בשקידה רבה בהעתקת החלק הראשון, כדי שיובא בצורה נאותה בפני אחד הסופרים.

אך בעצם עבודת ההעתקה, נאבקו ביוסף שתי דעות ולא ידע עם מי הצדק ולאורו של מי ילך.

היו תאורים ותמונות-חיים אשר נכתבו וצוירו בכל רבגוניותם, היו דברים שהובעו בעוז-רוח ופנים גלויים, דברים אשר רבים מן הסופרים היה מכסים אותם צעיף של מליצה, או עוברים עליהם בכלל בשתיקה. וכאן נתקל יוסף בקושי רב. בהעתיקו את כתב-היד ראה כבר יוסף לפניו את מבטו של הסופר, החודר לתוך הניירות וחיוך מלגלג נסוך על שפתיו. לא יכול היה יוסף להשתחרר מן הרושם המוקדם הזה, כמחלום בלהות.

ובכן אולי להמתיק קצת או להקהות קמעה את חודו של הדבר ולהסתגל יותר לאופן הכתיבה של המתונים, של הדור הותיק שבספרות?

אבל להסתגל?! – כלומר לוותר על העצמיות, לחזור על כל מה שדובר כבר ובאופן שדובר כבר על-ידי האנשים שברובם לא חיו בעצמם את חיי העבודה ולא ידעו עמל זה מהו ומה סבלו…

אך הקול שמנגד ער היה ותקיף: בחדושך, אמר הקול, תעביר את היצירה על חייה. בעצם ידיך תמעך את פרח החיים, ידיך תהרסנה את התקווה של הימים היחפים…

וכך היה פוסע בחדרו מפנה לפנה, הולך וצועד צעדים עצבניים, ויש שעמד וסקר את אשר סביבו, ומבטו נאחז רגע במטלטליו, בכלי המטבח שמתחת לשולחן, בתמונות העבודה של הזבול וההשקאה, ורגעים מספר נשאר מבטו תלוי גם בפניה של “האשה החדשה”. ולפתע, כאילו מצא את הדרך הנכונה, זע ממקומו והתישב על הכסא, לקח בחטיפה את עטו בידו והתכופף על גבי הניירות:

– לא, לא! לא להמתיק ולא להכנע! להמשיך בקו שלו, ולוא גם יחריב בזה את הכל.

ושוב התרומם גל אדיר של רצון, הומה ומתקצף. והגל העצום טלטל וזעזע והעלה שוב את הספינה מעל פני השרטון, שבו שקעה…

נגמרה מלאכת ההעתקה. מסודרים נחו הגליונות של כתב-היד על שלחן העבודה, כשהם נתונים בתיק של נייר כהה, והם חכו לתורם. גם רוחו של יוסף נחה בקרבו. הוא היה שקט והחלטתו קבועה בלבו – להראות את כתב-היד לאחד הסופרים.

לשם כך היה עליו לנסוע העירה. אולם הרבה כסף לא היה דרוש לכך, להוצאות הנסיעה,הלוך ושוב, ולטעימה חטופה אי שם ברחוב, וגומר. במקום אחד קבל זה לא כבר שכר של יום עבודה והסכום צריך היה להספיק להוצאות הדרך. אבל הנה, מעשה שדים, בעברו בצהרי היום על פני חולות מלוהטים, צרבוהו כפות רגליו יותר מהרגיל. הדבר הזכירו, כי סוליות נעליו נקרעו. זה כבר התבקשו לשלחן לחפשי ולהחליפן באחרות, חדשות וחזקות. מבלי חשבונות מרובים הוכרח יוסף לעשות כך. כי הן בנעלים קרועות וכמעט בלי עקבים אי-אפשר לנסוע העירה.

וככה נמס רובו של סכום הכסף, והפרוטה היתה ספורה. תדיר אותו הדבר, לכל הרוחות! לוא נשאר אך פעם סכום כסף פעוט לאחר עונת העבודה! אבל החובות אינם נותנים אף פעם מנוח, וכך אם יזדמן להשיג עבודה, מחכים החובות מהעונה הקודמת לסילוקם, ופרוטה במזומן אין.

אמנם במקום אחד מגיע עוד ליוסף שכר עבודה בעד יומים, אבל בעל-הבית לא שלם לו עדיין, ולא עוד אלא התרעם עליו כשבא לתבוע ממנו את הכסף ואף התפלא: מה זה? הרי רק שבוע ימים מאז עבד. יספיק עוד לגבות את הכסף… חא! רק שבוע ימים… אך בעצם לא איכפת הרבה ליוסף. יחמם בעל הכרס עוד ימים אחדים את כספו. לא ירבה כבר ודאי להשתכר עד לעונה החדשה ותמיד יהיה נצרך לפרוטות המעטות האלו.

ובמצב הזה לא יעלה גם בידי אחרים לפעול. בנדידה אין כל תועלת. כאן יש לו לפחות אשראי בחנות, וגם במטבח הוא יכול עוד להמשיך קמעה לפי החשבון. וכך מוטב לחכות במקום עד לסוף הסתיו, ורק אז לצאת ולחפש עבודה. אברהם מציע לנסוע לאם המושבות לעונת הברוּר. הוא, יוסף עוד לא עבד מימיו בקבוצת אריזה, אבל אברהם בטוח, כי הכל יסתדר בכי טוב. נוּ, ניחא – – עוד חזון למועד…

ביום הנסיעה לעיר, היה על יוסף להתגבר עוד על קושי נוסף. צרור הלבנים היה אמנם מוכן כבר במכבסה, מכובס ומגוהץ, אך הפעם היה דרוש לו סכום הגון, כדי לפדותו, וסכום כזה לא היה בידו. אברהם היה אותה שעה בחדר יוסף. הוא ישב על אחד הכסאות הנמוכים ואת השני השתעשע, בנענעו אותו הנה והנה.

אברהם לגלג ליוסף. עד מתי יהא לא יצלח שכזה ולא ידע להסתדר? אצלו היה זמן, שהכסף שטף ונזל לבין כל אצבעות ידיו, אך יש גם פרקי שיתוּק. ותמיד צריך לדעת איך להסתדר, רק קצת מרץ וקצת מוח. הנה, למשל, הלבנים. רוצה הוא לקבלם במכבסה בלי כסף? איש לא יבדוק את נקיונם. אבל חולצה נקיה צריך ללבוש מפקידה לפקידה. לזה אין עצה. ובכן נכנסים עם כל הצרור למכבסה ומבקשים להכין למחרת את כל הלבנים. כבר למחרת? משתוממת הבחורה. לא. למחרת היא אינה יכולה רק בסוף השבוע. אפשר, איפוא, להסכים. אלא שמפני צורך תכוף מבקשים, נניח למחרתים, להכין שתי חולצות, למשל. רק שתי חולצות, ואת השאר אפשר לקבל בסוף השבוע. והנה מוכנות החולצות, והתשלום הוא יחד עם כל הצרור. נו, לכשירחיב, כעבור שבועיים או שלשה…

הנה זהו רעיון. אם כי במכבסה מוכן בודאי כל הצרור, אף-על-פי-כן עליו לגשת ולבקש רק חולצה אחת, לעת-עתה. את השאר יפדה בשבוע הבא, כשיקבל את שאר הכסף המגיע לו. אברהם קם פתאום. בקומו הזיז את הכסא והפילו ברעש. הוא התכוון לצאת. יוסף העלה בינתים קצף סבון על פניו והתחיל להתגלח.

– שמע, יוסף – אמר אברהם, בעמדו כבר סמוך לדלת – כלום קונה אתה עדיין סכין גילוח בכל שבוע? והרי זה בזבוז מאין כמוהו. אני מקמץ כבר מזמן. הן הכל יודעים עכשיו את דבר ההמצאה המצוינה, שהיתה עד עכשיו סוד, להשחיז את הסכין בכוס רגילה: לוחצים באצבע על הסכין בתוך הכוס, מעבירים איזה דקות בחזקה הנה והנה והסכין שוב חד כביום הולדו. – בחיי, המצאה נפלאה! עוד מעט ובתי החרושת לסכיני-גלוח יפשטו את הרגל…

הוא רטן עוד דבר מה על חשבון בתי-החרושת, אחרי זה פתח את הדלת ונסתלק. –

בבוא יוסף העירה זימן לו המקרה פגישה מוצלחת מאד. היתה זאת פגישה מקרית עם ידיד ישן נושן, מורה בבית-ספר עממי. לכתחילה לא גילה יוסף את מטרת בואו. לא נוח היה לספר את כל הפרשה. אולם בהמשך השיחה גילה יוסף מעט מעט, כי מבקש הוא כאן את מישהו, שיסכים לקרא את יצירתו ולחוות דעה עליה. המורה הרהר רגע והציע את אהרן פלגין. איש נוח מאד ובעל הבנה בספרות. יסור אליו. יש לו קשרים לסופר פלגין עם הוצאות הספרים והרבה סופרים צעירים הועלו כבר על ידו.

יוסף לא הכיר את הסופר פלגין פנים אל פנים. אף-על-פי-כן הסכים לפנות אליו. הוא הודה למורה, קבל ממנו את הכתובת ונפטר ממנו.

כשכונן את צעדיו ללכת לרחוב המסומן בפתקה שבכיסו, סדר לו יוסף בדמיונו את נוסח השיחה שעליו לנהל עם הסופר פלגין.

הנה יגיד לו:

– הבאתי כאן כתב-יד ראשון שלי. נסיון צנוע הוא לתאר את חיי העבודה על-ידי איש מן העם. פועל פשוט אני. אך נמשכתי ליצירה ספרותית משחר חיי. אולם עכשיו דומני נתבגרתי דיי ועליך להוציא משפט על יצירתי. הנה לפניך מסכת-חיים כפי שהיא נראית בעיני הדור הצעיר. הנה לבטיו ושאיפותיו…

כך יגיד לו. ואולי גם אחרת. לא, כמובן, אחרת ידבר אליו.

– הנה באתי אליו עם פרי עטי. נתח-חיים הוא. יצירה שכתבתיה במיטב דמי, כתבתיה – –

לפתע הפסיק את השיחה הדמיונית, כי ראה לפניו וכמעט באופן מוחשי, את עיני הסופר המחייכות בלעג דק מן הדק (או שמא היתה זאת רק השלית דמיון והעינים הרי הן רק עיני אברהם, חברו).

ויוסף התחיל להרהר מחדש בכל מיני שיחות ודברים שישמיע באזני הסופר. כן, הוא יניע אותו להתענין ביצירה. אל נכון יעלה הדבר בידו – מן הנמנע הוא אחרת…

כך עבר על יוסף זמן ההליכה לדירת הסופר פלגין. וכשעמד לפני הדלת וראה את שלט הנחושת “אהרן פלגין” הרגיש בקרבו את נוסח השיחה הקרובה. הוא יכנס, יוציא את התיק ויניחו על השלחן, יבקשו לקבוע לו זמן לראיון שני – ויסתלק.

הוא דפק קלות בדלת ולבו דפק בקרבו בחזקה.

יצאה משרתת תימניה.

– לאדון פלגין.

– איננו. עסוק, כל היום מחוץ לבית. אמר להודיע לדורשיו, שיוכל לקבלם רק מחר. כן, רק מחר אחר-הצהרים.

יוסף פנה שוב לרחוב. זאת היתה מכה קשה בשבילו. כמה חכה לרגע זה והנה…

כשחזר לרחוב כוון את צעדיו לתחנת האוטובוסים. אולם לאט לאט התחיל להתרגל לרעיון, כי עליו להמתין עד מחר והתחיל שוקל במוחו את האפשרות לחכות כאן יום ולילה. נסיעת משנה תגרום בלי כל ספק הוצאות יתרות, ולא עוד אלא שאף בבית אין לו כעת כסף ויהיה, איפוא, נאלץ לקחת אצל אחרים. הדבר היה לו למורת רוח. מוטב, איפוא, להשאר בעיר ולקוות כי מחר יעלה בידו לסדר את הענין.

אבל אם בדעתו ללון הלילה בעיר, הן עליו למצוא ראשית כל מקום לינה. מבין המכרים המעטים אשר לו בעיר זכר יוסף רק את כתבתו של ברוך לירניק, אם כי לא ראהו זה מזמן. ודאי יוכל ללון אצלו, וגם לקחת כמה גרושים, אם יחסר לו. אולם עתה היה עוד מוקדם לגשת אליו. ברוך לירניק עבד בבנין וּודאי חוזר הוא רק לפנות ערב לביתו. אבל אין דבר, הוא יוכל לטייל עד אז, וגם לנוח על ספסל השדרות, אם יתיגע.

הוא התחיל לשוט ברחובות, ובעיקר באלה אשר רצועת כבישם יצאה ישר אל הים. מראה הוד היה זה, אותה רצועה לבנה, הנפסקת פתאום על-ידי הים הנוצץ בקרני השמש, כלבה לוהטת, ים של ברזל נוזל, העצום בגדלו וגבוליו אינם נראים לעין.

לבסוף ירד יוסף אל שפת הים, במקום שאנשים למאות רחצו בו ושחוק וצהלה נישאו מכל צד. כי שכורים היו האנשים מרוח החופש שאוירת הים ופשטות המלבושים מקנה לבני-אדם, וכאילו הדאגה טבעה כולה בגלים, הכעס והרוע נשכחו, ועל-כן שחקו המבוגרים כילדים כנים וישרים.

הוא נח במקצת על חול הים וחזר וקם, ושב לטייל ברחובות מתוך אי-מנוחה.

כשנטה היום לערוב ופועלים החוזרים מן העבודה נראו ברחובות העיר מהר יוסף לעבר דירתו של ברוך לירניק. היא נמצאה בתוך סמטה צרה בפרבר שבו גרים עניי העיר. שתי שורות צריפים עמדו שם זו על יד זו כעומדות להציץ זו בחלונות של זו, וריח סרחון נישא מכל עבר כי לא היה ביוּב בשכונה זו ומי השופכין נשפכו ישר אל הרחוב הבלתי מרוצף. מקומות החול ספגו לתוכם את הנוזלים, אבל במקומות שהאדמה כבדה, נשארו שלוליות, ששמשו מקום כנוּס ליתושים ולזבובים שונים.

יוסף בקש כאן את הצריף שבו גר ברוך לירניק, ומצא אותו לבסוף, אך בגשתו לדלת החדר יצאה כנגדו אשה מבנות הקווקזים וילד על זרועותיה. כנראה, עזב את הדירה, עברה מחשבה בלבי, ובכל זאת שאל:

– סליחה, ברוך לירניק אינו גר עוד כאן?

– מי?

– ברוך לירניק, פועל, גר כאן בחדר…

לקול השואל יצאה מפנת הבית אשה אחרת, שכרסה בין שניה. ודאי בעלת הצריף:

– מי? ברוך לירניק? – שאלה – ודאי זה הבחור שגר כאן לפני הפסח?

– כן, כן! שמא יודעת אַת לאן עבר?

– את הכתובת שלו אין אני יודעת. וכי מנין לי לדעת את כתבתו? הוא בא תיכף אחרי פסח והוציא את המטה ואת המזודה. וכי עניני הוא זה לדעת לאן עבר? שמחה אני, שלא נשאר חייב לי שכר דירה. ברוך השם. כן. אבל את הכתובת אין אני יודעת, וכי מנין לי לדעת?

יוסף חזר מן השכונה אל הרחובות כשהוא נרגז ומופתע מאשר קרהו. וכי לא יוכל למצוא את ברוך לירניק, ואף לא יוכל למצוא אדם אחר, שיוכל ללון אצלו? הן לא רע עדיין הדבר עד כדי כך. בערב יפגוש בודאי ברחוב את אחד מן המכרים. ולפי שעה עמד לפני לוח-המודעות וסקר את ציורי הפרסום של בתי השעשועים. בין המודעות הגדולות היתה אחת קטנה ושקטה, שספרה בענווה על שעורי מדע לעם. הכניסה חפשית. משני טעמים נאחז יוסף ברעיון בקור ההרצאה. ראשית, הרצאה מדעית, ושנית, ימצא ודאי בין קהל השומעים את אחד המכרים שיוכל להלינו.

האולם של “בית העם”, שבו התקיימו השעורים הכיל אלפי מקומות-ישיבה, אך לשעורי המדע, הנתנים ללא תשלום, באים רק אנשים מעטים, מתי מספר.

היה עוד מוקדם במקצת, אך יוסף ישב על אחד הספסלים הקרובים לבמה והמתין. נוספו עוד כמה אנשים סביבו, אבל פנים מוכרים לא ראה. והנה עלה גם המרצה על הבימה והתחיל את הרצאתו. הוא דבר על השמש וקרניה, על ההשפעה הכבירה של מרכז האור והחום על הקוסמוס כולו, בעוד שבמוחו של יוסף היתה מנסרת השאלה כיצד למצוא מקום לינה כאן, בעיר, בלילה…

עם גמר ההרצאה עזב יוסף את האולם עם קומץ השומעים, שהתפזרו מיד לצאתם לכל עבר.

השעה לא היתה עדיין מאוחרת בלילה ויוסף החליט בלבו לטייל ברחובות ולבקש בין העוברים ושבים פנים מוכרים לו. כשעה שלמה טייל ברחובות הראשיים, שהיו שטופי אור ומלאים רעש אוטומובילים, פטפוט המטיילים וקולות צריחה של כלי-נגינה מכניים שבתוך בתי הקפה.

כשהוא שב על עקביו, כדי לחזור למרכז, עברה על פניו חבורה קטנה של שני בחורים ושתי בחורות. אחד הבחורים היה מכרו מהמושבות, וודאי שהיה מלינו בחדרו. אך יוסף לא הבליג על ביישנותו והחבורה המפטפטת והמחייכת עברה בצהלה על פניו והתערבבה בזרם המטיילים.

יוסף כעס על עצמו, שהזניח הזדמנות טובה כזו, אך הוא ידע כי לוא גם קרהו עוד מקרה דומה לזה, לא היה נגש לבקש מקום לינה. הוא נסה להאמין, כי אין בכך כלום. הרי מוקדם עוד ויש עוד הרבה אפשרויות לתקנת המצב. הוא נזכר בספורו של אברהם. הלה לן תדיר בבית המהגרים, שדלתיו וחלונותיו פתוחים לרווחה ומטותיו מוכנות לכל יודע דבר. גם ארוחת-בוקר אפשר להשיג למי שמוח בקדקדו. מילא, על ארוחת-בוקר היה יוסף מוותר ברצון, אבל מקום לינה תחת שמיכה חמה, זה היה דבר בעתו. כמעודד פנה, איפוא, יוסף לעברו של בית-המהגרים.

הבית הזה נמצא בקצה השני של העיר, והוא היה עיף מטיולי היום, ועל-כן בא שמה כעבור שעה רבה. הוא נגש לשער ומצא אותו סגור ומסוגר. הוא הלך סחור סחור ומצא אמנם פשפש פתוח, אך בהכנסו פנימה מצא את דלתות הבית נעולות. ובחלונות היה חושך. אף צוהר לא היה פתוח.

מאוכזב עזב יוסף את החצר ופנה אל הרחוב. הלאות כבשתו והוא החליט לרדת לשפת הים ולשבת שם עד אור הבוקר. הלילה לא היה קר ואין בכך כלום אם ישכב על החול שעות מספר.

הוא שרך את דרכו לאט לאט והכביש ארך לאין שעור ולא ראה כלל את קצו. הוא התקרב כבר לרחובות המוארים יותר, אך גם כאן מעטו האנשים, שהלכו על פני המדרכות. מכונות רדיו נגנו בשני בתי הקפה, אשר בשתי פנות הרחוב, זה מול זה, והמנגינות, השונות זו מזו, רק צוחו והשתוללו, אולם יוסף ניעור על-ידי כך במקצת מקפאונו והחיש את צעדיו לעבר השני של העיר – לשפת הים.

ברדתו מן המדרכה לחולות הים, חש בלבו הקלה רבה. כאן אפשר יהא לשכב ולנוח כהוגן. אבל בצעדו צעדים מספר ראה נקודות שחורות לאורך קו הגלים. זוגות היו אלה, שאחרו לשבת בלילה במקום שצעיף החשכה פרוש על אהבתם ורעש גלי הים בולע את שיחתם. יוסף צעד בזהירות, שלא להפריע לזוגות הנאהבים. הוא התרחק במקצת, ובראותו כי אין עוד איש מסביבו, צנח על החול, הניח את תיק הניירות למראשותיו ופשט לפניו את רגליו העייפות.

המולת הגלים המתפוררים בהגיעם לשפת היבשה וזו עיפותו המרובה הטילו עליו מהר חבלי שינה. אך עצם את עיניו והנה עמד הסופר פלגין עם עיניו החדות של אברהם והשכיבו במטה. והסבתה הציעה את המטה. בעצם ידיה הציעה אותה. מששכב כבר בתוך המצע הרך והחם, נגש אליו שוב הסופר פלגין והוציא מתחת לכר שלמראשותיו – תיק כהה מלא ניירות. הוא העביר את כף ידו על מצחו וחייך ערמומית.

אולם פתאום צנחה השמיכה מעל רגליו והוא התאמץ בכל כוחו להעלותה על גופו, אך ידו נפגשה בדבר מה רך וקריר. הוא פתח את עיניו וראה את כף ידו המלאה קומץ חול. הוא זרק את החול, קם ממקומו והתחיל צועד במהירות לעבר מדרכת הבטון מבלי לדעת את הסבה לבריחה זו.

רק בהגיעו לכביש עלה בידו להרחיק במקצת את קורי השינה והחלום מעל עפעפיו. ודאי זו הרוח הקרירה שהעירתו משנתו, הרהר. וראה זה פלא: כמה אלפי לילות מבלה האדם על יצועו מבלי לראות בזה שום דבר מפליא, מבלי להבין, כי יכול להיות אחרת, והנה רק לילה אחד, אך שעות מעטות היה עליו להנזר משינה, ומה קשה הדבר.

הוא נכנס לאחת הסמטאות ופתאום הגיע לנחיריו ריח מאפה טרי. אופה! כן, אצל אופה אפשר תמיד ללון. אצלו יש למצוא פנה חמה, ואולי גם במטתו… הוא הלך לפי ריח הבצק הנאפה ועד מהרה עמדו רגליו לפני דלת פתוחה לרווחה ויהודי גוץ עמד לפני תנור המאפיה, שמלועו הפתוח נראה האור הבהיר של אש המאפה.

יוסף ברכהו לשלום בקול רם, כדי שהברכה תגיע אל אזניו ולא יבלע אותה רעש התנור. האופה הפנה אליו את פניו מוצפי האור, השיב שלום בשפה רפה והתכופף שוב על מלאכתו. יוסף נכנס לחדר. הוא נאבק עם עצמו, האם יבקש מקום לינה או יחדל. בינתים שאלו לשעה, אך לתשובתו של האופה לא האזין לחלוטין. הוא תר בעיניו פנת מנוחה קטנה, שלא יפריע לאופה. לבסוף שאל בשפת עמעום:

– סליחה… אולי אוכל כאן ללון. פה בפנה – רק לנוח על השקים. עד הבוקר… רק כמה שעות… על השקים…

האופה העמיד בו זוג עינים תמהות וכלא מאמין לחוצפתו של המבקש גחן קצת אליו ושאל בקול דק וצווחני:

– מה?!

יוסף לא ענה מאומה, מתוך בושה, וכמתגנב עזב את המאפיה וחיש מהר עבר למדרכת הרחוב מבלי לומר מלה. אבל אך עמדה רגלו בחוץ והנה רדף אחריו קולו של האופה:

– בוא הנה, בוא! סור-נא כאן, סוף סוף, תוכל לשכב, בוא!

יוסף חזר לאטו. הוא עמד שוב על יד המאפיה. האופה עמד בפתח וסדר על ידו בחוץ תיבות של שמרים, זו על יד זו, ואמר:

– כאן, בחור, תוכל לשכב, בוא הנה…

יוסף סקר את המקום. אויר קר וצונן עמד בחלל. הצנה נכנסה כבר לעצמותיו וסמרה את בשרו. משום מה זכר עתה את בית סבתה, את דאגותיה. בואי, סבתה, שורי, איפה ילון נכדך. גרונו היה כמשונץ מהתרגשות. הרי רק פנה קטנה בקש, אולם בפנים המאפיה, כדי שלא יצטנן. ופתאום נגע הדבר עמוק ללבו, והוא השליך מפיו שטף של מלים, שכאילו צרבוהו ודרשו מפלט ומוצא:

– לא, לא, תודה! אני לא אישן עוד אצלך – – אך בבואך אתה אלי למושבה, את מטתי אתן לך, אם לא יהא לך מקום-לינה! במטתי תישן ואני אשכב על הרצפה. כך אעשה אני והרבה יעשו כמוני – – את המטה – –

ויוסף מהר לברוח בהשאירו את האופה, שעמד כמסומר למקומו, בעוד ידו מחזיקה תיבת-שמרים ריקה… ובברחו שמע את דבריו של האופה, הקורא אחריו. הוא ישכיבהו במטה. במטתו. ישוב-נא ויגמל אתו חסד. הרי לא להעליבו חשב, חלילה! ישוב-נא, איפוא, ואת מטתו ימסור לו, אנא – –

אך יוסף רץ כמטורף על פני כבישים ומדרכות ובגרונו חנק דבר-מה וצרב.

הוא עבר על פני סמטה וראה לפניו אוטובוס גדול העומד שם. יוסף התברך בלבו על המציאה שמצא, קפץ לתוכו והתכנס כולו בפנת הספסל המרופד – מקום לינה נסיכי! תיקו בצדו, ראשו על ברכיו המכווצות ומתוך לאות משונה בכל אבריו נפל מיד לחיק התרדמה ונרדם…

כשהעירתו רוח קרירה מן הים, עמד כבר אור פושר בעולם והכוכבים המעטים הלכו וחוורו כליל. הוא הזדקף בקושי לאחר השכיבה הבלתי נוחה וקפץ מתוך האוטו. רצוץ ועיף יותר מאשר לפני שכבו לישון שמח בכל זאת כי הנה האיר כבר היום.

עובדי העיר עמדו ברחובות ומטאטאיהם הארוכים בידיהם. הם נקו את המדרכות, ומכונות נקו את כביש הרחוב. העיר התצחצחה לקראת היום.

עוד מעט ונראו גם מובילי-החלב המרובים. גם שאר מחלקי ההספקה בביתי-העיר עמלו כבר בחוצות, והנה גם ראשוני הפועלים נראו ברחוב, הממהרים לעבודתם.

כף יד נחה פתאום על ערפו של יוסף:

– הא, ריקא! מה זה מצוחצח בשחר היום?

מאחוריו עמד בחור מכר, פועל בבנין שאת שמו לא זכר בדיוק. אחד מאותם המכרים המקריים הרבים, שהאדם פוגש על דרך חייו ואין הוא זוכר את שמם הנכון.

יוסף נבהל במקצת מן הפגישה הבלתי-צפויה, אך ענה מיד כי עליו לסדר בעיר דבר חשוב, ועל-כן בא לכאן השכם בבקר, אך אם ברצונו להכניסו בינתים לחדרו…

המכר מסר לו תיכף ומיד את כתובת חדרו ונפרד ממנו מיד, כי מהר לעבודה. – חברו לחדר ישן עוד בודאי, כי אין הוא עובד היום…

יוסף מהר לעבר הבית, לפי הכתובת. ובמצאו את החדר נכנס בשקט לתוכו.

השכן לא התעורר משנתו אפילו כשיוסף נכנס לחדר. הוא התפשט מהר ונכנס למטה השניה, שהיתה עוד חמה במקצת. ואך נגע גופו במצע הרך, הקיפה אותו חמימות ערבה ומתוקה ונרדם תיכף שנית – –

כשהפשיל יוסף מעליו את השמיכה, היתה כבר שעת צהרים. הבחור עסק אותה שעה בקנית ירקות אצל רוכל העובר ברחוב והתכוון להכין את מנת ארוחתו. יוסף הוזמן אף הוא להשתתף בסעודה ומבלי שהיה צריך הלה להפציר בו ישב ושבר את רעבונו בסלט של עגבניות ומלפפונים.

היה עוד מוקדם לגשת לסופר פלגין. אך יוסף לא יכול היה עוד להמתין, לקח את תיק הניירות ויצא. השמש והאור הרב פגעו בעיניו. הוא שם על חטמו את משקפי השמש, שעל פי נס לא נשברו בכיסו עם טלטולי הלילה. הרחוב המה כרגיל ויוסף הרהר על גושי הבתים, שבלילה הם שונים כל-כך מביום. שתי נשמות לעיר, זו של הלילה וזו של היום.

והנה נשמת העיר של היום, זו המציאותית, של עכשיו, לא היתה קרובה ללבו. אולי רק עכשיו, במסיבות האלו, בהרגישו כי עליו לעמוד במבחן, עליו להיות נשפט, כביכול, על מעשיו. על מעשיו? לא! הענין הוא חמור שבעתים. לא על מעשיו בלבד ישפטוהו, אלא על רגשותיו, הרהוריו. רק עכשיו, אחרי לילה המוזר הזה, הרגיש יוסף כי אינו מוכן לעמוד מול הסופר עם תיק הניירות שבידו. ולא מפני הרפיון שבטבעו. אולי להפך. יוסף ידע זאת: השופט העיקרי הוא כאן הוא גופו, מצפונו הוא. לא היתה תועלת בהליכה לסופר לפני גמרו את יצירתו. באופן ברור הרגיש יוסף כאן כלימה. אולי בהתמדתו, דווקא בלי כל דחיפה מן החוץ, תבחן פעולתו? יצירה אמתית אינה זקוקה לעדודים, היא עצמה העדוד. ואם בא זמן של שפל פנימי, של רפיון רוח, יש להמתין שוב עונת גאות.

הגיעה עת צהרים. ואף עברה שעת הצהרים. פועלי-בנין חזרו כצללים לבנים לעבודתם. נתמלאו הפיגומים המולה ורעש. הגלגלים זעו. יוסף עמד עוד תוהה. היה מוזר, מוזר מאד ללכת לסופר, והיה קשה, קשה מאד, לחזור הביתה. אף-על-פי-כן כונן יוסף את צעדיו לעבר תחנת האוטובוסים ובחר לו מקום-מושב באחת המכוניות, וכשזז האוטו ממקומו היה יוסף עוד תוהה בנפשו – אחרי כל מה שקרהו בעיר…

בשובו לחדרו היה יוסף עיף וסחוט כחולה אחרי שטף דם חזק שדלדלהו עד אפיסת הכוחות. תיק הניירות נדד שוב והגיע למקומו תחת השולחן, מקום כלי הבשוּל, ויוסף עצמו נפל מלוא קומתו על המטה ושיתוק גמור בא למחשבתו, שנמנמה אי שם בתאי-המוח הנדחים. לאחר שעה של נים ולא נים נאחזה כל הויתו בחבלי שינה. וקודם שנרדם תעה במוחו זכר של איזה דבר מעורפל והוא אמר לו, כי דבר-מה בחייו נשתנה ונתחלף. מה הוא הדבר לא ידע. אך לו היה הרגש כאילו דבר-מה גדול וחשוב לו נהרס, בנין שלם, שהשאיר אחריו מעי מפלה…

דפיקת דלת בהסגרה הקימתו בבת אחת על רגליו. הוא חש טעם מר בפיו ומוחו עסוק היה בהדי חלומות שעינוהו בשעת שינה.

בחדר עמד אברהם.

בן רגע נזכר יוסף בכל אשר קרה והצטער, שיהא צורך לפשפש מחדש בכל הענין הזה לעיני אברהם, שמטרת הבקוּר בעיר היתה ודאי ברורה לו, אם כי לא דובר על כך לפני הנסיעה.

אבל אברהם לא הראה התענינות יתרה בתוצאות הנסיעה. הוא נטל כסא קטן והעמידהו סמוך למטה. יוסף התישב במטה, הביט אל אברהם והחריש.

– גם אתמול לא היית בבית – הוּ-הוּ! הרשית לך סוף סוף לבלות יומים בעיר – אין כמוך!

יוסף לא נדרש כאן לענות. הוא גמגם איזו הברות בלתי-ברורות, היכולות להתפרש כהסכמה.

ופתאום עבר אברהם לנושא אחר:

– הא – – בעלת-הבית שלך הזדרזה כבר לקבל ערביה אחרת במקום פטמה, הא?

– במקום פטמה?… אמנם כן, הזדרזה…

– נוּ, מצאה לה פרי הדס מהודר, הגברת שפיר שלך, כתפוז יבש ומקומט מהעונה שעברה…

כדרכו התכווצו עיניו בצחוק ובפניו נראו רק שני סדקי-אור צרים.

– כן. מכוערת כדבעי…

ולפתע, כאילו נשבה שוב רוח אחרת בלב אברהם:

– שמע, יוסף, החשבת כבר על החורף?

– איך? על החורף? לא, עדיין – –

– נוּ, חביבי, הגיע הזמן. הרבה מבררים חותמים כבר על חוזים עם חברות. אחרי הגשם הראשון – עבודה בשפע!

– רחוק עוד לגשם הראשון. אך מעולם לא אמרת לי כי הנך מברר.

– אַל תדאג! בן המושבה יהא גם למברר בזמן הצורך. אסתדר ודאי כמברר ואותך אסדר אצלי כבורר.

יוסף הרהר רגע ואמר:

– שפיר.

השתררה שתיקה.

– נוּ, כן, חביבי! אבל כך, מעצמם, אין חוזים נושרים, כפרי מן האילן. יש להשתדל בדבר. לנסוע למושבה. לחפש ולהשתדל…

– אה, כן, כמובן. ושמא, באמת, תסע אתה? הרי אני, אין לי כל קשרים שם…

– אוכל גם לנסוע. אבל מקודם יש לדעת כמה דברים. אתה תסכים לעבור כל עת וצורך לשם, גם לעבוד עבודה שחורה בקבוצת האריזה, אם לא יהא צורך בבוררים בראשית העונה?

– ודאי, ומה?

– שום דבר לא יעכבך, איפוא?

– שטויות! איזה דברים? אהיה מוכן בכל עת וזמן!

אברהם קם. הוא התהלך עוד בחדר הנה והנה, נגע פה ושם בדברים שנמצאו בחדר ונדבר להפגש עם יוסף בערב במטבח הפועלים, ועזב את החדר.

יוסף הקשיב להד צעדיו הכבדים בהתרחקו מן הבית והשתטח שוב מלוא קומתו ושכב אפרקדן על מטתו, כשהוא שוקע בהרהורים. אברהם זה, טוב שלא שאל כלום בדבר היצירה. מוטב כך. אך אפשר כי הבין הכל. די לו לאברהם לשוחח על דא ועל הא, כדי להוציא את מסקנותיו. אפשר כי הכל ברור לו מבלי אשר דוּבר על כך. מי יכיר את נפש אברהם…

אך בין כה וכה הכריחהו אברהם להעביד את מוחו. מכונת המחשבה התנגדה לכתחילה, חרקה וחרחרה, אך לבסוף היא זעה והגלגלים התגלגלו שם כמקודם. הוא זכר עתה מחדש את כל פרטי הלילה שעבר וגם את המפנה החדש והפתאומי שחל במטרת הנסיעה. אם כי גם עכשיו לא ידע לנמק ברורות למה וותר על ההליכה לסופר, בכל-זאת ידע כי כך הוכרח לעשות – ולא התחרט. על כל פנים לא איחר עוד שום דבר ומוטב לו לשוב ולקרוא בעצמו את היצירה.

לפתע נראו לו מאות הדפים שבתיק רק לקרעי סחבות של נייר, ללא קשר וללא חבור. וצר נעשה לו על לילותיו ללא שינה, על חלומותיו שלא מצאו פתרון ועל תקות חייו הגדולה שעלתה בתוהו…

הוא רחם על עצמו, וכאילו בקש צרי לכאבו, שהיה ככאב ילד קטן שקוה לאסוף את קרני השמש ששחקו לעיניו על קיר הבית וידיו הושבו ריקם… הוא ראה את עצמו כילד פעוט ואומלל – ואי היד המלטפת, המשכיחה כאב וסבל? אי המלה החומלת, היא כמרפא לנפש? בדמיונו והכרתו המעורפלת חש פתאום יוסף את כוחה של אשה אוהבת, את קסם ידה הענוגה, בהעבירה אותה על ראש הגבר האהוב ומלה רכה ומתוקה על שפתותיה…

הרגשות התגעשו בלב יוסף, כגלי-ים עזים וסוערים, ובהתפוררם אל סף לבו היו לאלפי אדווֹת – רסיסי הרגשות והמחשבות. ובתוך ים ההרגשות והמחשבות הכריחו דבר-מה לחזור אל ספרו. הוא השתוקק פתאום לשוב ולקרוא את יצירתו. געגועים עזים תקפוהו לאותן השורות הרבות שהכניס אליהן מכל הטוב שבלבו. הנה זה יותר מיומים שלא קרא בהן. גם לא החזיקן לנגד עיניו. הוא קם כמתגנב, כאילו עשה מעשה בלתי-הוגן, ותפס את התיק בידו וחזר אל המטה. עתה גחן על צרור העלים ובתאוות-ילד תמימה החל לדפדף, לחזור ולדפדף בו. אחרי אשר רווה קצת את רעבונו זה, הפך שוב את הצרור והתחיל מחדש בקריאה. הפעם בקריאה מסודרת מהדף הראשון, מבלי להתעכב ומבלי להפסיק.

לתמהון עצמו השתקע בקריאה זו, כאילו קרא יצירתו של סופר אחר, זר, לא ידוע לו והתמונות והתאורים היו לו כאילו לא מחשבתו הגתם ולא עיניו ארבו להם בחיים.

לפתע נראה לו כאילו לא הוא, החלש באופיו, יצר את הספר, אלא מישהו נסתר, לא ידוע לו, הוא אשר שרטט את הקוים, והוא אשר בנה גם את הבנין הזה, עם זרם הדם החי שבו ועם התאבקות היצרים.

אמונה חדשה הוצקה בו בערך היצירה, והוא המשיך לקראה בתאווה עזה ובתשוקה רבה, עד רדת היום ועד שנסתרה השמש מאחורי כדור האדמה.

אפלולית ירדה לחדר. שלטון היום של הזבובים נגמר כבר ועתה, לעת ערב, הגיעה שעתם של היתושים לפרוש ממשלתם בחלל החדר, והם זמזמו בזמזום דק מן הדק, כלווּי לאיזו מנגינה בלתי-נתפסת.

