לוגו
ריחיים של רוח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אותה שנה בא השר משה מונטיפיורי בפעם הרביעית לארץ, שלא היה יכול לשהות שנים רבות בנכר בלא שיבקר את ארץ-הקודש. געגועיו גדולים היו כים ולא ראה חיים אלא באספקלריה של ארץ ישראל, והיא דמתה לו כיפה בארצות וירושלים היתה עולה על ראש שמחתו. כשבא לרוכסי הסלעים שעליהם בנויה עיר-הקודש, וראה את החומה באבלותה, עצר בשיירה, ירד מעל גמלו, קרע את בגדיו, נפל על הקרקע ובכה בכי תמרורים. ביקשו מלוויו לנחמו במלים טובות ומרגיעות, אך הוא באחת: אם ירושלים בחורבנה – אין לי נחמה, אין לי נחמה…

אך משבא השר בין החומות וראה את צהלת בני-עמו שצהלו לקראתו, עבר ברחובותיהם שכובדו לכבודו ודרך בחצרותיהם שנוקו וקושטו לבואו – נחה עליו מעט דעתו והוא נדר בלבו שלא לשקוט למען ירושלים ולהקדיש לה את שארית חייו. ומששהה מעט בעיר וראה את העם בעוניו, את חצרותיהם החריבות, את מבואותיהם האפלים, את בתיהם הצפופים – נפל עליו לבו. הילדים היו חיורים, הנשים נובלות והגברים שחוחי-גב; עיקר פרנסתם על מתת-יד, אחד בצינעה ואחד בפרהסיה; זה מוועד כולל פלוני וזה מוועד כולל אלמוני, וכמעט אין איש החי על יגיע כפיו. אדיר היה חפצו של השר להושיע את בני עמו הנמקים בעוניים, אך כאן, בעיר שוממה זו, איך יוכל לעשות דבר? כבד היה עליו לבו של השר ומלא צער: היפרח מטה יבש?…

ראה השר שאין לפניו עצה אלא לפרוץ פרץ בחומות הלופתות את העיר ולבנות מחוצה להן בתי-דירה, להושיב שם מבני ירושלים ותת בידם אומנות שתפרנס את בעליה בכבוד, שאין ברכה שורה אלא ביגיע כפיים.

קם השר וקנה נחלת קרקע גדולה מחוץ לחומה על דרך חברון, נוכח הר הציון, שהאויר שם בריא ורוחות נועם נפרחים מן ההרים ומטהרים את המקום. היתה החלקה זרועת סלעים. חלקת הרים יפה; לרגליה השתרעה בקעת השוּלטן, מקרוב שגבה חומתה האפורה של ירושלים ומרחוק הכחילו ערפלי ים-המלח, שקופים ודקים כמשי. סבר תחילה השר ליעד החלקה לבנין בית-חולים, אך נמלך בדעתו, שאמר: לא החולים של בני עמי צריכים לרפאות אלא בריאים שבהם. התחיל מתקן תכנית לבנין בתי-מגורים ובתי-מלאכה, תנור לאפייה ובית-אריגה גדול, ואפילו ריחיים של רוח, שיושבי הבתים שיבּנוּ לא יהיו מוכרחים לכתת רגליהם לפנים החומות בשביל לטחון חיטיהם.

וגם איש יעד לו השר שיהא עוסק בטחנה שתיבּנה על הגבעה. ר' יעקב הטוחן היה האיש שהשר נטה אליו חסדו. לאמיתו של דבר לא היה ר' יעקב טוחן ממש, שלא היה כלל בעל-טחנה, אלא שנקרא כך על שום שהיה מביא חיטיהם של בני ירושלים לטחינה. בעת האסיף היו הבריות קונים חיטים בשוק התבואה ואוגרים תבואתם בבתיהם. היו צריכים לקמח, היו מובילים מן החיטים לר' יעקב הטוחן, שישב בחצר שבסימטת החנויות הגדולות ודירתו כּוּך לפנים כּוּך. כאן בחצר היה ר' יעקב ובני ביתו ואף נשים שכירות שוטחים את החיטים על טסי נחושת גדולים, מבררים, כוברים בכברה ושוטפים במים, לנקותן מכל אבק, ואחר כך שוטחים אותן על הגג ליבּשן. אז היה ר' יעקב עומס שק של חיטים על גב חמורו ומובילו לטחנת הסוסים של ישמעאלי, שהיה טוחנן בריחיים שלו ומחזיר הקמח לא-מנופּה. היה ר' יעקב מנפה הקמח בביתו בשבע נפות, סולת לחוד וקמח לחוד ומורסן וסובין לחוד, ומשיב כל המינים לבעליהם.

בר-לבב היה ר' יעקב ונקי-כפיים, עוסק במלאכתו באמונה, טוחן חיטיהם של עניים חנם וגומל חסדים בסתר. הוא היה חשוך-בנים וגידל בביתו נערה זרה. באורח מוזר באה הנערה לביתו, בעודנה תינוקת. כשפרצה המגפה הגדולה בירושלים והמות עלה בחלונותיה, כל בתים נסגרו מפחד וכלתה רגל מן הרחוב, נתנדב ר' יעקב הטוחן להיות מן הבאים בבתים שנגע אליהם המות, כדי להושיט עזרה לנפגעים. היתה הפורענות גדולה מאוד. לא היה בית בלא חלל, עד שאנשי ירושלים לא היו מספיקים לקבור מתיהם. נכנס פעם ר' יעקב לבית-דירה ומצא ילדה קטנה קוראת חליפות: אבא, אמא; אבא, אמא. שני ההורים שכבו במיטותיהם ולא היו משיבים לקריאותיה של התינוקת. גחן עליהם ר' יעקב ומצאם מתים, ועל פניהם חרותים אותות המחלה האיומה. נזדעזע לבו של ר' יעקב ונטל את הילדה על זרועותיו לנחמה. ביקש לה מקלט לתינוקת ולא מצא, שהיתה המשפחה חדשה במקום, מקרוב באה מעבר לים וקרובים לא היו לה בירושלים; ואפשר היה מוצא אנשים רחמנים שיאספו היתומה הפעוטה לביתם, אלא שהכל פחדו מפני המגפה ולא אבו לתת דריסת רגל בביתם למי שיצא מבית המות הנורא. רחץ ר' יעקב את התינוקת במים חמים, החליף כותנתה, גזז שערה ואספה לביתו.

