יָצָאתִי לַשּׁוּק וָאֲחַלֵל אֶת קְדֻשַּׁת בְּדִידוּתִי,
שְׁאוֹן הַבְלֵי רִיק הֲמָמָנִי…
וַיִּדַּד מִמֶּנִּי גְאוֹנִי
וּמַגַּע הַחֻלִּין טִמְּאָנִי…
וּבְשׁוּבי לְנָוִי עִם נֵטֶל עוֹפֶרֶת בִּלְבָבִי –
וָאֵדַע, נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה!
הָאַלּוֹן בַּחַלּוֹן לֹא שָׂח לִי,
לֹא דִבְּרוּ הַצְּלָלִים בַּפִּנָּה…
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי וָאֵרֶא: בָּאֳרָחוֹת שׁוֹמֵמוֹת
הִיא תוֹעָה אִלֶּמֶת וְשַׁחָה,
מִתְאַבְּלָה עַל בְּנָהּ, עַל יְחִידָהּ,
שֶׁהִכְזִיב מִבְטַחָהּ.
וָאֶדֹּם מִמַּכְאוֹב… מִשְתַּתְּפִים בְּצַעֲרִי וְשׁוֹתְקִים
הִבִּיטוּ בִי כָתְלֵי אֲבָנַי…
וְאֵיךְ יְנַחֲמוּנִי? וּמֵתִי
עוֹד מֻטָּל לְפָנַי…
תרע"א