כשגברה החשכה הפסיק יוסף את הקריאה. ובאזניו צלצלה המנגינה כמנגינה של שירת סוֹלויג ששמע בילדותו. היא עטפה את כל ישותו וכאילו התגנבה באלפי כלי סתר, מאותם כלי נגינה הנפלאים אשר בנשמת האדם שאין יודע לעמוד על סודם. והד המנגינה הרנינה את לבו והביאתו לידי שכרון החושים ולשמחת-חיים המהולה בתוגה – בתוגה ערבה ומתוקה.

 

פרק שביעי: בְּאֵם הַמּוֹשָׁבוֹת    🔗

משום מה היה יוסף חוזר בכל חורף בשמחה נסתרת לאם המושבות. ברם, הוא ידע את כל מגרעותיה, את סדוריה הפרועים ביחס לקבלת עבודה. הוא זכר יפה את בתיה הישנים והרעועים, את שאון הרחוב המלוכלך, את ריח השווקים, המעלה זכר רקבון חריף של תפוזים. הוא ידע הכל. אך למרות זה היה דבר-מה חביב במושבה זו ואוירה התחבב עליו בהמשך השנים. יש מקומות שאינם מצטיינים ביופי מיוחד ועינו של עובר-אורח לא תמשך כלל אליהם; אפס, בעינו של איש מתושבי המקומות האלה הם מוצאים חן רב, וקסם להם שאינו ניתן להתפרש במלים.

את החורף הראשון בלה יוסף במושבה זו, החורף הראשון לבואו ארצה. בקטיף עבד ובסבלוּת של פרי הזהב, אותו הפרי האגדי כמעט בארצות אירופה הקרות, אשר יתגלגל כאן לרוב בחוצות ובשווקים.

יוסף אהב את המושבה, עם מרכזה כעין השמש, אשר ממנו יוצאות, בדמות קרנים, סמטאות רבות ארוכות-ארוכות לכל צד, לצד הגבעות ולעבר המישור, לתוך החולות ולאדמת החמרה, ולצדי הסמטאות עומדים הפרדסים כבדי הפרי המזהיב לנוגה השמש והנשקף מבין העלים הירוקים.

עם התקרבות החורף נהפכת המושבה לבית-אריזה עצום אחד והתושבים לגדוד כביר של עובדי בית-אריזה זה. לפתע מתברר, כי הסנדלרים, החנוונים והנהגים נעזרים אך בקיץ במלאכתם, ועם בוא החורף הם משליכים אחרי גום את מלאכתם ונהפכים לאורזים, כמו שהנגרים נהפכים לעוטפים ולמבררים.

עם התקרבות העונה הכל נושם עם נשימת הפרי. בערבים היפים ללא גשם מתמלאים הרחובות אנשים. לעובר-אורח נראה הדבר כטיול נאה של פועלים, היוצאים לשאוף אויר צח לאחר ארוחת-הערב. אך המבין חכמה נסתרת יודע, כי ברחוב נעשה עתה סדור העבודה ואנשים יוצאים לחפש אחריה. ככר-המושבה המרכזית היא מקום הסדור העיקרי של העבודה השחורה. כאן מדובר תדיר על סבלות ועדור או חריש וקטיף. אך סדור העבודה המקצועית של החורף, זו המיוחסת שבבתי-האריזה, מתרכז בחצרות המשרדים הגדולים למשלוח הפרי. שם מחכים פועלים למאות ועיניהם נשואות לחלונות המוארים שבמשרדים. בתוך חדרי המשרדים נושאים ונותנים האורזים עם בעלי הפרדסים על עבודת מחר ורק לאחר הסדוּר הם יוצאים לחצר ורשימות בידיהם. כמחנה עורבים מתנפלים עליהם אנשי הקבוצות הקבועות של האורזים וגם העובדים המקריים שלא הסתדרו העונה במקום אחד קבוע.

המסודרים בקבוצה קבועה, אלה עובדים על-פי רוב יום-יום. אבל המסכנים, שלא עלה בידם להסתדר בקבוצה קבועה, רצים ממשרד למשרד, כנשמות תועות, אורבים ליום עבודה, שואלים מבקשים בכל צד ומאחרים לכת מלפני המשרדים, שמא יבקש לו אחד האורזים פועל למחרת ויזמינהו, או שמא יהיה צורך להגדיל למחרת אחת הקבוצות והוא יצטרף אליה.

היסוד העליז והצוהל שבקבוצות האריזה הם הנערים שעוד לא הגיעו לגיל הבגרות. כל איש במושבה תשוקתו להגיע פעם לכהונת אורז, אך הילדים עולים על כולם בתשוקתם זו, להיות באחד הימים אורז ושליט בקבוצה. וכך מתענים הם על קדושת הרעיון. נכנסים לקבוצות לעסוק בכל עבודה שחורה, להרים סלים ולהעביר את הפרי מערמה אחת לשניה, לנייר את התיבות ולהגישן לאורז. הם מקבלים עליהם כל מיני עבודות, לרבות גם קשות למדי בגילם הרך, בלבד להשתעשע בתקוה הנעימה – אריזה!

יש צעירים שהגיעו כבר לנקודות-ריוח יפות. רבים מהם הספיקו, אגב עבודתם הקשה, לעמוד על סוד עבודת העוטפים או המבררים או עבודת המיוּן של הפרי. ובסתר, בין הרמת הסל האחד והרמת הסל השני, שוקלים הם תפוח-זהב ביד ומגישים אותו לבעל המקצוע בפחד ובחרדה, שלא יראה זאת האורז, ושואלים לסוגו ומינו, לפעמים יראה זאת ויצעק לפתע:

– הא, ילד! עזוב שם – – תספיק עוד להיות מומחה!

ואז נחפז הנער, כסוס רכיבה המעודד בדרבנות רוכבו, להרים את הסלים, או לרוץ בין העובדים הנה והנה או להערים תיבות מנוּירות אחת על גבי השניה, ומחכה הוא בהכנעה למוצא פיו של האורז…

אולם בערב, בחצרות המשרדים, ידם של הילדים על העליונה. כאן שואפים הם אויר מלוא ריאותיהם ומתנקמים בסדר הלקוי של קבוצות האריזה, אשר השיחה בהן אסורה בהחלט. פה מגלגלים הם בלשונותיהם, צוחקים ומלגלגים לאין קץ. ועל הכל מספרים הם על כבושיהם. הלה הרים היום סלים אצל אורז חביב מאד. הוא הרשה לו (בעת הפנאי, כמובן!) להתבונן בעבודת המבררים, ואפילו ליטול תפוח לידו ולגלגלו. נער אחר משקיף קצת מגבוה על שאר החבריה. הוא התלמד לעטוף עוד בסוף העונה שעברה ועתה עוטף הוא כארבעים תיבה ליום. ובסוף העונה הזאת – פיוּ, אינשאלה! – מאה תיבות ליום כשיר מזמור! ולא עוד, אלא שהאורז בעצמו הבטיח לו, שיתנהו לגשת בסוף העונה לתיבה, לארוז קמעה, בסוף העונה, כמובן, כן! בשנה הבאה, מסיים הוא במבט רב משמעות, תבוא אליו החבריה לבקש עבודה… בבקשה!

– נניח! – פורצים השאר בצחוק וצוהלים כסיחים, כי מלומדי נסיון הם ויודעים כמה מים יזרמו עוד בירקון היפיפה עד אשר יגיע אחד מהם לכהונת אורז.

תשעה קבין שיחה, צחוק ופטפוט לנערים האלה. אין הם יודעים כלל שעמוּם מהו, גם העול הקשה של העבודה עוד טרם הספיק לטבוע בהם את חותמו. הם רואים עוד בדבר משחק חפשי, כעין התחרות רבת ענין. ועיניהם – גחלי אש. ערמומיות הן העינים ופקחות, אשר כמותן תמצאנה רק בין ילדי העובדים. תנאי החיים לטשו את מוחם והחכימו אותם. יודעים הם על אף צעירותם, להתלוצץ על חשבון המבוגרים, המשעבדים אותם ביום, ומצליחים הם לקלוע למטרה.

הנה בא, למשל, אחד האורזים הצעירים. אין לו מקום עבודה קבוע. הוא משיג לפעמים יום-עבודה מידי האורזים הותיקים, כי עדיין טירון הוא במקצועו. אבל הוא וכל קומתו אומרים גאוה והכרה עצמית. מצוחצח הוא ומבריק כזגוגית טובה. צועד הוא לבין החבורות במבט יהיר, כי מה לו עוד ולעוטפים ולמבררים ולכל הנערים האלה למיניהם? כל הופעתו אומרת: סורו מפני, אני אורז! והנערים יודעים כבר את טיבו: דג מלוח שכמותו! והנה אחד הזאטוטים נפרד מעל החבורה, עושה את עצמו פתאום כמחפש בין החבורות הרבות שסביבו ולבסוף הוא מתעכב לפני האורז הצעיר בשביעת רצון האומרת: הנה מצאתי! ומברך הוא אותו בשלום ושואל בחפזה:

– שמע, שמא חפשי הנך למחר?

הבחור המצוחצח מטה אליו אוזן, כי יודע הוא שפרעושים קטנים אלה יודעים לפעמים על יום-עבודה אפילו בשביל אורז.

– יתכן שאוכל להיות חפשי למחר – עונה הוא בזהירות – חכה נא… כן, באמת מחר אני חפשי וכי איפה יש צורך – –

– אך טוב מאד באמת – עונה הנער בשמחה – לא אצטרך עוד לרוץ ולבקש. האורז שלי מחפש למחר מרים סלים…

והנער נעלם ואיננו. ודאי, שנעלם הוא ואיננו, כי לולא זאת מרה היתה ודאי אחריותו…

השנה עוד לא התחילה העונה האמיתית. אמנם הגשם הראשון עבר כבר, אבל עוד לא נגשו לקטיף העיקרי. ההזמנות מעבר לימים מעטו עוד, ועל כן נם עוד הפרי הזהבהב בין עלי העצים ואף העובדים מוכרחים עוד לנום ולשבת באפס מעשה.

אברהם עוד לא עבד. בכלל מעטים היו המבררים שנגשו כבר לעבודה. ליוסף לא היו עוד כל סכויים, כי בוררים מוֹשיבים רק כשהפרי ניזוק מהסערות ויש בו הרבה מן הפסולת המקשה על המבררים את עבודתם. רק אז בא תורם של הבוררים.

לולא המחסור שבו היה נתון, היה יוסף שמח להזדמנות שנתנה לו להמשיך את אריגת יצירתו. הכל נשכח כבר מאז בקורו בעיר ובמשנה מרץ נגש יוסף לבצע את מפעלו. היה לו פנאי למדי, אף מצא את המנוחה הרצויה בחדרו החדש שבמושבה. אברהם לא נסה שוב להציע לפניו לגור אתו בחדר אחד; הוא שכר לו חדר בשותפות עם חבר אחר ולא הרבה גם לבוא לבית יוסף. ודאי היתה לו איזו חברה משלו. יוסף לא הצטער על כך. יבלה את הזמן לו כרצונו, ובלבד שיעזוב אותו לנפשו. הוא הגה עכשיו הרבה בענין היצירה, ואף קרא בספרים ולמד. כמעט את כל היום היה מבלה בחדרו, ורק בין הערבים היה יוצא לרחוב, ונפגש אז עם אברהם, ושניהם היו מתרוצצים לבקש עבודה. נקל היה לו עכשיו, שלא יעזוב כל היום את החדר. במסעדה לא אכל. כי קודם שמצא עבודה אי-אפשר היה לו לעשות גרעון, ואף קשה היה להשיג אשראי, לפני התחלת העבודה.

חנות אחת, שבה לקח יוסף גם בשנה הקודמת את צרכיו, הסכימה גם השנה להקיף לו. אך יוסף נזהר מאד ולקח רק את הדברים הנחוצים לו ביותר. בחורף נקל להסתדר: תפוזים יפים, חלקים וריחניים, המגרים את החיך, נמצאו מאחורי חלון חדרו. שם עמדו כמה עשרות עצים טעוני פרי, ועליו היה רק להושיט את היד וכמה מן המשובחים שבהם בידו. בערב העונה אין אוכלים עוד את הפרי בקבלנות, כפי שנהוג בעצם העונה אצל פועלי הפרדסים. אז מוצצים את מיץ התפוזים לעשרות. ומציצת חיפזון זו, יש בה יותר מתאוות ההתחרות וממעשה “להכעיס” כלפי המשגיח, מאשר הנאה אמיתית. אך לא כן בערב העונה וגם קצת לאחריה. אז קולפים כל תפּוּז בהקפדה ובזהירות. פולחים אותו בנחת ואוכלים פלח פלח לחוד, בהרחבה ובישוב-הדעת, וטעמו של התפוז אינו דומה לזה שבאמצע החורף.

וככה היה יוסף חי על פלחי התפוּזים, לפעמים הוסיף על זה דייסה מבושלת או לחם עם ריבה ותה, והנה כמעט ארוחה טובה. הרי הכל רק ארעי, עובר וחולף. עוד מעט תתחיל העבודה – ואז צריך לחדור לקבוצת האריזה ויהי מה! עד כה היה עובד בחורף בקטיף ובסבלות, אך אם אברהם יסתדר באמת הפעם כמברר, עליו לנצל את ההזדמנות הטובה ולהכנס לעבודה בתור בורר. פועלי הקטיף עיניהם תלויות במזג האויר: בטל וגשם וסערה. ואילו פועלי האריזה עובדים כמעט תמיד. ויחד עם זה, הרי, בבקשה: מקצוע!

בכל פעם שנפגש עם אברהם היה הלה מזכירו תמיד: העיקר, חביבי, לסובב כהוגן את התפוח. חצי סבוב לרחבו של התפוח, בין האצבעות, ואחרי זה סבוב שני לארכו והנה כולו לנגד עיניך! ושוב אתה מעבירו בתנועה מהירה ליד השניה וביד הקודמת הנך נוטל שוב תפוח אחר וחוזר חלילה. היד האחת נוטלת, השניה מטילה. מין למינוֹ. סוג לסוגו. אך העיקר לדעת את הסבוב הנכון…

ואברהם היה מכווץ את עיניו בצחוק: מערבב אתה מין שאינו למינו, או שאינך יכול להחליט אם פסולת זו ואם לאו? לא על רגל אחת לומדים לדעת את כל המכות, הכתמים והשריטות למיניהם. אך העיקר סבוב יפה, אצילי, כיאה למברר מנוסה ממדרגה ראשונה. ראה אותך האורז כשהנך מגלגל נאה את התפוח, מעשה מומחה, ורכשת לך את אימוּנו. ובכן, העיקר, להרגיל את הידים לסבוב. טוּל שני תפוחים או לימונים לכיסיך וסוב אותם בלי הרף, בצאתך ובשובך, השכם והערב: סוֹב!

ואכן היה יוסף סובב את כל אשר בא לידו. חצי סבוב לרחבו וחצי סבוב לארכו של הכדור וחוזר חלילה. תפוּז, לימון, או סתם חפץ עגלגל. הכל היה ראוי לסבוב והכל היה מוסב מכל צד. חצי סבוב לרוחב וחצי לאורך. העיקר: לסובב!

וככה עברו ימי החורף הראשונים.

לאחר ימים רבים של שמש ואור ללא גשם התקדרו שוב השמים בעבים וגשמים ירדו בשפע רב. פועלים חזרו מעבודתם. עוברי הרחוב ברחו לביתם. חלונות נסגרו בשאון רב. העדר שב מן המרעה. שלוליות התהוו ברחובות וזרמי מים שטפו לכל רוחב הסמטאות.

גם יוסף התכנס לחדרו. התכווץ בפנת המטה והביט החוצה. סילוני מים נשפכו על שמשות החלון והם זרמו ושטפו בלי הרף. בחוץ היתה אפלולית. האפקים התאפרו והכל התרכז במושג אחד כולל: גשמי החורף.

לאחר שעתים פסק הגשם קמעה ויוסף מהר לחנות, לקנות קצת צרכי אוכל, כי פני השמים עוד קדרו ונבאו להמשך הגשמים.

בשובו מן הרחוב, מצא יוסף בחדרו את אברהם, שהתהלך הנה והנה וזמזם איזה שבר פזמון ישן נושן. יוסף ברכוֹ לשלום והזמינהו להשתתף בסעודה. אברהם עשה תנועה בידו, משמע: אין ברצונו לאכול.

יוסף ישב לאכול ונסה למשוך את אברהם לשיחה. אך הלה נתון היה, כנראה, במצב של דיכאון ולא נענה, אלא המשיך נדודיו על פני החדר.

– יומית או בקבלנות אתה צועד? – שאלהו יוסף.

– כרצונך! – ענה אברהם ולא הפסיק את פסיעותיו.

ככה עבר זמן-מה, עד שלבסוף עמד אברהם רגע, ואחר זה ישב על הכסא הקטן.

יוסף הסתכל בו מן הצד והביט לברק עיניו המשונה, שלא כרגיל, ולתנועת אצבעותיו, העצבנית, והרהר בלבו: אברהם זה, השד יודע מה שבחובו.

– מה קרה לך היום, אברהם? – שאל בזהירות רבה.

אברהם נעץ בו זוג עינים משונות, עיני מתכת, לא אלה של אברהם בכל זמן, הלגלגניות, הדומות לשתי נקודות.

– אח! יוסף חביבי – התחיל אברהם – ראה, כמה עלובים הם חיינו וכמה מסכנים אנו. מדי חשבי על זה דמי מרתיח בקרבי. ראה, כמה מתענים אנחנו על השגת יום עבודה אחד. ואם העבודה כבר ישנה כלום מקבל האדם שכר הנאה מזה? הרי עמל הוא, האדם, כחמור ולאחרי העבודה אין לו עוד כל תשוקה לחיות. אוכל הוא כדי שיוכל לעבוד ועובד, שיהא לו לחם לאכול, וחוזר חלילה. וכי למה הוא שואף? מזיע ועמל הוא כבהמה, כדי שיוכל לחיות כאחד האדם, אך כשבא לכך אינו יכול עוד. הבהמה כבשתו כליל… רק השתעבד לארח חייו, ותו לא…

עתה נשם עמוקות, כאילו הוקל לו מנטל המלים שרבץ עליו. יוסף סקרוֹ בתשומת לב, אך לא הפריע לו ולא הפסיקו במאומה. ידבר-נא ויוקל לו. אגב כדאי לדעת מה שנמצא בתחתיתו של זה.

– והתדע, יוסף, מדי חשבי על כל זה, מפקידה לפקידה, אינני יכול להבליג על הרצון להשתולל, לשבור ולרמוס. לעזאזל! וכי מה יש לנו לאבד, הגד, מה יש לנו לאבד? מה אכפת לנו?!

הוא הרים את קולו ופיו פלט מתוך מרירות:

– אח, יא-חביבי! לתקוע יתד נאמנה לתוך בני המעים! לשבור לבבות ולרצוע אזני האשמים. להשקיט קצת את הזעם והמרי, שהצטבר בשנות הסבל – – יא-חביבי!

בצפצוף הוציא אברהם את האויר מריאותיו. יוסף רצה להעיר דבר-מה. הוא הבין אמנם את מריו ומרדו של זה, ובכל זאת הניע אותו דבר-מה להתערב לתוך דבריו:

– כן, אברהם. אולי נכון. אך דבר אחד אין לך לשכוח. אם איש מן ההמון, בער, יגיד כדבריך – ניחא. ואולי גם סימן טוב הוא לו, כי ניעור לבסוף מתרדמת המרמוטה שלו והבחין באור העולם. אך לא כן לאיש המחשבה ולבעל דעת בקרתית. לנו אסור לשכוח אף לרגע, כי מתוך אהבה לאדם, באשר הוא חי וסובל ומתענה, אני באים למגר את הישן ולברוא תנאי חיים אחרים, חדשים וטובים לכל המין האנושי כולו. רק אהבה זו נותנת לנו את הכוח להגיד למפריע: פנה מקומך! איך תתאר לך את העולם החדש, שיבנה מתוך שנאה? הן ראוי לו, שלא יבנה…

אך אברהם הפסיקו בזעם:

– לא איכפת! ולוּא גם יחרב כל העולם כולו. די סבלתי כבר. אני ורבים כמוני. יטעמו אחרים את טעמנו – הגיע תורם! ראה, מדי אזכור את חיי השפלים – – יה-בה-יה! לא ספרתי לך עליהם ולא כלום. אולם לפעמים בא הרצון לספר קצת. האדם רוצה להקל מעל עצמו, להטיל מעליו את המשא.

באו שוב רגעים של שתיקה. ולאחריהם פתח אברהם את פיו וידבר:

– לאחר כמה שנים של חיי מושבה, נמאס לי כל זה והחלטתי ללמוד מקצוע. נהג, חשבתי, הדבר הטוב ביותר! לא נחתי ולא שקטתי עד שלמדתי את המלאכה. למותר הוא לפרט לך את כל ההרפתקאות של הדרך מעבודת נער בגרז’ים ועד קבלת רשיון של הובלת מכונית. קבלתי תעודת נסיעה, אך עבודה לא קבלתי. מרובים הנהגים בארץ, ואין הרבה מקומות פנויים, ומה עוד בשביל נהג צעיר ובלתי-מנוסה. לבסוף מצאתי עבודה אצל בעלי אוטובוסים, ספרדים עשירים, כעוזר לנהג. בחורף היינו מובילים תפוזים לבירות ולדמשק. וטוב היה כך. עבדתי כפרד. לא ידעתי יום ולילה. תמיד הייתי בדרך. אבל לבסוף האיר לי כוכב. הבעלים קנו אוטו נוסף והושיבוני על יד ההגה. ובכן שאיפתי נתקיימה, הייתי לנהג כהלכה. על יד ההגה ישבתי ושמחתי, כי אדון אני לעצמי. אולם שמחתי היתה רק עד ארגיעה. כי עד מהרה נוכחתי לדעת מה היא עבודתי החדשה. שעות רצופות ללא הפסק ישבתי על יד ההגה. לא היתה לי כל שעת מנוחה קבועה. גם בבואי לסוריה הטילו עלי סדורים שונים. והבעלים האלה – השד יודע אותם! – אפשר גם חשיש הבריחו לארץ, ועל כן נחפזו תמיד ודרבנו גם אותי כאת פרדתם…

הוא הפסיק רגע והמשיך:

– רק נרדמת והנה פתאום: סע! העפעפים כבדים, כל האברים רצוצים וקוראים אליך: סע! זכרוני, בפי היתה שגורה בימים ההם שנינה, כי מסכים אני שיעירוני משנתי בכל חצי-שעה ויודיעוני כי חפשי אני עדיין, ואז אדע, כי לא חלפה מהר שעת המנוחה. כן היתה יקרה אז, יוסף, שעת המנוחה. והתדע, כבהמה נעשה אז האדם וכדי לחזק את העצבים… זקוק הוא לטפה מרה! כן, אל תבהל. כל הנהגים עושים כך, מרוב התאמצות; לולא זאת היו ודאי עצביהם מתפקעים. משכוני אל הדבר חברי לעבודה, ספרדים וערבים, והיינו מבלים לפעמים בבתי-שעשועים עם יין ועם נשים… נמשכתי אל הקלחת עד, שקרה אותו הדבר – –

אברהם זע ממקומו והתחיל להלך בחדר.

– ופעם – – פעם חזרתי מסוריה לחיפה. רק תיבות ריקות היו בתוך האוטו ואחד הבעלים ישב בפנים. עברנו כפר ערבי. הוא שכן לו מימין הדרך. ופתאום, בסבוב, ראיתי דמות ילדה עוברת לתומה את רוחב הדרך. ואז – אין אני יודע מה שקרה. אולי מרוב התאמצות ועיפות – – ואולי – – אך אין אני ידוע מה קרה כאן, אבל מעשה שטן הצטיירה לפני דמות הילדה בהרבה מקומות בבת אחת, דבר מה הקהה את המבט, רפרף לפני העינים – – ויחד עם צעקת אימה עצרתי את האוטו; אך היה כבר מאוחר – –

– ואז התפּכחתי מיד. כעבור דקה אחת החזקתי בידי את גוף הילדה, גוף שלם, חם ומפרפר עוד, אך הראש נמחץ ושוטף דם על כל הגופה.

– באותו הרגע נזדקף בעל האוטו, ובהבינו את אשר קרה צווח:

– עלה וברח! אף איש לא ראה, ברח, חמור!

– אך אני לא שמעתיו. אני החזקתי את הגוף המת בידי ועיני זלגו דמעות כתינוק.

עתה הפסיק אברהם. הוא עמד והחריש. וכעבור דקה המשיך בחפזה, כגומר דבר שבחובה:

– ומה שהיה אחר-כך, תבין בעצמך. העונש שלי לא היה גדול. בעל האוטו העיד, כי צפצפתי ולא היתה אפשרות לעצור וכי הנערה נכנסה פתאום לשביל האוטו וכדומה. נטלו ממני את זכות הנסיעה לזמן קצר לערך. בקשתי עבודה שחורה לאותו הזמן, אך בעלי האוטובוסים פטרוני באמתלות שונות. ולבסוף רמז אחד, ספק בצחוק וספק ברצינות, כי אין אני מתאים להם כל עיקר. לא בגלל האסון, חלילה. כזה יקרה לכל נהג, אך אינני די זריז בשבילם ומעשי יוכיחו…

– ואז ירקתי על הכל. אפשר מוטב כך, חשבתי לעצמי. עזבתי את המקצוע וחזרתי למושבה. חשבתי כי אוכל לחיות כאן ולהרפא מהמכה האנושה. אולם טעות היתה בידי. טעמתי מכוס של רעל והמשקה התערב ונמזג בדמי והוא תוסס שם. לא אוכל לחיות כאן, חיים שקטים כאלה, יחפים, לא אוכל – – אך שם, שם, יוסף, מרגיש אני כי ארד לטמיון, כך מרגיש אני…

קולו רעד. בעברו על יד המטה, עמד רגע והתישב בקצה. היום ירד מהר ובחדר שררה אפלולית. בחוץ התחדש הגשם וירד בסערה וסופה. הרוח ילל כמחנה של איים רעבים. החשכה ורעש הסופה קרבו את שני האנשים. טמון עוד באדם רגש של פחד סתום בפני איתני הטבע, שריד של תקופה קדומה, תקופת השחר של המין האנושי, ופחד זה, הוא אולי אשר קרב כה את יוסף ואברהם, עד כי הרגשת הנשימה ודפיקת הלב של האחד היו כמעט מוחשות באזני השני.

ופתאום הגיעו בשיחתם לנקודה אשר אין עוד אתה כל בושה ופחד. לפתע כאילו נפלו כל הקירות של זרוּת והשיחה שטפה מלב ללב.

– ראה, אברהם – אמר יוסף – נסה להתעלות בכחות עצמך. בכוח הרצון הגדול שיש בך, אלא שאינך מוצא את הדרך אליו. הרי בעל כשרונות אתה מטבעך. תוכל ללמד בשעות הפנאי ולהשתלם קצת. חוש-בקורת חריף נמצא בך. אולי מפותח יותר מאשר בלבות מבקרים מוסכמים, תוכל להתקדם… יש רק להאחז בדבר-מה, להאחז ולא להרפות. תוכל להתחיל מחדש…

– הנח, יוסף. מאוחר הדבר! אני כספסוּף הנני. הראית פעם ספסוּף, אותן התאנים המבשילות במאוחר, בשלהי הקיץ, וריחם רע… כך, יוסף… מאוחר עכשיו. הורעלתי יותר מדי, ולא אוכל שוב להתחיל מחדש.

– מאוחר? לא נכון. בכלל אין להשתמש במלה זו. וכי מזה מאוחר? אין מאוחר ואין מוקדם בחיים. לעתים אני מהרהר בזה. הרי כל החיים של האדם הם רק רגע קצר, ניצוץ בלתי-חשוב קטן בתוך חיי הקוסמוס כולו. אך לפעמים רואה אני אחרת את חיינו. כל רגע מהם הריהו בבחינת נצח, עולם שלם, מלוא הקוסמוס… ראה, אברהם, עלינו רק להבין ולהלחם באפיינו, הנופל הרבה מכוח התבונה שלנו, של האדם. עלינו להשכיל ולצאת לקרב עם האופי שלנו. על כולנו להלחם בעצמנו. וראה, מוזר הדבר, כי דווקא עלי להגיד לך כדברים האלה, אני החלש יותר באופי ממך… ומי יודע לאן היתה עגלת חיי מובילתני לולא מלחמתי המתמידה באָפיי. אתה חזק יותר, מזוין יותר לקראת החיים, נסה-נא! תאבק קצת עם המכשולים שבדרך ותראה כי תוכל לשעבד את האופי לרצון התבונה… הנה תראה כמה דברים ישנם בעולם, שכדאים הם כי יעסוק האדם בהם… האמנם אין בכוח אדם להניעך לכך…

– אכן, אדם אחד…

יוסף נלחץ אליו ושאל:

– אדם אחד? ומי הוא, אברהם, הגד-נא…

אברהם לא ענה ונסה להשתמט. יוסף זע באי-מנוחה עצבנית. הנה קרוב היה הדבר להאמר, האמנם נגמרה שעת הגלוי וחלפה? לא, לא יתכן כדבר הזה. עליו לשמוע ולדעת הכל. צריך היה לקשר מחדש את החוט שנקרע ולהמשיך את הטויה. פתאום נזכר יוסף בנסיעות הקיץ של אברהם לאם המושבות. הוא זכר את התרגשותו מדי פעם בפעם בשובו מהבקורים האלה. יש איפוא לנסות כאן. ובקול זהיר ומפקפק שאל:

– אולי נערה?…

אברהם זע. הוא ניעור מקפאונו. דברי יוסף קלעו את המטרה. הקלף נגלה.

– אמנם… אך מנין לך זאת?

– שערתי. אך הדבר הזה לא חשוב. הגד ומה היחס מהצד השני?…

אברהם זע שנית וענה בקול לחשים, כבלי רצון:

– וזאת הצרה…

זה היה מספיק. הדבר היה ברור. אברהם אהב בחורה וזו היתה יכולה להשפיע על שנוי חייו. יוסף החליט בלבו להכירה בהזדמנות הראשונה ולשוחח אתה. כי אם אפשר לעשות דבר לטובת אברהם, הרי חובתו היא זאת.

עכשיו הרפה יוסף מאברהם ולא נסה עוד לנגוע בשאלת הנערה. הדבר היה מוחלט בלבו.

הם ישבו עוד זמן רב מקורבים זה אל זה ושוחחו על דרכי החיים השונים וגלוייהם. על ידו לא ישב עוד אברהם הלגלגן, אלא אברהם אחר, נער גדול השופך את לבו בפניו, בפני הידיד.

וטוב היה עתה לשניהם לשבת שבת אחים יחד בחדר המסוגר, עת בחוץ יללה הסערה באלף גרונות פרועים.

 

פרק שמיני: נִיחוֹח הַתַּפּוּזִים    🔗

עד עבור סופת הגשמים לא ראה יוסף את אברהם. רק יומים לאחר שנפסקו הגשמים, נפגשו השנים ברחוב לשם סדור העבודה. אברהם היה כמשתמט ממנו לאחר ההתקרבות היתרה של אותו הערב, ופניו היו כפני נער שסרח ואינו יכול להפגש עם מבט של זולתו. יוסף השתדל שלא להזכיר דבר שיש בו כדי להחיות מחדש את כל מה שעבר וכאילו לא קרה כלום התמסרו שניהם לחפוש עבודה.

ובאותו הערב הצליחו. לאחר הגשמים רבו ההזמנות ובעלי הפרדסים הספיקו למלא את בתי האריזה פרי ההדר. הפרי נשׂרט קצת וניזוק בימי הסערה והגשם והיה גם צורך בבוררים. אברהם נצל את כל קשריו שהיו לו במושבה. פטפט עם כל האורזים, שהבטיחו לו עבודה, עד שלבסוף נמצא מקום עבודה וגם אפשרות לסדר את יוסף כבורר באותה קבוצת האריזה.

לאחר הסדור נפרדו חיש אחד מן השני. יוסף חזר לחדרו, כדי לנוח כהוגן, כי הרי אחרי הפסקה רבה יהיה עליו לקום למחרת לעבודה… לעבודה! מוזר הוא הרגש הזה, המרנין וממלא את לב הפועל חדוה. הנה מלא הוא דאגות כרימון, ורק נמצאה העבודה ומיד נשכח הכל, והיה כלא היה. עבודה!…

למחרת קם יוסף משנתו מבוהל במקצת, כאילו כבר איחר את זמן התחלת העבודה. הוא מהר להתלבש, חטף בידו את מזודת האוכל ויצא לרחוב. שם מצא פועלים הממהרים גם הם לעבודה. באם המושבות ממהרים הפועלים תמיד לעבודה. נדמה, כאילו מחצות הלילה מתחילים כאן לעבוד! הוא החיש את צעדיו ובבואו למרכז שאל לסמטת הפרדס, שבו היה עליו לארוז היום.

הוא הלך כפי שהורוהו ולבו מלא רצון ומרץ לעבודה החדשה בשבילו. הסמטאות הלכו והתפתלו וקשה היה עליו למצוא את הדרך. באחת הפנות נפגש עם בחור אחד, שבמקרה נודע לו כי אף הוא עובד בקבוצתו, כעוטף. אבל גם העוטף לא ידע בברור את מקום הפרדס. הסמטה היתה ריקה מאדם, ולא היה את מי לשאול לדרך. באחת הסמטאות שבצד נשמע קול דפיקת הנגרים, שהתכוננו לעבודתם. הבחורים חזרו שמה ושאלו לדרך ונמצא שהפרדס אינו כלל בסמטה זו אלא באחרת.

כשמצאו את מקום הפרדס, ונכנסו שמה עמדו כבר העובדים בגמר ארוחתם שלפני העבודה. הנגרים היו עסוקים בהכנת תיבות לאריזה והאורז עמד בפתח הצריף, נשוּל נעלים והביט בעיני רוגז על המאריכים בסעודה.

כששני הבאים ברכו את המסובים לשלום, העיר מישהו, כי מאוחר כבר למדי.

– עוד מעט צהרים! – התבדח אחד הנגרים. הללו עבדו בקבלנות. תשלומם היה מן התיבה הארוּזה, ועל כן השכימו לעבודה.

אך לצהרים היה עוד רחוק מאד. גם צפצוף הבוקר עוד טרם נשמע. שני המאחרים מהרו לטעום מארוחתם ועמדו מוכנים עם כולם להתחלת העבודה.

בפנים צריף-האריזה היתה הרצפה רפודה כמעט כולה בשטיח גבוה של פרי הזהב. בעל הפרדס הספיק להכין הרבה פרי לאריזה, שיספיק ליום שלם גם לקבוצה מוגדלת. אחרי השלת הנעלים ובקורת צפרני העובדים, כדי שלא לפצוע את הפרי, בא הסדור הרגיל שבקבוצות.

על יד הערימה התישבו הבוררים. הם הוציאו לתוך סלים את הפרי הנשׂרט והפצוע באופן ניכר, עד לאין ספק, שהוא אינו שייך לסוג הראשון. כל הטוב וגם כל המסופק בעיניהם, היה עובר לערימה שלרגליהם, לפני המבררים. אלה הם הפוסקים האחרונים. את הפרי הטוב, ולפי הסוג הנדרש, מעבירים הם לערימה שלישית שלרגליהם, לפני המבררים. אלה הפוסקים האחרונים. את הפרי הטוב, ולפי הסוג הנדרש, מעבירים הם לערימה שלישית שלרגליהם, – לפני העוטפים. הללו שוב עוטפים את הפרי וממיינים את כולו לערימות שונות, לפי הגודל. על יד הערימות העטופות, בראש כל החבורה, יושב האורז לפני התיבה, כמנצח על הכל, והוא נוטל במהירות את התפוחים מהערימות ונותן אותה לתוך התיבה שלפניו.

מרים התיבות, השייך כבר לסוג הפועלים השחורים, מרים בכל פעם את התיבה הארוזה ומוציאה לסככה שלפני הצריף, מקום עבודת הנגרים. הללו סוגרים את התיבה והמרים לוקחה שוב מעל שולחן הנגרים ומעמידה בפנה. שם הוא מסמן אותה במספרים של הפרדס ומציין כמות התפוחים שבקרבה ובפנה זו מחכות כבר התיבות המוכנות לאוטו, אשר יסיען לנמל.

העסוק והזריז מכולם אשר לו העבודה הרבה ביותר והשכר הפעוט מן הפעוט, הוא מרים הסלים. על-פי הרוב הרי זה נער קטן, כי לדברי האורזים, זריזים הם הנערים מן המבוגרים ונתונים יותר למשמעת. עבודת הנער היא להרים את כל הסלים המתמלאים על-ידי הבוררים המבררים ולהעבירם למקום הדרוש. עליו להגיש ניר לעוטפים, להכניס את התיבות הריקות מסככת הנגרים לפנים הצריף. כאן עליו לרפד את התיבות בניר דק ואחרי הניוּר, לשמור את הרגע הנכון, עת מרים התיבות מוציא את התיבה הארוזה מלפני האורז, ולהגיש חיש מהר תיבה חדשה לפי המספר והסוג הדרוש. חוץ מכל זה על הנער לשרת את כולם: בוא הנה! גש שמה! מה אתה עומד? תן לי את המעיל התלוי על המסמר, כי קר לי…

הפעם היה מרים הסלים נער תימני רך, ומיד נישא שמו מכל צד: יחזקאל, תן! יחזקאל, קח! הנה, שמה!…

ויחזקאל, פלא הזריזות, אץ ורץ על שתי רגליו הדקות כזרדים ומשתדל להשביע את רצון כולם. ביחוד מביט הוא בפניו של האורז במסירות ובהכנעה רבה. ודאי סדרהו הלה בעבודה ואין הנער רוצה להביאו לידי אכזבה…

יוסף שמר את צעדי אברהם, כדי שיוכל להתישב על ידו ולהיות לבורר שלו. אחת הבחורות התישבה למולו וכך היה יוסף אתה לזוג, והם התחילו להגיש לאברהם פרי. יוסף התאמץ ככל האפשר לזכור את הסבוב הנכון. חצי-סבוב לרוחב, חצי-סבוב לאורך – – בדיקה חמורה של ראש התפוח: חורים, שריטות וכל מיני מכות טריות, כל מה שאברהם חזר ושנה לו בימים האחרונים. הוא זכר את כל אזהרותיו. אסור לו להרים את הראש מעל הערימה ולהתענין בזולתו. ישגיח רק על עבודתו והכל ילך כבר למישרים. אברהם המליץ עליו כעל בורר ותיק, עוד מהשנה שעברה, ועליו לעשות רושם. יוסף עשה את כל מצווֹת-אברהם ובכף ידו עבר זרם זהב של הפרי הריחני, כל תפוח רקד ביד ועבר, רקד ועבר, ולא היה בעולם דבר אלא נחל-זהב זה, שראשיתו בערימה ודרך כפות ידיו הוא הולך ומתפתל ומגיע לרגלי האחרים.