– אפשר מן השמים הוא, – אמר לאשתו – שלעת זיקנה תהא לנו בת…

וכך נתגדלה הילדה בביתם והיתה לנערה יפה ובריאת גוף – נחמתו של ר' יעקב הטוחן. היא תלויה בו באהבה כבת והוא מפנקה ועושה רצונה כאב. בימי חול היתה טוחנת עמו חיטים ומרקידה הקמח בנפה, מנצחת על הנשים המערביות המבררות הגרגירים, שוטפת הרצפה ופיה אינו פוסק משירה. בשעת רצון נותן לה ר' יעקב פרוטה והיא שומרת עליה עד בוא העושים בלהטיהם לחצר הגדולה שעל יד שוק התבואה. כאן מתקבצים הצופים, משלשלים פרוטה לקופה, נכנסים בשער הברזל הגדול ועולים על הגגות השטוחים שמסביב לחצר. אחרי שכבר נאכלו הגרעינים וכל הבטנים פוצחו, מתחילים מעשי הלהטים: איש הולך על חבל מתוח מקיר אל קיר; אשה בולעת סכינים לתיאבון ומקנחת סעודתה בלהבות של אש, וילד מהלך על ידיו, ראשו למטה ורגליו למעלה – מעשי נסים איומים ונוראים, שהיו מלווים את חנה הילדה בשנתה לילות רבים. ובימי חול-המועד היה ר' יעקב נוטלה עמו בצאתו מעט לפוש מחוץ לעיר; יוצא עם הנערה לשער יפו ויושב על גבעת סלעים. ר' יעקב מעיין בספר והנערה מקפצת מסלע אל סלע, כעז פרועה שיצאה מדיר אפל לאור גדול, והיא נכנסת בשיחה עם ישמעאלים שהיו מבריכים את גמליהם לפתח שערי העיר, עד שהיה ר' יעקב קורא לה עם שקיעת החמה לשוב לפנים החומות בטרם ייסגר השער עד עלות השחר. אך ראש שמחותיה של חנה היה הנסיעה לקבל רחל. פעמים בערב ראש-חודש היה ר' יעקב מרכיב את הנערה על חמורו ויוצא עמה לדרך אפרתה, ליד בית לחם, מיד אחר תפילת שחרית. לאטם היו פוסעים, חנה רכובה על החמור ור' יעקב מחמר אחריה בכוונה ובלב מלא שמחה. העולם כחול ובהיר, השמש מברקת על הסלעים, צפרים שרות בכרמי הזיתים שעל אם הדרך וריחות חריפים עולים מן האדמה. בדרך עוצרים על יד מנזר הנכרים, הקרוי על שמו של אליהו זכור לטוב, נוטלים ידיים באגן שהותקן לעוברי-אורח ומרוים הצמא במים המתוקים והצוננים; ומששבה החיות לגוף הלאה הם ממשיכים את דרכם לקבר הקדוש והיקר.

ר' יעקב איש תם היה, ישר-דרך, וכל תשוקתו רק להיטיב עם הבריות ולגמול עמם חסד וטוב. פעם לפנות ערב, כשהיה ר' יעקב יושב על גג ביתו, נשען אל המעקה, שמע לפתע קול יבבה ובכי. מיהר לרדת לרחוב ומצא אשה ובתה משתוחחות, תולשות שערותיהן ברוב יאוש וטופחות על ראשיהן. שאלן לפשר דבר, השיבה לו האם המתיפחת:

– מחצית הנפוליון, מחצית הנפוליון, כל חלקי לחודש זה, כל פרנסתי… אוכל לפי התינוקות ושכר דירה… הלכתי מקופת הכולל והיתה מחצית הנפוליון בידי, ככה, פה… והנה בעברי כאן מול החצר ואבד לי פתאום המטבע… אויה לי, כל הוני וכל אוני… מחצית הנפוליון, מחצית הנפוליון…

מיד באה אצלו חנה ושניהם גחנו וביקשו את המטבע שאבד. הנערה היתה מגפפת ובודקת כל אבן ברחוב, כל כך אדיר היה חפצה להיות מוצאת האבדה; אך האבידה לא נמצאה.

אף שעדיין לא רד הלילה כליל כבר היתה הסימטה חשוכה, שקימוריה האפילו על האור. נכנס ר' יעקב לביתו, שהה שם שעה קלה והוציא פתילת שמן קטנה, סכך בכפו בעד שלהבתה וגחן על הקרקע. רק התחיל מחפש והנה קרא:

– הרי מחצית הנפוליון!

מיהרו אליו האם והבת, וחנה כמעט שדחפה את ר' יעקב בקפיצתה; בידו היה המטבע האבוד.

ביקשה האשה לנשק את כפות ידיו של ר' יעקב, אך הוא משכן בבהילות ומיד נכנס לביתו. האשה ובתה נתרחקו, כשפיהן מלא תודה ותהילה למוצא האבדה.

משחזרה חנה לביתה מצאה את ר' יעקב חורז במתינות אותיות גדולות על גבי דף תלוש מפנקס החשבונות; גחנה על כתפו וקראה: מי שמצא בכאן מחצית נפוליון ישיב המטבע ליעקב הטוחן ויקיים מצוות השבת-אבידה.

תמהה הנערה ושאלה:

– אבא, הרי כבר מצאת את המטבע?!

