יָדַעְתִּי, כִּי עַמִּי לֹא יַעֲנֹד לְרֹאשִׁי עֲטָרוֹת:

שִׁירָתִי לוֹ זָרָה וּלְבָבוֹ לֹא יַעַן לִצְלִילָהּ,

נִחוּמַי לֹא נָזְלוּ עַל פְּצָעָיו בְּרִגְעֵי עֲבָרוֹת,

בִּמְצוּקוֹת יוֹם-יוֹם לֹא עוֹדַדְתִּי רוּחוֹ הַנִּלְאָה.

כְּעָלֶה עֲרִירִי הַנִּקְלָע עַל מֶרְחֲבֵי יַמִּים

מִסּוּפוֹת נִשְׁמָתִי נִסְעַרְתִּי אֲיֻמּוֹת-הָאוֹנִים;

כְּמֻכֵּי-תִמָּהוֹן בִּשְׁבִילִים אֲבֵלִים, נְשַׁמִּים

תָּעִיתִי, חִפַּשְׂתִּי לְחִידוֹת אֲפֵלוֹת פִּתְרוֹנִים.

חָטָאתִי! אַךְ תִּסְלַח לִי, עַמִּי, אָנֹכִי אֵדָעָה…

וְאוֹרְךָ כִּי יִזְרַח וּבָאָה הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה

וְרוּחֲךָ חָפְשִׁי יִתְנַעֵר מִגָּלוּת וּתְלָאָה –

תְּשַׁבֵּץ בְּזֵרְךָ גַּם דִּמְעַת נִשְׁמָתִי הַחוֹלָה…

תרע"א