לאחר שעתים של עבודה מאומצת – וליוסף נדמה, כי נצח עבר מאז הבוקר – בא לבסוף בעל הפרדס. הוא עבר בין היושבים על יד הערימות, ואחר החליפו מלים מספר עם האורז, נגש לסלי הבוררים והתחיל לפשפש בפרי שנמצא בהם.

לבו של יוסף עמד מדפוק. בעל הפרדס חקר, כנראה, אם אין הבוררים מכניסים תפוח מהמין הראשון לתוך סל הפסולת או לערימה של המין השני… יוסף הפסיק לרגע את העבודה ובנשימה עצורה ארב לידיו של בעל הפרדס. דבר-מה נמצא כנראה, כי הלה הוציא שלושה תפוחים מתוך הסל ובמבט של תמיהה הגישם לידי האורז. האורז נטלם לידו, סובבם מכל צד בתשומת-לב רבה ואחר שהראה לבעל הפרדס על סבות הפסוּל גלגלם לצד הערימה של המין השני וחזר לעבודתו.

יוסף נשם קלות. אף הבחורה רמזה לו בשמחה ופני שניהם לבשו ארשת בטחון מהולה במעט יהירות. בכל-זאת צדקו בהוציאם את התפוחים האלה מהמין הראשון!

ואחרי המקרה הזה התגלגלה שוב העבודה והלכה למישרים. בעל הפרדס עזב את צריף האריזה ואף האורז מיהר אחריו ושניהם עמדו בחוץ מתחת לסככה ומנו את התיבות הארוזות והשוו את מיניהם לצורך ההזמנה.

ובתוך הצריף הותרה בן-רגע הרצועה. כל אחד זז במקצת ממקומו הקודם, תקן את מושבו, העיר הערה, וכך נשמע בחדר לחש קל של שיחה.

התחילו העובדים גם להתחלף במקומות הישיבה. היושב מימין הערימה עבר לשמאלה ולהפך, כי קשה הישיבה הערבית בזמן ממושך. גם הנערה שישבה למול יוסף הציעה להתחלף במקומות. יוסף עשה כרצונה, וגם לו היה הדבר לרצון. נדמה לו, שברכיו מחושלות בטבעות ברזל ולעולם לא תתישרנה עוד. אולם הוא לא הציע עד עתה את החלפת המקומות, מפני הפחד למשוך תשומת-לב יתרה אליו. עכשיו לא היתה עוד סכנה בדבר. כולם זעו ונעו, התלחשו והתחלפו במקומותיהם: האורז יצא!

לאחר שישב יוסף על מקומה של הבוררת שכנתו, הרים את מבטו וסקר את פניה. הנערה היתה גזוזת שער כבחור ובלוריתה השחורה המתולתלת, הלמה מאד את ראשה הקטן. הנערה הרגישה כנראה במבטו, כי הרימה את פניה מעל לתפוחים שבידה ותלתה בו את עיניה. סקירה זו ארכה דקה אחת, ואחר-כך הטביעו שניהם את מבטיהם, כאילו בבת אחת, בפרי הזהב שלרגליהם.

רק לאחר התבוננות ממושכת שלאחר-כך עלה בידי יוסף לברר לעצמו את ההבעה המיוחדת של פני הנערה, שהארשת שלהם היתה כמעט ילדותית ונראית לך כאילו קרובה היא אליך קרבת משפחה. היא לא היתה בעלת יופי בולט, אך היו לעיניה אישונים חומים, שמבטם מתוך המסגרת השחורה של גבותיה היה חם ונלבב. שתים שלוש בהרות-קיץ קלות מסביב לעיניה, שהיו נראות רק בקושי והרוחים הזערערים שבין שניה הלבנות, רוח כדי עובי של עלעל קטן, הם השפיעו, כנראה, ביחוד על הרושם של קרבה זו אליך, כאילו היתה אחות קטנה וצעירה לך, חביבה ומלאת חן.

לאחר זמן-מה, כשהתבונן יוסף בנערה מן הצד, הרגיש במבטו של אברהם. הוא נפנה אליו ואחרי זה הסיעו שניהם את מבטיהם לדמוּת הבחורה שישבה שקועה בעבודתה. ולפתע הבין יוסף. בסימן שאלה בעיניו,כוון הוא את מבטו לעבר אברהם, והלה השיב בנענוע קל של הסכמה. יוסף גחן אליו ורצה ללחוש לו דבר-מה על אזנו, אך בו ברגע חזר האורז לצריף וסקר במבטו את כל העובדים.

השלך הס. רק נייר העטיפה רחש בידי העוטפים, וקריאות בודדות נשמעו – ליחזקאל מרים-הסלים.

ובכן זאת היתה הבחורה, מכרתו של אברהם… אין מה להגיד. טעמו איננו פגום בהחלט. אולם מה הוא יחסה היא אליו, אל אברהם? את זה עליו להוודע. היא נראית לו עכשיו כאגוז קשה לפצוח, אך בכל-זאת יש לנסות. ושמא אין הדבר חמוּר כל-כך. הנה סדר אותה ודאי אברהם כאן כבוררת על ידו וכל החורף יעבדו יחד. ודאי תתרגל הנערה אל אברהם ותכירהו יותר, תבין את פקחוּתו ואת חושו הדק להוּמוֹר. כפי הנראה עכשיו, זוּג לא רע בעצם. וצריך יהא לעזור לידידותם עד כמה שאפשר…

מתוך ההשתקעות הרבה בעבודה והרהוריו של יוסף על השיחה עם הנערה, לא הרגיש באות שניתן על-ידי האורז להפסיק את העבודה לשם ארוחת-צהרים קצרה, ורק כשכולם עמדו כבר על רגליהם, קם אף הוא ממושבו ונסה לישר את ברכיו. בקושי רב עלה לו הדבר, ובצעדים כושלים פנה לדלת הסככה, ששם עמדו נעלי העובדים וסלי האוכל.

אחרי ארוחת-הצהרים קלה, שיוסף, אברהם ורימוֹנה – כך היה שם הנערה, כפי שנודע אחר-כך ליוסף – אכלוּה על גבי תיבה ריקה, חזרו לעבודה. אחרי ההפסקה הקצרה ומעט הפטפוט נקל היה להתישב מחדש לשם המשך העבודה. לשונו של אברהם נתפתלה במקצת. הוא לא ישב בשקט תחתיו כמו שישב לפני הצהרים. חושו החריף הספיק כבר להכיר את כל התנאים המיוחדים של מקום עבודה זה ואת כל שגעונות האורז. עתה שבה אליו רוחו והוא התיר לעצמו שיחת-לחש קלה ולעג כל-שהוא למסובים סביבו. ודאי התרגל כבר במקצת לנוכחותה של רימונה ולא ראה עוד את עצמו כבול בשרשרות נמוּס. גם האוירה של קבוצת אריזה מסיעת לפריקת השלווה. הישיבה התדירית הזו בתוך החדר המלא ריח האבק עם הריח הניחוח של תפוחי-הזהב, התסיסה של מיץ התפוחים הנבלעים בהפסקות, קפאון הגוף ללא תנועת אברים במשך שעות רצופות – כל זה מביא לידי שעמוּם מוזר ומתוך כך לצפיה רבה, לשנוי-מה, להפתעה, ותהא זו אשר תהיה, ובלבד שתפסק העבודה לרגע אחד קטן. ועל כן גם נשמע צחוק חרישי וכבוּש לדברי-מהתלות ולספורי-הלצות שנשמעו כבר אלף פעמים ובכל-זאת היו כחדשות.

ראשית כל, בהתישבם אחר-הצהרים לעבודה, התחיל אברהם ללמד את בורריו ישיבה נכונה:

– איפה אתה מחזיק את רגליך – פנה ליוסף ובחבטוֹ לוֹ באגרוף על אצבעות רגליו. – קח אותן מכאן, פן יארזוּן וישלחו אותן לרומניה.

לרומניה היו אורזים מין גרוע של תפוזים ולא היו מקפידים ביותר על הקליפה השלמה, מפני נוחיות השוק וקרבת המדינה בדרך הים.

אבל רימונה לא הרשתה לו להתלוצץ וגערה בו:

– שמע, אברהם, הרי אינך כלל אורז, אלא מברר, ואיך זה תארוז את הרגלים לרומניה ועוד לא למדת את המלאכה!

פטפוטה היה נעים. פיה היה חתוך יפה. שני קוים דקים של שפתיה רעדו לפעמים בקצוותיהן בעת דבּרה.

– מוטב תלמדנו קצת לברר. ראה, תפוח זה, האפשר להכניסו למין ראשון? – –

אברהם נטל את התפוח והניחו על ידו. כרגע אי-אפשר היה לענות. האורז כוון את מבטו לשלישיה ובן-רגע נפסק זמזום הפטפוט.

– סל!

הנער יחזקאל בא במרוצה. העמיד סל ריק ולקח את המלא עם הבררה וטלטלהו לקצה החדר. האורז פנה שוב לעבודתו ואברהם נטל לידו את התפוח שהוגש לו לפני רגע.

– זה? ירקב במשך שעתים! פסק מיד, בגחנוֹ לצד רימונה.

–?!

– הרואה את את החור שמן הצד? הסתכלי בו יפה. הרי עגלה תוכל להסתובב בה כשהיא רתומה לזוג פרדות…

צחוק חרישי נשמע מסביב והתפוח נדד לסל של הבּררה.

פתאום מצא אברהם הרבה תפוחים עם חורים בתוך הערימה שהבוררים הגישו לו.

– מה זה כאן? שואל הוא ומגיש לרימונה תפוח שמצא בו חור דק וקטנטן כעובדי של חוד סיכה, שמרחוק הוא נראה רק ככתם קל.

– וזה?! מניף הוא תנופה תפוח שני, כאילו התכונן להשליכו אל פניה.

אינסטינקטיבית מגינה רימונה בכפות ידיה על הפנים, אך אברהם מניח בשלווה את התפוח לתוך הסל, כאילו לא עשה כלום, ואומר בקול כבוּש:

– מה זה נפחדת, רימונה? אינני זולל עדיין בוררות, לפי שעה אני מסתפק במבררוֹת.

– שקט שם בפנה! – מכריז האורז, אם כי יושב הוא על יד תיבתו מוּפנה בגבו אל הקבוצה.

ושוב שקטו הרוחות והתפוחים התגלגלו בתאווה.

אוטוֹ-משא בא לקחת את התיבות הארוזות. האורז קם ועזב את חדר האריזה, כדי לשוחח עם בעל הפרדס ועם הנהג.

ובחדר היתה התעוררות. כוורת בזעיר אנפין. אברהם תופש את הכנור הראשון. מספר הוא מעשה בתימני אחד, שרצה לקנות מוח בהמה, נכנס לאטליז ואמר:

– אדון קצב, שכל-בהמה יש?

ואברהם מסלסל את קולו כתימני מבטן ומלידה.

הכל פורצים בצחוק עליז. רק יחזקאל, הנער התימני, פורש בשקט לפתח החדר, בזקפוֹ את ההלצות על חשבונו האישי.

ואברהם אינו נותן לו מנוח:

סל מלא, קח! – צועק הוא.

הנער לא זז ממשקוף הדלת והוא מביט החוצה, כשידו מחזיקה סל ריק להחלפה.

– וכי מה עמדת שמה כסמוּכה זו. למי אתה מצפה, למשיח?

ראשו של הנער נפנה לאברהם בזעף:

כן, למשיח אני מחכה. לא נאה לך?

ואברהם פולט תשובה:

– לא יעזור לך, חביבי, המשיח לא יהיה תימני…

הכל צוחקים שוב. אך רימונה תופשת את אברהם בשרווּלו ולוחשת לו:

– הנח לו לנער!

אך בין כך ובין כך לא היתה עוד לאברהם שהות להמשיך את פטפוטו. האורז חזר לחדר והכל שב למסלולו. אף הנער יחזקאל הוכרח לבוא ולקחת את הסל המלא של אברהם, אבל בגשתו אליו קרוב התנקם בו, בכוונו את אצבעו כלפי הצדע ובציירו עליו עגוּל, סימן: אין מוחו של אברהם כשוּרה…

– סל! פורצת שוב קריאה בקצה השני של החדר ויחזקאל הנער אץ ורץ כשד, לספק את רצון כולם.

הרבה דברים חוזרים ונשנים בחיי האדם, בלבוש אחר ובתנאים אחרים, עד שרק בקושי מכיר בהם עוד האיש עצמו. כך הרהר יוסף לעצמו.

רק עברו כשעתים מארוחת-הצהרים והנה פונים העובדים בשאלה אלמת לבעלי השעונים בדבר השעה. ולפעמים היה השואל מלווה את השאלה האלמת בתנועת-יד מתאימה.

והנה נזכר יוסף בשנות למוּדיו בגימנסיה. במחלקה הרביעית היה רק נער אחד בעל שעון. והוא דוד הארנבת, שנקרא כך על שם אזניו, שהיו דומות לאלה של ארנבת. הלה היה כמעט לנגיד המחלקה. וכי דבר קל הוא זה? שעון-יד היה לו, שעון ממש, גבר כהלכה! והיו כל תלמידי המחלקה פונים אליו בכל עת ובכל שעה בתנועת-יד אלמת, המחקה את צלצל הפעמון, ורומזים לו לבעל השעון את תשוקתם לדעת כמה רגעים נשארו עד לבסוף השעור.

ודוד הארנבת היה עונה בשפת רמזים, על-ידי אותות וסימנים של האצבעות ועל-ידי כוויצת האגרוף. היתה זאת תורה שלמה, סודית ומסובכת, והתלמידים ידעו אותה יפה, אך הרבו כל כך לשאול על שעת הפעמון, עד שלבסוף נתפס דוד הארנבת במעשהו והמשחק הנהדר נפסק ולא נשנה עוד.

– מה השעה? – רומז העוטף לבורר שבקצה השני של הערימה.

כולם מרגישים כבר כי היום נוטה לערוב. הסבלנות פגה והרצון לעבוד הולך ומתנדף.

– הסו שם! – רועם האורז ברגזה. אף הוא מרגיש באי-המנוחה שמאחורי גבו. לקולו נעשה שקט ונשמעת רק סמפונית הנייר שבידי עוטפי הפרי.

אך פתאום פולחת את האויר השקט נעירת חמור, הקשור ודאי אי-שם מאחורי החלון של בית-האריזה. קול זה, המרעיש בתחילה את האזנים, וההופך אחר-כך למין אנחות-כאב מוזרות, מעורר בקבוצה צהלה מרובה, וכולם משמיעים הערות שונות, זעים וזזים ממקומם, כאילו התירה להם נעירת החמור את התנועה ונתנה להם את רשות הדבוּר.

– נו, שקט כבר, רבותי – מעיר האורז, הפעם בנימה של הבנה וסליחה.

ושוב חוזרים לעבודה. אך המוחות תלויים בעצבנות במחוגי השעון. תלויים בהם ואינם מרפים מהם.

 

פרק תשיעי: שִׂיחוֹת וְהִרְהוּרִים    🔗

כל אותו היום ירדו גשמים ולפנות ערב נחלש הגשם. הוא פסק לשעה קלה, חזר וטפטף ושוב פסק. אך בבוא הערב התבהרו השמים ועליהם האיר הירח עם רבבות כוכבים רומזים ונוצצים. ברור היה: עתה פסק הגשם כליל ולא יוסיף עוד.

בקבוצת האריזה של יוסף לא עבדו באותו יום. הקוטפים לא הספיקו מפני הגשם להכין די פרי לאורזים. יוסף לא הצטער כלל על כך. כל היום ישב מכונס בחדרו, כתב קצת והרהר הרבה להד קול הטיף-טוּף, שטפות הגשם השמיעו בהקישן במזחלות שמסביב לגגות. הענינים לא הסתדרו כלל לרצונו. כמה שתכן וחשב, לא באה לידיו הזדמנות נוחה לשוחח עם רימונה בדבר אברהם. הדבר הכביד עליו, כשטר-כבוד שלא נפרע בזמנו. אבל הוא לא אמר עדיין נואש. עליו רק לפגשה פעם ביחידוּת, שלא בנוכחותו של אברהם. במשך הימים הספורים שעבדו יחד, הספיק יוסף להכיר כי נערה נבונה היא ולא יקשה כלל להסב את השיחה על הענין הרצוי, ובודאי יסתדר הדבר, אל נכון יסתדר!

כשהחשיך בחוץ החליט יוסף לצאת לרחוב. הוא נקה את זכוכית המנורה שנתפיחה בלילות האחרונים ואחרי אשר העלה אור בחדר נטל צרכי רחצה ויצא לברז שבחצר.

בשובו לחדר הספיק רק להחליף את מכנסיו וללבוש גוּפיה נקיה והנה שמע צעדים המתקרבים לחדרו והדפק על הדלת.

– יכנס!

יוסף השתאה לא מעט כשנפתחה הדלת ורימונה נכנסה לחדר ואחריה צעד אברהם, הגבוה משכמה ומעלה.

מתוך הפתעת הבקוּר, שהיה בלתי-צפוי לו, שכח יוסף להציע לפניהם לשבת, אך הם גם לא חכו לכך וישבו על הכסאות הנמוכים בפטפטם פטפוט עליז. יוסף מהר ומשך על כתפיו את חולצתו, אך את שערותיו לא עשה ועל מצחו נשאר התלתל המטריד, שדרכו להתבדל מן הבלורית.

– אוֹ-הוֹ! הרי חדרך אינו כלל כחדרו של פועל חקלאי – השמיעה לפתע רימונה, בהסתכלה מסביבה.

– לא נורא – ענה יוסף צנוּעות.

אך אברהם מלא אחריו והוסיף מיד:

– אַל תשכחי, בבקשה, סוֹפר…

יוסף שלח מבט מתחנן לעבר אברהם, אך הלה העמיד פנים כאילו אינו תופס את מבטו.

– סוף סוף פסק הגשם – פתח יוסף ואמר, – יש לקווֹת שיצאו מחר לקטיף.

– לא ידוע – ענה אברהם, – שמא יחכו הפרדסנים עד שיתיבש קצת הפרי. איך שהוא ולפנינו עוד כמה ימים של חוסר-עבודה.

– מחירים טובים עכשיו באנגליה, שמעתי – אמרה רימונה – וקמה להסתכל בתמונות שבחדר.

– לי לא איכפת בעצם – ענה אברהם, – פרי פרדסי מובטח בפני תנודות המחירים.

חוט השיחה נקרע. יוסף התבונן בדמותה הנאה של רימונה בעמדה לפני תמונת האַקט. לאחר שסקרה את התמונה דקות מספר בהתענינות רבה, הפנתה את ראשה ליוסף ואמרה:

– תמונה טובה.

עיניה החומות של רימונה נראו עכשיו בערב כשחורות ומבריקות, וכל הופעתה היתה מלאה חן רב.

– אכן יפה התמונה.

– תמונה זו? כן, לא רעה. אבל אני כשלעצמי – אמר אברהם – אני מצדד יותר בזכות הציור המודרני והקיצוני יותר. רמז וסמל מספיק. כי את מקומו של הציור השלם כבשה כבר התכניקה של הצלוּם. וכי מי יתחרה בה בדיקנותה ונאמנות הבבואה?

יוסף שלח מבט מהיר לאברהם. כי לגבי הלה קשה היה לעמוד אם ברצינוּת נאמרו דבריו או מתוך הלצה.

– גליון נייר, למשל, ועליו רשת חוטים בערבוביה, ללא שיטה וסדר, ללא סוף והתחלה, הרי זו ההתגשמות המוצלחת ביותר של ה“תוהו ובוהו”, למשל. כך היה ודאי לפני בריאת העולם לפי המסורת התנכית ודומה לזה במקצת גם המצב של תקופתנו. ערבוביה וחסל! המבין – יבין. וקשה-המוח לא ירהיב עוֹז לגלות את אי הבנתו מתוך בושה. וכי למה לעמול ולהעלות על הבד יצורים חיים או מראות-נוף. הסמל מספיק. העיקר הרמז ואם גם קשה לפעמים לתפשוֹ, אין להתיאש. כי הרי העיקר האמנוּת…

– המצאה נפלאה – העירה רימונה, ספק הערת בטוּל, ספק הערה סתם.

– או למשל, דבר אחר. הבה אעמידכם למבחן, חביבי, הראו אם תבינו אמנוּת מודרנית מהי.

הוא קם. נגש לשולחן עבודתו של יוסף, נטל בידו עפרון ודף נייר חלק וצייר על גבו שני משוּלשים. אחד וחודו למטה והשני על ידו וחודו למעלה. מתחת לציור רשם בכתב גדול וברור: “נישואים”.

כשגמר, השעין את הציור על צרור של ספרים, הושיט אצבע כלפי הגליון ושאל:

– בבקשה, רבוֹתי! הרי אנשים משכילים אתם, הגידו מה מסמלת התמונה?

– נישואים. – הפליטה רימונה בצחוק.

– לא אדע לנחש – העיר יוסף והצטחק אף הוא.

– הוא אשר ידעתי מראש – ענה אברהם מתוך חיוך וכווץ עינים – אינכם מבינים ולא כלום באמנות הציור האוּלטרה-פוּטוּריסטי, ואין לכם כל מושג בעתידה של הסמליות בציור.

– האר-נא ברוב חסדך את מוחותינו החשוכים, מורנו ורבנו – צחקה רימונה.

– אכן, באר-נא – הוסיף יוסף.

אברהם עמד עמידת מסביר, נטל לידו את העפרון וכוונוֹ לצד הציור.

– הנה, בבקשה, רבותי, התבוננו ותראו שני משולשים. סליחה, שתי פירמידות, האחת רגילה והשניה עומדת על חודה. הראשונה מסמלת את זוג הנאהבים לפני הנישואין, השניה – לאחריהם.

– הכיצד? – שאלוהו פי יוסף ועיני רימונה גם יחד.

– הנה ואסביר לכם – המשיך אברהם – זוג הנאהבים לפני הנישואין בצאתו לטייל למה דומה הילוּכו? רגליהם צועדות זו על יד זו, כי על מקום אחד אינן יכולות לצעוד, אך כתפיהם וראשם נלחצים יחד, כי מתרפקים הם זה על זה ומהגים כיונים באהבתם. תציירו-נא בבקשה את הזוג הזה בקוים ישרים והרי יצא הסמל הראשון: הפירמידה הרגילה או המשולש הרגיל.

– ואיככה זה אחרי הנישואין?

– הנה התבוננו, בבקשה. הזוג יוצא לטייל כמה שנים אחרי הנישואין. צועדים עדיין יחד. אך הראשים מרוחקים איש מרעהו. נמאסה כבר חברת האחד על השני. זה מתבונן שמאלה. נערה יפה עברה ברחוב. נזכר הוא בחלומות העלומים שנגוזו. תקוות שנתבדו. זו מסתכלת ימינה. אשה זו ההולכת שם עם בעלה, שמלתה אפנת פריס אחרונה. ודאי לא כבעלה, הם כל הגברים האחרים. יש עוד כאלה הקונים לנשותיהם מן היקר והמפואר ביותר. תציירו עכשיו, בבקשה, את הזוג שלאחרי הנישואין בקוים ישרים והנה פירמידה הפוכה.

– מוצלח – הבהיקו שניה הקטנות של רימונה, – אך לא הייתי מיעצת לך להתמסר לאמנות הציור…

– אין לי גם כל רצון לכך – אמר אברהם. – הרי תורת הציור אין פירושה כלל ידיעת ציור, כשם שקריאת תוים אינה עוד כשרון מוסיקלי… נשאיר, איפוא, את התפתחות הדברים לאמנים, וחסל!

הוא עבר לשוחח על הסכויים של עונת העבודה, ותיאר בלשון צחה, המיוחדת לו, תמונות ותאורים שונים מהזמן שלפני תקופת הנהגוּת שלו.

יוסף ישב מכונס בפנתו והאזין לשטף שיחתו של אברהם והיה שקוע עם זה בהרהורים שונים. כוחו הוא לא היה רב במשחק המלים שבעל פה, שלא כחתוך הדבור של אברהם, וכן לא היה לו ברק ה

מחשבה המהיר, שהיה מיוחד לו. הוא, יוסף, ידע להתווכח נאה ולשוחח מתוך הרהורי דמיון, אך נוכחותם של אנשים זרים במחיצתו כבלה את לשונו וגזלה מרעננוּת הרעיונות, כשהוכרחו להתלבש במלים. הוא הביט בזוג שישב למולו וראה את עיני רימונה התלויות בשפתי אברהם הדוברות ורגשות של בדידוּת, נוּגים ומוזרים, כבשוהו. מה בעצם רצה, הוא, יוסף? קשה היה לו לתהות על קנקן עצמו, הדבר דרש גם ברור יסודי של רגשות וגורמים שונים. אך תהי סבת הדבר אשר תהיה וליוסף נדמה כאילו אותו חוק הטבע הנצחי, השוה כמעט לכל בעל-החי, הוא חוק ההתפארות וההתיפוּת של מין אחד בפני המין השני, אינו טבוע בו הרבה. הוא, יוסף, לא יכול היה להתבלט בחברת שלשתם, ועל-כן אולי תקפתו העגמומית.

וכאשר לא היה יכול להשתחרר מהרגשה זו, והיא חזרה והתעוררה בלבו, התפרץ כמעט בצחוק. בעצם מה לו ולרגשות כאלה ביחס לנערתו של אברהם? הרי רצה לעזור לו לאברהם ולשוחח עליו עם רימונה. אין, איפוא, כל מקום לרגשות הפוּכים שיתרוצצו בקרבו. הוא דחה כמעט בחזקה את מחשבות ההבל, אגר את התלתל מעל המצח, הקריב את כסאו לכסאותיהם של שני היושבים ונסה להצטרף לשיחתם.

חלפו שוב ימים מספר, ימי עבודה. יום-יום היה יוסף נפגש עם רימונה, אך את החלטתו עוד לא הוציא לפועל. בימים, בזמן העבודה, מן הנמנע הוא לעשות את הדבר, ובערב היה יוסף פוגשה בחברת אברהם על יד המשרד ואי אפשר היה לשוחח אתה ביחידוּת. בעצם התחיל גם יוסף לפקפק כבר במקצת: שמא אין כלל צורך להתערב בדבר? הרושם הראשון של ודוי אברהם פג כבר, והצורך בהתערבות דהה במקצת, ועל-כן הדבר נדחה מיום אל יום.

באחד הימם הקדימו הבוררים לשוב מעבודתם, והמבררים נשארו עוד כמה שעות לעבוד לאור “לוּקסים”, כי צריכים היו למלא הזמנה לאניה שעמדה להפליג למחרת.

אברהם נשאר איפוא בעבודה עוד שעות מספר, בעוד שהוא, יוסף, ורימונה היו חפשים. הערב, חשב יוסף בלבו, הערב ישוחח אתה.

כל אותו היום היה ראשו של יוסף מלא רעיונות שונים בקשר עם עבודתו הספרותית. הוא סדר לו במוחו תכנית כל הפרק שעמד בכתיבתו ובבואו הביתה ישב מיד על יד השולחן ורשם על הנייר את כל אשר הגה.

היה עוד מוקדם. עד שעת הדמדוּמים הספיק עוד להתרחץ ולהחליף את בגדיו. וכשהתנוצצו האורות הראשונים בבתי-המושבה, עזב יוסף את חדרו ויצא למושבה.

וכאן נפגש עם רימונה.

הוא ראה אותה פתאום בקצה הרחוב, כשהיא הולכת ומתרחקת. רוח שובבוּת תפסתו לרגע. הוא היה עליז ושמח על שגמר את הפרק בהצלחה. הערב הרגיש יוסף את עצמו ראוי למנת עליזוּת ושמחת-מה, ומבלי לחשוב הרבה, רדף כנער אחר רימונה ובהשיגה שלב בעזוּת את זרועו לתוך זרועה, לחצה קלות לגופו וקרא:

– מה שלומך, רימונה, הנה גם אני כבר ברחוב!

רימונה נבהלה קצת, אך בראותה את יוסף ענתה בחיוך של שלום, אבל את זרועה שחררה מיד מחבוקו.

יוסף נפגע במקצת מתנועת ידה התקיפה, אולם רוחו הטובה עליו לא עזבתו. משום מה לא חשב כרגע על השיחה שתכן בלבו לדבר עמה על-אודות אברהם. היא כאילו פרחה מזכרונו ולא היתה. דומה כאילו הוא השליך הערב הכל מאחריו, אף את דוֹק בישנותו.

– התדעי, רימונה, עליך לתלות פתקה על זרועותיך, לאמוֹר: “אַל געת”.

שניהם צחקו בקול. אבל יוסף הרגיש, אמנם הרגשה דקה מאד, כי לא היתה רימונה שלמה עם עצמה תוך כדי צחוקה.

– על כל פנים שומרת אַת שמירה מעולה על הנאות והמקובל – המשיך יוסף בתוך הד הצחוק.

– על הנאות והמקובל? אכן אתה מעוול אותי. מעולם לא חשבתי כך על עצמי, ונדמה גם לא מכרי…

– מה כוונתך?

רגע של שתיקה. ואחרי הרגע:

– לכם, הגברים, קשה להסביר את הדבר. לא תמיד תוכל האשה להיות אתכם גלוית-לב. אתם, רובכם לפחות, רואים בדבר אך התפארוּת זולה וכדרכם של גברים רוצים הם לנצל את ההזדמנות כדי לדכא את האשה ולהשפילה.

– נסי-נא להסביר לי. תניחי לרגע, כי אני שייך למעוּט הטוב יותר והמבין…

היא עשתה תנועת-גוף עצבנית ולא בטוחה ואחר-כך התחילה:

– הגברים אינם רואים כלל בנשים בנות לויה, אנשים השווים להם בחיים, אלא כעין הוספה לחייהם, יצוּר פחות ערך, הנברא להנאתם החושנית בלבד.

הם המשיכו ללכת. מימינם נטה הרחוב למרכז המושבה המואר פנסי חשמל, אך הם המשיכו את דרכם לאורך הסמטה הצדדית, האפלה למחצה.

– אולי גם צדקת במקצת – אמר יוסף, – אך לא עיקר האשם בגברים הוא. ראי, הרי יש הרבה ביניהם השואפים לשנוי החיים והערכים. אך הנשים, הן המסכימות למצב הקיים. כל דאגתן היא לדברים פחותי ערך. כל נשמתן נתונה לשיחות המפולפלות של העוגבים אחריהן או של החצוּפים הממאנים לעשות כך. והדור הצעיר ממשיך ללכת בדרכי הקודמים לו ומוסיף לצעוד בשבילים דרוּכים ובמסלולים סלולים, ומי יבוא לשנות את החיים, ימרוד בישן, והאשה משתעשעת עוד תמיד ומחפשת זווּג עשיר ומוצלח, כדי שלא תצטרך, חלילה, לעבוד אחרי הנישואין…

– לא כולן!

– נכון. אבל הרוב קובע את הדברים. גם לא כל הגברים הם כמו שציינת קודם. יש הרבה כנים ביניהם. והרבה עלולים להיות כאלה, אם תשכיל האשה להיות להם לחברה בחיים.

– אבל אתה מדבר על כנוּת ולי ידועים מקרים רבים ושונים, המחרידים כשלעצמם.

היא הפסיקה רגע והמשיכה:

– בחור יכול לטייל עם בחורה ערב שלם, למשל, רק כדי שיוכל למחרת להתפאר בפני ידידיו, שהוא, ולא הם, העומדים אתה בקשרים.

דבורה נקטע שוב, כאילו קשה היה לה לדבר על הדברים האלה, אך הנה הבליגה והמשיכה.

– ספרה לי פעם חברה אחת מעשה ששמעה מפי בחור. וכך היה הדבר: בחורה אחת היתה בחברה של שלשה ארבעה בחורים. פעם, בחזרם הביתה, שוחחו הבחורים בינם לבין עצמם על קשי ערפה של מכרתם ועל גאוותה המופרזת ביחס אליהם. אז השמיע אחד מהחבורה, שהבחורה נטתה באמת קצת לאהבוֹ, כי למרות גאוותה הרבה מוכן הוא להתערב אתם כי במשך לא יותר משבועיים תהיה שלוֹ. הבחורים התחילו להתבדח, כי ודאי ירמה אותם וכי מנין יווכחו באמתיות דבריו? אז אמר המציע, כי הוא יודיעם מקודם על מקום הפגישה, אי שם באחת מחורשות העצים שמאחורי המושבה, והם יוכלו להסתתר שם, בתנאי שלא יצאו ממחבואם… אין אני יודעת מה היה המשך הדבר. אך לא זה חשוב. חשוב הוא אופן הדבוּר של הגברים על האשה. והאופן הזה שכיח הוא מאד. רוב הגברים היו רוצים להפוך את הנשים לפרוּצוֹת…

יוסף נבוך קצת מדבריה, שהיה בהם הרבה מן האמת. כי מי כמוהו ידע את שיחות הבחורים בינם לבין עצמם? אך הוא ראה את מקור הרעה בדברים אחרים, שגם האשה לא היתה חפה בהם מכל פשע. הוא חשב רגע על התשובה שעליו להשיב לה. הרבה מהרהוריו בשאלת המינים נדחקו לפיו, ודבריה של רימונה כאילו הוסיפו לו אומץ. כך עוד לא דבר מימיו עם אשה, אכן נגלתה לפניו רימונה חדשה, נערה שאפשר לדבר באזניה דברים כנים וישרים, ואף לשמוע ממנה דברם מאלפים.

הוא הפליג בשיחה:

– אפשר גם כי נכונות העובדות שספרת, ורבות ודאי גם אחרות דומות לאלה, אך מקור הרע הוא בהמשך המסורת ללא כל בקורת. פעם הלמו המנהגים את החיים, אך החיים זרמו הלאה והמנהגים אינם הולמים אותם. לדעתי, חוסר הבקורת העצמית של האדם בשטח הזה גרם להרבה צרות. לפעמים אני חושב: הנה בעלי-החיים השונים, עד כמה הם הולכים בזה אחר טבעם, והאדם: זה גולת הכותרת של יצירת הטבע, עד כמה הוא נבוך גם בזה ועומד בפני שאלה זו, שאלת השאלות, כתינוקות בפני פלאי העולם. אולם כמה שלא נחשוב על התקונים וכמה שלא נבחור באמצעים לתקנת המצב, יהיה תמיד התנאי הראשון להצלחה: כנוּת המינים זה אל זה…

– ודאי. אף אני סבורה כך מאז ומתמיד. אך איך כאן לדעת את האמצעים בהם נבוא אל הכנוּת הזאת ונשליטה בכל? – שאלה רימונה לאחר שתיקה ממושכת.

– כן. אף אני יודע את הקושי הרב שבדבר. אבל אגיד רק את – –

יוסף הפסיק פתאום את שיחתו. דמוּת בחור עברה על פניהם. מפני החול שבסמטה לא נשמעו צעדיו.

– אברהם?! – פנה יוסף בתמיהה קלה לדמות שעברה וחמקה מפניהם בחצי האפלה של הסמטה.

הדמות נתעכבה פתאום. שניהם התקרבו אליה. אכן זה היה אברהם. אפשר מקרה היה זה, שעבר כאן, בסמטה זו, ואולי היה לו לסדר דבר בסביבה זו.

– להיכן הרגלים, אברהם? – שאלהו יוסף – הספקת כבר להחליף את בגדיך כפי שאני רואה.

הוא ענה לא-ברורות והשתמט מן השיחה, וגם לא רצה להלוות אליהם, כהצעתה של רימונה. עליו ללכת, כי עסוק הוא מאוד ואין לו זמן לטיולים. הוא ברכם בשפה רפה ונעלם בחשכת הסמטה.

השיחה לא שטפה עוד כקודם. איזה צל היה פרוש עליה. אף רוחו של יוסף, שהיתה כה טובה עליו בראשית הערב, נעכרה.

הם המשיכו את דרכם. אולם רימונה אמרה פתאום שעליה לבקר ידידה אחת, שחלתה אמש. יוסף לווה אותה עד למרכז המושבה. שם לחץ את ידה ונפרד ממנה בידידות.

באותו רגע זכר היטב, כי עיקר מטרתו היה להפגש עם רימונה ולהסב את השיחה על-אודות אברהם, ועד עכשיו לא עשה את הדבר. אך גם עכשיו לא רצה משום מה לנצל את ההזדמנות ודחה את הדבר להזדמנות אחרת, יותר נוחה ומתאימה. לאחר שנפרד מרימונה פנה לדרכו כשהוא שקוע הרהורים רבים.

 

פרק עשירי: חֲלִיפוֹת וּתְמוּרוֹת    🔗

אי שם בפאת המושבה, בחורשות האקליפטים ומטעי ההדר, נשאה יללת תנים, שהפריעה את הדממה, כבכי של תינוקות-אדם. רוח חזקה השתוללה והיא שהקריבה את הדי הקולות, קולות התנים, ונראו כאילו יללתם קרובה מאד.

יוסף הפסיק את קריאת הספר והניחוֹ הצדה. דומם שכב סרוח על מטתו והקשיב לקולות שהביאה בכנפיה הסערה.

הערב לא יתראה עם רימונה. הערב לא יפגשנה. כי באם יסתער הרוח, השאר תשאר רימונה בחדרה ולא תצא לרחוב. כך אמרה לו. הערב לא יראה, איפוא, את רימונה.

בזמן האחרון נפגש יוסף עם רימונה לעתים קרובות מאד. כמעט מדי ערב בערב, ככלות העבודה, היו מטיילים יחד ומשוחחים ארוכות. ואף כי עברו כבר שבועות מספר מהשיחה ההיא על יחסי המינים זה אל זה – לא מצא לו יוסף עוד הזדמנות לדבר עם רימונה על-אודות אברהם. לכתחילה חשב עוד על זה והענין הטרידהו, אך כעבור זמן מה הרפה הרעיון ממנו, והוא נראה לו בכלל כבלתי-מוצלח והוא העביר קו על פני כל התכנית הזאת וחסל!