גער בה ר' יעקב ואמר:

– שטיה, אפשר אבד בכאן עוד למישהו מטבע של מחצית נפוליון?

והוא חייך בגניבה לתוך זקנו המכסיף…

בשעת ביקורו זה הרביעי של השר, כשפקד את עניי בני עמו וחילק להם מתנות לרוב, גונב לאזנו ממעשיו של ר' יעקב ומקורות חייו. נתרגש מאד לבו של השר וקרא ברוב התפעלות:

– זה האיש צפיתי לו! הוא ינהל את טחנתי ביושר, הוא יוזיל לעניים דמי הטחינה ואף יתן להם דין קדימה על עשירים, ויושיט ידו ליתום ולאלמנה – בו בחרתי להיות לי לטוחן!

ומשחזר השר לאנגליה ניגש מיד לבצע רעיונו על דבר טחנת-הרוח; קנה מכונות ושלחן לארץ בידי אומן מומחה, שיהא מנצח על המלאכה יבנה את הטחנה וילמד את ר' יעקב את עבודתה. תלאות רבּות עברו על המומחה ועל כליו עד שהגיעו לנמל יפו; ומשהגיעו לחוף תמהו איך יוכלו להעלות כל אותו משא על הררי ירושלים. אך לא אמרו נואש. שכרו מחנה של סבלים על גמליהם וחמוריהם וכך היו נושאים ימים רבים את הכלים הכבדים, אבני הריחיים וחלקי המכונה, צעד אחר צעד. בעמל וביגיעה רבה; עולים בשבילים ויורדים במשעולים צרים זרועי סלעים ומלאי טרשים, ולא היה קץ לפגעים, עד שזכו לבסוף לפרוק המטען הכבד על מגרש הטחנה בירושלים.

התחילו בונים את הטחנה, נדבך על נדבך, טבעות טבעות, עד שהקימו מגדל נישא, עשוי אבני גזית; הרכיבו על ראשו כנפיים פרושות, כבדות ונרחבות, שהיו צריכות לקבל את הרוחות ולסובב את אבני-הריחיים שהושמו במגדל, זוג על זוג – ארבע קומות.

מכל קצוי העיר באו לראות בפלא הבנין, יהודים וישמעאלים על נשותיהם וטפם. לא היה קץ לתמיהה ובלבות רבים אף רחשה הקנאה הרעה. אימה נפלה על בעלי-הריחיים הנכריים, שחששו פן תכרת מפיהם פת הלחם. אמור אמרו להם שטחנה זו, שכוחה מרוחות השמיים, תוכל לטחון לכל יהודי-העיר ואפילו ליתר יושביה, ומה תהא אחרית טחנותיהם? מיהרו והביאו קוסמים משלהם שיקללו את בנין הטחנה ולא יצלח לעבודה. קיבלו הקוסמים שכרם, עשו בלחשים ובהשבעות וארו את הבנין החדש. עתה הבטיחו לשולחיהם שלא תהא אחריתה של הטחנה טובה – רק יבואו רוחות החורף העזים ויפרוץ הסער בחומת המגדל, ישבר כנפיו ויפזר את שרידי הבנין לכל רוח.

אך למגינת לבם של הקוסמים ולתמהון שולחיהם הושלם הבנין במהרה, ובבוא הרוחות ונגעו בטחנה זעו כנפיה האדירות והתחילו סובבות וגורפות עמן בעוז את אבני הריחיים, שטחנו את החיטים ברעש גדול ובחדוה. ומשראו הקוסמים שאף רוחות הסער אין להם שליטה בבנין הטחנה והוא עומד שגיב כבתחילה, גמרו אומר שאין זאת כי השטן עצמו מסייעו ברוב כוחו וכל הטחנה כולה אינה אלא מעשה-שדים.

כל אותו הזמן היה ר' יעקב שקוע במלאכה יומם וליל. אמנם האומן האנגלי היה מנצח על העבודה והמוני פועלים ובעלי-מלאכה עמדו ועשו כל חפצו, אך ר' יעקב היה המכניס והמוציא, המדריך והמוביל; בלעדיו לא נעשה דבר והוא קיבל את כל הטירחה באהבה רבה, שלא בשביל השכר הסכים להיות טוחנו של השר, אלא בשביל שראה במעשה-הבנין התחלה של גאולה ואת השר כאחד שוע מימי קדם, שבא להקים הריסות הארץ, וכל שליחותו מצוה.

ובחצר החורבה, ברחבת בית הכנסת, היו יקירי ירושלים מסיחים במעשה הטחנה, אלה מהללים את פעלו של השר ואלה משתאים לפלא הבנין עצמו; אך נמצאו גם שלא היתה דעתם נוחה מכך, שהיה ר' יעקב ממעט עתה בתלמודו, אינו משכים ומעריב לבית הכנסת כבתחילה, ואינו מתחבר לשיחת חולין אחר התפילה, כנהוג. אף היו אומרים שלא נאה לו ליהודי ירושלמי, תלמיד חכם ובר-אורין, שיהא שקוע ראשו ורובו בגשמיות ויהא עוסק במלאכה כל יומו. ומשבא ר' יעקב לתפילה בציבור, משכוהו בשרוול, כיעכעו בזהירות ואמרו לו:

– במטותא מכם, ר' יעקב, אמרו חז"ל: ראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי…

כיעכע אף הוא והשיב להם במתינות ובלא כעס:

– במחילה מכם, מכובדי, קמח טחון אתם טוחנים; אמרו חז"ל: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים…

אך נשי ירושלים מילאו פיהן תהילה ולבן קנאה על המזל שנתמזל לו לביתו של ר' יעקב הטוחן; כלום יהא לה עוד צורך לזוגתו של ר' יעקב ללכת בעצמה עם מרדה אל האופה ולחכות לתורה עד בוש? וכלום יהא עליה לבקש בהקפה בשר במקולין כמותן? לא ישכח השר את עושי-רצונו ובודאי ימלא שקיו של ר' יעקב כסף ואבנים טובות. ומשהיו מזדמנות אצל האופה או בחנות של מכולת היו מסמיכות ראשיהן זה לזה וממתיקות סוד:

– לא טחנת-רוח היא זו להם, אלא יונה של זהב, ממש יונה של זהב. אשרי אדם הקונה עולמו בשעה אחת – זה ר' יעקב הטוחן ובני ביתו; אכן מתרחשים ניסים גם בימינו אלה…

ר' יעקב לא היה שומע כלום, כולו מסור לעבודה החדשה, וחנה טורחת על ידו בשמחה. עכשיו העתיקה המשפחה כולה את מושבה מן העיר אל מחוץ לחומות, לבית החדש שעל-יד טחנת-הרוח. בינתיים קם ישוב על המגרש שאצל הטחנה. בנינם של בתי-משכנות השאננים נגמר, ואף שלא במהרה נתרצו רבים לעקור דירתם מן העיר אל השכונה החדשה מפני חשש סכנה וטירחה – נמצאו בסוף עשרים משפחות מן האשכנזים ומן הספרדים שיצאו מן הסימטאות המעוקמות שבעיר הדחוסה וקנו להם שביתה בבתים החדשים. תחילה היו הדיירים החדשים מערימים; יוצאים ביום, שוהים בבתים החדשים שעות אחדות, ובלילה חוזרים ולנים בדירותיהם בעיר שבין החומות. ושוב עמדו הבתים החדשים ימים רבים שוממים מאין יושב, עד שהובטח לתת הדירות נחלה לצמיתות למי שיקבל עליו לגור בהן בתמידות. ענה הכסף את הכל וכיסו של השר נפתח; כל דייר קיבל תמיכה למחיתו והובטח לו שלא יוציאוהו מדירתו עולמית. התחילה החצר הגדולה הומה מרוב יושבים ושחוק של תינוקות גרש את שממת ההרים. שורת הבתים היפה, שקיר נסמך בה אל קיר וחלונותיה מסורגים שבכת-ברזל יקרה ומעקה גבוה עשוי עליה חריצים, כדוגמת חומת העיר שממול, משכה אליה המוני סקרנים שהיו מסתכלים במתישבים בעין של תמיהה ובאבק של קנאה: אפשר באמת שיהא ישוב קיים אף מחוץ לחומות…

והטחנה התחילה עתה לנשום רוח חיים. לאט לאט הפכה מבנין אבנים סתם לטחנת-ריחיים ממש. המגרש המה מחמורים עמוסים חיטים ומאנשים הפורקים שקים; מעלים השקים לקומה העליונה של המגדל, עומד ר' יעקב ושופך החיטים ללוע שמעבירן לאבני הריחיים! נטחנים הגרגירים אחת ושתים והופכים לקמח מעורב בסובין; בא תורן של הנפות והן עושות מלאכתן באמונה ואינן מניחות לקמח עד שנפרד לסולת לחוד ולפסולת לחוד, אם לפת נקיה ואם לפת קיבר, כבמתוקנה שבטחנות. ועד שיתמלא השק קמח אומר ר' יעקב פרקי תהילים, כך וכך פרקים לשק, כך וכך פרקים לשק; ואבק הקמח עולה ופורח, נאחז בקורות ודבק באבני הקירות, והשכבה הלבנונית הולכת ועבה והבנין הופך לטחנה ככל הטחנות. נבזק אבק הקמח גם בזקנו המלבין של ר' יעקב ובשערותיה השחורות של חנה, ואפילו עפעפיהם מכוסים אבקה לבנונית.

שנה ברוכה היתה שנתה הראשונה של הטחנה והשפע נאחז בכנפיה. כל אותה עונה היו רוחות טובים נפרחים מן הים, באים ומסובבים את כנפי הטחנה בלא הרף והבריות מביאים חיטיהם לרוב, אם מחמת כורח, שרחוק היה הדרך לעיר, אל טחנה של סוסים, ואם מחמת חידוש שמצאו בריחיים של רוח; בפרט שכאן, בטחנתו של השר, היה ר' יעקב מקבל חיטיהם של עניים בעין יפה, מוזיל להם מדמי הטחינה, מקדים תורם ואינו מקפיד עמם בזמן התשלום.

כיון שהכל הלך למישרים ופרנסה נתנה בריוח, נתן ר' יעקב דעתו על חנה. כבר הגיעה הנערה לפרקה, אבריה אברי אשה יפה, וסבר כי הגיע היום שידובר בה. לא היה קשה למצוא בשבילה חתן, אך ר' יעקב לא רצה לבחור אלא בבחור שיש בו תורה עם דרך-ארץ, כדעת חז"ל, ויהא עוסק ביראה ובמלאכה כאחת. גווה של חנה חזק היה להפליא; נוטלת שק של תבואה בזרועותיה ושופכת תוכו אל הריחיים – ולא רצה ר' יעקב שיהא חתנה מצומק כגרוגרת של ר' צדוק.

בראש-חודש היה ר' יעקב הולך לתפילה בעיר, לבית הכנסת של החורבה, כאשר הסכין כל ימיו. ראה שם בחור יפה וטוב שפאותיו מטופחות מעט, רכות וזהובות-שער. זה מקרוב בא הבחור מצפת, יתום מאביו ומאמו שנספו בעודנו תינוק ברעש האדמה הנורא שבעירם, כשנזדעזעו מוסדי הארץ ובתיהם של בני-צפת היו קבריהם. גונב לאזנו של ר' יעקב שעזב הבחור את עיר מולדתו כי לא רצה לחבוש כל ימיו ספסל של בית המדרש ובא לירושלים שתורה ומלאכה מרובות בה. לא יצא חודש וחנה היתה ארושה לו, למשה חיים הצפתי, והחתונה נועדה לזמן הקרוב.