אולם אברהם היה מוּזר מאד בימים אלה. יוסף נסה לקרבו ולשתפו בטיוליהם, אבל ללא הואיל. הוא היה עובד אתם ואחרי העבודה נעלם אי-שם במושבה ולא בא בחברתם. יוסף נעצב על המעשים האלה, השתדל שוב להשפיע על אברהם, עד שלבסוף נואש אף ממנו.

והיו אי-אלו דברים שהעניקו לו רגשי עונג תמורת הלבטים הקשים עליו לפעמים. היו אלה דברים אשר יוסף גלה אותם מחדש ואשר נגלו לו פתאום מבלי אשר חשב קודם על כך. הנה נערה זו, רימונה. כמה דומה היא לפטמה, בת ההרים המסכנה. ברוחו התמזגו שתי הדמויות של בת המזרח והמערב, פטמה בגלגולה של רימונה, שחורת השער ושזופת הפנים.

וחוץ מזה עוררה רימונה את דעתו על הרבה דברים שהוא, יוסף, לא שם קודם את לבו אליהם. וכך נגלה לפניו פתאום, כי יש לו עינים ערניות, עמוקות ונבונות, מצח רם ויפה, שמשני צדדיו מתפתלים שני ורידים כחלחלים, דקים מן הדקים, כשני נחלים זכים הגולשים מבין הרים. ועוד העירה רימונה, כי יש מלים אשר בבטאן נתקלת לשונו בקצות השנים והפה משמיע אז קול פטפוט נאה של ילד בטרם למדוֹ לדבר אל נכונה.

ומוזר: מעולם לא עלה על דעת יוסף, כי לו סגולות-חן כאלה ובכלל, שסגולות הם הדברים. ויוסף לא יכול היה וגם לא רצה להתנגד לרגש הספוּק בשמעו את פטפוטה של רימונה על דברים של מה בכך אלה. וכך נתן לרסיסי החדווה והאושר לחדור אליו ולהגיע אל לבו…

היו גם ימים ואת לבו כרסם סס הספק, ותולעת זערערה של חרטה זחלה שם והיא בלעה את רסיסי האושר. כי יש וזכר אברהם וגורלו עמד לפניו. אברהם זה, האם לא סבל מכל אשר אירע מראשית החורף? מאברהם עצמו אי-אפשר היה להציל דבר, אך יוסף הרגיש לעתים מוסר כליות והאשים את עצמו במעשים שפלים. עוד בראשית התפתחות הענינים, חשב, צריך היה לפרוש ולהעלם. הן אפשר היה לשער את אשר יקרה. ללא ספק היה זה מעשה שפל מצדו לגבי אברהם, לגבי ידיד, וביחוד שהתאמר להושיט לו יד עזרה והכשילוֹ במו ידיו. וכי לא ראה ולא הרגיש מיד בדבר? הן דרכים רבים לאשה לעורר, ולפרקים בדקות מרובה, את רצון הכבוּש של הגבר. וכי טח לבו וסגורות היו עיניו מלראות ולהבין את דרכי הטבע הנעלמות וגלויות גם יחד?

כך טען יוסף נגד עצמו, אך לרוב לא נשארו הדברים בלי כל תשובה מצדו. עתים היתה רוח עזה מתקוממת בתרעומת נגד טענותיו ונגד האשמת עצמו:

וכי צריך היה להאפיל על עצמו? מה טעם וערך להתנגדות לרנן נפשות צעירות, שתחילתו אי שם בבלתי ידוע ובנסתר? יוסף לא נסה עד כה לפרש לעצמו את מהות הרגש ופרושו, אך מי יערב לו שאין זה שחר חדש של רגש אהבה, המקופל אי-שם בנבכי הנשמות של שניהם?…

הוא חשב עד כה את האהבה לרגש החושים המשופר בלבד של האיש השכלי. אך עכשיו ראה את הדברים באור אחר לגמרי. ואם אמנם שחר האהבה קרא לדבר, אזי הרגש הזה הוא מעין לוחם נסתר, העמל בכל הדרכים והתחבולות השונות לכבוש כל מבצר, ומסעו הוא לקראת איזה נצחון בלתי-ברור, מטרה לא-ידועה… ומי כאן הגבור אשר יקום ויתיצב נגדו?

כן התרוצצו בלבו שתי הרגשות הפוכות. פעם גברה זו ופעם היתה יד השניה על העליונה. אבל מדי הפגשו עם רימונה נגוזו מיד כל הספקות ונעלמו. וכהלך צמא, המוצא מעין זך בלב המדבר הלוהט, כך שאף יוסף מלוא חפניו מגוּלת האושר של הפגישות עם רימונה.

כמה חננית היתה נערה זו בכל מעשיה! נדמה לו, שעוד לא פגש על דרך חייו בחורה משכלת ומבינה כמוה, שהיא גלויה וישרה כאחות קטנה ויקרה. תמימה היתה גם בנגעה בחלאת החיים של האדם. אפיו הבישני והנחבא אל הכלים של יוסף הלך והשתנה בחברתה. מעיני שיחה ומחשבות נפתחו לו בשבתם ביחד. הוא היה נותן ממיטב ההרהורים שבלבו ואף קבל ממנה תמורת זאת שבעתים.

אולם בהשארו יחידי בחדרו ובהתהפכו על משכבו חזר ובא זכר אברהם לפניו, אז קפּל את כרו למראשותיו והמשיך את חוט ההרהורים:

וכי מה בעצם אפשר היה כאן לעשות ואם גם לבו דאג לאברהם? במי יש לתלות את הקולר? אדרבה, יבוא אברהם וידבר גלויות, יאשים בכל חומר הדין, ישוב לחברה, והוא, יוסף, מוכן להסכים לכל פסק-דין. אולם לא כן אברהם. הלה לא יפעל בגלוי. מדי פגשוֹ אותו ברחוב או בעבודה, בשעת ההפסקות, וינסה לדבר על רימונה ולקרבו שוב אליהם ישתמט מכל שיחה או ימלא פיו צחוק ויגיד:

– רימונה? חא-חא. לא, שטויות! בחיי, שטויות! לחנם יחסת לי את כל הדבר. אך פליטת פה היה הדבר אצלי בשעתו. הלצה ולא יותר, חי נפשי…

ויוסף מרגיש, שלא כך היה הדבר, אך כלום יכול הוא לשנות כאן דבר-מה?

הוא קם. לקח מעל הדלת את מעיל העור שלו ומבלי להעלות אור בחדר יצא בחפזה. שני חתולים קפצו וברחו מפנת המסדרון לקול דפיקת הדלת החזקה, שעוררתם כנראה מתוך תנומה חמימה. החתולים קפצו, ברחו ונעלמו.

יוסף יצא לרחוב. בחוץ שרר קור, אם כי הרוח, שנשבה קודם בחזקה, שככה במקצת, והשמים העלו כוכבים. הוא זקף את צווארון מעילו, ואת כפות ידיו הכניס אל הכיסים העמוקים של המעיל, וכך, מכונס כולו לתוך עצמו, פנה ללכת לעבר המושבה.

החורף הלך כבר לקצו כשהחליט יוסף לעבור קצת בארץ. זקוק היה להתבודדות, ולצלילה לתוך עצמו. תמיד היה דולה מתוך נפשו בצללו לפנימיותו, אולם בתנאים של עכשיו אי-אפשר היה הדבר. הפריעו העבודה וסדר החיים שמחוצה לה. צריך היה לעזוב את המקום, להשתחרר מהקביעות המכבידה כבר במקצת, לספוג מראות חדשים ולקלוט רשמים חדשים, ותוך כדי כך למצוא את מנוחת הנפש, את השלווה הטובה ואת הבדידות הפוריה.

הוא הגיע לסיום היצירה, אך עד סופה לא הגיע. לא רצה להגיע. לא רצה לסיימה מתוך עייפות רוחנית, כמתחרה בריצה – בצעדיו האחרונים. עליו לשאוף רוח קודם; לנשום עמוק עמוק ולסיים את האקורדים האחרונים מתוך שפעת כוחות, בכוחות רעננים וגאים.

הוא החליט לטייל בארץ.

כשהשמיע את תכניתו בפני רימונה, מחתה זו כף וקראה:

– שמע-נא, יוסף, אף אני רוצה לצאת לטיול. ראה, יוסף, קח גם אותי אתך. זה מזמן החלטתי לטייל קצת בארץ. טוב? מסכים אתה?!

ויוסף לא הסכים. קשה לטייל עם בחורה ובמקומות ידועים אף מסוכן. אך לא זה היה העיקר. הוא חשש לאותה הבדידות, שלה התכוון בטיול, שלא תופרע.

אך משהשמיע את סרובו התחרט תיכף וכמעט שחזר בו מיד מדבריו. היה בכל-זאת הרבה מן הקסם לטייל עם רימונה וערכו של הדבר עלה פתאום בעיניו הרבה ועלול היה להביא ברכה גם לנפשו. הן רימונה זו היתה לו סעד רוחני רב, ועצם הרגשת קרבתה יש בו כדי לחזקהו ולחסן אותו – אותו שחתר תמיד לקראת עוז ואומץ-רוח. בסביבתה גם נשם קלות ובבטחה, כבן הכרך הנושם פתאום אל קרבו את ריח הארנים הגבוהים, אי שם באחת מערי-השדה.

אולם עוד לא הספיק לשנות את דברתוֹ, שאלה רימונה:

– ולאן יהא הטיול?

– לחיפה, ומשם לסביבה.

– טוב איפוא. אסע אתך לחיפה ונטייל למקומות שונים. ואתה חפשי תהיה לטייל למקומות שונים גם לבדך, ואני אשאר אז בעיר ואחכה לך בסבלנות. הטוב כך, יוסף?

זה היה טוב. ואף יותר מזה. הדבר גרה ושמח: טיול עם רימונה!

– נסתדר מהר איך שהוא ונסע יחד. מסכים!

– נפלא! נערוך לנו טיול כשני ידידים-גברים, לא כן?

– כן – הצטחק יוסף. – עד כמה שידידות כזו אפשרית היא בין בחור ובחורה. אך ננסה. נהיה כשני ידידים גברים. טוב. אולם לשם נוחיות עלי לקצר קצת את שמך היפה, אך הארוך למדי: חכי-נא רגע. כך: אפשר לקרוא לך למשל: רימי – – כן, רימי, קיצור שיש בו צלצול יפה, התסכימי?

– רימי? – פרצה רימונה בצחוק – יפה. טוב. אך הזהר פן אשיב לך כגמולך ואקרא לך יוֹסי! אבל נחדל מזה. הרי עלינו לשוחח בענין הטיול. מתי, איפוא, תאמר לצאת?

– עוד לא עכשיו. עלינו לעבוד עוד עד סוף העונה. הדבר לא יארך עוד הרבה. האביב הולך ומתקרב. השנה יקדים לבוא. חושבני, כי בעוד שבועים או שלשה שבועות נוכל לצאת לדרך.

וכך הוחלט. שניהם יצאו יחד לטיול.

החורף נאסף ויד האביב היתה בכל. פרחו עצי הלימון והתפוּז ומבין הטלית של הפריחה הלבנה הזהיב והבריק זהב הפרי שלא נקטף עדיין. שתי תקופות כבירות של התפתחות הצמחים נפגשו ביחד: הפריחה והפריה. האדמה שמסביב לעצים כוסתה עלי פריחה נושרים, שהווּ מרבד פרחים מופלא.

ואף בשדה האריזה מורגש היה סוף החורף. העבודה לא נעשתה עוד יום-יום, אלא פעמים או שלש פעמים בשבוע. הרבה מן העובדים הסתלקו כבר, עוד מלפני גמר העבודה, כי הלכו לבקש מקום עבודה לזמן הקיץ במושבות הצעירות שבסביבה. אצל קומץ הנשארים הורגשה כבר רוח נעילה. סרה השתיקה וההתרכזות בעבודה. מזג האביב חדר לתוך האוירה הרצינית של קבוצות האריזה וקשריהן התרופפו.

בעלי הפרדסים קטפו כמוּיות זעירות מן הפרי שנשאר עדיין, כי סוף העונה הוא זמן עלית מחירים בשווקי חוץ והמאחר לשלוח זוכה במיטב המחירים של הפרי. על כן היתה העבודה מעטה וסדריה לאים. על פני שדות וכרמים רחפה המחשבה: לאויר העולם – למרחב!

זאת היתה השעה הרצויה ביותר לטיול. אמנם היו עוד אי-אלו ימי עבודה, אבל רימונה הציעה לוותר עליהם.

– את מיטב ימינו מוכרים אנו לזולתנו – אמרה, – נוותר הפעם על השכר של ימים אחדים ונשמור לעצמנו את השעות היפות הללו.

יוסף הסכים ברצון. קשה היה עוד להמשיך שבת בחדרי האריזה המאובקים. האביב פתה.

משהחליטו להפסיק את העבודה, קבעו את היציאה לטיול ליום הראשון של השבוע הבא, מבלי להאריך בהכנות.

יוסף, שמצפונו עינהו במקצת, החליט על דעת עצמו להציע לאברהם להלוות אליהם לטיול. יטיילו-נא שלשתם ויפיקו שמחה ורצון.

–ובכן – חזר ואמר לו – בוא אתנו. תשבע רצון. אתה, רימונה ואני. לא תתחרט!

– עכשיו לטיול? – ענה אברהם – לא, חביבי! הזמן שבין העונות ניתן לבקש עבודה ולסדר סדורים שונים לקראת העונה הבאה. שטות היא לצאת עכשיו לטיול. עלי לנסוע לשרון, לחפש שם עבודה לקיץ, לא – – לא אלווה אליכם.

תכנית הטיול נקבעה בפרוטרוט. ביום הראשון יסעו לתל-אביב, ישהו שם שעות מספר, ואחר-כך יסעו באוטו לחיפה ומשם יצאו לכמה וכמה טיולים ברגל. ענין הטיול הכניס רוח חדווה בשניהם. בבוקר השכם עלו לאוטו והוסעו העירה. בבואם לתחנת הטיול הראשונה הציע יוסף, אחר טיילם קצת ברחובות תל-אביב, לפנות ליפוֹ, טרם יעלו לאוטו שיביא אותם לחיפה. הרי תל-אביב ידועה להם למדי ועליהם בזמן הטיול להכיר מקומות שאינם ידועים להם די צרכם. תמיד חוטאים האנשים בזה, שאינם מכירים את הקרוב אליהם ביותר, אלא שואפים למרחקים. את התייר האירופי קוסמת האכסוֹטיקה. להתיצב בפני פירמידות, לנשום את אויר ההימליה או לראות את הקוּלי בסין הרחוקה, אבל בטוח הוא, יוסף, שחלק רב מהם אינו מכיר את ארצו כראוי ולא ראה אפילו כורים מימיהם ואת עבודתם במחתרות, אם כי מרובות המכרות בכל אירופה. הרחוק קוסם ומפתה ואילו הקרוב אינו מושך כלל את הלב. למה להם, לתיירים העשירים, לנדוד, כדי לראות עבדים שחורים במטעות של דרום אמריקה – יצאו לפרברים של הכרכים שלהם ויראו אכסוֹטיקה מקומית: עוני לא ישוער ועמל אין קץ. צריך רק לדעת להביט והעיקר לרצות לראות ולהבין. אך כאן תקועה היתד! שם בארצם יראו את בני לאוּמם וגזעם מושפל בעוני ובעבדוּת, ועל כן עגום מאד יהיה הרושם, ואילו במזרח או בכלל בארץ רחוקה שייך הדבר לאכסוטיקה, למוּזרות של הארצות אשר מעבר לימים והרים. כאן הכל עטוף בצעיף של רומנטיקה ואין המצפון מתעורר לכך…

כך, מתוך שיחה כזו והרהורים כאלה הגיעו לרחובות יפו הראשונים. השעה היתה עוד מוקדמת, אולם ההמולה כבר שררה ברחובות. מוכרי העוגות ויתר מיני המאפה רעשו וצווחו. בפנת אחד הרחובות סלסל ערבי אחד את קולו בהזמינו את העוברים לטעום ממאכליו. צלחת של צמוקים מעורבים בגרעיני שקדים מקולפים ותבולים בתערובת של נוזלים שונים ומשונים – הנה מאכל שהוא מכינוֹ לעיני המזמין ברוב חשיבות. והנה מוכר משקה עשוי מקליפת עץ, הסוחב על בטנו את הכד הענקי בצורת מגדל או מקדש תורכי, מעוּנד כל מיני קישוטים ופתוחי נחושת, ובידיו הוא מצלצל בכוסות הנחושת לקצב צעדי רגליו. נשי הכפרים הסמוכים וקערות ענקיות על ראשן, זו תוצרת חלב למיניה השונים, צועדות קוממיות בתוך הסמטאות ופלא הוא מאין שואבות נשים עלובות אלה את הכוח הגס הנדרש לסחיבה זו ואת מרץ החיים האומר להן לעמול. אכן נפלאים ונסתרים הם דרכי הסבל של האדם!

הם באו לקצה הרחוב. המשכוֹ היתה סמטה עלובה, צרה ומלוכלכת. רימונה עמדה כמוכנה לחזור בה, אך יוסף לקחה ביד והוליכה הלאה, לתוך הסמטה המרופשת. כך המשיכו ללכת ועברו על פני חנויות לפירות ואטליזי בשר וסתם על פני דלתות של דירות, אשר יושביהן עשו כל מלאכה לפני מפתני בתיהם. מכל צד נשא ריח רקבון של פירות, עובש ורפש. הם צעדו זה על יד זה בשתיקה ורק עיניהם תרו מסביב.

פתאום עמד יוסף, עצר בידו גם את רימונה והראה על פנה אחת מבודדת שבין שני קירות של בתים. שניהם עמדו והסתכלו לנעשה שם:

שני נערים ערבים, בגיל רך מאד, מילדי ההפקר הרבים של העיר הערבית, שכבו כאן על אבן המדרכה. האחד פח, התלוי על חוטי ברזל, על שכמו – מלקט זבל ברחובות. הוא ישב תחתיו בחשיבות רבה ועל ברכיו נח ראשו של הנער השני וקופסת סיגריות בידו, מלקט זנבי סיגריות, כנראה, שהוא מוכרם אחר-כך לגדולים. מלקט הזבל היה שקוע כולו בעבודתו, הוא פלה את ראש רעהו, ומפקידה לפקידה, לאחר ציד מוצלח, היה פושט את כף ידו לחברו וקורא:

– תן!

והלה היה פותח בזהירות את קופסת הקרטוֹן, נוטל ממנה בלאט זנב סיגריה ונותן לפושט-היד, שכר עבודה, כנראה. כך נמשכה העבודה רגעי מספר.

והנה הפולה הושיט שוב את ידו ואמר:

– נו, תן, יללה!

– מה? לא מצאת עדיין שלש. רק שתים. המשך!

– שלש, בחיי אללה – נזעק הלה.

– שתים רק, חי ראשי!

הם התקוטטו ברעש וצעקות. הפולה נרתח ונסה לחטוף מידי השני את כל הקופסה עם אוצר זנבי הסיגריות, אך השני, קטן ממנו וזריז, העביר חיש את הקופסה לידו השניה וקפץ במהירות ממושבו ונמלט! המקופח רץ אחריו, כשפח הזבל מתטלטל ומכה על גבו, ובלויי הסחבות ולבושי הסמרטוטים ושולי כותנתו נסחבים מאחוריו.

– תן את שלי, בן הזנוּנים. שלש תפשתי וזנב אחד אתה חייב לי, נכד הכלבים, תן את שלי, בן הזנונים…

המשך הקללות אבד במרחק והנרדף עם הרודף נעלמו מאחורי זוית הבית שבקצה הסמטה.

עוד רגע עמדו יוסף ורימונה על מקומם ואחר-כך המשיכו ללכת. הם הציצו זה בעיני זה. לא היה צורך לדבר. מעיני שניהם נשקפה הרגשה אחת: הנה עלוּבי החיים…

בדומיה המשיכו את צעדיהם.

 

פרק אחד-עשר: הַטִּיּוּל    🔗

הם חזרו מהסמטה ויצאו לאחד הרחובות הגדולים. ריח הרקבון פג במקצת, אך האויר היה גדוּש כאן אבק-דרכים וריח בנזין של המובילים. מקצה הרחוב, שם עמדו עשרות מכוניות, נשא קול קריאה הנהגים, המזרזים את האנשים לנסיעה.

כמעט מאחורי גבם עלה פתאום קול קריאה מתוך אוֹטוֹבוּס:

– חיפה, חיפה!

בלי משים הרימו שניהם את ידיהם:

– חיפה, חיפה!

האוטו נעצר על ידם ברעש החריקה. רגלי רימונה עמדו מיד על מדרגת המכונית ואחריה נחפז לעלות גם יוסף.

הם נכנסו לתוך המכונית ונמצאו לפתע בין שתי שורות ארוכות של נוסעים ערבים מכל המינים. הנהג, יהודי ספרדי, הצליח למלא את מכוניתו ערבי כפר ועיר, ערב רב של ילדים וחבילות שונות, לוּלי אפרוחים וסלים שונים למיניהם. שתי שורות הנוסעים התחילו להצטמצם ויוסף ורימונה התישבו זה על יד זה בתוך רוח צר שבין הנוסעים. האוטו זז ופנה לדרכו. אחד הערבים, אף הוא רק נוסע, דרש כסף. הסכום היה מופרז ויוסף נסה לעמוד על המקח. כל הנוסעים התערבו בדיון מתוך רעש והמולה, כמנהג הערבים, בעוד שבעל המכונית לא התערב בדבר כאילו אין הענין נוגע לו לגמרי. כשהשתוו, ויוסף שלם לערבי את שכר הנסיעה, הושיט הלה את ידו עם הכסף לנהג וזה שלשלוֹ לתוך כיסו, מבלי למנותו כלל.

עכשיו עברו את מושבות המטעים והאוטו חתר במהירות קדימה קדימה לעבר השדות הרחבים והדרכים הבלתי-סלולות. רימונה ויוסף הסתכלו סביבם. פעם לעבר המרחק שעברו ופעם לנוסעים המרובים שבתוך האוטו. ילד ששחק על ברכי אמו, ערבית-עיר עניה, פרץ בקול בכי מבהיל ומהקצה השני של האוטו ענתה לו צווחה של בן גילו, המחרישה אזנים. הצווחות היו גדולות עד שהחרישו את קול דרדור האוטו. האמהות תחבו את ילדיהן אל תחת שמלותיהן השחורות, כדי להשקיטם ונעשה שקט במקצת.

מול רימונה ישב על הספסל ערבי עירוני, לבוש עבאיה ותרבוּש אדום על ראשו. הוא סקר בהנאה גלויה את הנערה האירופית שלמולו וידו שחקה בעצבנות באלמוגי מחרזתו.

האוטו התקדם בינתים. נגמר הכביש והדרך נמשכה בתוך שני תלמים עמוקים, פעם בתוך חול ופעם באדמת רגבים קשים. האוטו התחיל להזדעזע והכל התנועעו לקצב תנועותיו, אך לפעמים נזדעזעו הנוסעים פתאום מבלי לשער קודם את התנודות הרבות של המכונית.

הערבי שישב מול רימונה השתדל בכל תנודת האוטו להתקרב, כאילו בשגגה, לברכיה ולנגוע בהן בשלוֹ. רימונה נסתה להצטמצם ככל האפשר, כדי להגדיל את המרחק בינו ובינה, אך הערבי הערמומי ידע להסתדר שיגיע בגופו לברכיה.

יוסף הרגיש בדבר וחכה עוד רגע להתפתחות הדברים. אך משראה שאין הערבי מפסיק את משחקו המשונה לחש על אוזן רימונה מלים מספר ואחרי זה התחלפו במקומותיהם, וכך יצא שממול הערבי ישב עכשיו יוסף.

הערבי הופתע ממעשה זה ואצבעותיו הארוכות עם צפרני האודם רקדו שוב בעצבנות בתוך חרוזי-היד כנחשים קטנים ודקים. הוא ניסה להעלים את רגזו, אך עיניו שמרו איבה ליוסף עד תום הנסיעה.

בחלקה הראשון של הנסיעה לא היו התחנות מרובות. רק פעמים-שלש הועלה עוד מישהו לתוך האוטו ומעשה פלא, התיבה הצרה גם בלאו הכי, הכילה עוד כמה נוסעים נוספים. לאחר נסיעה של שעה ללא הפסק, הגיע האוטו לאחת הערים הערביות שבדרך לחיפה וכאן עמדו שעה רבה. הנוסעים הערבים לא הביעו כל קוצר-רוח. קוצר רוח הוא פרי התרבות האירופית ועוד לא נגע בשכבות הפרימיטיביות של יושבי הארץ. להם יש זמן למכביר. בשבילם היתה הנסיעה חג קטן, מין תענוג שאין לגמרו מהר. הם חיו בתוך האוטו כמנהגם בבתיהם. הובילו אתם כדי-מים וצרכי-אוכל מרובים. ורק עמד האוטו, סובבוהו מיני רוכלים ובידם לוחות המלאים מאכלים והנוסעים קנו ביד רחבה: אין לקמץ בנסיעה! נקנו פתות לרוב, שבטניהן שפולחו היו מלאות קציצות-בשר זעירות המטוגנות בשפע שמן, וגם לא חסרו ירקות שונים, מיני מאכלים הנמצאים רק בישובי ערבים המרוכזים.

יוסף ורימונה ירדו מן האוטו, כדי לשאוף אויר צח, עד כמה שאפשר היה הדבר בתוך הרחובות הצרים והאפורים של העיר. גם יוסף נכנס לחנות, לקנות קצת פירות לאכילה, ויחד עם האוכל שלקחו מהבית סדרו להם סעודה קלה.

כשחזרו לאוטו, שררה בו צהלה מרובה. הערבי העירוני שהטריד קודם את רימונה, החזיק על ברכיו נערה ערביה, תינוקת עוד לפי רזון גופה, אך מבוגרת כמעט לפי מבט עיניה, האומרות: הכל ידוע לי כבר ואין עוד נסתר מפני. הילדה שרה שיר אהבה מקוטע והערבי נענע אותה על ברכיו לקצב הזמרה. כל הנוסעים התמוגגו מרוב נחת, מחו כף ונענעו בראשם לפי הקצב.

יוסף ורימונה ישבו על מקומותיהם באוטו והתבוננו בהשתוממות למחזה המוּזר. ילדה רכה זו, שפניה פני פרוצה, שעשעה את המון העם. והנה פסק השיר. אחד הגברים הוציא קופסת סיגריות, פתחה והגישה לילדה. זו הוציאה בתנועת הרגל שתי סיגריות, אחת שמה מאחורי אפרכסת האוזן ואת השניה גלגלה באצבעותיה הקטנות, ריככה בה את הטבק במתינות ושויון רוח כמעשן ותיק ורגיל ולאחר ששׂמה את הסיגריה לתוך פיה, בקשה גפרור. אחד המסובים הגיש לה מיד אש והילדה מצמצה בלשונה והציתה את הסיגריה. לאחר שהוציאה דרך סדק שפתיה את קו העשן הראשון, ירקה דרך החלון יריקה רחוקה להפליא. שוב התמוגגו הנוכחים משמחה ונחת והנאתם היתה רבה.

יוסף משך את אחד משכניו בשרווּלו:

– שמע, יה-סידי, מי זאת הילדה, המעשנת כבר סיגריות בגיל כזה?

הנשאל פרץ בצחוק:

– וכי רק סיגריות? חמש כוסות משקה תשתה מבלי לעפעף בעינה. אוֹ-הוֹ – בת-חיל, הקטנה!

יוסף היה נרגש כמו קודם. נודע לו, שיתומה היא הקטנה, והיא ילדת הפקר ידועה בעיר למדי. לכל האוטומובילים העוברים רגילה היא לבוא וגם לבתי-הקפה של הגברים. ואלה נותנים לה בלב רחב מכל הבא לידם: סיגריות ומשקה ובודאי גם חשיש… זונה קטנה מגדלים להם התושבים!

רימונה ישבה כמסומרת למקומה. רק לאחר שפג הרושם הראשון נסתה לבוא בדברים עם הילדה ברכוש הדל של מלים ערביות שידעה. אבל באותו הרגע חזר הנהג מסדוריו בעיר, ישב על יד ההגה והניע את המכונה. הנערה קפצה במהירות מעל ברכי הערבי, הפריחה לנשארים נשיקות בידה וירדה בזריזות מעל מדרגת האוטו.

כבר חרחר האוטו והנשארים מצמצו בלשונותיהם בנחת ובהנאה:

– בת-חיל, הקטנה, לאבדון!

שעה ארוכה לא החליפו יוסף ורימונה ביניהם אף מלה אחת. רק לעתים היו מבטיהם נפגשים רגע אחד והם סוקרים במשך דקה אחת זה את זה ואחרי-כן נפרדים מבטיהם ונודדים לעבר הגבעות הפראיות או לשדות שחלפו על פניהם. פעם נראה באופק גמל שמחרשת-עץ ארוכה רתומה אליו ואחריה צועד נער קטן, כבן עשר, ההולך ברצינות ובגאווה של גבר. ופעם נראו כתמים שחורים ומתנועעים – עזים שחורות שרעו על ההר. והנה חלף האוטו על פני תנוּר חומר בלב שדה, וסביבו תלי תלים של ענפי הסקה והכל עטוף עשן. זה תנור למשרפות כדים ומיני כלים העשויים חמר, שתושבי הכפרים מכינים אותם לקראת הקיץ.

האוטו מהר וטס קדימה והפעם מבלי להתעכב עוד בשום מקום. הוא התקרב לנקודות-הישוב הראשונות שמסביב לחיפה. שדות מעובדים וחורשות חלפו במהירות משני צדי הדרך ואחרי זה נראו בתים ובתי-חרושת. העיר נראתה על כל רמותיה והריה. האוטו החליק עתה במהירות על גבי כביש האספלט. הנוסעים באוטו החלו להתכונן לגמר הנסיעה.

היה כבר מאוחר אחרי הצהרים כשיוסף ורימונה ירדו מעל האוטו, כשהם מכוסים אבק מכף רגלם ועד קדקדם, ברכיהם מכוּוצות ושריריהם מנמנמים. הטלטול והזעזוע התמידי של האוטו עייפם קצת, ועל-כן החליטו לבלות את שארית היום בתוך רחובות העיר, לבקר בערב באחת ההצגות, ורק למחרת יתחילו בטיולים. הימים היו יפים, חמים, שלא כרגיל בימי האביב המוקדם. מחר יעלו, איפוא, לבלות את כל היום על הכרמל! מהצד הפראי של ההר יעלו, המלא טרשים וסלעים ולצד השני יגיעו…

הם הלכו לחפש מקום לינה, לנוח קצת אחרי הנסיעה, ולמחרת: להר!

השמש בזריחתה מצאתם כבר בעלית ההר. ילקוט על שכם יוסף וחדוות גיל בלב שניהם. את עליתם התחילו מאחורי העיר. שביל צר התפתל כאן על חלקת הר קרחת ורק פה ושם הצמיחה שית, שיחי קוצים יבשים, בין נקיקי הסלעים.

רימונה צעדה הראשונה בשביל הצר ואחריה יוסף כשהוא שקוע בהרהורים. עקב בצד אגודל הלכו, מבלי לדבר דבר, ורק עיניהם שטו בסביבה ונחיריהם רעדו קלות מזוך האויר שלהר.

יוסף חשב רגע על עצמו ואחר-כך חלף מבטו אל הצועדת לפניו: צמד-חמד! חשב בלבו. שניהם לבשו חולצות-סריגה חדשות עם צווארונים פתוחים ושרווּלים קצרים, המתאימים לבחורים וגם לבחורות, חולצות שנפוצו הרבה בעונת-אביב זו. ולגופה של רימונה שמלה קצרה ספורטיבית, פשוטה ונוחה, אך לא משוללת חן. וסנדלים לרגליה: סנדלי עור, הרגילים במושבות, עם חורים עגולים בעקבות, שלא יוכל החול להצטבר בהם. יוסף עצר רגע את מבטו על רגליה השזופות, למרות החורף, ועל עקבות רגליה הורודים שבלטו מתוך הסנדלים. זה הולך וזה בא וחוזר חלילה. אכן, חננית היתה נערה זו, רימונה!

– ראה, יוסף, כמה יפה הוא מכאן המראה!

רימונה עמדה רגע, ויוסף צעד צעד אחד, השיגה, ושניהם עמדו זה על יד זה ומבטם הפליג לכוון ידה של רימונה, שהראתה על הסביבה הנהדרה שלנגד עיניהם. הים פרש על פניו טלית שכולה תכלת, והיא שקטה וחלקה, ללא קמט זעיר, ועליה סירות-מפרש ואניות-נמל פעוטות ומבהיקות כצעצועי ילדים. לרגלי ההר נוצצו הכבישים באור השמש, כנחלי מים צרים שטופי חמה, האצים והרצים עקלקלות.

– אמנם יפה ונפלא! – אמר יוסף. ושוב אזל אוצר המלים מפיהם למראה ההוד שהשתרע לרגליהם.

הם המשיכו את דרכם. לאחר הליכה ממושכת נראו מרחוק קבוצות בודדות של עצי-אורן. סנוניות הישוב החדש. הם הגיעו למקום הארנים. השמש חממה כבר והמטילים התחממו כהוגן. עכשיו שמחו לצל האילנות ולמחטי האורן הרפודים מסביב להם. ריח המחטים גרה את החושים ושכר את השנים. רימונה התירה את הילקוט משכמו של יוסף וישבה להכין פת שחרית. את יוסף תקפה פתאום רוח עליזוּת ושמחה, שהלכה ועברה על גדותיה. הוא התקנדס כנער שעזב את בית-הספר לחופשת הקיץ. התגלגל על מרבדי המחטים, בעט וצהל כסיח שנמלט מהדיר האפל לאחרי ימי חורף וגשמים וקפץ לשׂדה, ונחיריו מתרחבים מעוצם הרגשת החופש.

– חא-חא, רימונה, רימי, טוב לחיות, בחיינו!

הכל נשכח ונעזב אי שם בפאת האדמה. היה עכשיו יום ללא עול וללא דאגה. חופש. דרור וחופש!

והנה נשמע צחוק עליז וקריאה:

– לאכול, יוסי, הארוחה מחכה. י-ו-ס-י – – וההדים חזרו וקראו באזניו של יוסף במאות קולות:

– יוסי… יוסי…

לאחר שסעדו את לבם בפת שחרית טעימה המשיכו את דרכם למערב ההר. משבאו לאזור הישובים צעדו על כבישים סלולים וחלקים. פה ושם האדימו רעפי בתים ועצי-האורן שלחו לחלל את הריח הניחוח, המשכר, של מיצם. הם צעדו זה על יד זה ושוחחו על ענינים פעוטים וחביבים. דלגו מנושא לנושא ופיהם מלא פטפוט.

במרחק-מה מאחת החצרות עמדו שניהם. צעקות של ילדים נשמעו משם, יחד עם המולה רבה. הם התקרבו לאט לאט להתבונן בנעשה שם, והנה בחצר הבית צהלו ילדים לקראת זוג של תרנגולי-הודוּ, שאינם שכיחים ביותר בסביבה, הם רקדו וקפצו סביבם ושאלו במקהלה:

– מתי פוּרים, מתי פורים!!

תרנגולי-הודו, הרגילים לענות לכל קריאה, ענו בבת אחת בקול המולה, הדומה לצעקה:

– אדר, אדר-דר-דר, אדר-דר-דר – –

לאחר כל קריאה וקריאה של התרנגולים פרצו הילדים בצחוק עליז:

– הביטו, הביטו, תרנגולי-הודו יודעים כי פורים הוא באדר…

ילד אחד, זאטוּט כבן שתים, עמד בשער החצר ולא הרהיב להתקרב לחבורת הילדים, הגדולים ממנו. אולי גם פחד בפני הבריות המשונות האלה, בעלות האף הארוך והאדום, המתנפחות לאחר כל קריאה. עמד, איפוא, הקטן בשער החצר, מרוחק מן החבריה, אולם בכל פעם שהילדים התפרצו בתרועות גיל לאחר תשובות התרנגולים היה אף הוא מתרקד על מקומו, מכווץ את ברכיו באופן מצחיק עד למאד ומנענע בשתי ידיו הפעוטות את שני ענפי האורן שנאחז בהם בכפותיו.

יוסף ורימונה התעכבו ועמדו מאחורי הילד. פעוֹט נחמד היה זה, בעל שערות בהירות ומתולתלות, שזוף שמש, לבוש רק גוּפיה צרה, שחשפה את עורו הרך, מכנסים כחולים קצרים ופעוטים. ומדי הרימוֹ את ידיו היו מתהוות בפרקי הידים שתי גומות חן, חביבות להפליא.

– ראה-נא כאן את הגבר הזעיר – לחשה רימונה ליוסף בדחפה אותו במרפק ידה.

הם עמדו רגע והסתכלו במוּצג הנפלא, ואחרי זה נגשה רימונה בלאט מאחריו והרימה את הילד בשתי ידיה. הפעוט, שנבהל כנראה מההתקפה הפתאומית, מחה נגד המעשה בפשוּק רגליו וידיו הזערערות. אך משראה מעל לראשו את פניה הזוהרים של רימונה, הצטחק ופסק מלהתנגד לה. עיני הדובדבנים שלו, שכעין טל הבוקר מונח היה עליהם, חייכו לה בהשתוממות.

– מה שמך, חביבי? – שאלתו רימונה.

– ילד – ענה הזאטוּט.

רימונה ויוסף התפרצו בצחוק אדיר.

– ילד שמך? – הריעה רימונה בצחוק עליז, – מוצלח אתה יקירי, בחיי!

היא החזיקה בפעוט ושכחה מתוך משחק אתו עולם ומלואו. ויוסף עמד למוּלה והרהר על ציור שאפשר היה ליצור מהתמונה שלפני עיניו: רימונה בשחקה עם הילד. “הילדה-האם” היה קורא לתמונה.

אולם הילד נמשך תיכף לארץ, כי מאס בחברת הבוגרים ורצה לראות ולקחת חלק במשחק הילדים. רימונה העמידתו בזהירות על האדמה, נשקה לו ופנתה ליוסף.