כשברך ר' יעקב את חנה למזל טוב העמידה פנים סרבניות ואמרה שלא תלך לחופה אם לא תראה את חתנה פנים אל פנים. התחיל ר' יעקב משדלה בדברים רכים ומוכיחה שלא יעשה כן בירושלים עיר הקודש, – לשוא; הנערה עמדה בעקשנותה. לא הועילו גם איומיו של ר' יעקב עד שנעתר והבטיח בשפה רפה להתיר לה לראותו כהרף עין.

באחד הימים יצאה חנה עם אשת ר' יעקב למקום הטיול שבין רחבת מנזר הארמנים ושער ציון. לאיטן היו פוסעות, לבושות בגדי שבת, כשהן אחוזות התרגשות רבה. חנה מקמטת את שולי חולצתה, ממעכת הבד בכף ידה; וכשאשת ר' יעקב נוגעת בה להרגיעה – היא מתירה את הקמטים ומישרתם. פתאום ראו בין המוני המטיילים את ר' יעקב עם בחור צעיר בעל קומה, שפאותיו זהובות, כשהם פוסעים במהירות ואינם נותנים דעתם על הסביבה. דפק לבה של חנה בחזקה והיא לחצתו בידה, כאילו עמד לקפוץ מסוגרו; עמדה רגע מלכת ונתלתה בכתפה של אשת ר' יעקב. עד שנתעוררה כבר חלף ר' יעקב עם חתנה ולא נראו עוד; ניסתה למשוך אחריה את אשת ר' יעקב ולהדביקם – לשוא; בכל הדרך משער ציון ועד רחוב היהודים לא מצאה עקבותיהם.

ויום החתונה קרב. קרא ר' יעקב לכלה ונתן לה כסף שתקנה לחתן שטריימל וטלית ושעון עם שרשרת זהב, כמנהג בנות ירושלים ביום כלולותיהן, וקרא לחתן ונתן לו כסף שיקנה לכלה שמלת חופה רקומת משי וזהב, כמנהג בחורי ירושלים ביום חופתם.

היתה השמחה גדולה ביום החופה, שהיתה זו חתונת יתומים ובידוע שמצוה לשמוח בשמחתם. הועמדו הכלונסאות ברחבה שאצל החורבה, ואילו הסעודה הגדולה נערכה מחוץ לחומה, בביתו החדש של ר' יעקב שאצל הטחנה.

שבעת ימי המשתה לבש החתן חלוק של משי ושטריימיל שקיבל מן הכלה, וביום השמיני הניח החלוק והשטריימיל ונכנס ראשו ורובו בעסקי הריחיים.

תחילה היו דרכיו של האברך הצפתי דרכי נועם ושלום; קיבל בכּל מרותו של ר' יעקב, העביד עצמו בריחיים והיה עושה כל עבודה קשה; אך עד מהרה שינה מהלכיו והתחיל יוצא ממתינותו. לא עברה שנה והוא נטל שררה לעצמו, התערב בהנהלת העסק, לא היה נותן אימון במשקל החיטים ששקל ר' יעקב, והתחיל גובה בעצמו את דמי הטחינה. בזמן קצר הפך משה חיים הצפתי לגלגל הראשי בטחנה, ועל פיו יישק הכל. ר' יעקב לא היה ממחה בידו והחריש מפני דרכי שלום; הוא עסק במלאכתו כמקודם ועשה עצמו כאילו אינו רואה שחתנו מתנשא לשלוט עליו.

אך קרה דבר שהוציא את ר' יעקב מגדרו. משה חיים התחיל כותב לו בפנקס כל עבודה שנעשתה בטחנה; אפילו חיטים שהיה ר' יעקב טוחנן חינם, שהיו בעליהן עניים, או שלא השיגה ידם לסלק מיד דמי הטחינה – הכל רשם באותו פנקס מקומח, ארוך הדפים, שהיה מונח בתיבת-עץ נעולה ומפתחה קשור לשרשרת-הזהב שעל חזהו של משה חיים. יום אחד באו אליו לר' יעקב זקנים ואלמנות ויתומים, הרימו קול יללה ושפכו לפניו את מרי לבם: משה חיים חתנו בא לבתיהם ואיים עליהם שאם לא יסלקו במשך שבוע ימים כל חובותיהם לטחנה, יתבעם לדין, ירד לחייהם וירדפם עד חרמה. נתלקחו עיניו של ר' יעקב מבושה ומצער, יצא מגדרו ונתן קולו על משה חיים:

– מי ביקש ממך לתבוע חובותי מן העניים והאלמנות? איך מלאך לבך לעשות כדבר הזה בלא ששאלת תחילה את פי?!

נתן בו משה חיים עינים רעות והשיב במתינות קרה ואויבת:

– זקנתם ר' יעקב, וכידוע אין אדם חי לעולם. לא לכם בלבד שייכת הטחנה, ואם לא אדאג אני לעסק בעוד מועד, תהיו מושלכים בחוץ ככלבים, ואפילו השר בכבודו ובעצמו לא ירחם עליכם…

חנה ניסתה להתערב וביקשה לשים שלום בין הגברים, אך בעלה לא הניח לה ועוד גער בה;

– אשה צריכה לשקוד על קדירותיה, ובעסקי גברים אין לה להתערב.

זה לא כבר ילדה חנה את בכורה, וידיה היו מלאות עבודה – ולא התערבה בסכסוך הדברים.

ובטחנה כאילו נהפכה הקערה על פיה. נתקיימה בו בר' יעקב אמרתם של רעיו בבית-הכנסת ולא יכול לעשות מלאכתו קבע, שהרוחות לא היו באות בקביעות כדי להניע גלגלי טחנתו. היו מביאים לו חיטים בשביל מצה שמורה והשעה היתה דוחקת – היו השמים שקטים מאוד ועלה בעצים לא זה. באו הרוחות – לא היו חיטים באסם, שהעבירון בינתים הבעלים לטחנה של סוסים, כי ארך להם הזמן מאוד.

בבית-המדרש היו מלעיגים עליו על ר' יעקב והיו אומרים:

– ר' יעקב – ריחיים על צוארו, אם יש לו חיטים אין רוח, ואם באה רוח – אין לו חיטים…

כאילו מן השמים נלחמו בטחנה. באה שנת בצורת; הגשמים נעצרו ופסקו הרוחות, אפילו הבל קל לא נישא מן הים והשמים היו כחולים ושקטים עד יאוש. היה זה קיץ ארוך ומיגע; כבר עמדו באמצע עונת הגשמים וגשם אין. נתיבשו הבורות ואי אפשר היה להשיג נאד מים אפילו בדינר של זהב. בבתי המדרש עוררו לתשובה; בבית-הכנסת של החורבה תקעו בשופר בקול אדיר עד שזכוכיות החלונות נזדעזעו ועמן לבותיהם של המתפללים; אף ערכו תפילות אצל הכותל המערבי ועל הר הזיתים, והלכו לשטוח תחינתם על קבר רחל ועל קברו של שמען הצדיק, ואפילו ישמעאלים הכריזו צום של שלושה ימים ולא היו טועמים כזית אלא משקיעת החמה עד זריחתה, – אך השמים לא נענו ונשארו כחולים ושקטים עד זוועה.

וכך עמדה הטחנה בלא נשימה, שקטה ומיותמת, וכנפיה אבלות. בלילות היה ר' יעקב קופץ מעל משכבו, ממהר אל החלון, שדימה פתאום בשנתו כי הרוח משחקת בסדקי הבית – אך לשוא; השמים היו שקטים כמקודם, שער הרחמים ננעל.

והזיקנה קפצה על ר' יעקב והשחיתה את גבו. שוב לא היתה חנה יקירתו טורחת על ידו כבימיה הראשונים של הטחנה. באשר פנה שם נפל צילו האפל של משה חיים הצפתי, החולש על מגדל הטחנה ומבואיו. לא היה עתה ר' יעקב אלא כאותה אבן-ריחיים פגומה שהושלכה לפינה, מאחר ששוב לא תצלח לטחינה.

וכשפסקה לבסוף הבצורת והארץ נתברכה בגשמי זעף וסופה, והרוח בא בכנפי הטחנה והפיח חיים באבניה – נתעורר גם ר' יעקב ונתמלא רוח חדשה. אך לא היה זה אלא היבהוב חלוש של פתילה בכלות השמן במנורה. באחד הלילות נשאר ר' יעקב במגדל הטחנה להניע את כנפיה עד אשמורת הבוקר, שנשבה רוח טובה והרבה חיטים חיכו אותה שעה לטחינה. משה חיים פנה כה וכה, נעל את הקופה בתיבת העץ והלך עם ערב לביתו.

מששב בבוקר למגדל מצא את ר' יעקב חובק שק של תבואה, כאילו ביקש להרימו; עברה שעה קלה ואין ר' יעקב זע. ניגש אליו לנענעו ומצאו בלא רוח חיים. כל אותו הלילה סבבו הכנפיים בעוז והניעו את אבני הריחיים; אך הן טחנו לריק…

כשטמנו את גופו של ר' יעקב באדמת הר הזיתים ונושאי המיטה ומלוויה האבלים שבו לבתיהם, נתחמקה חנה בחשאי ועלתה לקבר הרענן. שעה ארוכה התפלשה בעפר התחוח ולא יכלה לעזוב את קברו של מציל חייה ומיטיבה, מי שהיה לה טוב מאב רחמן. רק עם שקיעת החמה פרשה חנה מן הקבר, אבלה וכושלת; מעמק קדרון התחילו צללים ארוכים עולים וכובשים את שיפולי הר-הבית; כל העיר נאחזה בשלהבת השקיעה, הוצתו המגדלים המיתמרים, וכיפותיה המעגילות קרנו; כאילו שולחה אש באבני הקריה והיא בוערת בין חומותיה האפורות ואיננה אוכּלה.

לא עברו ימי האבל ומשה חיים הצפתי ניגש למלאכה, שאמר: כיון שנושבת רוח אין להחמיצה. לא יכול לבלום את שמחתו שסוף-סוף בא הרגע שייחל לו בחשאי כל ימיו; עכשיו הוא אדון לטחנה ואין שני לו; הוא, משה חיים היתום הצפתי, שבנות טובים מאסו בו עד שהשיאו לו יתומה עלובה, עוד מעט ויראה להם לבני ירושלים עד היכן כוחו מגיע… וכשהיה מהרהר בכך – היתה ידו אוחזת בשרשרת הזהב שעל חזהו ואור זרוע על פניו.

ואף-על-פי-כן לא ראה בטוב. הטחנה היתה תלויה ברוח כמקודם והרוחות היו באים לרצונם; יש חיטים – אין רוח; יש רוח – אין חיטים, וחוזר חלילה. בינתיים נתרבו אף מחוץ לעיר טחנות-הסוסים, ואפילו פשטה שמועה שאחד עשיר עמד לבנות טחנה של קיטור והיא תקבור עד מהרה את כל הטחנות שבעיר. עשירים פנו לטחנות שטחינתן קבע ואינן תלויות ברוח, ועניים שוב לא היו פונים לטחנת-הרוח, שלא היו שועים כאן אל חיטיהם; מדמי הטחינה לא הופחת להם ושוב אי-אפשר היה לדחות את סילוקם כבימיה הראשונים של הטחנה, כשהיה ר' יעקב עושה בה כלבבו. וכך ירדו העסקים פלאים; למרבה הירידה נפגמו גם קצת מן הכלים והיה צריך לתקנם. משה חיים לא רצה להשקיע בעסק מכספו ודרש שהשר יחליף את הכלים בחדשים, מאחר שהטחנה היא רכושו ואין הוא, החוכר, חייב לשים משלו להחזקת רכושו של אחר. אך השר לא אבה להיענות לו, ששמע בינתיים על דרכו של משה חיים בטחנה ותלונות העניים הגיעו עד אזניו; ובכלל היה עתה השר סבור שאין לה תקנה לטחנה זו שבהרים, שאין הרוח מצויה בהם כל הימים כאצל הים, ואת הכלים לא תיקן.