שניהם המשיכו עתה את דרכם ומהחצר באה עוד צעקת הילדים, שנשאה מאחריהם:

– מתי פוּרים, מתי פורים…

שעת הצהרים הגיעה והחום גבר גם על ראש הכרמל. הם הגיעו לפנת המנזרים שעל ההר, מעל למערת אליהו. הים גרה מרחוק במימיו הבהירים ויוסף הציע לרדת לטבול קצת בים ולחזור אחר-כך להר. רימונה הסכימה ברצון לגלוש מן ההר, אך העירה, כי ודאי מוקדם עוד להתרחץ בים, בימי האביב הראשונים. בכל-זאת ירדו בין הסלעים לצד הים. השביל היה צר במקומות ידועים וגם מסוכן במקצת, מפני שהירידה היתה פתאומית, ואפשר היה להחלק. משולהבים קפצו לבסוף לרצועת החול שלאורך מי הים. הם הגיעו בשלום.

המים לא היו עוד חמים כדי רחיצה וגם בגדי רחצה לא היו אתם, ועל-כן החליטו להסתפק ברחיצת רגליהם במימי הים. הם שלוּ את נעליהם והתקרבו למים. מה היתה אומרת עכשיו סבתה, הרהר יוסף בלבו, לוּא ראתה רחיצה זו באביב המוקדם? הוא צחק כמעט בקול רם וכמו להכעיס את מישהו קפץ לתוך המים:

– לאבדון!

הוא היה לבוש מכנסים קצרים, יכול היה איפוא להרחיק קצת לתוך המים, אבל רימונה עמדה רק בקצה הים וטבלה את רגליה במים.

יוסף רמז לה:

– התקרבי.

אבל השמלה הפריעה. היא הפשילתה קצת והתקדמה כמה צעדים. יוסף הסתכל בה וצחק:

– בואי, בואי, אַל תפחדי!

למרות חדשי החורף נכר עוד ברגליה שזפון הקיץ, אך לאחר שסר הברק של העור היה צבעו כעין הענבר, חלק ויפה. היא התקרבה עוד צעד ועמדה. גלים התחילו באים והיתה סכנה שמא ירטיבו את שולי שמלתה.

– נשמר עוד השזפון, רימי, יפה הוא עורך!

– אַל תסתכל – גערה בו רימונה, ספק בצחוק ספק ברצינות.

– או-הו – קרא יוסף. – עכשיו עליך לתלות על יד הפתקה הקודמת עם איסור המגע גם פתקה שניה: כלומר: “אסוּר להביט!”

רימונה פרצה בצחוק, כי נזכרה בעצת יוסף בראשית החורף. היא ענתה:

– אך את הפתקה הראשונה, הרי הסירות כבר במוֹ ידיך…

את צחוק שניהם החריש גל גדול, שהתקרב ועמד להתרוסס על ידם. שניהם ברחו בפניו מתוך קפיצה מהירה ובצאתם מהים התישבו על החול הדק שעל שפת הים.

– עכשיו קיימנו מצוות הטבילה ונחזור אל ההר, לא-כן, רימי?

– כן, יוסי. נמתין רק קצת ונתיבש.

לאחר שעה קלה עלו מן הים מקורבים יותר ומטוהרים, כשני גדיים העולים מן הרחצה.

את כל הערב עשו עוד יוסף ורימונה על הכרמל. ראו המון דברים מלאי ענין, ובתוכם דברים ישנים וידועים, אך הפעם עוררו את התפעלותם מחדש. הם הסתכלו בשקיעה וראו את השמש שטבעה אי שם באופק הימי הרחב, ככדור גדול ולוהט, ובהביטם לתוך הכדור השוקע רקדו לפני עיניהם כתמים ססגוניים ככדורי-ילדים צבעוניים, הפורחים באויר.

כשהתחיל להחשיך התחילו לגלוש מן ההר בדרך הכבושה והסלולה, ובעת שלמטה התנוצצה העיר באלפי עיניה השונות, עפו גם כאן לפניהם זיקי-אור נפלאים של הגחלילית, המאירה בלילה. ושם, הרחק קצת מאורות הבתים נוצצו קבוצות-אורות של האניות בנמל בגווניהן הפלאיים, כארמנות קסם של אלדין חדש מאלף לילה ולילה.

פתאום נשבה רוח קרירה, שטפחה על פניהם.

– קריר קצת – אמרה רימונה ושמה את כף ידה לתוך כיס מעילו של יוסף, שלבשוֹ לעת ערב.

– אכן קריר במקצת – חזר אחריה יוסף והכניס אף הוא את ידו לתוך הכיס. הוא מצא בכיס את כף ידה הענוגה של רימונה, נטלה לתוך שלו ועטפה ברוֹך.

– אכן קריר במקצת – חזר ושנה שוב את המשפט כהד קולה הרחוק.

וידה נשארה בידו.

 

פרק שנים עשר: שִׁיבָה לִימֵי הַחוֹל    🔗

לאחר שבוע של טיולים רבי רשמים חזרו שניהם לשרון, לאותה מושבה עצמה שממנה יצא יוסף בקיץ שעבר כדי לעבוד ביקב. ואברהם אף הוא בא למושבה זו, וגם מצא לו שליש חדר לגור בו. רימונה נפגשה עם אחת מחברותיה ונכנסה לגור אתה בחדרה. רק ליוסף היה קשה במקצת למצוא חדר זול, אבל לבסוף מצא חדר קטן בקצה המושבה, באחד הבתים הקטנים והחדשים שהלכו ונבנו בשכונת הפועלים המרוחקת במקצת מהמרכז. יוסף לא הצטער על כך. מקום זה כנקודה חדשה היה בעיניו. הנה הוא רואה מבעד לחלונו רוכסי הרים הסוגרים את האופק מצד אחד וגבעות קלות, ועמקים נטועי הדר ביניהן, מתנשאות מהצד השני לצד הים, שרק רוחות רעננים היו מבשרים לפעמים על קיומו אי שם מאחורי אותם הגבעות והעמקים. בכוח קסם משכו את מבטו של יוסף תדיר ההרים, שבכל שעה ושעה משעות היום קבלו גון אחר. הנה שוכנות עליהם בהרות אוֹר כבירות והנה כתמי הכחול של עננים מפילים את צלם עליהם ותשבצי אור וצל משחקים על פניהם, או צעיפים כחלחלים עוטפים לפתע את גושי החומר הענקיים.

פה ושם נראים כתמים אפורים, מטושטשי צורה. אלה הן נקודות-ישוב זעירות שבין ההרים. לא יאמן ממש כי חיים יפעמו אף שם, לבבות-אדם ידפקו וימים יזרמו כבכל מקום. רגעים רבים היה יוסף מתבונן לנקודות-הישוב האגדיות ואת לבו פלח לעתים חץ של מחשבה: אפשר שגם פטמה שם, באחת הנקודות המרוחקות הללו…

בבוקר השכם, עוד לפני הנץ השחר, הלכו נמשכו מאחורי חלונו ארחות מצלצלות בפעמונים שעל צוארי הגמלים. מובילי זיף-זיף היו אלה, שהביאו אותו מן הים, מן האופק הנגדי, לצרכי הבנין המקומי. בבוקר השכם באו ולפני הצהרים שבו לשפת הים, לקחת בפעם שניה זיף-זיף, ולשוב עוד פעם למושבה אחר-הצהרים.

ככה נארגה מאחורי חלונו של יוסף מסכת חדשה של חיים. אור וצל, מרחב ועבודה – החיים התחילו לזרום במסלוּל חדש. קיץ חדש בשרון.

לא גדולה היתה המושבה. כל איש הכיר את חברו. הפועלים פגשו זה את זה יום-יום במסעדה המרכזית. איש איש בא ולחמו העטוּף בנייר מתחת לזרועו (אין חשבון לאכול מנות לחם במסעדת הפועלים – מוטב להביאו ישר מהמאפיה). ביום השלישי כולם מגולחים למשעי וביום הששי כולם מגודלי זקן, המחכה לגלוח של שבת…

כעת סרה הדאגה מעל כולם. העבודה היתה מצויה, ואם גם לא כל ימי השבוע, אבל במדה מספקת לכסות את הדלוּת. לעבודה הלכו עם צלצול הבוקר של פעמון המושבה ועם הצלצול לפנות ערב שבו. וכך הסיחו הפועלים את דעתם מהדאגה לימים הבאים, לעת הגמר עבודת העונה. דיה לצרה בשעתה!

ליוסף היו הימים שטופי אושר נסתר, שלעתים לא הבין גם את סבתו אל נכונה. הם הלכו והתגלגלו חלקות, איש אחרי אחיו. רימי? האמנם היא שגרמה למהפכה הפנימית שבנפשו? האמנם? הן את הגבולות של ידידוּת רגילה לא עבר ביחסו אליה, עד שלאחר הטיול, כשנפרדו איש איש לחדרו, ענתה רימונה על שאלתו אם שבעה רצון מהטיול:

– מה יש כאן להגיד. שנינו מרגישים יפה את הדבר ואין צורך להרבות במלים. אך חוץ מזה הרי עשינו נסיון נפלא. טילנו כשני ידידים טובים בני מין אחד. בלי כל יחסי חזוּר אחד אחרי השני, האם לא כן?

– אבל את שתי האזהרות הסירותי בכל-זאת מעליך – צחק יוסף מטוב לב – גם את הפתקה: “אַל געת” וגם “אסור להביט”!

– כן, – ענתה רימונה, אף היא בצחוק לבבי – אמנם הוסרו האזהרות, אך אל תשכח: ברצון שנינו הוסרו… זאת היתה השיחה האחרונה ביניהם בתקופת הטיול, בסיומו.

רימונה זו, נערה חביבה היא וגם בעלת אופי מעוצב, הרהר יוסף. כן, זה ברור: אולם אברהם… תמיד הוכרח יוסף לחשוב עליו כשהרהר על רימונה. הלה לא השתנה כל עיקר, וכמו קודם משתמט הוא משיחה, ורק בדרך הלוכו נפגש עמו יוסף ואגב שיחה קצרה, על רגל אחת, נודע לו מעונו. לעתים רבצה על לב יוסף הרגשה מעורפלת של אשמה. כמה מסובכים הם עניני ההרגשות ואיך למצוא כאן את שביל הזהב?… על כל פנים החליט בלבו לבקר את אברהם בביתו ולמשכו לתוך שיחה גלוית-לב, אם גם הלה יתנגד בכל כוחו. הגיע הזמן, שיברר לעצמו את מצב הדברים!

מבלי שהות יתרה נגש באחד הימים לחדרו של אברהם ולבו מלא הרהורים וחרדה.

הוא נכנס לתוך המסדרון הצר של הבית, שבו התגורר אברהם עם שני חבריו. דלת חדרם היתה פתוחה לרווחה ואברהם עמד בקצה המסדרון ודבר עם ר' יעקב מאיר, שתקן בינתים את רתמת חמורו. יעקב מאיר, אף הוא דייר הבית היה, היה אדם פּוֹפּוּלרי מאד במושבה.

יוסף הכירוֹ עוד מהשנה שעברה. היה זה יהודי על סף הזקנה, שעלה לארץ לפני זמן לא רב, רכש לו חמור ועגלה קלה, בעלת שני אופנים, והוביל על גבה משאות קלים, תיבות ריקות או ירקות. אך ידוע היה ר׳ יעקב מאיר גם מלבד הדברים האלה. כי כל איש שרצה לשמוע, ואף זה שלא הראה רצון מיוחד לכך, הוכרח לדעת, כי לא רק אב לשלש בנות הוא, בלי עין הרע, אלא עוד ילד מסכן לו, שם בארץ פולניה, בעל מום, ירחם עליך אלהים, ועל-כן לא יכול היה להביאו אתו בבוֹאו ארצה, ושכנים טובים אגרוּהו לביתם, עד אשר יאסף הוא פרוטה לפרוטה ויביאו לכאן, את המשוּתק, יהיה אלהים בעזרו, וגם יפרנסו כאן בכבוד, כפי שהתורה הקדושה מצווה לגבי חלשים ועלובים. כמה בכה לבו האבהי בהשאירו את המשותק המסכן, בלי אב ומשפחה, אך לא יכול היה להעלותו לארץ, מפני קשיים רבים והוצאות הכרוכות בנסיעתו. אך אלהים יודע את האמת. בכל פרוסת לחם הבאה לפיו נזכר הוא בילדו המסכן, יהי אלוהים בעזרו, וכשאך יקבץ, אם ירצה השם, את הסכום הדרוש, הבא יביאנו לכאן, חי האל! ועוד היו מספרים במושבה, כי מדי בוקר בבוקר יתבונן בנעליו, אם לא נפלו בהן חורים, כי לבו חרד שמא יצטרך לקנות חדשות וזמן הבאת ילדו המסכן, אלוהים ירחמהו, לא ידחה, חלילה, מפני ההוצאה החדשה. טובות הן נעליו אלה והוא הזקן כבר לא יוכל להחליפן בסנדלים פתוחים, כמו שנועלים הצעירים. לא, לא יוכל. צורב מאד החול של אדמת הארץ…

ועוד על דבר אחד הצטער ר' יעקב מאיר, כי לא ידע לחמר אחר בהמתו, כמנהג אנשי המקום. עד כמה שהשתדל ומסר ממש את נפשו על קדוּש הדבר – לא הצליח. אותה נחירת גרון עמוקה ומיד לאחריה מצמוּץ הלשון והשפתים, כדרך הערבים, לזה יקרא חימוּר! אך רבה היתה תקוותו (לאחר גוּלת התקוות – היא הבאת בנו המסכן, ירחמהו אלוהים!) כי גם את הדבר הזה ירכוש לו בהמשך הזמן, ואולי גם יתרגל להליכה בסנדלים בתוך החול הלוהט. מי יודע? רבים פלאי-יה בעולם המוזר הזה…

ור׳ יעקב מאיר וחמורו נעשו בינתים לשני ידידים טובים ונאמנים. זה מספק לו את כל צרכיו וזה מביא לו את פרנסתו ומקרב את יום הבאת בנו המסכן, אם ירצה השם. כדבר איש לרעהו, היה ר׳ יעקב מאיר מדבר לחמורו ובלשון הקודש דווקא, כיאה לבריה שנולדה כאן בארץ האבות. רק ביום ששי לפנות ערב היו היחסים ביניהם מתוחים במקצת ואז היו מתלקחים ויכוחים בין רבי יעקב מאיר ובין חמורו. לפעמים היה עליו, על ר' יעקב מאיר, למלא עוד כמה וכמה הזמנות (ודווקא נדחקים הבריות לשעת המיצר שבין חול וקודש…) והחמור עמד פתאום באמצע הדרך. עמד ולא זז.

– שמע, חביבי, תבין, הרי ערב שבת היום ואַל תהא חמור – היה ר' יעקב מאיר משדל אותו בדברים רכים ובלשון כבושה ומתוקה.

אך יש והחמור לא נענה גם לשפה רכה זו ואז היה ר' יעקב מאיר מושך בעצבנות במושכות וצועק בשפה חמוּרה יותר ותקיפה יותר, מפאת דוחק השעה שלפני קדושת השבת:

– חמור אתה ובן-חמור! האמנם אינך יודע, כי ערב שבת היום, הא?! ויוֹ, ויוֹ!

על-פי רוב היתה שפה תקיפה זו מועילה יותר מהקודמת לה. וכשהיה ר׳ יעקב מאיר שבע רצון מעוזרו, היה חולק עמו בעגבניה או בפרוסת לחם טעימה. ר' יעקב מאיר עושה כך, סתם לאות הכרת תודה לעוזרו ומפרנסוֹ בעזרת אלוהים….

– אתה מבין… עוד חדשים שלשה, תהיה הפרנסה מצויה בעזרת השם והכסף יקובץ. אביא אז את המסכן, יהיה השם בעזרו ויושיבנו על ידי. לא, לא, חביבי. אב בישראל לא ישכח את בנו, חלילה…

הזקן הפסיק רגע את מלאכתו. במשך דקה אחת החזיקו ידיו את חלקי הרתמה ללא תנועה וקצה זקנו המכסיף כבר והדל רעד קלות.

אברהם ענה לברכתו של יוסף, אך לחדרו לא מהר לשוב, אלא נשאר עומד במסדרון והמשיך את השיחה עם ר׳ יעקב מאיר.

– ובינתים, ר׳ יעקב מאיר, הרי מכניס לך הכסף החסוך גםִ ריבית כל-שהיא, הלא כן? – ריבית? – וכי מי זה שואף לריבית מכסף? עסק לא טהור הוא זה וגם תורתנו הקדושה אסרה אותו. וחוץ מזה, הרי תדע – איזה בנקים בטוחים הם עכשיו? אכניס את כספי לאחד מהם ומעשה שטן יפשוט הבנק את הרגל וכספי יאבד, חלילה וחס…

ובכן בבית שומר אתה על הכסף?

עיני הזקן חייכו.

– אֶח, מסתדרים כבר איך שהוא ואין דאגה לכך. ובלבד שאוכל להמשיך את קבוץ הכסף ושהפרנסה תהא מצויה. עוד חדשים שלשה, אולי ירחם…

יוסף ישב על מטת אברהם ולקח לידו עתון שמצאוֹ על השולחן, אך מדי פעם בפעם הרים את מבטו מעל לשורות הדפוס והסתכל באברהם ובר' יעקב מאיר הנראים ונשמעים מבעד לדלת הפתוחה.

– כך, כך… ר' יעקב מאיר, אולי ירחם – סיים אברהם ונכנס לחדרו וסגר אחריו את הדלת. – מענין הוא ר' יעקב מאיר שכנך עם בנו המסכן שהשאירו בחוץ לארץ – ניסה יוסף לפתוח בשיחה. – המ… כן – ענה יוסף – אך בתו מענינת יותר.

יוסף הביט עליו לפתע בהשתוממות. הוא קבל את התשובה כעקיצה המכוונת אליו והמרמזת לענין רימונה. – בתו? – נסה יוסף להשיב בשאלה, כאילו אינו מבין לרמז – היא נערה צעירה עדיין. כמעט ילדה, דומני. – מי, רחל? לא. הולכת ומתבגרת. תהיה לנערה יפה וחסונה בקרוב.

נקרע חוט השיחה ודממה מעיקה השתררה בחדר. לאחר זמן הוציא אברהם גוּמי-לעיסה מכיסו, תחב חתיכה לפיו ושניה הגיש ליוסף. הלה הרחיקה בידו. לא רצה בגוּמי-לעיסה.

כך ישבו שוב בשתיקה. רק פיו של אברהם לעס בעצבנות. לבסוף פתח יוסף:

– ואיך בעבודה?

עוד דקה אחת המשיך פיו של אברהם ללעוס ואחר אמר:

– עבודה? כן, לא רע. אך אין זה מספיק. כסף, הרבה כסף אני צריך. הרי מבין אתה, מתוך עבודה רגילה לא אשתכר אף פעם להוצאות הדרך…

– לאיזו הוצאות הדרך? אף פעם לא ספרת לי, שרוצה אתה לנסוע מכאן.

– לנסוע, כן לנסוע! לעולם הרחב, לכרכים – בכל מחיר שהוא! וכי מה חשבת? תמיד אשאר כאן במושבה הארורה… האם לגמל אהיה, המשרך את דרכו תמיד בחול? לנסוע בכל מחיר מכאן – וגם נסע אסע. עוד תראה!

עכשיו נשתתק. הוציא סיגריה מכיסו. גלגלה בקצות אצבעותיו והציתה לבסוף. הוא הוציא מפיו תמרות עשן והתבונן לעננים האפורים שעלו לפניו, עלו התפשטו ונמוגו. אחרי זה התחייכו פניו וכאילו צחק צחוק תעלומות וקם מכסאו והתהלך אילך ואילך בחדר.

יוסף ישב כעל גחלים. אף בלבו בערה גחלת, צרבה ועינתה את נשמתו. הוא, הוא עצמו האשם בכל. הוא אשר הביא את אברהם לידי אכזבה בחיים ועד לרעיון של עזיבת המקום. אכן תועבה היתה זאת מצדו! עצבות מרה תקפה אותו. דבר-מה התחיל להתגבש בתוכו ולקבל צורה ברורה. הוא הזיז קצת את הכסא ממקומו וכנשמע לאיזה צו פנימי פתח בקול צרוד במקצת:

– שמע, אברהם – אתה אַל תסע! אני מזמן החלטתי לעבור למקום אחר. סבות שונות ורבות לי לכך. היא… כלומר, רימונה… תשאר כאן, במושבה. אך אני אסע… סבות רבות לי לכך…

אברהם עמד פתאום וצחק מלוא פיו. את בהונות ידיו שם לקצה כיסי מכנסיו והתכופף קלות לצד יוסף ואמר:

– רימונה? רימונה אמרת? אמנם חתיכה הראויה להתכבד. אבל תישן אתה פעם וחסל כל הענין. פג כל השכרון. חלום השליה ותוּ לא – – כזאת היא האהבה, חביבי.

יוסף ישב כהלוּם-רעם. המפנה המהיר והמשונה של השיחה בדבר רימונה הכאיב לו מאד. איך זה בא לידי כך? אולם בעיקר עליו לדאוג עכשיו לאברהם. מה היה לבחור הזה? הוא הבליג על רגשותיו ואמר: – אל לך, אברהם! וכי מה התועלת בדבורים כאלה? ביאוש מר כזה לא נרחיק לכת. יש להתגבר עליו. אנו מוכרחים להתעלות, להעלות את עצמנו במחשבה, ברגש, בכל. מוכרחים אנו להתאמץ כדי להתאים את האופי – –

אברהם נענע בידו נמרצות והפסיק את יוסף בבת אחת.

– חכה, יוסף. אביא לך כף – – אתה הולך ומשתפך…

אולם כנראה, שאברהם עצמו הרגיש בפגיעה הגסה, וכרוצה לתקן על-ידי הסברת הענין פתח ואמר:

– וכי מה הם חיינו, אתה חושב? פַרְסָה הם ותוּ לא. התחרות תמידית ולא יותר. להעלות את עצמנו, לשנות את האופי ולרפאו? אבסורד! הראית מימיך כי יהא בכוחם של סמי-מרפא לרפא פּרוֹטֶזה? שטויות! על-כן חי, בן אדם, וחסל! קלוט ופלוט, בלי מוסר כליות מופרז ורגשות נשיים. קצרים החיים והמתמהמה – הפסיד!

הסיגריה אוּכּלה. אברהם נגש לחלון וזרקה החוצה בתנופת אצבעותיו. קול צעדים נשמע במסדרון הצר. נפתחה הדלת ואחד משכני אברהם נכנס לחדר וברך את הנוכחים בשלום.

– שלום,– ענה יוסף כהד. אולם אברהם לא השיב כלל. עתה נפסקה השיחה ולא תמשך עוד, הרהר יוסף, ואף לא במהרה תתחדש.

ואולי מוטב שלא תמשך. כי מה יגיד לו, לאברהם. במצב נפשו זה?

הוא קם, פרש בקול נמוך ורפה ויצא מהחדר.

באותו הערב ישב יוסף בביתו. לא נפגש עם רימונה ולא יצא בכלל למרכז המושבה. ספקות ענוהו: ספקות בכל… חיים, אהבה וקנאה – מי ידﬠ ברורות מה הם הרגשות האלה? והספרות, מה תוﬠלת בספרות? חשב בזכרו את כתב-ידו. מי הגאון, אשר יתפוס את כל רגשות נשמתנו ואף ידע לתת להם נתיב?… וכך ישב זמן רב באותו הלילה באפס כל מעשה.

 

פרק שלשה ﬠשר: הַשְׁקָאָה    🔗

טוב שנגמרה לבסוף עבודה זו של עשית בורות ההשקאה מסביב לעצי ההדר בפרדס. כאב כבר הגב והתנפחו שרירי היד מהטוּריה. ﬠתה תתחיל ההשקאה ואפשר יהיה לנוח קצת בעבודה זו. עשרים וחמשה דונם פרדס היד לפלטיאל ויסמן – והפרדס כבבת עינו. ליום אחד נשלח יוסף שמה על-ידי הלשכה ונשאר לעבוד שם יותר משבועיים. טוב לעבוד במקום אחד. הוא לא היה צריך לחכות כל ערב בלשכת העבודה, ובאופן זה היו הערבים ברשותו, כחפצו. היום נגמרה עשית בורות ההשקאה וטוב שנגמרה עד הצהרים. רוח חמסין נשף מהבוקר וחסר היה אויר לנשימה. אגלי זיעה מלוּחה גלשו מהמצח לעינים עד כי העפעפים נדבקו ונסגרו תכופות, ואחר-כך ירדה הזיעה על הפנים, המליחה את השפתים ונעכבה על הסנטר. נשתו כמויות רבות של מים. הפועלים היו מזרימים לתוכם מים לשם הספוק הרגעי של הדבר וכדי להפסיק את העבודה לרגע קט. המים נשפכו לפה וגם מחוצה לו, כבריכה המלאה על גדותיה. הצלעות התרוממו ונפלו עם קצב הנשימה, כאצל הצאן בשעות הצהרים החמות. קשה היה לעבוד היום וטוב שעוד בצהרים נגמרה עבודת הבורות!

בשובו מהעבודה הוריד יוסף את תריסי החלונות, השתטח על הרצפה וכך שכב שעות רבות בתרדמה כבדה, כבוּל-עץ. כשיצא לרחוב היה כבר קרוב לחמש והפועלים חזרו מהעבודה וסלי-הקש בידיהם. יוסף צעד לאטו, מרוּענן אחרי השינה הערבה ונשם להנאתו את האויר שהפך בינתים צח ונקי לאחר שפסק החמסין.

– יוסף, הלוֹ, יוסף!

הוא החזיר את פניו לאחריו. רימונה היתה זאת, שחזרה מהעבודה. היא היתה לבושה מכנסי-עבודה רחבים, שמתוכם בלטו שתי רגלים שזופות-חום ויפות להפליא, וחולצה לבנה, וכובע-קש רחב היה לראשה עם סרט-גומי מסביב לסנטרה, שהשלים את מראה הפוﬠלת.

– שלום, יוסי, מה זה, לא עבדת היום?

– עבדתי. אבל רק חצי-יום. נגמרו הבורות והפסקתי בצהרים את העבודה. ישנתי בינתים ונחתי. – טוב שיכלת לנוח. אוּף! קשה היה היום לעבוד. חמסין כזה! אבל אחרי הצהריים פסק. עכשיו צח כבר האויר ואפשר לנשום לרווחה. אלך עכשיו הביתה. אתרחץ ואנוח קצת, אחר-כך נפּגש.

הערב יהיה יפה. נטייל קצת ונשאף אויר לילה צח. לא כן?

– כן… אבל, הערב לא אוכל… נדחה לפעם אחרת את טיול הלילה, טוב, רימי?

– מדוע? עיף אתה?

– לא, לא זה. אבל… נוּ, נדבר גלויות… יש לי הערב ראיון…

– ראיון? – חיוך רפה וחיור, צל צלו של חיוך, תעה מסביב לשפתי רימונה.

יוסף התבונן בפניה השזופים. ראה את קצות שניה הלבנות שנחשפו קצת מתוך שפתיה. הוא תפסה בידיה, נענען וצחק:

– הרי לא תכעסי עלי, רימי, האמנם?…

– אני?… וכי מדוע אכעס?…

– התדעי את שם הגברת?

– כלום גברת היא זו? – צחקה עכשיו בפה מלא.

– נוּ, בעצם עלמה היא. עלמה צעירה עוד בשנים, אך רגילים לקרוא לה גברת.

– ושמה?

– שם הגברת טוּריה…

הם עמדו באמצע הרחוב, ידיהם לחוצות ושניהם צוחקים בקול רם ולבבי.

– אכן, דון ז’וּאַן מסוכן אתה, יוסף. אבל שמע: הפרדסן שלך לא מצא לו שעה נוחה להשקאה מבלילה? – אי-אפשר לו אחרת. באר משלוֹ אין לו. הוא קונה מים אצל השכן. כולם רוצים עכשיו להשקות והיום תורו של בעל הפרדס שלי. אני מוכרח להשקות, אם אין ברצוני לאבד את מקום העבודה. רק לילה אחד או שנים, אחר-כך נשקה כבר ביום.

– תצטנן עוד, יוסי. אבוא לעזור לך.

אַת? בל תעיזי!…

עוד רגע עמדו יחד. אחר-כך נפרדו איש לדרכו ונדברו להפּגש למחרת בצהרים במסעדת הפועלים, לאחר שיוסף יישן וינוח כהוגן אחר ליל ההשקאה.

– ותדרוש בשלום הגברת טוריה ותבקשנה בשמי, שלא תהא עליך לטורח – זרקה רימונה אליו מלים מרחוק. – תודה. אשתדל לא לשכוח – ענה לעומתה יוסף ופנה לדרכו.

כעבור שעה עמד יוסף שוב בפרדס, כשהוא נשען על טוריתו ומחכה לזרם המים. לכתחילה השמיעו צנורות הפרדס רעש, בעת שהבאר, לב הפרדסים, התהילה לדחוף את מימיה לתוך העורקים. רעשו הברזים, עד שהתחילו מטפטפים מטפטפים, כעטינים מלאי-חלב בשוב הבקר מן המרעה הדשן. לבסוף פרץ הצנור בסילון של מים, שהלך ורב, הלך וגדל,עד כדי זרם גדול של מים, שהלך ורץ בתוך תלם ההשקאה, משקה צלחת אחרי צלחת ואינו פוסק.

אם אין התלמים מתפרצים נמשכת ההשקאה ללא הפרעה. פותחים צלחת חדשה מסביב לעץ והקודמת נסגרת בדרך זו מאליה. יש ולעתים תכנס לטאה זעירה לתוך תלם המים, מכה בזנבה הנה והנה והמשקה יזרזנה אז ויצﬠק:

– חושי, חביבה, הנצלי מתוך המים, בטרם תכה בך הטוריה…

אבל לעתים יקרה, כי תזחול מתוך האדמה הארבעית המסוכנת, תכנס לה לתוך המים ותרצה לעבור את התלם. או יחזיק בה המשקה בטוריתו ויצעק:

– לא! כאן מקום קבורתך, האבדי, לעזאזל!

ושוב נשמע קול רעש המים, בנפלם מהברז אל התעלה, ושוב פתיחת הצלחות והשקאתן ושמירה מעולה על התלמים לבל יתפרצו, חלילה.

בעת שיוסף העביר את זרם המים מברז אחד לשני, עמד מאחוריו פלטיאל ויסמן, הפרדסן. תמיד היה הלה אוהב להפתיע, לבוא פתאום ולעמוד בשקט, כיורד מן השמים. פּקח וערוּם היה הא' פלטיאל ויסמן, כשועל. תמיד עורר ביוסף רצון גדול להתלוצץ בו. יוסף עצמו לא ידע מדוע. אולי מפני מראה פניו המשונים של הא' פלטיאל ויסמן. היה לו מצח צר ונמוך ושערות ראשו התחילו את צמיחתם כמעט מעל לריסי עיניו. אף בעל זקן היה הא' פלטיאל ויסמן, אבל מעשה פלא וזקנו צמח רק במקומות בודדים של פניו. וכך היו לו שערות בשפע על הלסת התחתונה ורק ספיח זקן דל ﬠל סנטרו. עיניו היו קטנות ואפורות והיו מתרוצצות הנה והנה באי-מנוחה חולנית כשני עכברונים. – שלום, דור, וכי רק את זה השקית, במשך כל הזמן השקית?

הוא היה חוזר בדבורו על כמה מלים מבלי להרגיש בגחוך שבדבר.

– לא, אדון ויסמן, השקיתי כפלים מזה…

אבל הפרדסן דמה לא לשמוע את עקיצתו של יוסף ונפנה לפה ולשם. נסה פעם ופעמים את הברז – אם פתוח הוא כולו, ואחרי-כך חזר ופנה ליוסף:

– נוּ, עכשיו מוכרח אני כבר ללכת, מוכרח אני. תשמור על הזרם, שלא יקטן הזרם. ודאי עוד אשוב פעם הלילה. שלום!

– שלום – ענה יוסף כשהוא כפוף על הטוריה, וחשב על תכסיסי הערמה של הפרדסן, שעליהם שמע עוד מפי פועלים אחרים במושבה. הלה לא היה אף פעם חוזר בלילה לפרדס בזמן ההשקאה. ודאי פחד ללכת יחידי מחוץ למושבה. אבל כדי להיות בטוח שהפועל לא ירמה אותו באיזה אופן שהוא, היה משתדל להחזיק אותו בדעה, כי עוד יחזור בלילה לראות אם הכל בסדר! – לא תחזור עוד, חביבי, מכירים אותך! – רטן יוסף אחריו וביריקה לתוך הזרם פתח צלחת חדשה. היה כבר מאוחר בערב כששמע יוסף מעוּך עלים ובדים גזוזים המתכווצים תחת צעדיו של מישהו. האמנם חזר הא' פלטיאל ויסמן לראות עוד פעם את מהלך ההשקאה? פלא… ובכל-זאת מהר ורץ אל הברז, בדק אם כולו פתוח ולאחר שראה כי הכל בסדר עמד על יד הצלחת שהלכה ונתמלאה מים. עמד וחכה.

– י-ו-ס-ף…

הוא עזב מיד את הטוריה ורץ כמה צעדים לקראת הבא.

– אַת? רימונה?! וכי מה את עושה כאן עכשיו? הרי יכול עוד הפרדסן לחזור…

– לא נכון. את הזקן ראיתי במושבה כשחזר מהבקוּר בפרדס.

ואני – – אני רציתי לבוא קצת לכאן – – סתם – – כך…

יוסף הצטחק עכשיו.

– בלשית קטנה שכמותך! אם באת כבר לכאן, גשי הנה למקום ההשקאה. הצלחת התמלאה כבר. הוא חטף את הטוריה ובמרץ משנה פתח צלחת חדשה והכניס לתוכה את זרם המים.

– תן לי עכשיו את הטוריה, יוסף, אחליפך לרגע.

יוסף סרב:

לא צריך. תצטנני עוד ותחלי. אין צורך.

– אני? לך צריכה הייתי להגיד את זה. באמת, מוטב היה לוותר על השקאת הלילה ובלבד להשמר מהצטננות. – לאבדון! וכי יכול אני לבחור לי עבודה כרצוני? טוב שזו נמצאה.

רימונה נגשה ליוסף ונסתה להוציא את הטוריה מידו:

– לא, לא! חכי-נא רגע. כך! עכשיו פתחתי את הצלחת הזאת ועד שתתמלא נוכל לשבת רגע. הם ישבו בקרבת הצלחת, סמוכים זה אל זה והחרישו. רימונה שלחה פעם מבט לעבר הצלחת ופעם לצד הטוריה. יוסף ישב כולו מכונס והרהורי שמחה תעו במוחו ובלבו פעם רגש של הנאה פנימית: ואף-על-פי-כן יש מישהו הדואג לו וחושב עליו! טוב לו עכשיו, נדמה לו, כמו שלא היה לו טוב מימיו. רימונה קמה בקפיצה ותפסה את הטוריה שעמדה על ידם.

היא רצה לתעלה ופתחה צלחת חדשה, ויוסף התבונן בה בדומיה:

הנה רימונה משקה.

– חכי רגע – שח לה – נסדר תכסיס קטן ונוכל שנינו לשבת זמן-מה ללא הפרעה, חכי-נא. הוא נגש לצנור. הקטין קצת את הזרם ופתח בבת אחת כמה ברזים. אחר-כך נטל את הטוריה מידי רימונה ופתח שורה של צלחות.

– כך! עכשיו יזרמו להם המים לאט לאט ועד שתתמלאנה כל הצלחות תהא לנו שהות לשבת ביחד. הם התישבו שוב זה ﬠל יד זה. יוסף נטל את כף ידה לידו ולחש לה:

– רימי…

– יוסי… – ענתה רימונה בלחצה אף היא את כף ידו בידה.

פתאום נטלה יוסף לבין זרועותיו ונשק לה פעמים רבות.

– רימי, רימי שלי – קרא בקול צרוד.

כן… – דובבו חרש חרש שפתיה.

– למה באת לכאן, רימי – וכי שונה אני משאר הגברים?…

– כן, כן – – שונה אתה – – כי הרי אותך – –

המשך המלמוּל נטחן ואבד בין שפתי שניהם. הבל חם ונעים נדף מפיה של רימונה כהבל של ילד קטן. הכל נשכח. ההשקאה. הצלחות והעולם כולו. רק שניהם הם קיימים בעולם. רק הם שניהם בלבד. דבר-מה מלמלו עוד שפתיהם, אך זרימת המים ורפרוף צמרות העצים החרישו את מוצא פיהם… בבוקר, עוד קודם שעזב יוסף את העבודה, עמד כבר מאחוריו האדון פלטיאל ויסמן. למרות ההפסקה הקצרה והלאות המתוקה שבאבריו, הספיק יוסף להשקות מספר הגון של צלחות. רק בחלק אחד של המושקה היו כמה פרצות וכשהאיר היום נסה יוסף לתקנן, כדי שלא יוּכר הדבר. אולם עינו החדה של האדון ויסמן נחה מיד ﬠל השטח הזה.

– המ… כאן, פרצו כאן המים, פרצו, הא?

– אולי גם פּרצו קצת. אבל תקנתי מיד. בכל-זאת חושך בלילה וקשה להזהר.

– כן, כן. קשה להזהר, קשה. ואני הייתי נשבע, שנרדמת קמעה והמים פרצו להם, המים. – מטה לא הבאתי לי לכאן – ענה יוסף באדישוּת מﬠושה,– אולם כל קרביו המוּ בו מצחוק. – וכי רק בכסף עולה לי כל זה? – רטן הא' פלטיאל ויסמן את האמרת החביבה עליו ביותר – הרי בדם ממש עולה לי כל זה ממש, עולה לי…

יוסף לא יכול היה עוד להתאפּק מלחמוד קצת לצון:

– אגב, א' ויסמן, המים לא עלו השמימה, אלא נשארו בתוך הפרדס שלו, בין העצים. האדון ויסמן קבל את ההערה כהודאה מצדו של יוסף. פניו דמו להגיד ביהירות:

וכי לא נחשתי, ממזר, שנרדמת בלילה? אותי לא תרמה, סיח צעיר, אותי…

ובו בזמן הרהר יוסף בהנאה מרובה:

– אַח, שועל זקן שכמותך! ואם גם תתהפך, ראשך למטה ורגליך למעלה, לא תעמוד לך ערמומיתך לדעת את האמת על הלילה…

ושניהם שבעו רצון. האחד חשב כי עלה בידו לגלות את סבת הפרצות והשני על שעלה בידו להסתיר את סבת הדבר.

ובגמר העבודה פנה איש איש לעברו. איש איש להרהוריו.

באותו היום ישב האדון פלטיאל ויסמן בחדר עבודתו ועבר על המכתבים שנתקבלו זה עתה מהדואר. המשרתת התימנית הצעירה הכניסה, לפי פקודתה של מדם ויסמן, כוס תה לאדון, והלה לגם לגימה ארוכה מהכוס והיה מפשפש בעיניו בין דפי המכתבים. שום דבר מענין לא נתקבל. הודעות רגילות של בנקים על תשלומי שטרות שונים. הודעות שכנגד, כלומר על כספים שהכניסו לטובתו אל הבנקים וכדומה. היה גם מכתב מחברה דתית, הפועלת בעיקר בין הנוער למען רעיון המסורה. מה רצתה אגודה זו? בלי רצון קרע את המעטפה והוציא מתוכה טופס מודפס.

– כן, כמובן – רטן אגב לגימה – וכי מה הם חושבים להם, מה? לא מצאו להם מקום נפוּח אחר מאשר אצלו, לא מצאו? אה! פעם תרם והנה חוזרים שוב ושנוררים ואף שולחים טופס להתחייבות שנתית. לא יתן הפעם! כאילו היה רוטשילד, כאילו!

ברוגז הניח את הטופס בצד. שם עליו חבילת שוברות, כדי שלא יראה כלל לעין, גמר את הלגימה האחרונה מכוסו ויצא את הבית.

וברחוב היתה התעוררות.

נודע לו לאדון פלטיאל ויסמן כי אסון קרה במושבה. פועל נפגע מזרם חשמלי בבית-חרושת ובהיות האדמה, שעליה נפל הנפגע, לחה, עבר בו הזרם בכוח משנה ונהרג בו במקום. עתה התחילו התקהלויות של פועלים. הללו טענו, שהמעביד לא דאג דיו להבטחת חייהם של פועליו וקמץ בהוצאות ולא חידש את האיזולציה של החוטים, שדרשה מזמן תקון. מחנות מחנות עמדו הפועלים ברחובות. התווכחו ונענעו בידיהם ואפילו שתיקתם היתה קשה וכבדה.

האדון ויסמן עבר בין קבוצות הפועלים שנזעקו ללויה של הקרבן. בבואו לרחוב של בית-הפועלים נסתם פתאום המעבר. מחנה כבד של צעירים עמד כאן. הא' ויסמן התרומם קצת על בהונות רגליו והעיף עין על כל הדרך שלפניו. אלפי אנשים נראו כאן ומתיחות חזקה הורגשה בכל החלל. – תמיד כך – הרהר הא' ויסמן – מהכל עושים הפועלים קדושים ותמיד אשם בעל-הבית!

הוא פנה לאחוריו ומהר להסתלק מהרחובות ההומים. איזה רגש של פחד נטפל אליו ולא הרפה. המון עם כזה! ולוא היו פונים חלילה, לעבר הפרדסים? כוח כזה! מי היה עומד בפניהם?

צמרמורת עברה את גופו. הזית מהפכה הרחיבה את אישוני עיניו. ומה לוא רצו להגשים את מה שדוברים עליו השכם והערב?!

הוא החיש את צעדיו, כאילו רדף מישהו אחריו, יצא מהסמטאות שתעה ביניהן, נכנס לרחובות רחבים יותר ועמד פתאום מלכת:

– הא?!

לא! זאת היתה אוילוּת גדולה מצדו להגות בדברים טפשיים כאלה. הולך ומזקין האדון ויסמן. נכמרו רחמיו על עצמו… ופתאום צחקו שפתיו: מתטפש, הולך ומתטפש, המסכן!

עכשיו המשיך את דרכו במתינות, צעד אחרי צעד. הוא נזכר בספר קטן, שקרא בו לפני הרבה שנים. אז היה עוד נוטל לפעמים ספר לידיו. עכשיו אין לו עוד סבלנות לכך. כן, בחייו, מצחיק היה הספר ההוא עד למאד. מסופר היה שם בשנינה רבה בדבר העולם, מה היה מראהו לוא פסק לפתע כוח המשיכה של אדמתנו ואילולא היה משקל לחומר. כמעט פרץ בצחוק משנזכר בתאור האנשים שלא יכלו עוד לצעוד עלי ארץ, או כשנזכר במשקה שלא רצה לרדת לתוך הקיבה! חא-חא! לוא פסק הקנין הפרטי, כפי שחמוּמי-מוח אלה חושבים! לא יתכן הדבר הזה. כשם שלא ישתנה אחד מחוקי-הטבע, כך אין לשנות את הדבר הזה. חא, רגש הקנין הפרטי, הרי זהו לוּז החיים. מי שכלל את העולם אם לא תאוות הרווחים והרדיפה בלי גבול אחרי הכסף, שלא תדע שבעה. ואיך זה יכול היה הוא, האויל, לחשוב אף רגע קל, שיתכן אחרת בﬠולם? אלא מה טוענים אלה: שויון, אחווה – שטויות! יש אמנם דלות בעולם, אבל כך היה מששת ימי בראשית וכך יהיה לעולם ועד. החזק והפּקח יסתדר תמיד.

פתאום ראה את עצמו עומד לפני ביתו. הוא הסתכל בו רגע בהנאה רבה. הנה הבית השלו, הטובל בירק והקיסוס מטפס עליו מכל צד ועולה כבר כמעט אל הגג. המראה השקיטהו ונסך עליו רוח של שלווה מתוקה ומרוגע כבר לגמרי נכנס לביתו וישב לפני מכתבתו. בלי משים נטל לידו קצת מהניירות ומהשוברות שעל השולחן. נחשף נייר הבקשה של האגודה הדתית. הוא הניח את השוברות וקרב אליו את גליון ההתחייבות. עכשיו היה לבו אחר. איך שהוא, אם גם הוא עצמו אינו דתי, צריך הוא בכל-זאת להכיר בפעולות האגודה. תעמולה דתית בין הנוער? רצוי מאד. לא, יותר מרצוי, היה בזה אפילו צורך דחוף. הדבר יכול להיות תריס בפני דעות הבל, דעות הפכפכניות ובפני רעל התעמולה של האחרים בין ההמון. הוא נטל עט לידו ובתנועה אמיצה חתם על כתב ההתחייבות ושמהו לתוך המעטפה. אחרי זה הדביק בול על גבי המכתב ויצא כנחפּז לשים את המכתב בארגז-הדואר. כשנכנס יוסף לביתו של בעל הפרדס לא מצאוֹ בבית. המשרתת התימניה הכניסתו לחדרו ואמרה, שודאי יחזור עוד מעט. כי לא הודיע כדרכו לפני צאתו לאן הלך.

יוסף ישב בכורסה העמוקה והישיבה הנוחה על הרפּוּד הרך הסבה עליו ריח ליאוּת ושינה. לא הרבה לישון אחרי ליל ההשקאה. כי כשנודע לו דבר האסון המחריד לא יכול היה עוד לשכב בבית, והיה בחוץ עד לאחר הקבורה. בחור כבן עשרים ושלש, בריא וחסון, במלוא כוחות עלומיו, נפל כשבולת מתחת יד הקוצר. אבל כבד היה בצבור הפועלים, אבל והתמרמרות גם יחד. היתה הרגשה בין צבור הפועלים כאילו חרב הונפה על ראשי כולם. כי מי הבטוח בעבודה? היום אתה ומחר אני, חביבי! עכשיו נח יוסף בכורסתו של האדון ויסמן וחשב על זה מה דרש ממנו בעל הפרדס בשלחו לקרוא לו, לבוא אליו אחר-הצהרים. מילא, הדבר לא הדאיגו ביותר, יבוא ויגיד.

לאוּת תקפתו. הזיות הלילה רקדו במוחו. טוריה ושורות שורות של צלחות… והנה רימי… כן… ועכשיו מים… הרבה הרבה מים והוא באמצע כשהטוריה בידו, והנה זורמים להם המים. זורמים להם לאט ובמתינות וכל הצלחות מתמלאות על גדותיהן…

נפלה עליו תרדמה.

ברחוב נזכר פתאום הא' פלטיאל ויסמן, כי קרא לפועלו דוֹר והזמינו לבוא אליו אתר הצהרים. ודאי הוא בא כבר ומחכה לו. הוא מהר לעבר ביתו בהחלטה ברורה להפּטר ממנו הפעם. בעצם לא היה לו שום דבר ממשי לטעון כנגדו. הוא הוציא את העבודות לפועל לא גרוע מאחרים שביניהם, אבל… בעצם קשה היה לו כאן להגדיר את הענין. אבל הוא, האדון ויסמן, לא סבל את יוסף דוֹר. אולי מפני יתרון שכלי שהלה הראה, ואולי גם מפני ההרגשה שהלה, אותו דור, לועג לו במקצת והדבר הרגיזו מאד. בכלל לא כדאי להשאיר פועל זמן ממושך בעבודה. הקבועים מגיעים לידי חוצפה לאין שעור. נדמה להם, לפועלים הקבועים, שהם השולטים בפרדס ולא הבעל.

עכשיו, לאחר ההרהורים המוזרים בשעת הלוית הקרבן, התחזקה עוד החלטתו. אין דבר, יחליפו באחר וחסל! הוא בא למפתן הבית. המשרתת הודיעה, כי מחכים לו בחדרו. הוא פתח את הדלת ונכנס. אבל לא ראה איש. רק כעבור רגע ראה את דור היושב בכורסה ומנמנם. הוא עמד רגע ללא תנועה, שלא להעירו, והסתכל בו. תלתל השער רבץ על המצח של יוסף וחן מיוחד של ישן נסוך היה על פניו. – על מה יכול היה כעת לחלום הנער?

גם לו להאדון ויסמן היה בן בגיל כזה בערך. הלה למד עכשיו במכללת פריז. כן, כמעט בגיל זה, מוזר, נדמה כי אף דומה הוא במקצת ליושב כאן בכורסה, דומה…

יוסף דור זע פתאום, פתח את עיניו והסתכל בהשתוממות בעומד לפניו. לאחר רגע התחייך כמבויש וגמגם: – סליחה… הוא קרא לי. חכיתי לו והנה נרדמתי לרגע, עיפתי הלילה. לא הספקתי לנוח כהוגן, סליחה… – לא כלום, לא כלום – מחה הא׳ ויסמן בלי משים. – אני רק רציתי להגיד לך, רציתי. כן, כלומר מזה רציתי להגיד לך?…

– כן –

הוא הפסיק לרגע ואחר-כך המשיך:

– כן, זכור להשקות הלילה, שהכל יהא בסדר, שיהא. וכסף אם תרצה תוכל גם כן לקבל, אם תרצה. כן. ובכן הכל יהיה בסדר, יהיה? תשמור על הכל! וכי רק בכסף עולה לי כל זה? הרי בדם ממש עולה לי, בדם. ובכן?

– כן. – עונה יוסף במשתומם במקצת על רכות דבורו של האדון ויסמן. אשתדל, שהכל יהיה בסדר ויישן-נא במנוחה הלילה.

ויצא מן החדר בצעדים מהירים.

 

פרק ארבעה עשר: יוֹם אֶחָד וּמָחֳרָתוֹ    🔗

מעטות היו עכשיו שעותיו הפנויות של יוסף, לאחר שהעבודה היתה עוד מצויה בפרדסו של הא' פלטיאל ויסמן והעונה עוד לא פסקה לגמרי. אך מלאות חדוה היו השעות המעטות של חופש, שעות השמחה, שבילה אותן יחד עם רימונה. חוּג הידידות התרחב. שעותיהם הפנויות נעשו למשותפות לשניהם. והדבר הפך לסדר-חיים בשבילם.

יש ורימונה הקדימה לחזור מעבודתה, ואז היתה יוצאת לקראת יוסף ומחכה לו בקצה סמטת הפרדס. – לקראת הנער הקטן שלי – היתה אחר-כך אומרת, בפגשה את יוסף.

והנער הקטן שלה היה בא לקראתה עם סל-האוכל, התלוי על ידו, וחיוך רחב שפוך על פניו. ורימונה היתה לוקחת מידו את הסל, מפשפשת בתוכו, לראות אם לא השאיר מהאוכל שלקח עמו לעבודה. ובמצאה לפעמים שאריות היתה נוזפת בו בקול רציני, בלי כל צל-חיוך: ידע-נא, אם לא יאכל, תכעס עליו באמת!

וליוסף היו אותות-חבה אלו חביבים ויקרים מאד וקרבוהו קרבה נפשית לנערה.

– לא היה לי תיאבון – היה מתנצל כילד שסרח, – אבל מחר אשתדל לטרוף הכל!

– כדוב! – היתה רימונה מוסיפה, ושניהם פרצו בצחוק.

בערבים היו שניהם מטיילים בסביבה או יושבים מכונסים בחדרו של יוסף, מבלי יכולת להפּרד. לבסוף היתה רימונה קמה בתנועה נמרצת ואמרה:

– עכשיו הביתה! עליך ללכת תיכף ומיד לישון. תשמור על בריאותך כדי שתוכל לעבוד. במלים אלו היתה נפרדת מעל יוסף מבלי להרשות לו אפילו ללווֹתה הביתה.

אולם יוסף לא היה אף פעם ממהר לשכב במטה. הוא היה נשאר במצב זה כפי שרימונה עזבתו והיה יושב ומהרהר לתוך הלילה. אחר-כך היה מוציא את גליונות-הנייר שלו והיה יושב על יד השולחן וכותב. לא רבות הקדיש עכשיו ליצירתו, אבל שעות-רצון נפלאות היו אלה שעסק בהן בספרו. כעין קלות נסוכה היתה על הכל. סבוכי מחשבה ובעיות הוארו פתאום והובעו ללא קושי וללא סבוך. כך הלכה העבודה והתקרבה לקצה, הלכה ונשלמה, ומנשמתו של יוסף התנשאה סימפוניה כבירה, קול הנצחון הראשון…

ביום שבו גמר יוסף את העתקת החלק האחרון של ספרו עלה פתאום בדעתו לפנות ישר לאחת מהוצאות-הספרים, ולא להזקק לסמיכות של אתר הסופרים. ומשהתחיל רק להגות בזה, מילאה אותו המחשבה שמחה רבה. הוצאת-ספרים – פירושה: בית מסחר, עסק, ובלי לבטים יתרים יפנה אליה ויציע את כתב-ידו. אולי ימצא מישהי שיוציא אותו. הרעיון הזה מצא חן בעיניו.

וכך פנה לאחת מהוצאות-הספרים. שני שותפים היו להוצאה. אחד מהם לא התערב כלל בשיחה. הוא היה רק מפזל לעברם פעם בפעם ושומע באדישות את שיחת שותפו עם הזר.

– אה, רומן מקורי? כן… סליחה, מה שמך, בבקשה, לא שמעתי.

– יוסף דור.

– דור? יוסף דור? לא שמעתי, דומני, בספרות את השם, או שמא טועה אני?

– לא. צדקת, אדוני, לא שמעת…

– אה, כן. אני מבין. מתחיל…

הוא הוריד תיכף את נימת הרשמיות שבדבורו ואמר בחפזון:

– כן, כמובן, חביבי. נקרא את הספר ובעוד זמן-מה תכנס לשאול.

– יפה. אבל אינני מקומי. מהמושבה באתי. אפשר תקבעו לי זמן מסוים.

– זמן מסוים? המ, זה קשה במקצת. אנחנו עמוסים עבודה רבה. כן, יקשה קצת הדבר. אנחנו עסוקים מאד. אבל – פנה בנימה מתוקה – אנחנו נכתוב לך. השאר את הכתובת ונכתוב לך. בטח נכתוב לך ונזמינך לזמן קבוע.

יוסף עזב את משרד ההוצאה במצב רוח מרומם. עכשיו הלך הדבר במסלול הנכון. ודאי הצליח בסדור הזה. בעוד זמן-מה יקבל תשובה. יבוא העירה ובלי צער מרובה ישמע תשובת חיוב או שלילה. יקבלו את כתב-היד או לא, ובלבד שלא יצטרך לתכן מין בקור הדומה לזה של הקיץ שחלף. הוא חזר הביתה לימים נפלאים ללא דאגה וצל. הוא לא צפה עוד למכתב מההוצאה, הכריח את עצמו שלא לצפות והרחיק את ההרהורים האלה לגמרי מעל אופק הימים האלה.

כך עברו עליו כשבועים. ואז התחילה לנקד במוחו השאלה: מדוע זה אין הם עונים? והשאלה הלכה והטרידתו יותר ויותר: האם לא קראו? השכחו? ואולי קראו ולא הסכימו לקבל, ועל-כן לא הודיעוהו? לא הועילו עוד עיני-החן של רימונה ואף שפתותיה לא רככוּ את הדאגה. בפגישותיהם נטרפה מיוסף המנוחה.

– לך העירה ותשאל. – אמרה פעם רימונה ומיד נעשה הדבר ברור בתכלית הפשטות. כמובן, יסע וישאל. ובבואו העירה נכנס בלב רועד למשרד ההוצאה וחכה לדבר מדהים, אולם בצאתו משם היה אמנם משולל הקדחת, אך גץ של תקוה בער עוד בלבו כמקודם. הדבר היה פשוט כל-כך בעיני בעלי ההוצאה: עסוקים הם מאד ולא הספיקו עוד לקרוא את כתב-היד, יואל-נא לסור אליהם בעוד שבוע, לא! סליחה, בעוד עשרה ימים, כך. עד אז יספיקו בודאי לקרוא את כתב-ידו.

וכך החלה שוב הספירה הגדולה: עשר זריחות ועשר שקיעות ארוכות של ימים לאין קץ. עשר שנים. נצח. הוא עמד שוב לפני הנסיעה לעיר. ימי חוסר עבודה התחילו כבר נשזרים במערכת השבוע. יום כזה נזדמן דוקא עכשיו. מקרה מוצלח. יש לנצלו – ולנסוע!

בבואו למשרד ההוצאה הודיע לו אחד מבעליה, זה שקבל ממנו את כתב-היד. ששותפו עסוק עכשיו בעיר והלה הוא המסדר את הענינים האלה. יחכה נא איפוא, או מוטב שילך ויחזור כעבור שעה או שעתים. אז, מקווה הוא, ימצאהו במשרד.

יוסף יצא העירה וטייל קצת לאורך הרחובות. ירד לשפת הים וחזר אל הרחוב. כך עבר עליו הזמן שהוקצב, מתוך הצפּיה. בשובו למשרד לא מצא בו כבר אף את אחד מהבעלים. מזכירת המשרד ענתה לשאלתו, כי אמנם היו כאן שני האדונים, אך לפני רבע שעה עזבו את המשרד לרגל ענין תכוף ויצאו העירה. – העירה? ולא ישובו עוד לפני סגירת המשרד?

היא לא ידעה. יתכן, שישובו, אבל אין הדבר בטוח. יחכה-נא.

הוא התישב בפנה. לקח לידו ספר מערימת הספרים המכורכים, שעמדה על ידו, ונסה לעיין בו. הוא הביט בדפים. אך לא יכול היה לקרוא בהם. דבר-מה העיק והכאיב: על מה כל זה?

נפתחה הדלת. יוסף קם מכסאו. למשרד נכנס השותף שקבל ממנו את כתב-היד. הוא התנצל, שאין שותפו יכול עוד לחזור למשרד עד סגירתו, כי עבודה בלתי-צפויה מראש מחכה לו בעיר. מחר בבקר, עם פתיחת המשרד, כרגיל יהיה כאן…

– מחר? לא, לא אוכל לחכות. עלי לחזור עוד הערב למושבה. צריך אני לעבוד מחר.

איש שיחו הרהר רגע ואמר:

– בערב תמצאהו בקפה “פרחי המזרח”. לך שמה ותדבר אתו על הדבר. תגיד, שאני שלחתיך. שמה עליו להפגש עם אחד הסופרים ותמצאהו על יד אחד השולחנות.

יוסף חזר אל הרחוב. ברגע הראשון החליט לעזוב את העיר ולשוב הביתה, אבל מיד חזר בו והסכים להשאר ולחפש את המו"ל בבית הקפה. הוא ספר את שארית כספו. לכיס אחד שלשל את דמי הכרטיס בחזרה למושבה ואת העודף שם בכיס האחר. אחרי-זה נכנס למסעדה, סעד בעד שארית הכסף והתחיל מתכונן לכניסה לקפה.

כשהתחילו רק פנסי החשמל להאיר את הרחובות נכנס אל “פרחי המזרח”, עבר את כל האולם, שרק בודדים ישבו בו, ואת המו"ל לא מצא. הוא הבין, שכך צריך להיות, הרי מוקדם עוד והוא מתלהב וממהר כילד, ורגז על עצמו.

הוא הוסיף לטייל ברחובות, בעצבנות ובקוצר-רוח, וחזר רק לאחר זמן ממושך. עכשיו התמלא כבר האולם אנשים, מין ערב רב. בפנה, במקום נסתר כמעט, נגנה תזמורת, אך קולה בקע לו בקושי דרך בתוך ההמולה והפטפוט של האורחים. לאזני יוסף הגיע איזה קטע של מנגינה יפה וערבה, אך איש לא שם לב אליה. התזמורת היתה רק אמצעי טוב לעכוּל בשביל האורחים הנכבדים.

יוסף עבר בין השולחנות וחפש בעיניו את בעל ההוצאה. ואמנם מצאו באחת הפנות, כשהוא מסב עם מישהו על יד שולחן. שניהם עשנו סיגריות והיו מוקפים ענן כבד של ﬠשן.

הוא נגש. הציג את עצמו. בקש סליחה על ההפרעה מחוץ לשעות העבודה הרגילות, אבל עליו לחזור עוד הערב למושבה, ועל-כן רצה לדעת את גורל כתב-ידו.

– אהה, אדון דור, הלא כן? כן. בבקשה, ישב. אמר לי שותפי, שלא הספיק לקרוא, ועל-כן שלחהו אלי. כן. ישב בבקשה. הנה – – כאן כסא.

יוסף ישב של הכסא בלי רצון. הוא חשב ﬠל התרגשותו בקיץ שעבר, ערב הבקוּר אצל הסופר פלגין, ולתמהונו עמד על כך, שעכשיו אין הוא כלל וכלל נרגז ולבו אינו דופק כמו אז. ואפילו אם זה לא יקבל את כתב-היד לדפוס. ועל ההזמנה לשבת ענה:

– כן, תודה. מה איפוא תשובתו, אדוני?

– תשובתי? כן, קראתי, קראתי. והצדדים החיוביים לא נעלמו כלל מעיני. חלילה, לא נעלמו כלל. אלא – – אלא שעלי להיות גלוי לב אתך, ידידי הצעיר. כמה וכמה דברים אינם מאפשרים לנו, לדאבוני, להוציא את הספר. דברים שקשה לי להסביר לך, אך בהתאם לאוירת הקוראים שלנו, כן, יש דברים…

עכשיו הוצת דבר-מה במוחו של יוסף. הוא התכופף לצד המדבר והתחיל מספר על הנושא, על הרעיונות, מתוך הרהורי לבו.

צל של חיוך עבר על פני המו׳׳ל. הוא הפסיקוֹ בתנועת-יד קלה:

– כן, חביבי, יתכן, שבכתיבה צודק אתה, אבל – – אנחנו מבינים מה שהקורא דורש. והפרינציפים המסחריים אינם מרשים לנו לנטות הצדה.

– בְקְשָה, – דוֹן!

הקריאה נשמעה מאחורי גבו של יוסף. הוא החזיר את פניו לאחוריו וראה מלצר גבוה ומפית לבנה על ידו ועל פניו קפוא חיוך עבדוּתי:

– בקשה, אדוני מזמין – –

עכשיו הבין יוסף. הוא התישב על יד השולחן, צריך היה איפוא להזמין דבר-מה. השיבה באוֹטו הביתה היתה אבודה. עוד תקווה אחת גדולה נתבדתה ונהרסה באכזריות. המתה הנשמה. דבר-מה דקר בלב ולחץ.

– כוס תה, בבקשה – פלט יוסף בקושי.

– תן גם לנו עוד כוסות קפה – הוסיף המו"ל.

– בבקשה, אדוני – השמיע מהר המלצר והתערב בין שאר האורחים.

יוסף ישב מופתע. ומבלי יכולת לגשר עוד את חוט השיחה שנקרע, פלט, כדי להשמיע דבר-מה: – כך… כזהו המצב…

קטינא בא לאסוף את הספלים הריקים מעל השולחן ולנקותו. ילד רך וצעיר, רתוּם בבגדי-שרד חוּמים ומכופתר בערב החם מכף רגלו ועד קדקדו בכפתורים נוצצים ומבריקים. היה מהגחוּך המחריד באותו נוסח אירופה שהועבר לקרקע המזרח. אמצעי גרוי ליצר המוזרות בשביל השבעים – כך חשב יוסף בהביטו בעמידה העבדותית מלאת ההכנעה של הילד.

– יש לנו עכשיו דבר-מה מקורי – היסטורי. אף זה של סופר צעיר – פתח המו"ל. – תבין, דבר היסטורי מתאים יותר. המבין יבין ומי שאינו מבין – תבוא עליו ברכה. דבר היסטורי, מימים קדומים, זה אינו גורר אחריו שנאה משום חוגים מבין הקהל…

הוא הפסיק לרגע כמחכה עד שיוסף יבין יפה יפה את דבריו. היתה בזה מעין התנצלות והסברה על סירוב הקבלה של כתב-היד.

– ומה יהיה על הספר המודרני? מאין יצמח זה? על הזמן החדש ובﬠיותיו?

– את זה אנו מתרגמים. כן– – בבקשה, יעמיד כאן – – פה, כן!

המלצר העמיד את התה לפני יוסף ואת הקפה לפני שני האורחים הנשארים. בתנועת מלצר מופרזת העמיד גם טס עם עוגות מובחרות באמצע השולחן – והסתלק.

יוסף שם סוכר לתוך התה וערבבוֹ בכפית. עוגות? לא. הרי בזה אין הכרח. אם ישארו לו איזו פרוטות יוכל ביתר קלוּת לסדר דבר שובו למושבה.

– כן, המבין הוא, הרומן המתורגם מוצא לו תמיד בקלות מהלכים בין קהל הקוראים. יאכל-נא. בבקשה… הוא הקריב ליוסף את טס העוגות ובלי משים הושיט הלה את ידו ולקח עוּגה.

– והרומן המתורגם אין גורר אחריו שנאה של חוגים מבין הקהל, הרי גם הוא לפעמים תוקף שכבות ידועות של החברה – שאל יוסף כשידו מחזיקה את העוגה.

– כלל ישן הוא, ידידי הצעיר, שאין הפצע של הזולת מגרד אותנו. התבין זאת, ידידי הצעיר, מר דוֹר? – כך השיב בעל ההוצאה, כשמחציתה של עוגה עם קרם נעלמה פתאום בפיו. יוסף שתק ולא ענה. הוא התחיל לכרסם את עוגתו ובמוחו נקרה השאלה: כמה יעלה התענוג המסופק הזה וכמה יחסר לו לדמי הכרטיס? אמנם המו"ל הזמינוֹ לאכול עוגה, אבל את מחירה עליו לשלם. וכוס תה יעלה כאן ודאי פי שנים מבמסעדת פועלים והעוגה פי שלושה.

– לי באופן פרטי, לא נעים מאד לסרב לך, מר דור – אמר פתאום המו“ל, כמצטדק; אך הוכרחתי לכך. ביזנס. – מלה זו בטא המו”ל בחשיבות יתרה. – אך אולי נפגש עוד פעם, מר דור.

ונעבוד עוד יחד. מובטחני.

יוסף לא הרים את עיניו מעל לכוס התה. לא היתה כל טינה בלבו לאדם הזה. להפך, הוא הרגיש אליו קצת חבה וסימפטיה. הוא גמר את אכילת העוגה, השאיר רבע כוס תה ונפרד מעל היושבים בלחיצת-יד. אחרי זה סלק את המגיע לידי המלצר ויצא לרחוב כשפניו בוערים כאש.

הוא עמד במקום אפל והעביר בלי הרף את כף ידו על מצחו, כרוצה לישב את מחשבותיו. מה עליו לעשות עכשיו? ראשית, עליו לחזור למושבה, כי אם יתמהמה קצת, יאחר את האוטו האחרון. הוא קמץ בעצבנות את המטבעות שבידו – חסר היה כרבע מהסכום הדרוש לנסיעה. הוא החליט בלבו לספר לנהג, שבמקרה אבדו לו כמה גרוּשים ומחר יחזיר לו את החסר לו לכרטיס-נסיעה – ומהר לעבר התחנה. בהגיעו שמה עמד האוטו האחרון כשהוא מוּכן לנסיעה.

יוסף התקרב ופנה לנהג מתוך הסוס קל בבקשתו.

– טוב, איפוא, עלה!

הוא עלה והאוטו זז מן המקום.

כשיוסף קפץ מעל מדרגת האוטו, בהגיעו למושבה, יצאה לקראתו מהצל דמוּת נערה ופנתה אליו בקול מבויש: – אתה, שמך יוסף?

– אנוכי – ענה יוסף בתמיהה קלה. הוא התבונן בפניה. כן, הרי זאת היא רחל, בתו של ר' יעקב מאיר המחמר. – מה מבוקשך, רחל?

הנערה נסתה, כנראה, לשווֹת לפניה אדישות רבה, אבל מתוך זה בלטה התרגשותה עוד יותר. היא חכתה רגע עד שנעלם עובר-רחוב אחד ומיד כוונה את שתי עיניה, לא גדולות, אך חדות וערניות, לפניו של יוסף.

– אתה הנך ידידו של אברהם? זה שגר בשכנותנו…

– של אברהם – – כן, אני וכי – –

– האינך יודע מתי ישוב – פניה הסירו כבר לגמרי מעליהם את ארשת האדישות המעוּשה וזויות שפתיה רעדו ברורות.

– ישוב? וכי מנין ישוב? כלום נסע מכאן?!

– כן. עוד שלשום נסע. לכתחילה אמר, שרק ליום, ליומים. אולם אחר-כך נוכחתי, שלקח אתו גם את החפצים. האין אתה יודע?…

יוסף לא ידע. וגם לא רצה להשמיע את השערותיו באזני הנערה הרכה, שלבה רעד ודאי בקרבה כזה של צפורת זעירה בהתפסה במלכודת.

– אין אני יודע, רחל. אך מובטחני, שישוב במהרה. לולא כך היה מודיע לי על זה לפני עזבו את המושבה. בטוח אני בזה.

ברם הוא לא היה לגמרי בטוח בדבר, אלא שרצה להרגיע את לב המסכנה. דבקה כנראה באברהם ורקמה לה אולי חלומות פז מלאי קסם, המסכנה – כך חשב בלבו. – אך מה זה קרה פתאום? מוחו לא מצא מהר פתרון לדבר. מחר, החליט בלבו, ישאל את החברים במסעדה, אולי ידעו יותר ממנו. – ובכן שלום לך ואַל תדאגי, רחל…

אולם הנערה הלכה עצובה, מבלי להחזיר מלה.

ולמחרת התפשטה השמועה מקצה המושבה ועד קצה: על ר' יעקב מאיר ירדה פורענות גדולה. אחד מכדי-החרס, ששמר בהם את הכסף להבאת בנו המסכן, ירחמהו השם, נעלם. הזקן המסכן כמעט שהתעלף. הוא הכה בשתי ידיו על ראשו וצעק: מה עוללת לי, רבונו של עולם! הכך עוללת לי?!… והוסיף והכה ﬠל ראשו, והוסיף ויבב, עד שבני-ביתו ושכנים טובים הכניסוהו בכוח לחדרו, השכיבוהו על המטה והעמידו על ידו משמרות.

החמור נשאר זמן רב ברתמה, כמקום שבמקרה עזבהו ר' יﬠקב מאיר לרגע בתוך החצר, קודם שהתגלה המעשה. הוא בודאי השתומם, שאדוניו אינו נראה לו כלל ומתוך שעמום היה נוער ברעש ובעצבוּת. נתברר אחר-כך, שרק חלק מחסכונותיו נגנב, כי ר' יעקב מאיר שמר על כספו כעל בבת עינו ולשם זהירות חלק את הכסף למקומות שונים. בכל-זאת, יצטרך בנו המסכן, יהא השם בעזרו, לשהות בארץ הנכר עוד זמן ידוע – יותר מאשר חשב קודם לכן.

כשהגיעה השמועה לאזני יוסף – מלא לבו חרדה. הכסף של ר' יﬠקב מאיר שכנו של אברהם – – של אברהם אשר רצה להשיג קצת הכסף בכל הדרכים לשם עזיבת המושבה! והוא נזכר בשיחה ששמע במקרה בין ר' יעקב מאיר ואברהם בדבר הכסף… כן. לא היה ספק קל בדבר!

הוא ישב ﬠל יד השולחן וראשו בין כפות ידיו, ובמצב זה נשאר כמה זמן ללא תנועה. החוקים נתנו לפריצתם – השמיע פעם אברהם. אכן, לא ברר אברהם לעצמו, איזה חוקים מותר לפרוץ! הוא נסה להתגבר על עצמו ולא עמד בנסיון. עכשיו נפל ויתגולל למטה…

אבל האם רק אותו יש להאשים? זאת לא ידע. הן תנאי-החיים הקשו תמיד ﬠל קיומו של האדם – במקום לבססו בחיים. כל סדרי-החיים הנוכחים עשויים להעביר את האדם ﬠל מדותיו הישרות. אין מפלט בפני אכזריות החיים. רבים מנסים להשתחרר מהכבלים על-ידי קפיצות עקלקלות ורבים לוחמים עם ﬠצמם ומנצחים. אברהם, החזק ובעל שאר-הרוח, היה בין הנופלים…

הוא חשב על רחל הקטנה. צפורת מסכנה. עכשיו לא ישוב עוד אברהם. ואם גם לה חלק-מה במקרה הכסף – ידאב לבה שבעתים. המסכנה.

עכשיו חכה יוסף לרימונה. אמש בחזרו מהעיר לא התראה אתה. אף היום לא נפגש עמה, כי עבדה מחוץ למושבה באחד המשקים הגדולים שבסביבה ועליה היה לצאת בבוקר השכם לעבודה באוטו של הפועלים. יוסף לא עבד היום. הוא השאיר פתקה בביתה של רימונה, כי יחכה לה אחר העבודה על-יד הארנים בקרבת חדרו. המקום היה ידוע לשניהם למדי. כאן היו נפגשים לעתים עם חשכה.

עכשיו שכב יוסף אפרקדן ועיניו לרבבות נקודות-האור הזרועות בכפת השמים. רבבות כוכבים. ועכשיו תבוא רימונה. ודאי תבין על-פי הפתקה שהענין בהוצאת-הספרים נכשל. ועל מקרה הכסף, האם הספיקה כבר לשמוע? על כל פנים אין לחשוב, שתמצא את הקשר שבין הדבר הזה ובין אברהם… לאחר שאין היא יודעת ודאי, שהלה עזב את המושבה זה לא כבר. מוטב היה, לוא היה יכול להתאפק מספר לה את כל הוכחותיו, אבל הוא הרגיש שיספר לה. הכל יספר לה כשתבוא.

נשיבת אויר רכה תעתה לבין ענפי העצים הדקים וחרש חרש דובבו מחטי האורן. מהבית האחרון של המושבה נשמע רחש הממטרות שזרקו עגוּלי מים סביבן. ריח של עשבים רטובים ושל פרחי הצפורן נישא באויר. וגם האדמה נשמה חרש חרש והעלתה ריחות של רגבים שקויי מים. יוסף הפנה את ראשו לצד ההרים. הם הווּ עכשיו רקע כהה של חומר, צעיף ענק שהשחיר מרחוק וחסם את האופק. רק אורות בודדים, זעירים, זערערים, נוצצו אי-שם במרחק כפנסים של תועים ביו סלעי ההר.

פתאום זחל לרגלי גוש ההרים קו אור ארוך ומנומר. נקודות נקודות של אור בשורה ישרה. נחש הרכבת היה זה, שלא נשמע כאן, ממרחק, קולו, והאור הנוצץ שלו בין ההרים והמישור נראה לעין כמין הזיה. עוד דקה רעדו נקודות האור של הקרונות, רעדו ונעלמו.

יוסף העלה שוב את מבטו אל ﬠל. רבבות כוכבי-האור נוצצו כקודם בשלל גווניהם. והנה שמע צעדים שקטים. לא. הוא הרגיש את הצעדים יותר מששמע אותם. הנה היא באה. עכשיו ינוּחם, עם בואה בלבד ינוּחם – – היא – – המשען, היא – רימי – –

הוא לא שנה את מצבו ולא הרים את ראשו, אך ידע:

למראשותיו עומדת רימונה.

 

פרק חמשה עשר: הַמַּחֲלָה    🔗

שבועות מספר עברו ללא מאורע. אבל התסיסה שבקרב לבו של יוסף גדלה. היתה זאת העמקת השרשים של אותו צמח, השכיח כל-כך והנמצא בכל מקום וזמן, אך המפליא ומקסים בכל מקרה ומקרה של צמיחה חדשה – הלא הוא צמח האהבה…

העבודה התחילה להתמעט. מהשקאה להשקאה היו רווחים גדולים ללא עבודה. עכשיו נשארה עוד עבודה ליומים – השקאת פרדסו של האדון ויסמן. אחר-כך יבוא עוד תקון בורות והפסקה.

אותו היום, השלישי לסדר ההשקאה, היה מיוחד במינו. עוד עם התחלת העבודה, בבוקר, הרגיש יוסף דקירות קלות בצדו הימני ולאות באבריו, ועם כל שעה הלכה ותקפה הלאוּת, והדקירות הלכו וחזרו עם כל תנועת הטוּריה שבידו, והראש הלך סחרחר. בראשית העבודה חשב יוסף, כי הדבר יחלוף מהר. אך משראה כי קרוב כבר לצהרים ואין הכאב חולף, החליט בלבו להגיד בצהרים לאדון ויסמן, שישלח פועל אחר מהמושבה להחליפו. עכשיו נחה עליו קצת דעתו. הוא ראה כבר את עצמו במצב של שכיבה נוחה על מטתו, כשעיניו עצומות וידיו ורגליו פשוטות במטה הרכה. אך התקרבה שעת-הצהרים וגם עברה והאדון ויסמן לא בא לפרדס. דווקא היום כשעם כל הכאה והכאה של הטוריה נקרע דבר-מה בקרבו, לא יכול היה להשתחרר מן העבודה.