אך משה חיים לא אמר נואש והיה מפריח שמועות שעוד מעט והשר יעשנו עושה דברו לא בטחנה בלבד אלא בכל בתי המשכנות כולם; ובינתיים היה סר לזלמן חלפן, השולחני שבעיר, שמושבו בקצה שוק הבשמים; בכוך צר שבחנות-אריגים, שקירותיו מעוטרים במיני מטבעות שנפסלה צורתן ושוב אינן עוברות לסוחר, היה זלמן חלפן יושב מבוקר עד ערב ועוסק בעסקי ממונות. אצלו היה משה חיים בא ולווה כסף בשטר, שעוד מעט וייפרע כביכול על ידי השר בכבודו ובעצמו. ומשפסק זלמן חלפן לתת בו אמונו וסגר בעדו את פתח כוכו – נעלם משה חיים מביתו ולא נודעו עקבותיו. נשארה חנה עגונה צעירה, ששני ילדים אוחזים בקיפולי שמלתה, ואלמנתו הזקנה של ר' יעקב תלויה בה בלחמה. משחלפו ימים ומשה חיים לא נראה, נסגרה על מנעול דלת-המגדל העשויה ריקועי-פחים, ובמרוצת השנים לא נודע אפילו מקומו של מפתח-הברזל הגדול והכבד, וכך אבד קול הריחיים מאצל הגבעה הנישאה.

חיים אחרים התחילו עכשיו בביתה של חנה. פתאום הוטל על כתפיה עול הפרנסה, ואין הפת מצויה ופרוטה אין לה לפורטה והחובות מעיקים, ואין היא יודעת מה תעשה. ולבד דאגת הפרנסה עוד בערה בלבה אש הקנאה והגעגועים על בעלה הצעיר, זהוב-הפאות, אבי בניה הקטנים, שנמלט מן הבית ולא שב. עתה יכלה להודות לפני עצמה: חייה לא היו קלים בביתו של משה חיים כל אותן השנים. ברגל גאוה משל בה, ומרה הטיל בה כל ימיו; אך היא סלחה לו. בשעות בוקר היה יושב לו ביחידות אל השולחן, פורס במתינות מלחם הסולת, מטביל פתו בתבשיל חם או במחבת של ביצים – ארוחה טובה משאכלו בני הבית; אך היא לא התרעמה עליו. בגדו היה טוב, עשוי אצל חייט יקר – טוב היה הבגד מבגדה; אך עינה לא היתה צרה בו. אדרבה, גאותה היתה עליו, על בעלה היפה, זהוב-הפאות. הכל היתה מקבלת באהבה, כי נפשה דבקה בו; וכלום יתכן ששכחה מלב ועזבה? כתולעת כירסמה בה קנאה סתומה; האם לא ישוב, לא ישוב?… והוא לא שב, ושמועה פרחה באויר שחמק לו האברך לאמריקה.

משהתחילה הדלות נאחזת בארבע כנפות הבית קמה חנה מאבלה, הבריחה מלבה כל מחשבותיה על בעלה, הטמינה בחוּבּה את צערה וחזרה לעיר שבין החומות. יצאו לקראתה ימי ילדותה הטובים, כשחצרו של ר' יעקב הטוחן היתה שופעת חמימות ובטחון; הסימטאות המקומרות, השוקעות ועולות עם ההר, יקרו לה עתה מאוד. בסדקים ובארובות שבכיפות-האבן נתלה האיזוב, והעשבים היו עולים בנקיקי הסלע. פה ושם היו שיות קשורות מלחכות את העשב היבש. מעולם לא נתנה לבה על כך שהיא אוהבת מעבּרות נפתלים אלה, והיא פסעה באהבה על ראשי האבנים הפגומות ועיניה מלטפות כל קיר נטוי וכל חומה שקועה וכל זיו מוצנע בצל, ופיה מרחש בתחינה: יפה פה, טוב פה, מתוק פה…

חזרה חנה לפרנסתו של ר' יעקב בתחילתו; סובבת בחצרות ובבתים, כמוהו בשעתו, מקבצת חיטים, מובילתן לטחינה בטחנות של אחרים ומחזירה הקמח לבעליו. ביגיעה ניתנה לה פרנסתה, שנשתנו בינתיים העתים והבריות היו קונים לעצמם קמח בחנויות של מכולת ולא רצו לטרוח בהכנתו כמקודם. אך חנה היתה קשת-עורף ולא הניחה מלאכתה, עד שלימים נתרגלו לה הבריות והיו נותנים לה חיטיהם מתוך שיגרה, וברבות הימים אף קראו לה על שם מלאכתה: חנה הטוחנת.

כשמתה אשת ר' יעקב עזבה חנה את הבית שעל-יד הריחיים וחזרה לגור עם בניה בעיר שבין החומות; קבעה את מושבה בסימטה מקומרת וחשוכה, שבסופה מבהיק פתח של אור והוא אחד משנים-עשר השערים שפונים למקום המקדש. קטנה היתה דירתה, כוך לפנים כוך, והיא שמשה לה בית מגורים ומקום מלאכה כאחד. מאין חצר נרחבת על-יד הבית היתה חנה מבררת את הבר ומנפה את הקמח בחדריה. רק לשבת היתה אוספת הבר בשקים ואוגרת הקמח בכדי-חרס גדולים, מכנסתם לפינת ביתה ופורשת עליהם סדין לבן; אף את מנורת השמן היא מדליקה – זו קערת הזכוכית החכלילית עם הפתילות הרבות התלויה בשלשלאות של נחושת – ומוסיפה מעט מים שיעלה בה השמן וידלוק בלא הפוגות כל שעות השבת. פעמים שהיא לובשת, לשמחתם הגדולה של בניה, את שמלת החופה היקרה, זכר לימים טובים, רחוקים. כך היתה עושה שבתה בצינעה ואינה מצטרכת לבריות.