אחר הצהרים הוטב לו במקצת. יתכן, שהיתה זאת רק הקלה מתוך הרצון הרב להמשיך ולגמור את יום העבודה עד סופו. אפשר שהדבר בא גם מתוך הרגל-מה לכאב, בין כך ובין כך ובבוא הא' ויסמן לפנות ערב אל הפרדס החליט יוסף בלבו, שלא לספר לו על הענין ולא כלום. עוד מעט ויבוא הערב, נחם יוסף את עצמו, העבודה תפסק ויוכל ללכת הביתה לנוח כהוגן עד למחרת, ואין לעשות עוד בהלה של החלפת פועלים. ומחר יוכל בודאי לשוב לעבודה כשיהא מרוּענן, כאילו לא קרה כלום. וכך התאמץ בשארית כוחותיו לעבוד ולשוות לתנועותיו פנים של זריזות ומהירות מדומה.

האדון פלטיאל ויסמן פשפש בכל פנה, הזהיר וחזר והזהיר את יוסף על כמה מיני דברים. העיר גם דרך אגב שלא בכסף עולה לו כל זה, אלא בדם ממש, ואחרי אשר ברך אותו לשלום הסתלק.

בראות יוסף שהאדון ויסמן נעלם מאחורי חורשת האקליפטים, השליך מידיו את הטוריה ונפל אפרקדן על חול הפרדס, ללא כוח. ראשו היה כבד עליו כגוּלת עופרת ענקית והעינים לא ניתנו להפתח. בהתאמצות בלתי-רגילה, ורק מתוך כוח הרצון הכביר, עלה בידו להתרומם לבסוף ולטפל איך שהוא בזרם המים. לאחר דורות, כפי שנדמה לו באותה שעה, נשמעה צפירת מכונת הבאר – אות להפסקת ההשקאה.

כנצחים נדמה ליוסף זמן ההליכה לחדרו. הסל הכביד על היד כמשא כבד והרגלים לא הסתדרו – כאילו לא היה רגיל כלל בפסיעה. לבסוף חתר עד לביתו. בפתח החדר הפיל את הסל מידו, וכשהוא נכנס נפל מלוא קומתו על המטה מבלי לפשוט את בגדי-העבודה.

לסוף הוא בבית! ההרגשה הזאת כשהיא לעצמה הסבה לו ספוק והרגעה. עכשיו שלו הן השעות, ברשותו הוא ועליו לעשות בהן מה שרצונו חפץ. עכשיו משלא היה עוד הכרח לעבוד, נראה לו גם המצב הרבה יותר קל משראה אותו קודם. אולי הפריז במקצת, הרהר לעצמו. אין השד כל-כך איום, כפי שנדמה לו ביום. הוא שכב מבלי להניע אבר והתענג על עצם המנוחה.

אמנם הוא נדבר להפגש עם רימונה במסעדה, אך הוא לא ילך. בטוח הוא, כי תבוא לכאן אם לא תמצאהו במקום המיועד. הוא עצם את עיניו והנה נדמה לו, כי גופו מתרומם והוא מרחף באויר. כעבור דקות אחדות פתח שוב את עיניו, להווכח אם אמנם שוכב הוא על המטה כמו קודם. והחזיון חזר ונשנה עם כל עצימת העינים.

– אוֹ-הוֹ! מה זה?!

האמנם רימונה היא זאת? מוזר, והוא לא שמע את כניסתה.

– הלוֹ, רימונה? טוב שבאת. הבינותי כך. בואי ושבי כאן. לא, לא כלום. רק עיפתי מאד בעבודה. רצונך ואקוּם. נוכל ללכת…

רימונה לא רצתה. עליו לשכב במטה. האם אין לו חום? היא התכופפה ושמה את כפה על מצחו.

– חום? – נדמה לי, שאין לי חום. ודאי שאין לי. – הוא המשיך לפטפט בנחת, כי מגע ידה, קריר ומרגיע, הסב לו הנאה רבה. הוא כסה את ידה גם בכף ידו ולחצה חזק למצחו.

– לא כלום, רימי, מחר אני שוב בריא כדוב…

היא התכופפה עוד יותר אליו ונשקה לו על שפתיו. נשקה וחזרה ונשקה.

– אל תהי חולה, יוסי… שכב ותנוח וקום מחר בריא! וגם את בגדיך לא החלפת… התפשט ושכב במטה כהוגן ואני ארוץ להביא לך אוכל מהמסעדה.

– כן, רימי. בטח. אנוּח והכל יהיה טוב. בעצם לא חליתי לגמרי. רק חולשה היא זאת. חולשה עראית, כן.

עכשיו היה טוב לו. נדמה היה לו אפילו, שחלף כל הכאב וגם העיפות. שטויות! ינוח ויחלים מהר. מחר יוכל לקום לעבודה.

רימונה הלכה וחזרה. יוסף שכב כבר במטה, ואף אכל מעט ממה שרימונה הביאה לו.

– מוטב שתשכב גם מחר במטה, אם גם תרגיש את עצמך טוב, אמרה קרוב ללכתה. עכשיו עלי ללכת, כדי שתוכל להרדם ולנוח כהוגן.

– לא, לא! מחר עלי ללכת לעבודה. עכשיו משקים, רימי, אחרי זה אוכל לנוח כמה שארצה.

– אַל תתעקש, יוסי – היא התכופפה שוב עליו, משכה את השמיכה עד לסנטרו וכסתה אותו בהקפדה. אחר-כך הניחה את שתי כפות ידיה על כתפיו המכוסות, לחצתן למצע ונענעה אותו, כשם שעושים לילד לפני עצמוֹ את עיניו.

– היה ילד נבון, יוסי. והבטח לי לשכב גם מחר במטה. כדאי לוותר על יום עבודה ולנוח יפה. – היא נשקה לו שוב על שפתיו, כך שלא יכול היה לסרב לדבריה, ואחר זה עזבה את החדר.

לאחר לכתה של רימונה שכב יוסף במטתו מבלי לחשוב כלום. הוא נעץ את מבטו בתקרת החדר ונרדם מבלי להרגיש כלל בדבר.

לפתע פתאום העירהו רגש מוזר ומשונה. הוא לא ידע כמה זמן ישן, אך החדר היה בהיר ונוגה הירח היה שפוך עליו. בודאי היה כבר אחר חצות-לילה. הוא שכח מה שהציק לו בזמן השינה, אך בלי משים אחז בכפות רגליו. הן היו קרות. קרות עד למאד. במששו בידיו את רגליו הקרות עברה את כל גופו צנה, כצנת קרח, וכולו נרעד. הוא קפץ מעל המטה, הוריד את מעיל העור מעל מסמר הדלת והתכסה בו. אך הצנה לא פגה. הוא רעד כולו ושניו נקשו זו בזו. הוא נסה להתכווץ ולהתכנס בתוך עצמו, אך למרות שברכיו נגעו כבר כמעט בסנטרו, היה הדבר ללא הועיל. אז ירד עוד פעם אגר את כל מלבושיו וזרק את כל החבילה על המעיל.

עכשיו חזר למטה ונסה להרדם. אבל השמיכה היתה רק כבדה מאוד, אבל לחמוּם לא גרמה כלל. יוסף השתעל תכופות, שעוּל חזק וקשה, עד שחבילת-הבגדים היתה מדי פעם בפעם צונחת ונופלת מעל השמיכה.

זוהי! – חשב – עכשיו חזרה המחלה ולא תרפה עוד ממנו. לעזאזל! השעול התחיל להכאיב לו, כאילו נקשו שני חצאי הריאה זה בזה. הנשימה קשתה עליו – הענין הוא רציני כפי הנראה! ואותה צנת הקרח! הוא התכווץ עוד יותר ושכב כקפוד מכונס, אך מוחו עבד בקדחנות: הצדעים, מדוע בוערים כה הצדעים? והפה מדוע הוא כל-כך יבש? לוא אפשר היה להשיג כוס תה חם, לגימה אחת, לפחות… אבל הן מן הנמנע הוא עכשיו הדבר. אין משפחות בשכנותו. כולם רווקים, האוכלים במסעדות. אבל מחר יבוא ודאי מישהו… רימונה תבוא רק אחר העבודה… אחר העבודה? מתי זה? הא! נצח יעבור עד אז!… אבל לא. בבוקר יוכל בעצמו להתקין את הפרימוּס. כן. בבוקר יסתדר איך שהוא… אבל עכשיו… לוא אפשר היה על-ידי סוּגסטיה, בהתאמצות המחשבה לפעול דבר-מה. הוא אזר את כל מטמוני המחשבה ורכזם בכל הכוח במושג אחד: כוס תה! כּ-וֹ-ס ת-ה!

הוא חייך. הן זה לא יתכן! הוא נזכר עכשיו במקרה מבדח מימי ילדותו. כשקרה והוא לא הכין את כל שעוריו ושארית קטנה לא נגמרה, היתה שנתו נטרפת והיה שוכב במצב של נים ולא נים וחושב על כל מלה וכל אות וכל תג שנותרו עוד להכינם, כאילו נעשה דבר מה על ידי זה… כוס תה! ואולי בעצם יתכן להפעיל את הענין על ידי המחשבה. וכי דבר גדול הוא כוס תה? פרימוס, מים, גפרור וסוכר וגם קצת תמצית: כוס תה – – ת-ה – –

לפעמים טושטשו התחומים בין מחשבת הקדחת ובין המציאות. דמויות סיוּט סובבוהו ולא נתנו לו מנוח. הנה מראה הוא לסבתה את מקום הגפרורים:

– שם, שם. מתחת למפית השולחן. כן. והקלחת כאן. נקיה בהחלט. אין צורך לשטוף אותה. רק קצת מפויחת היא מבחוץ, אין דבר…

כן, עכשיו הפעילה המחשבה את המעשה. הנה מזמזם הפרימוס, עוד מעט… כך. לגימה אחת ושניה. לא… האם לזה חכה? לא, הרי אין התה הזה שובר כלל את צמאונו, הרי אין כל שנוי, לא…

– סבתה, יותר חמוּץ, יותר, סבתה, השמתּ לימון? הרי אין התה חמוץ כלל וכלל… סבתה, ואיפה התה?…

עכשיו אין עוד הפרימוס מזמזם. רק איזה דמויות משונות מסתובבות בחדר ומכות על ראשו. הוא לופת את ראשו בשתי ידיו וכפותיו מרגישות פתאום כאילו נגעו בכדור לוהט ובוער. חום? ודאי חום! וכי מה פלא בדבר? מחלה וחום חד הוא! אך הפה, כל-כך יבש בפה…

– מים! – נצנץ פתאום רעיון במוחו. כל גלגלי המחשבה הונעו פתאום וכולם קראו פה אחד: מים!

הוּא קפץ מעל המטה, מצא את הכד והפכו לתוך פיו. והוא לוגם, לוגם בלי סוף, כרוצה לכבות תבערה פנימית כבירה. הוא לוגם, עד שהמים הפכו והיה למרים בפיו.

– די! – מהרהר הוא. כותנתו רטובה על חזהו מטפטוף המים מתוך הפה. בטנו כבדה ומלאה. הרבה מים שתה, אין דבר!… הוא מתכנס שוב למטה. הצמאון פג אמנם במקצת, אך במקום זה תקפה אותו בחילה משונה, שלא רפתה ממנו והרעדה נמשכת והדליקה בקרבו אינה פוסקת.

– טפוּ, לעזאזל! – מתפתל הוא במטה ומבקש לו מקום נוח לשכיבה מתחת לגל הבגדים והסמרטוטים. מבקש ואינו מוצא.

איך הגיע לאור היום – לא ידע בעצמו. אחר אשר עברו עליו נצחים של הזיות וחלומות פתח לפתע את עיניו והנה יום מסביב. לכאורה, אור השמש הרגיל, ובכל-זאת לא זה של שאר הימים. הכל נראה בדמות אחרת, משונה ונלעג. הוא נזכר בשכניו. צריך לדפוק אליהם ולבקש מהם להודיע בקופת חולים על מחלתו. מחלתו? כן. כנראה, שבאמת חולה הוא. הוא הבליג על בישנותו, דחה את כל טענות הסרוּב והתדפק קלות על הקיר.

אין כל מענה.

משלא שמע שום תשובה אזר כוח והתחיל מכה באגרופיו על הקיר. אך לאחר שלא שמע קול מענה, חדל מזה ושכב במנוחה, כשהוא תשוש-כוח מההתאמצות. כנראה, מאוחר היה כבר והוא לא שמע בצאת השכנים לעבודה. עכשיו עליו לחכות. לחכות עד הערב!…

הוא עצם את עיניו, שכבדו עליו מאוד, ונסה שוב להרדם. אך הטעם המר שבפיו לא נתן לו מנוח והרגיז את עצביו. הוא ישתה מים. שוב ישתה מים ויקל לו.

ומיד ירד, כשהוא רועד כולו, ותפס שוב את כד המים בידו והפכוֹ אל פיו, אבל אחר שתי לגימות התרוקן תכנו. לעזאזל! עכשיו עליו להביא מים מהחצר.

הוא שקל רגע אחד את הדבר בדעתו. אחר-כך לבש בהתאמצות רבה את מכנסיו הקצרים ויצא בצעדים כושלים ובברכים נוקשות אל הברז. אור השמש והחום הכו בראשו, עד שהוכרח להגן על עיניו בכף-ידו הפנויה. הצדעים כאבו מאד. הוא החליק רגע בידו עליהם והתקרב לברז. המים התחילו לזרום, אך ידו של יוסף רעדה בהחזיקה את הכד מתחת לזרם, וכך התמלא הכד רק לאט לאט, וסילוני מים רבים נשפכו מחוצה לו.

לבסוף סגר את הברז. הוא חזר לחדר ורצה להעמיד את הכד סמוך למטתו, אך פתאום נשמט הכל מלפני עיניו. המטה, השולחן והרצפה, הכל התמוטט תחתיו. הוא שכב על הרצפה באמצע החדר והכד עמד על ידו. תקפהוּ שעוּל חזק, והרבה כיח שטעמו מלוח פלט מקרבו, מבלי לפתוח את עיניו. כך שכב רגעים מספר על הרצפה. כף ידו האחת על המצח והשניה שמוטה תחתיו.

כשעברה ההתעלפות הרגעית פתח את עיניו ורצה לקום.

פתאום התרחבו שמורות עיניו והמבט היה מלא בעתה. לפניו, על הרצפה, האדימו כתמי הכיח מלאי דם…

כל ההכרה שבה אליו מיד. במהירות ברק עברו במוחו המון רעיונות על המחלה והאהבה ועל הרס פתאומי של כל התקוות. דם! חזרה, איפוא, המחלה, והפעם ביתר עוז. כחיה איומה ארבה בסתר, ארבה והתחזקה כדי להחריב הכל… הסוף, איפוא, לכל?… לחלום הפז של החיים, ליצירה, לאהבה? הסוף?…

בשארית כוחותיו תפס מהכסא שעמד על ידו מגבת ובעינים עצומות התחיל לשפשף את כתמי הדם מעל הרצפה. אחרי-כן שרך את רגליו ויפול על המטה ושכב בה כחיה פצועה.

נשימתו יבבה בקרבו כרוח שדות ישרים והוא שכב והקשיב לה בחרדה רבה; בהתאמצות גדולה נסה לדכא את השעוּל, שלא יפרוץ שוב הדם.

– דם, דם… – בכתה בקרבו הנשמה. הקץ לארמנות-הקסם… הקץ לכל…

ישר מאוטו של הפועלים, כשסלה בידה, באה רימונה לחדרו של יוסף. היא נכנסה והלה לווה כל צעד וצעד שלה, במבטיו העצובים, מבלי לפתוח פה.

רימונה נרתעה רגע לאחור:

– עוד במטה, יוסי?

יוסף לא ענה כלום. לא יכול היה לענות.

רימונה העמידה בחפּזון את הכל על השולחן, התקרבה בשני צעדים אל המטה והתכופפה על גבה:

– יוסי, מה לך – ילדי?

גם עכשיו לא יכול היה יוסף להסביר. אך לא היה גם צורך בכך. מעגלי הכיסים שמתחת לעיניו, כתמי הפנים וחוורון השפתים הרועדות העידו דים על המצב.

– יוסי, יוסי הקטן – היא פשטה את ידיה והחליקה ברוך את שערותיו הפרועות – יוסי – גמגמה בקושי ושתי עיניה נתמלאו דמעות נוצצות.

למראה עיניה הדומעות הרגיש אף יוסף לחוּת בעינים שלו. הדמעות חנקו את גרונו, לחצו על לבו ונפשו. הוא לא מצא עוד די כוח לעצור בהתרגשות ושני סילוני דמעות זלגו מעיניו על פניו.

בעוד רגע הונע הכל במהירות קדחתנית. כבמקל-קסם הופיע מיד תה חם עם לימון, מגבת קרה לראשו של יוסף וקצת מרגוע בנפש. כעבור שעה קלה עמד גם הרופא על יד המטה והתחיל את הבדיקה. יוסף התיחס תמיד בספקנות רבה לתורת הרופאים, אך בעת צרה האדם נזקק גם לדברים שבספק יסודם.

על עצם המחלה לא היה לרופא צורך להוסיף הרבה על אשר ידע יוסף. הוא ידע הכל בעצמו – על התחדשותה ושובה של המחלה הנצחית שלו. זה כמה ימים, אמר הרופא, שהמחלה יוקדת בחוּבו והוא לא שם לב אליה, על כן המצב חמוּר במקצת. הדם? הבלים! זה יעבור במהרה כלעומת שבא. אך יוסף ידע אחרת. הדבר היה לו מחוּור די צרכו. הוא רצה שיקחו אותו לבית חולים. שם יטפלו בו ולא יהיה בודד. כן, לבית-חולים!

הרופא בקש את רימונה לסור אליו בערב. לפני זה אינו יכול לתת תשובה. עליו לדבר קודם עם המשרד של קופת חולים. ובינתים, הנה הרפואות. לקבלן בבית-המרקחת – להרגעה ולרפּוּי. לא לאכול, רק לשתות. למדוד את החום בקביעות ולחכות.

רימונה סדרה קצת את החדר. החליפה את המגבת על ראשו של יוסף, תקנה את מצעות מטתו והלכה לקופת חולים.

יוסף שכב עכשיו בשלווה נפשית רבה. יהי אשר יהיה והוא לא יתן עוד את רגשות הפחד והיאוש לשלוט בנפשו. הוא עצם את עיניו ורצה להאמין בשלוותו הרבה.

רימונה חזרה מהמושבה, כשהיא עמוסה בקבוקי רפואות.

– ומה בדבר בית-החולים? – שאלה יוסף מיד לכניסתה.

לבית-החולים לא יוכל לעבור. אין קופת-חולים יכולה לקבל עליה את כל הוצאות הרפּוּי לאחר שהוא, יוסף, נתקבל אליה רק על תנאי. מחלה זו לא מחדש באה לו, ועל-כן אין קופת החולים יכולה לקבל על עצמה את כל האחריות. אבל לא ימנעו ממנו, כמובן, הגשת העזרה הרפואית בבית.

– אין דבר – סיימה רימונה בלטוּף קל על פניו – נטפל בך, יוסי. נשמור עליך יותר מאשר יעשו זאת זרים בבית-החולים. ותראה, יוסי, בעוד ימים מספר תבריא ותקום ממטתך.

– כן – ענה יסוף בקול חרישי, כהד עגום. – אך בלבו פנימה לא האמין באמתות הדבר.

רימונה נשארה בבית כדי לטפל ביוסף. לילות כימים ישבה על ידו, כשהיא מוכנה לרמז הקטן ביותר, ולנענוע הרפה ביותר של שפתיו. לפעמים ירד החום, ושוב חזר ולא הרפה ממנו. הזיות חולניות היותוקפות אותו. הנה הוא מטפס על מקל דק וגבוה, גבוה לאין שעור. פוחד הוא ונמנע מטפּס, אך איזה כוח בלתי-אנושי דחפהו ומכריחו לעלות מעלה מעלה. ופתאום – – נפילה לתוך תהום, לא ישוּער עמקו. נפילה איומה, הארוכה כנצח והלב עומד להתפלץ, עד שלפתע ניעור וראה את עצמו במטה, ועל ידו יושבת רימונה, הלוחצת את מצחו בידיה ולוחשת:

– הרגע, ילדי – – מה זה כל-כך נאנחת, הגד…

לרוב אין הוא עונה כלום, וכאילו לא הכיר את הדוברת אליו, אך לפעמים הוא משיב בחיוך חוור ובניענוע חלש של שפתים:

– כבר טוב, רימי, עבר כבר, לא כלום…

גם ברגעי המנוחה המדומה ושקט המחלה היו עצביו מתוחים ונרגזים לאין גבול. חריקת המטה התמידית היתה דומה עליו כנחירת חיה איומה. בהרות-האור, שהיו נודדות ממראשותי המטה עד למרגלותיה, לפי שעות היום, היו מרגיזות אותו כבריות חיות ממש. כל רחש שבא מן החוץ קבל צביון של פגע והיה מעבירו כמעט על הדעת. היה יוסף מושך את השמיכה ומותחה עד למעלה מראשו, קופץ ממש מהתרגזות, עד שבקושי עלה בידי רימונה להשקיטו קצת בלטפה את שערותיו ובדברה אליו דברי כבושים:

– נוּ, היה ילד נבון, יוסי, הרי אני היושבת על ידך ושום רע לא יאונה לך. הנח את עקשנותך והפשל את השמיכה. נוּ, ילדון…

ויוסף, כחיה מאולפת, עשה את רצונה ונכנע לכל דרישותיה של רימונה.

ברגעים של הקלה, היה יוסף סוקר בהתענינות את ידיו, ששזפונן הלך וירד במשך ימי המחלה. העור הצהיב ונעשה חוור ושקוף במקצת, עד שהעורקים הכחלחלים והדקים בלטו ונראו מתחתיו. גם השערות הדקות, שהצהיבו באור השמש, אבדו עכשיו את צבעם הזהבהב והעור כוסה שוב שערות כהות ומשחירות.

פעם בקש יוסף את רימונה להגיש לו מראה, וכשעשתה את רצונו נבהל לרזון הפנים והזקן הבלתי-מגולח שנשקפו אליו מן הראי. הכל הלך והעכיר את רוחו, ולפי דברי הרופא יכול היה לגרום להסתבכות המחלה. רימונה נסתה בכל כוח אהבתה להוציאו מהמצב העגום. בכל תחבולות העדנה, שהאשה יודעת יפה את סודן, השתדלה לפעול עליו ולהזרים לנשמתו אור חיים, תקוות של תקומה והבראה.

– כן – היה מסכים לה לבסוף בחיוך רפה וחוור או בלחיצת-יד חלשה. אך רימונה הכירה כי אך מסכים הוא לדבריה רק כדי שלא לצערה, אך חסר הוא את האמונה, שלא הצליחה עוד לנטוע בלבו.

 

פרק ששה עשר: פִּרְחֵי צִפֹּרֶן    🔗

זה היה היום הראשון בו עזבתו רימונה לבדו וחזרה לעבודתה לאחר ההפסקה המרובה של המחלה. יפה היה היום הזה. אפשר היפה בשאר ימיו של יוסף. פתוחה היתה דלת-החדר, פתוח היה גם החלון ובין הקירות טיילו רוחות קיץ רעננים ורסיסי אור של קרני-שמש עליזות. ומבעד לחלון נשקף נוף ההרים, כחלחל ובהיר. ורק חבל, שהעצים של אותה חורשת הארנים החביבה והקטנה לא נראו בעד החלון; אבל ציוץ הצפרים נישא מתוכה, מאחורי הבית הקטן, ציוץ נפלא, הד צלצול ערב של רחש החיים.

האמנם כל-כך יפה היה העולם גם לפני זה, לפני נפלוֹ למשכב? נפלא הדבר – והן הוא לא ידע זאת!

רוח-חיים פעם עכשיו בכל ולא הניח אף לו לשכב במנוחה במטתו והוא התמתח על המצעות. חיים! כמה קסם למלה זו עכשיו; בכמה נימי חדווה וגעגועים נמשכה אליהם נשמתו!

הוא ניער פתאום מעליו את השמיכה, נעל את סנדליו ונגש בצעדים חלשים ואטיים אל החלון. עכשיו התכופף במקצת על אדן החלון, התכופף והביט.

הנה מכאן אפשר לראות את קבוצת הארנים הנהדרת. כתם ירוק בחלל האויר. ענפיהם רעדו קלות קלות ונענעו את מחטי כפתם.

נחיריו שאפו את ריח השמש, העשבים והאדמה. מי יכול לשער את הזכיה בה זכה הוא, יוסף, באותו היום הרגיל, אחד מני הרבה באותו הקיץ? מי ידע להעריך את האושר הצפון במראה אותו העלעל הזע ברכרוכית, בציוץ הצפור עם טיסתה, בקולות העבודה של בארות הפרדסים ובנעירת חמור מרוחקה… והנה טפות בודדות אלה, שטפטפו מברז המים שבחצר. אחת אחת הן מטפטפות וברחש קל הן נופלות על האדמה, נספגות בה ונעלמות בתוכה.

חיים! שירת חיים אדירה היתה בכל ישות העולם, בכל תא ותא של החי, הצומח והדומם. היה זה יום קיץ – היום הראשון של חיי יוסף המחודשים.

אבל לפתע החריש דבר-מה את רנן נפשו, איזו עגמומית בלתי-ברורה הצלה על הכל. האם שוב חזרה אי-המנוחה שהטרידתו מזמן המשבר של המחלה? עכשיו, ברגעים היפים ביותר של חייו?

עם כל דקה של הקלת המחלה, עם כל צעד זעיר לקראת החיים הלך וגדל הרגש של משא כבד שלחץ את הלב, הרגשת פורענות רבה שאין לאחריה תקומה. על סף ההחלמה, בעמדו מול החיים המתחדשים, הפילה הרגשת פורענות זו את חתיתה על נפשו הרועדת עוד והדלה. האמנם באו רגשות התחיה הפלאיים אל לבו רק למען יפול שוב אל זרועות התוהו, כנפש אבודה? כי הנה מתוך הימים מלאי חום הגוף וקדחת הנפש הזדקר פתאום שלד של מציאות חשופה מכל, כאילן זה שנגעה בו יד השלכת, אמת מחרידה ומזעזעת, ללא שריד של תקוה, לא קרן זעירה של זוהר: חולה!…

ברגש מיוחד של תודה ואהבה היה מבטו מלווה כל תנועה ותנועה של רימונה בטפלה בו בימים האחרונים של המחלה, אולם כל הרהור על האהבה מהוּל היה בכאב ורעדה מפחידה. כל חלומות הפּז הקודמים התנדפו כלא היו – עכשיו אי-אפשר היה עוד להתכחש למצב, כקודם. עתה צריך היה לראות את מחלתו כדבר של קבע, העלול להתחדש ולהתפרץ באופן בלתי-צפוי בכל רגע. אסור היה לו להשלות את נפשו בדברי ילדוּת על כוח הרפּוי שבאהבה. עליו לראות את עצמו תמיד כנמשך שאולה, וכל יום הנוסף על חייו הוא רק ארכה בלתי-צפויה של שטר החיים ואין כל טעם להצדיק את זה שהוא מושך את רימונה אל האסון. הוא חולה ועליו לקבל את גזר הכליה בהכנעה ולא לסכן מתוך אהבה עצמית את מי שהוא יקר לו מכל יקר.

וכך בכתה נפשו על חלום אשרו שנפסק ביד אכזריה ועל תקות חייו שנגוזה.

צפור קטנה ונחמדה, אפורת גוף ובהירת בטן, באה פתאום ועמדה על ברז הנחושת שבחצר ותפסה כל טפת מים שנזלה מפי הברז. אחר-כך ירדה מהברז ועמדה תחתיו, כשכשה בכנפיה וקפצה קפיצות גיל תחת הטפטוף האטי של המים.

יוסף שכח את לבטיו, כי נתפס בלבו על-ידי המחזה היפה. הוא התבונן בדבר בתשוקה רבה, עד אשר להד קולו של משהו פרחה הצפור.

עכשיו פרש גם יוסף מעל החלון. היה כבר אחר הצהרים, ועוד בבוקר החליט להפתיע את רימונה לכשתחזור לפנות ערב מהעבודה. הוא נגש לשולחן ובתנועות חלשות עוד, אך בכוח הרצון התקין לו מכשירי הגלוח ונגש לגלח את פניו. גדול וסמיך צמח לו הזקן בימי המחלה, ועכשיו הרגיש יוסף חדווה מיוחדת בגילוח השערות, כאילו מחק בפועל ידיו את שרידי האסון של הימים האחרונים.

בשמחה ישב אל מול המראה וסבן את פניו בקצף של הסבון, סבן בהנאה ובמרץ, עד שרסיסי הקצף נתזו מסביבו.

ואחר-כך התחיל להתגלח.

נפלאים היו ימי ההחלמה לאחר הנתוק הממושך מחיי הפעולה והמעשה. נראה היה ליוסף כאילו עד הוא לסוד הבריאה והלידה החדשה של ההויה כולה. קרן-האור – האם לא בפעם הראשונה היא זורחת? והעולם כולו, האם לא רק היום נתן את ריחו ושלח את ניחוחו מסביבו? הזריחה והשקיעה, הלבנה והכוכבים הכל הפתיע והקסים. הדור נאה זיו העולם. והוא צודה את הלב וקורא לחיים.

יוסף לא חזר עוד לעבודה, אך יום-יום הוא משכים קוּם, אורב לכל דבר חדש, מטייל או שוכב בצל עד גבור החום. פניו הוטבו. התחילו שוב להשתזף, אמנם שיזוף קל, אך נותן הוא חיים לעורו הרזה. גם ידיו הלכו ואבדו את חוורונן וכל גופו הלך והתמלא מחדש מעין לוּז החיים.

אך יחד עם זה לא פסקו הדאגות לשלוח בו שן ואי-מנוחה עצבנית זללה אותו לעתים בפה מלא. פניו הלכו והוטבו? עורו חזר ונשזף? שטויות! מי כמוהו יודע את התפוח יפה-הלחי וחלק-העור, שהרמה בבשרו. קטנה וזערעורת היא, כנקודה קלה, בלתי-נראית כלל לעין. אולם המברר המנוסה יכיר מיד, בגלגול המהיר של ידיו, כי נקודה קטנה זו קן רקבון היא, שילך ונתפשט בכל גוף התפוח קודם שיגיע לתעודתו, ובתנועה קלה וזריזה ישליך המברר את התפוח לסל הפסולת.

כך הרהר יוסף תכופות, עת שמחת התחיה לא יכלה למלא את ישותו על כל תאיה, עד כדי שכחה גמורה של כל הטרדות. ורימונה, זו הנערה האהובה מכל, הלכה וקרנה עם הטבת מצבו. כאם רחמניה וכאחות אוהבת טפלה בו בזמן המחלה. אך האם היה בזה כדי נחמה? שמא רק החמלה היא היסוד המכריע שבאהבה זו, והאם יכולה אהבה כזו לתת ספּוק לרוחו? החמלה, הבין יוסף, היא הגשר הבטוח ביותר לעולם האהבה, אך כעבור זמן-מה היא נחלשת – ומה יהיה סופו של דבר?…

בטיוליו המרובים מסביב למושבה, נעצר יוסף לפעמים בשדה האבטיחים שמאחורי בתי המושבה, לצד המישור שלרגלי ההרים. הוא התידד עם השומר, שישב תמיד בסוכתו בת ארבע הכלונסאות עם סכך של ענפי אקליפּטים, והיה יושב לעתים על ידו שעות רבות. לא היה השומר מרבה לשוחח, אבל גם יוסף לא השתוקק לכך. הם ישבו שניהם בצל הסוכה והחרישו, ואיש איש היה שקוע בהרהוריו. ואף כבשת השומר, קטנה ויפה, עם פעמון עמום על צוארה, התכנסה אליהם ושכבה על ידם, בכתם הצל הקטן, וצלעותיה זעות בנשימתה הכבדה מחום. רבבות גרעינים לבנים פזורים מסביב הסוכה – גרעיני האבטיחים, שהשומרים והאורחים בלעום בחום הקיץ ושאת קליפתם העסיסית קבלה הכבשה ביד רחבה. טובים היו האבטיחים לחיך היבש מצמא, ערבים היו וטעימים.

– חכה-נא רגע, אחא, – היה אומר לפתע השומר, והוא קם מעל רגליו וירד במורד המקשה, ודפק על בכורי האבטיחים, דופק והולך ובודק, עד מצאו אחד הראוי לשמו ולכבוד האורח. מהמסתתרים ביותר בין השיחים יביא ומהמכוסים קמעה בעפר, כדי שיהיו צוננים וערבים לחיך. ובחזרו והאבטיח בידיו נקהו מכל צד ואחר-כך פלחהו באולרו, פלח פלח, שכל אחד שוה לשני, ולפתע נמלא פיו שיח ויספר ליוסף על לילותיו בשמירה ועל השועלים הערומים, היודעים לפי הד מכת רגלם על האבטיח את טיבו וטעמו. – או-הו, ערומים הם השועלים…

והנה נגמר הפלוּח, ובמכה קלה על גבי המחצלת התפורר הכדור לפלחיו, והוא מונח לפניהם, אדום הבשר ורב העסיס, ומושך העין ומגרה את החיך.

– בבקשה, יה-יוסף.

– תודה, יה-אחא, – עונה יוסף, נוטל פלח עסיסי לידו, בולע בתאווה את בשרו ופולט את גרעיניו ממנו והלאה ואת הקליפות הוא מושיט לכבשה, המוציאה את לשונה לקראתן.

– הא לך, חביבה, ודעי את טעם האבטיח – פונה אליה יוסף ומעביר את כף ידו על פרוותה המסולסלת. כך, חביבה, קחי עוד…

והכבשה מרכינה את ראשה בהכנעה ובסיימה את כרסום הקליפות פועה היא:

– מה-מה, מה, מה-מה…

והנה נגמרה הסעודה. כד מים מוכן תמיד על ידם, לשתיה או לנטילת ידים. השומר מזמזם לפעמים לעצמו איזה נגון מונוטוני – ומפסיק. עכשיו מחרישים שוב שלשתם: השומר, יוסף והכבשה…

היה ערב. ערב מזרחי בהיר, שקוף וכחלחל. תחת חופתם של עצי האורן חכה יוסף לרימונה. אותה שעה גבר עליו הדכאון. צריך לעשות דבר-מה כדי לקרוע את חוטי המשי ולהרוס את מזבח ההרגשות… כך צווה השכל, צווה וחזר צווה. אך הוא, יוסף, כנתון בכף הקלע, נאבק בנפשו והיה מפרפר בין שיני היאוש, ועל אף החלטתו העזה והמוחלטת, לא הרהיב בנפשו עוז להשליט בחיים את אשר איזן ותיכן. רימונה? וכי איך אפשר להגיד לה זאת – לה, שבאהבתה היתה כל-כך תמימה… לא, זה היה למעלה מכוחותיו, מעל ליכלתו. אולי,הערב, אולי אחרי-כן…

והנה באה היא – רימונה המחייכת, שזופת השמש, הקורנת כולה:

הידים נלחצו. הלב דפק בקרב יוסף.

– השלום, יוסי? ואיך עבר היום? טיילת הרבה?

אצבעות ידה שחקו בשני פרחי צפורן, שהביאה אותם אתה. אחד ארגוני לוהט והשני מצבע לימון רך ועדין.

– כן, כרגיל, רימי. ואצלך איך העבודה?

רימונה לא השיבה. אך עיני שניהם הביטו בחבה גלויה ובאהבה. רק מבטו של יוסף מהוּל היה בעוצב ובעמום. והנה הרימה רימונה למול פניו את שני פרחי הצפורן, ויוסף גחן אליהם ושאף את ריחם מלוא ריאתו. רעננים היו הפרחים, קטופים לפני שעה קצרה וטל הערב עוד נח עליהם.

– טובים הפרחים, לא כן? – שאלה רימונה בהשיבה אליה את היד עם הצפורן.

– הן – ענה יוסף בתנועת-ראש, אבל שפתיו לא נפתחו, עד כי רימונה הרגישה מיד שדברים בגו. ודאי היה לה, כי רעיון-מה מענה אותו, אך לא ידעה מה הוא הרעיון. לבה אמר לה, כי בפרוץ המחלה נפל דבר-מה בחיי יוסף, אך מה הדבר אשר יוכל להעכיר את רוחו עכשיו, כשעברה המחלה?

– מה לך, יוסי, מה? – והיא גחנה אליו קרוב קרוב, עד שנחיריו שאפו ריח גופה הצעיר יחד עם ריח הבושם של הצפּורן.

עכשיו פרץ דבר-מה מקרבו, השתולל וקרע את המוסרות שהיה קשור בהן. הוא נסה להרחיקנה בתנועת-יד רכה ואמר בקול צרוד למחצה, כממשיך את שיחתו הפנימית, השיחה שבלב:

– כך! אלך לי מכאן. – מוטב שאלך לי מכאן וחסל!

היה זה כאילו אבן נפלה על לוח שקוף של מי בדולח. נהרסה בבת אחת השלוה ונדלחה.

– ללכת, ללכת? לאן ללכת? – גמגמו שפתיה מלים ללא קשר, אך אישוני עיניה ספרו נכונות, כי הכל נתחוור לה עכשיו. היא תפסה בבת אחת את כל עומק הצער ואת כל גודל האסון. כי לב אוהב רגיש הוא, והוא כאותו העלעל החש תנודת רוח קלה שבקלות. ללכת? – – לעזוב? – –

– הביני, רימונה, – – חולה אני ולא אוכל לעשות אחרת – הדברים נאמרו כאילו בקול זר – כך הוא, רימונה, הביני – –

ידה החליקה על שרוולו. יוסף ראה דמעות בעיניה. דוק קל של דמעות כסה גם עיניו.

– יוסי – גמגמה רימונה בחבה רכה ומתוקה – יוסי, מה ההזיות האלה? הרף מכל זה, ראה בקשתיך. הנה אתה הולך ומבריא, והחיים חוזרים אליך, ומה היה לך פתאום?… ראה אני אעבוד ואעמול וטוב יהיה לנו. ראה, יוסי, וכי כך תגמר ידידותנו?…

היה דבר-מה מרעיד ומזעזע בדבריה, עד כי לבו נמלא ובכי עצור ומעוך כאילו שם מחנק לגרונו.

– אהבתיך, רימי, אַת יודעת – –

בלחש ובקול נמוג דובבו שפתי יוסף את הדברים ושפתיה של רימונה הביעו צער ועצבון קודר. עכשיו שתקה. אפשר לחש לה לב האשה, כי מוטב לה שלא להלהיב את גץ הצער והיאוש, ואולי שתקה מפני שלבה משוּנץ היה מכאב ומצער שניהם?… בין כך ובין כך ושפתי שניהם היו סגורים ורק לבותיהם המו ורגשו בלי הפוגות.

הירח נראה מאחורי ההרים. הוא שט ועלה לאטו על פני ים התכלת של שמי הלילה: כדור ענק לוהט וההלה הרחבה סביבו. שניהם הפנו את עיניהם לצדו, הביטו ושתקו.

– הנה בא הירח – אמרה אחר-כך רימונה בקול לחש כזה, שרק יוסף עלול היה להבחין את מליה – הירח. תמיד אהבתי את הירח המלא. ואולי סהרורית אני? בבית, בהיותי עוד קטנה, ישבתי בערבים מכווצת על ספסל המרפסת ומביטה בירח. אמא ספרה לי אז אגדות, ספורי-קסם נהדרים. ואחר-כך, זכורתני, כשלא היתה עוד אמא, ישבתי יחידה בפנת הספסל ובלילות ירח ספרתי לעצמי ספורים. לעצמי ספרתי… מה הקסם שבירח המלא? תמיד אזכור את לילות הירח של ילדותי ואת אגדות אמא… עכשיו אין עוד אמא…

שוב השתררה דממה. עצובה ומתוקה.

לאחר שתיקה ממושכת אמרה רימונה:

– קריר במקצת והאויר לח. נחזור לחדר ונכניס את הירח בעד החלון – – בוא!

אמנם היה האויר לח וטל דק רווה את הכל. שניהם קמו ונכנסו לחדר. לא העלו בו אור ונוגה הירח נשפך לתוך חלל החדר בשפע ובנחת.

רימונה נשענה על המטה ויוסף על ידה, על כסא.

לאט לאט הניעתו רימונה לדבר. הם שוחחו בלבביות ולב רימונה ער היה תדיר, שלא לנגוע בנקודת הכאב.

כך עבר עליהם הערב – בין חדווה ובין תוּגה. יוסף הושיט את ידו ונטל את כפה של רימונה. היא לחצה קלות את כפו ומשכתו אליה. יוסף ישב על ידה והשקיע את ראשו לתוך ידיה שהחזיקו עדין את שני פרחי הצפורן.

נחיריו התרחבו. ניחוֹח הפרחים וריח גופה הצעיר התערב ושכר את חושיו. רימונה הוציאה את ידה ולטפה ברוך ובאהבה את שערות ראשו. יוסף חבק אותה בזרועותיו ונשק אותה, הוסף ונשק, בסערה.

כשניעור יוסף משנתו לא היה עוד לילה. לא היו גם הירח ולא היתה עוד רימונה בחדרו. הוא החליק בידו על פניו ועוד טרם נזכר בכל מה שהיה, סגר שוב את עיניו והתכנס מתחת לשמיכה.

פתאום הבחינו נחיריו ריח מוכר וידוע. הכל נתחוור לפתע והתבהר. הוא חפש ביד סביבו ומצא עלעלים בודדים של פרח הצפורן הלימוֹני, המעוך כבר, אך השומר עדיין את ריחו.

היה בוקר. רימונה הלכה מבלי להעירו. והוא לא שמע את לכתה.

הוא נסה להרדם שנית ועצם את עיניו. אך לא יכול היה. קפץ, איפוא, מעל המטה, התלבש בחפזה והתחיל לסדר את החדר. הציע את המטה ואחר-כך נטל את המטאטא ונגש לטאטא את הרצפה.

בעמדו כבר במחצית החדר, נפל פתאום מבט עיניו על תמונת האשה שעל הקיר וראה את פרח הצפורן הארגווני תקוע בתוך טבעת המסגרת. רעננותו של הפרח פגה אמנם במקצת, אך יפיו עוד שמור היה כבתחילה.

יוסף נגש לתמונה ונשאר עומד לפניה רגעי מספר. הצירוּף הבולט של רימונה עם פרחי הצפורן שלה בתוך התמונה “אשת המחרת” העסיקו את רוחו.

רוח בטחון ושלוה של גבר ורוח דכאון ועצב משלוּ בו בערבוביה.

 

פּרק שבעה עשר: הַקְּרָב    🔗

ושוב חלף שבוע. יוסף הלך הלוך והחלים. בימים כתקונם היה יכול כבר לצאת לעבודה, אך עכשיו, בשעת יסורי הנפש וענויי הרוח, לא היה הכוח בידו להחזיר את מרוצת החיים למסלולה. בפחד הביט וראה, שעם שובו לחיים ולבריאות, הולכים הרהורי הספק ונרדמים בקרבו, פצעי הנשמה מגלידים ומעלים קרום ושוב דומה עליו העולם כמישור. אולם היו שוב רגעים והמישור נהפך לדרך חתחתים, לסלעי זוועה ותהומות פחד. מישור? ואותו השעוּל, כשד זעיר, המתגנב ובא ונכנס בין שעות השלווה, האם יתן לו מנוח ושכחה? כן, הדבר לא חלף ולא עבר. ורק חולית כאב אחת היתה זאת בשרשרת הענויים שעליו להיות כבוּל אליה כל ימי חייו. עליו לשאת את נטל הגורל, אך אַל לו להטיל אותו גם על איש זולתו. אולם מאין יקח את הגבורה הנפשית, הדרושה לו לשם וותוּר על אושר החיים ועל האהבה? אי מקור הכוח הזה בלבו?…

אולם בבואו לעשות את חשבון נפשו הרגיש פתאום, כאשר לא הרגיש עוד אף פעם, כי אפיו השתנה הרבה על-ידי המגע עם רימונה. הוא התגבר הרבה על הרפיון שהיה תוקפו קודם; הוא התחזק והתחסן. על-ידי ידידות זו הרהיב בנפשו עוז לסיים את היצירה, על-ידיה נעשו החיים כדאיים לו יותר, ראויים לו יותר.

האם יעמוד לבו בו גם לנתק ידידות זו, כפי שצווה עליו השכל? האם יעמוד לו גם בזה כוח אפיו, שנתחזק על-ידי ידידות זו? יוסף חש בטרגיות שבדבר: היה עליו הצורך להשתמש בתוצאות הידידות הפוריה הזאת לצאת נגד ידידות זו עצמה. וידידות זו הרי באה לו בהיסח הדעת לגמרי. לא דבר מחושב היתה זו, אלא מין הופעה נפשית, שחייבה את כל מה שבא אחריה. אי-אפשר היה לראות את רימונה ולא לזכרה – לזכרה ולא לאהבה. היעמוד לו הכוח לקרוע את חוטי האהבה?

הקרע הנפשי הלך הלוך ורחב, סס הספק כרסם את הנשמה. לנסוע מכאן ולוותר? אך האם קיים בכלל בעולם וותוּר כזה – על היקר ביותר שבחיים מתוך רצון חפשי? וותור על היש מפני העתיד לבוא, מפני הצפוּן בחיק העתיד?

הוא נזכר בעצות הפילוסופיות שהשמיע פעם לאברהם באחד הערבים. חא! הוא, המדריך את זולתו, יהי-נא חכם וידריך את עצמו. אברהם – – מה היה אומר הלה למצב שהתהווה?…

בשעה שהספק כרסם את לבו היה יוסף משתמט מלהפגש עם רימונה. מי יודע, אולי הבינה גם הנערה, כי מוטב לה להמנע מפגישות בשעות המשבר. וטוב היה אז ליוסף לצאת אל מחוץ למושבה, לסוכת השומר הדלה שבשדה האבטיחים, לחדור לתוך השתיקה הנפלאה של הטבע, לשכב אפרקדן ולהטביע את מבטיו אי-שם גבוה בבלתי מוּשג ובמופלא. עוד מעט ויאסף כל יבוּל המקשה ולא תהא עוד הסוכה עם השומר, ועל-כן טוב לבוא שמה עכשיו, כל עוד הכל נמצא ועומד על כנו, כבתחלת הקיץ.

מלים מעטות החליפו ביניהם הפעם יוסף והשומר, ואחר-כך התמתח יוסף בפנת הסוכה והשתעשע בזרדי אקליפטים יבשים עד ששקשקו עליהם. השמים, אשר עוד בצהרים בהירים היו וכחלחלים, התכסו בעננים כבדים, ואלו רדפו את אלו, ועוד אלו הולכים וחדשים באים ונראים באופק. אך הרי גשם לא יתואר בחדשי הקיץ הללו.

– מה פתאום? – שאל יוסף את השומר בהצביעו על העננים.

– הנילוס – היאור הקדוש – –

כן! והוא לא זכר כלל. הן השתפכות הנילוס חלה בזמן הזה בערך, והנה התכסו גם שמי הארץ בעננים ללא גשם, התכסו וחזרו והטהרו. כן! היאור הקדוש משתפך. וכך בשכבו סרוח על האדמה, כשהוא נשען על מרפקיו, נישא יוסף בדמיונו אל גדות היאור הגדול, אל השדות המרווים מים, אל עולמות זרים, מופלאים ואגדיים…

טוב היה לחיות. טוב לחשוב ולהרגיש, כל עוד הדברים מוצאים הד בלב. לחיות! לשמוע את צליל קולו של האדם, וגם את קול זמזוּם היתושים; לראות את האופק הגדול, רחב-הידים, וגם עלה-עשב קטן, הנדף ברוח.

והנה בא הערב. השמים התבהרו ונהרו בכוכביהם הרבים. יוסף התבונן סביביו. השומר שכב על גבו, ידיו מתחת לראשו ועיניו נעוצות בחלל הגבוה. במה יהרהר עתה השומר? אפשר תוהה הוא על מספר הכוכבים, אשר רב הוא מסכום הגרעינים שבכל אבטיחי-העולם?… ואפשר חושב הוא על הוד אלוהים, שברא עולם מופלא שכזה…

אף הוא, יוסף, הפנה את מבטו למעלה. לאבדון! האם יש דבר נפלא בעולם מאותם שמי הקיץ המכוּכבים, מאותו נתיב האור, שכאד בהיר הוא נתון על המסווה הכחלחל, הרקוּם נקודות אור… ואותו הכוכב בקצה השמים, המעפעף באור אדמוּמי, פעם ירקרק-מימי, ופעם אדום-ארגווני, כמו עין של חיה שטופת-דם ומלאה תאווה…

והנה נראה גם הירח. הערב נראה רק חצי כדורו, חרמש נאה ומזהיב. הוא בא מעבר לממלכת ההרים, שהשחירה עכשיו, בלילה, איתנה ומוצקה בקיומה. ההיה עוד ספק בעולם שיוכל לעמוד בפני עצמת הרים זו? והקיים עוד בעולם הרהור יאוש, שלא יחלוף למול כפת זוהר זו?

יוסף לא ידע לענות. אך זרם של חום ואהבה עבר פתאום את לבו, עבר עבור ושטוף והתפשט בכל גידיו ואבריו.

– חיים, חיים! – זעק כל גופו. – לחיות, לחיות! – דובבו בלי הרף שפתיו. האפשר שלא לחיות?…

כשהחליט יוסף להתחיל בעבודה לא היתה העבודה בנמצא. על אי-אלו עבודות קשות שנמצאו מוכרח היה לוותר, ואחרות לא נמצאו עדיין, הואיל ובכלל רע היה מצב העבודה בכל המושבה. והמצב דחק. לא על הגרעוֹן עמד עכשיו יוסף. הוא עיף כבר מלעשות ולחזור ולעשות את חשבון הגרעון שלו. לא, עכשיו עמדה לפניו שאלה של השגת אשראי, עד שיתחיל לעבוד. הרי אי-אפשר היה להרשות לרימונה, שתוציא את כסף עבודתה עליו. עבודה! יש להשיג עבודה… וכאן תקוע המסמר! אולי יתברר עוד דבר-מה בסוף השבוע. הבטיחו לו…

עתה ישב יוסף בחדרו והרים את מבטו מעל לספר הקריאה. יש שבולע האדם שורה אחרי שורה, חלק ובשטף עוברים לפניו דפים שלמים ובאותו הזמן טווה המחשבה את הרהוריה, טווה אותם אגב קריאה. מה זה קרא עכשיו? לא זכר… הוא זכר רק את מחשבותיו על העבודה. כן, אולי בכל-זאת יתברר דבר-מה בסוף השבוע…

הוא הסיע את מבטו הלאה לעבר דלת החדר. זו היתה פתוחה רק מעט ודרך הסדק הצר נפלה מבחוץ קרן אור ישרה ובהירה. בקו האור הזה רבוּ החרגות – אותם גרגרי האבק הפורחים והנראים באור השמש הבהיר. יוסף השווה את מקום האור לשאר חלקי החלל. לא, רק פה, בקרן האור בלטו החרגות ובשאר מקומות החלל נעלמו מהעין, אבל גם שם היו באותה המדה שהיו במקום שעבר קו האור. הוא החזיר את מבטו לסדק האור: כמה גרגרי אבק פורח! והפרט הזערורי הזה זעזע את כל לבו. העין, וכי מה רואה העין?! כמה דברים לאין שעוּר סמויים ממנה, כמה רבבות מתגים שאינם נראים כלל, נמצאים סביבנו. כמה רבבות חידקים משליך הוא עצמו בכל נשימתו, עם כל שעול קטן. חידקי מחלה, מתגים לאין מספר – זוועה! הוא הפנה את ראשו מעל הדלת, שלא לראות את רבבות גרגרי-האבק. אך המחשבה עליהם לא נתנה לו מנוח. חידקים, חידקים לאין מספר, לאין סוף! ביום ובלילה, בכל נשימה קלה, בכל מלת חבה המוצאת מהפה…

טירוף שגעוני תקפוֹ. לעזוב הכל, להשליך הכל מאחורי גוו, לברוח ולהעלם! לחיות רק עם עצמו, לבדו ויחידי! אהבה? וכי מהי האהבה? אך בבואת חבה החוזרת מגוף אחד אל השני ומעוררת בו הד, אך בהעדר אחד הצדדים יעדר לאט לאט גם ההד, הוא ילך הלוך ורפה, עד אשר יאפס כולו… לברוח, למחוק במחי-יד אחד את כל התסביך. לברוח ולא לשוב כל עוד תרחף סכנת הקרבה ביניהם, כל עוד לא יהיה הוא השליט היחידי על עצמו. – – כן, כך היה עליו לעשות עוד קודם, יעשה לפחות עכשיו את הצעד הזה, ללא הסוּס. עכשיו!

ראשו קדח. הוא יצא החוצה לשאף קצת אויר. בלי משים הובילוהו רגליו לעבר המקשה, מקום טיוליו בתקופה האחרונה. ימים מספר לא היה שם ופתאום שמח כי ישוב ויראה את השומר, את הכבשה ואת הסוכה הדלה. הוא זרז את עצמו והחיש קצת צעדיו בהתקרבו אל השדה. מה מבקש הוא שם בעצם, חשב אגב הליכה מהירה. גם לעצמו לא ברור היה הדבר. אפשר בקש הרגעה רגעית, להחליש את כוחה של החלטת העזיבה? אולי, אבל עכשיו עסוק היה בחפוּש שביל בשדה, שיקרב אותו אל המקשה. כך! עכשיו עליו לעלות על רמה זו וישתרע לפניו שדה האבטיחים. בריצת נער קפץ ועלה על הגבנוּן. עלה ועמד כתקוע על מקומו. כפופה לארץ עמדה לפניו הסוכה – מרוחות הלילות האחרונים. השומר לא תקנה עוד, כי לא היה לו עוד צורך בה. נאסף היבול. על גבי גמלים הרבה עמסו את האבטיחים והורידום מהמקשה. הגיע סוף העונה. האחרית באה, איפוא. רק פה ושם היו עוד ערימות בודדות וקטנות, המחכות לתור האספן.

משום מה התכווץ לבו של יוסף למראה שלפניו. הסוכה הכפופה והרעועה, העומדת עגומה ועצובה על המקשה הריקה, נראית לו כסמל אחרוני ימיו…

אם כי גברה עוד המועקה בקרבו, בדרכו מן השדה, ניטל בכל-זאת עוקצה של הבעיה הכאובה, שהשתלטה קודם עליו. מתוך שלווה נפשית חשב עכשיו על הצורך לעזוב את המקום לימים מספר, ושם, במרחק-מה מהמושבה, ישקול ויחליט על העתיד בקור רוח ובדעה צלולה. הוא יאסוף את פרוטות המזומן האחרונות, יסע העירה, ישהה שם כמה ימים ויראה…

בצעדו לאט לאט בשביל המקשה המבודד, בחזירתו לביתו, נלווה אליו ודבק בו מעצבו של הסתיו העגום…

העיר המתה כרגיל. אותו קן הנמלים, הנמהר והנחפז תמיד. עוד בהמצאו בתוך האוטו, שבו בא מהמושבה, קפצה לקראת יוסף האוירה ההומיה של העיר, שהשכיחה כמעט מלבו את כל סבך המחשבות המעיק. מהזמן שחלה, ועוד קצת לפני זמן החלותו, לא בקר יוסף בעיר והורגל כבר לשלות הכפר עם החיים השקטים שבו. אי-שם, כנראה, מחוץ לכפר המבודד, לא עמד נחל החיים הזורמים, המה וגעש, הלך והתקצף. העיר המתה ונשמה ללא לאוּת.

יוסף ירד מהאוטו כלתוך עולם חדש – עולם של חיים אחרים ומחשבות אחרות. שום דבר לא תבע ממנו פתרון. הכל היה ברור ופשוט. כאלה הם החיים, הכנס גם אתה לתוך המערבל! ויוסף נכנס לעיר והתערב בין העוברים והשבים ברחובות ונסחף עם הזרם.

לאחר זמן-מה חשב על מקום-לינה. הפעם אין לבטוח בנסים. צריך למצוא איזה מלון זול. איזו מטה צרה – מקום לינה צנוע, ובלבד שלא יחזור עוד כמקרה עם האופה בקיץ של אשתקד. אשתקד! כמה חלומות פורחים, תקוות מזהירות לווּהוּ אז העירה?! היה חלום של יצירה, היה זיו של עולמות קסם, היה גם החדוּד החריף של אברהם וחיים ללא דאגה! אמנם יחפים היו הימים, אך ערבים ומלאים חדווה. אין התופעות קיימות אלא בצורה שהאדם תופשן ומשיגן, בצורה שהאדם מצייר אותן לעצמו בחדרי נשמתו במכחול דמיונו. והוא, יוסף, צייר לעצמו אז את החיים כגלוי מופלא של העולם כולו, עד כי לא יוכל כשרונו של האדם להשיג אף את החלק הקטן ממנו, מן הפלא… עתה חלפו החלומות, גזוּ אורות הקסם. עתה, מה נשאר לו עוד עתה לעשות?…

– בבקשה, בבקשה, רק היום! – יד קטנה הגישה לו נייר צבעוני, ויוסף דחה בלי משים את היד. נער תימני קטן היה זה, שחלק מודעות ברחוב. מיד התחרט יוסף על מעשיו. ודאי נחפז הנער לחלק את המודעות, כדי להרויח את פרוטותיו. הוא פסע שתים שלש פסיעות גדולות, השיג את הנער ונטל מידו את הנייר המוכן לכל עובר ושב. הנער הכירוֹ, כנראה. הוא נעץ בו עינים בוערות, משתוממות ותמימות. אבל יוסף נפנה מהר, מעך את הגליון בידיו מבלי לקראו והשליכו על הכביש:

– כך!

בעצם על מה זה הרהר קודם? אה, כן, צריך למצוא מקום לינה. הוא פנה לאחד הפרברים, בקש ושאל, חזר ובקש, עד שמצא את המבוקש. מטה קטנה, אחת מחמש שבחדר צר וארוך. אין דבר, הרהר לו, בלבד שלא תעלה הרבה כסף. הוא שלם למפרע, השאיר את המעיל על המטה וחזר שוב לרחוב. היום התחיל לערוב. זרם חדש של אנשים שטף על פני המדרכות. אנשים חוזרים מהעבודה ואנשים יוצאים לטיול של בין הערבים. ערב רב של צבעים, מלבושים ודמויות. יוסף החליק את מבטו מההולך לפניו אל ההולך מצדו ומשניהם לדרך הנסיעה. הנה סוס יחיד בתוך עגלת-משא עירונית, והנה סוס בתוך רתמה מקושטת שפעמונים דקים מסביב לה, המצלצלים לקצב דהירת הסוּס. והנה אחרי עגלה הולך ומחליק אוטו מצוחצח, המבריק כצעצוע חדש של ילדים.

הרחוב רעש והמה, עד כי אפשר היה להסיח את הדעת מעל כל דבר מענה ומטריד. אך יש שהיתה רוח אחרת עם יוסף. אז נדמה לו, כי תנועה זו, השטנית, התחלתה אי שם בתאי מוחו הבוער והנסער ומשם הם נמשכים לעבר הכביש והמדרכות, לכל העיר והעולם כולו. מה המה כה במוחו זה הקודח, מה כאב שם? כשהוא כפוּף במקצת צעד כך, שקוע בהרהורים, עד בואו לרחובות הים.

ערב היה כבר. פנסי העיר הודלקו. מרחוק, בסוף רחוב הים, רעשה והמתה התהום השחורה. יוסף לא אהב את הים בלילות ללא ירח. כעולם שחור ואפל היה נראה לו אז הים, כחיה איומה הנוהרת והשואפת להחריד. אולם הפעם ירד אל הים, כי רדוּף היה כולו אי-מנוחה.

הוא ירד לחול, לצד השקט של חוף הים, במקום שלא טיילו אנשים בשעה זו. שם ישב ונעץ את מבטו במרחק הבלתי-נתפס. מצד הנמל נקרעה קבוצת אורות נוצצים והוסעה לתוך העולם האפל. יוסף עקב אחריה בהתרחקה יותר ויותר מעל אורות הנמל הרבים. אניה היתה זאת, שהפליגה לאטה בלילה. רעשה לא נשמע וגם גופה לא היה נראה בחושך, ורק פנסיה נראו כאי אור בודד בלב הים. שם, הרחק הרחק, באופק השחור, נצנץ כוכב זעיר, רסיס אור קטן. ודאי גם זו אניה, המתקרבת אל החוף ויריעת חיים על תחתיתה, אנשים זעים ונושמים, מדברים והוגים מחשבות…

געגועים סתומים תפסוהו, געגועים לבלתי-ידוע וללא-מושג. ראשו קדח שוב. בתנועה אחת, פתאומית קם, וכבורח ממקור התלאות פנה מהר לעיר, לפרבר, למקום-לינתו הנדח.

כשניעור יוסף משנתו היו עדיין ארבע המטות השכנות עמוסות בני-אדם ישנים ומכוסות שמיכות, ורק ראש פרוע שער בלט מכל אחת. הוא קפץ מעל מטתו, התלבש מהר ויצא אל הרחוב.

מעשה פלא והוא הרגיש את עצמו כל-כך קל וחפשי היום, עד כדי רצון לשיר ולהתהולל כנער. גם מזג האויר היום סייע לכך. היה בהיר בחוץ, לא חם ביותר, שקוף ויפה. כלוח כחלחל מקומט אך מעט מן המעט הזהיר הים מהרחובות הקרובים אליו וגם עכשיו ירד יוסף לחופו. הפעם מתוך רוח חדווה, קלה ומשעשעת, כאותה האדוה, תנועת הגלים הקטנים, שעל פני הים…

אם כי השעה היתה מוקדמת עוד, רחצו כבר אנשים בים. אף יוסף השתוקק עכשיו לטבול ולרחוץ במים. מתי זה רחץ בפעם האחרונה? כן, רק טבל אז בים, באביב, באותו הטיול הנפלא עם רימונה. הוא ראה שוב בעיני רוחו את כל הטיול על הכרמל ולאורך שפת הים וגעגועים עזים תקפוהו לאותם הימים שלא יחזרו עוד. האמנם לא יחזרו עוד לעולם? ומה היה לוּא חזר, ללא חשבון רב, ללא חטוּט מופרז, לוא חזר לקחת מהחיים את אשר הגישו לו, את אשר היה עליו לקבל מידם? – – ואולי – אולי דברים שלא כהויתם צייר לו דמיונו הרגשני, אפשר אין הענין כל-כך חמוּר! כמה הרגיש את עצמו היום בתוך הים חפשי, קל ובריא! וכי למה זה לא ישוב, על אף הכל! לירוק על החשבונות הקפדנים, על הכל ולחזור אל החיים, אל רימונה – –

רימי – – הד שמה היה עכשיו בשבילו טל אורות בערפל יסוריו. האמנם רק שלשום ראה אותה בפעם האחרונה? ולוֹ נדמה, שדורות הפרידו כבר ביניהם. נצח.

בחשבו את מחשבותיו אלה התלבש שוב וחזר על המדרכה. נשכח כל מה שסביבו והוא התהלך כשהוא שקוע כולו בתוך עצמו. שמא באמת אין לחטט עוד, אין להתענות, אלא לחזור אל – – רימונה…

לפתע הרגיש ברסיסי מים, טפות זעירות, הנופלות על ראשו ופניו.

– מה?! גשם ביום בהיר כזה? – מבודח כמעט הרים את ראשו כלפי השמים והסתכל בהם בתמיהה. אך מיד התברר הדבר. היה זה גג של בטון חדש שהושקה זה עכשיו ורסיסי-המים נזלו והתמוללו והתבוללו עם הרוח הקלה. יוסף חייך לעצמו. היתה לו הרגשת נועם מוזרה מהרוח הקרירה והלחה ובצעדים רחבים המשיך את דרכו לתוך העיר. מחנות אחת בקע קול של שיר לכת עליז וצוהל ויוסף מצא את עצמו לפתע כשהוא מכוון את צעדיו לקצב המנגינה. לעזאזל! הרהר ונפנה לסמטה צדדית כדי להמלט קצת מההמולה העליזה שמסביבו. לעזאזל! חזר ובטא את המלה כמעט בקול רם. הוא השתדל להשתחרר מהעליצות הפתאומית ונסה להתקרב לנקודת הכאב. ובכן אינו בנמצא כלל מעשה גבורה, מעשה של הקרבת עצמו, אלא בספוריהם של הסופרים? איש לא וותר עוד על אשרו מתוך רצונו הטוב. צער תקף אותו לרגע. צר נעשה לו משום מה, מבלי לדעת מדוע.

אך כעבור זמן קצר כבשה את לבו שמחה פנימית, עליזות אין קץ, עד שהלב אמר לעבור על גדותיו: לחזור, לחזור! למגר את ערפד הענויים, להשתחרר ולשוב – –

באוטו התנהלה שיחה. יוסף הצטרף אליה והשתדל להוסיף לאשה מעט עצים וגחלים, שלא תכבה. טוב היה להסיח את הדעת מכל ולשוחח על דברים של מה בכך.

– השנה? האביב היה מוקדם וגם הגשמים יקדימו. עוד מעט ותפסק ההשקאה בפרדסים.

– מזבלים כבר בהרבה מקומות.

– כן, מזבלים כבר.

הלהבה התרוממה רגע וכבתה מהר. עכשיו הגיעו לאחת התחנות והאוטו עמד. מוכר גזוז הכניס בקבוקים עם כוסות והכריז על סחורתו:

– קרים, קרים בבקשה! – הרבה מן הנוסעים פנו אליו לרוות את צמאונם. יוסף התכנס בפנתו וכולו הרהור אחד: לזוז כבר מכאן! לנסוע ולהגיע סוף סוף למושבה. שוב לא הכל היה בסדר. ההתחיל מחדש דבר-מה להסס בקרבו? לא, יוסף לא יכול היה לעמוד על זה, יותר מדי עיף היה ממחשבותיו, שיוכל לבחון את כל רגשותיו. אך ברור היה: עוד לא הכל

בסדר בקרבו, עוד לא הכל בא על מקומו בשלום. נקודה אחת קטנה, זערעורת, להטה עוד בקרבו, נקודת הרפיון.

בהתקרבם למושבה בקש יוסף לעצור את האוטו והוא פנה דרך שביל צדדי לשכונתו, שלא לעבור את רחובות המושבה. עד הערב לא רצה לראות איש. מוטב לו להתבודד בחדרו, עד אשר תחזור רימונה מהעבודה, לפנות ערב –

מרחוק נראו שתי דמויות, של אשה וגבר. הם טיילו בצעד מדוּד. ודאי מסיירי קרקעות לשם קניה הם. מתוך הרגשת הנוכחוּת של אדם זר בסביבתו, הפסיק יוסף את הרהוריו והחיש את צעדיו, כדי למהר ולעבור את המטיילים. הוא התקרב במדה זו, שהיה יכול לראותם ראיה נכונה. הגבר, מראהו כאדם בא בשנים, עם שקי זקנה מתחת לעיניו, צעד צעד חלש וחולני. פתאום תקפתו התקפת שעוּל חזקה, וזע ופרפר, רקק ונשם בצפצוף חד ולא יכול היה להרגע. יוסף העביר את מבטו על האשה. היא נראתה צעירה מהגבר. בת הגיל המסוכן, בערך, של ראשית הסתיו בחיי האשה. היא הקדימה את בעלה (בעיני יוסף הצטירו השנים כזוג) בצעדי מספר, כרוצה להתרחק ממנו. יוסף ראה בעיניה ובארשת פניה הרגשת דכאון, שעמום החיים וקוצר רוח מדכא. מדי פעם בפעם היתה זורקת חצי-מבט לעבר בעלה, שנסה בכל כוחו להתאפק מהשעול החזק שתקפו, והיתה נפנית מהר ממנו ותולה את מבטה במרחק. בעבור יוסף על ידה, נסתה להפגש במבטו, כאותם שני אנשים הנמצאים בדעה אחת לגבי השלישי בחברה, המטריד והמעורר גועל…

יוסף השתמט ממבטי האשה. הוא החזיר עוד פעם את פניו לצד הגבר. הלה עמד עכשיו על מקומו, החליק בכף ידו על חזהו, נרגע במקצת, אבל נשם עוד בכבדות.

המקרה, הקטן לכאורה, זעזע את יוסף והחרידו. הוא נפנה מהר מעל השנים ובחצי-ריצה הלך לדרכו. כמעט בלי כוח הגיע לחדרו, פתחו ונפל על המטה. היום היפה חלף. הכל נחרב ונהרס במחי-יד אחד. לא היו עוד חלומות יפים. נפלו הבנינים, רעועי היסוד, שתקנם רק לשעה מעטה.

הוא הסתיר את פניו בכר ונסה לשכוח את כל אשר ראה, אך כמישהו אחר בקרבו, שהתאווה תאווה רבה לקרוע את הגלד מעל פני המכה, חזר והגה בדבר. כאילו ראה אותו עכשיו לפניו נצב לעיניו אברהם, כמו שראה אותו באותו הערב, כשספר על הנשואין, בהשוותם למשולש. ופתאום ראה בכל אכזריות הדמיון למה עלולים לההפך בהמשך החיים אותם סימני החן של שחר האהבה. לא היתה עוד עכשיו שאלה של אידיאלים, אלא חשבון יבש ואכזרי של החיים: מה יקרה למחרת יום השכרון, לאחר תקופת הזוהר של שחר האהבה? מה יפה היה הנסיון שעשו שניהם, הוא ורימונה! רימי! אולם צריך לתת סיום נאות למה שהתחיל כל-כך יפה, סיום שלא יעוות את ההתחלה. צריך לדעת להפסיק, כדי שלא יעכיר ההמשך את מה שהוחל בטהרה וביחס ישר שבין גבר ואשה…

למוחו צפה ועלתה תמונת רימונה על הכרמל, בעת הטיול, כשאחזה בזאטוט הנחמד ויוסף ראה שוב את עיניה הקורנות ואת כל נשמתה היוצאת לקראת הפעוט. אך הן ילד אסור שיוולד להם בזמן מהזמנים – –

המחשבה הלכה ונקרעה לצדדים שונים. הרהורים כבדים וקרעי שרעפים. הראש המה ולבו פעם כעומד להתפוצץ. האמנם יבוא הקץ? – –

נסחט ומזועזע ממשבר נפשי חזק חכה יוסף בחדרו לשובם של השכנים מעבודתם. מעט מחפציו עמדו כבר ארוזים על-יד דלת חדרו, ומזוודה אחת, שמלא אותה לבנים וחפצים הדרושים לו ביותר, עמדה בקרבת מקום, לחוד.

פעמון המושבה צלצל לאות הפסקת העבודה. כעבור רבע שעה חזר אחד השכנים. יוסף בקש ממנו רשות להכניס את מעט חפציו לזמן ידוע אל פנת הצריף שבחצר ולמסור לבעל הבית כשיבוא, שהוכרח פתאום לעזוב את המקום וישוב עוד מעט ויקח את החפצים. השכן הסכים והוסיף, כי נערה אחת, זו שהית הרגילה לבוא אליו, כפי שנדמה לו, בקשה אותו אמש ובאה וחזרה ובאה פעמים אחדות לחדרו.

זאת היתה מכה חדשה להויתו החלשה. דמיונו צייר לו את כל זה בהתרגשות רבה. משום מה ראה אותה כחיה פצועה, כאם החוזרת לקנה הנשדד בהעדרה… ועכשיו, חזר הוא הביתה, כדי לעזבה לגמרי…

הוא לקח דף נייר ובהתאמצות רבה רשם על גבו שורות מספר, מלים מהכאובות ביותר שבלבו. הוא מסר את הגליון לשכן ובקש למסרו לבחורה כשתבוא לכאן הערב.

אחרי זה לקח את המזוודה ופנה לצד השני של המושבה והלך גם הפעם במשעולים צדדיים ובשבילים בודדים, שלא להפגש עם מישהו ועמד בדרך המוליכה העירה, כשהוא מחכה לאוטו.

והנה בא האוטו, הוציא קול צפצוף, נשם נשימה כבדה ועמד. יוסף עלה על האוטו, שחזר ורעד. הכל נזדעזע, ואף לבו של יוסף נזדעזע במעמקיו…

עתה בא הסוף.

 

פרק שמונה עשר: שַׁחַר הַיּוֹם    🔗

"– קודם לכן לא יכולתי לכתוב לך. אמנם ידעתי, כי לנצח יחשב בעיניך זמן שתיקתי. ואף-על-פי-כן שתקתי. רק עכשיו אנסה לרשום לך מלים מספר. לא הכל. את השאר תארגי לבדך.

עכשיו שעה מאוחרת אחרי חצות-לילה. שני מאכסני ישנים מזמן במטותיהם, אחרי יום-עבודה קשה ולפני יום-עבודה קשה. מנורתי אינה מפריעה להם ביותר. זכוכיתה מפויחת מאד. בחדר שוררת אפלולית ורק סביב המנורה נופלת הלת אור רפה. היא מספיקה לי כדי כתיבת השורות הללו.

מצב בריאותי טוב. בעבודה עוד לא הסתדרתי. אך הסכויים טובים.

הימים עוברים כאן עלי נסוכי אור מופלא, נוּגה וערב. ימים שלמים ולילות הנני לבדי, שקט ושלו עם עצמי. רואה דברים באור חדש, נדמה לפעמים: רואה אותם אף ראיה ראשונה. לאור זה רצוני גם להעביר עוד פעם את עטי על יצירתי. מובטחני, שאפיק ממנה רצון אחר-כך. לא אוכל להתאפק מלהעלות חיוך קל על שפתי בזכרי את ריצתי לסופר ולמוציא לאור. ולסימן טוב לי הדבר בעיני. ראי, הרי לא הרבה זמן עבר מאז ולי נדמה, שלא אני הייתי הלה. עכשיו טוב לי. עכשיו אין אני מחכה עוד להסכמות. עכשיו תוהה אני רק על האמת הפנימית שבתוכי ועל זו שביצירתי. ובאם אשיגנה – אדע שהשגתי הכל.

התחלתי להאמין גם במקצת ביעוּד. יעודו של כל איש מבין. על האדם העומד על יד גלגל חייו לתת ידו לשפור החיים, לשנוי ערכין. מנצחון על עצמו עליו לצעוד לקראת נצחון כללי. יש להתקדם צעד על יד צעד ואם גם כפות ידינו זבות דם.

הנני רואה, רימי, את ידך הענוגה והנני חש בפועל ממש את לטוּף כפך, איך אַת מעבירה אותה על דבלול שערי ואיך אַת מורידה אותה בלטוּף שערותי, לטוף רך וענוג, עד לצווארי.

– בעל-הדמיון הקטן שלי – ממלמלות בודאי שפתיך, רימי הקטנה, ושתי אצבעותיך הדקות לוטפות בדקוּת את עור צווארי.

– אמוּנת דמיון, רימי? אולי. אבל אין, לדעתי, התקדמות בלי אמונה בה. אמונה בלי הסוּס. זה הצו.

הנה חשבתי, רימי, כי אוכל לסיים את הדף הזה מבלי לנגוע בדבר, שלבבות שנינו תלויים בו בחרדה. לא עמדתי בנסיון. ואם כי כל נגיעה קלה מרעידה עוד את הגוף ומזעזעת את הלב לכל נימיו – עלי להגיד לך: אל לך להתרגש, רימי. עליך להבין, כי כל אשר קרה, צריך היה לקרות. לא היתה דרך אחרת. אלה הן תוצאות לבטי הקשים ויסורי הנפשיים בכל הזמן האחרון.

עוד יאיר אור אהבתנו, אור הימים המעטים, גם את הימים הבאים עלינו, ימי מצוקה ומועקה נפשית. ועל-כן טוב שידענו להפסיק את האור בעצם זריחתו. זה היה הכרח.

ועל הפגעים שהחלטה זו מביאה עלינו – נתגבר. נהיה-נא כאותם החסוּנים שבין הצמחים שהחמסין עובר על ראשם והם מוסיפים לצמוח ולחיות. השתיל הרך והרפה נבל ומת. אך האדם, כאותו עץ השדה עמוק השרשים ורחב הענפים, נושם עמוקות לאחר הפגעו ומתנער: עוד סבל אחד השאיר מאחריו והוא מתחזק ומתחסן. אוסף הוא כוחות חדשים לקראת חיים חדשים!

זה הוא נצחוני הראשון. נצחוני על עצמי.

והנני מנשק את עיניך ברוך והנני חוזר ואומר:

– כך צריך היה להיות – כל אשר היה.

אוהבך יוסי – "

אלה דברי יוסף דור במכתב היחידי, שכתב אל ידידתו רימונה. ואותיות הכתב נחרתו כבאזמלים יוקדים על לוח לבו.