חלפו שנים; בעמל ובטורח רב היתה חנה מביאה פת לחם לביתה; משחר עד לילה היתה סובבת עם חמורה בחצרות העיר כולה; לא היתה סימטה שהניחה, אפילו היה רחבה כדי מעבר אדם ובהמתו בלבד. הכל ידעו את פניה, כיהודים כישמעאלים, ואפילו הנוצרים שברחוב הטריפה לא היו פוגעים בה לרעה ומניחים לה לעבור אצלם בשלום, שלא כמעלליהם בבוא יהודי בקהלם. ואם עברה אצל הכותל המערבי, היתה קושרת חמורה בסימטת המדרגות, פורשת ביראה אל אבני הקודש, מגפפת להן לאבנים היקרות, מלחשת שלושה פרקי תהילים, מנשקת לחומה ושבה מנוחמת לדרכה. ואם קרבה לסימטת הכותל והיתה לה השעה דחוקה – היתה מכוונת כל גופה לעבר אבני הקודש, פורשת לקראתן כפיה בתפילה ונושקת לראשי אצבעותיה בדבקות.

וביום של צרה ופגע היתה חנה הטוחנת מכתתת רגליה אל מחוץ לעיר, לגבעה של טחנת הרוח; כאן, לפני אבני הגזית, של המגדל, היתה שופכת לבה העצב, מבקשת על חיי בניה ועל פרנסתם. בשעת ליאות גדולה ויאוש היתה נושאת עיניה אל כנפי הרוח – אך הן היו דוממות. שוממה עמדה הטחנה, אבלה באלמנותה, כמוה עצמה, נעזבה וחרבה, נשכחת מלב אדם.

כך עברו שנים וחנה חוסכת אוכל מפיה ואוגרת פרוטה לפרוטה; עד שקמה יום אחד לבקש לה מקום בשביל טחנת-סוסים. לא רצתה להיות סובבת בחצרות עד סוף ימיה ובכל לבה השתוקקה לרכוש לה טחנת-סוסים ולו גם קטנה שבקטנות. אך לשוא חיפשה בתחום העיר – לא היה כאן מקום פנוי ויפה לחפצה. בינתיים נבנו שכונות גדולות ויפות מחוץ לחומות וחנה מצאה את מבוקשה בקרן מאה שערים, בשכונה המפוארת שקמה זה לא כבר. ישמעאלי אחד, מחמוד אפנדי שמו, היה לו בית אצל השכונה החדשה ונתרצה להתקינו לטחנת-סוסים. אף לא ביקש כל התשלום מיד והסכים לחלק החוב לעשר שנים, והתחייבה חנה לסלק לו מדי שנה חמישים נפוליון, לבד דמי שכירה, כנהוג. נתנה לו השיעור הראשון בתורת דמי קדימה, והישמעאלי התחיל מתקין ביתו לטחנה. רק התחילו פועליו לסתור ולבנות באו אנשים לחנה ואמרו לה:

– אמת ששכרת את הבית אצל מחמוד אפנדי?

– שכרתי.

– וכבר שילמת לו חמישים נפוליון דמי קדימה כדי שיתקין לך טחנה?

– שילמתי.

– חבל על כספך, חנה, חבל מאוד. מצוה היא להזהירך: כל הונך את מניחה על קרן הצבי, פשוט רחמנות עליך…

נזדעזעה חנה ושאלה בחרדה:

– למה, למה?

השיבו כמגלים לה סוד כמוס:

– בודאי אינך יודעת שאברהם אמריקאי הזמין מכונות מפאריס ועומד לבנות טחנת קיטור גדולה הטוחנת מעצמה ואין כמותה בכל הארץ כולה. ואיפה יבנה אותה, את סבורה? כאן, במאה שערים דוקא!…

לא נתנה אימון בדבריהם, אך לבה לא ידע מנוחה. ומשתקפו עליה השמועות ואנשים רחמנים חזרו והתרו בה שלא תניח כספה על קרן הצבי, שכל טחנות-הסוסים שבעיר סופן שתעבורנה מן העולם בבוא אותה מכונת קיטור מפאריס – באה למחמוד אפנדי, דואבת ומדוכדכת, ואמרה לו שיפסיק ממלאכתו בבית, ששוב אינה יכולה לקבל טחנתו. הישמעאלי לא אבה להשיב לה את החמישים הנפוליון שנתנה לו ונתיאשה מהם. אך לתמהונה הגדול לא הפסיק מחמוד אפנדי את מלאכתו בבית, אלא סיים את הכנותיו והתקין בנינו לטחנת-סוסים גדולה; ואת טחנת הסוסים שכר אצלו – אברהם אמריקאי…

חזרה חנה לעיר שבין החומות ונפשה אבלה מאוד. שבה לעסוק במלאכתה כמקודם, אלא שניטלה השמחה ממעשיה.

אחרי שנים, כשנוסדו טחנות קיטור בעיר ובשכונות החדשות שמחוץ לחומות, וטחנות-הסוסים כבר היו בבחינת שריד מימים רחוקים – עלה בידי חנה לחכור לעצמה טחנת סוסים במרתף שבמגדל-דויד, חלון צר וארוך, משורג בשבכת ברזל גסה, היה פונה לעבר שער יפו, והכניסה לטחנה היתה מן החצר הפנימית. היתה זאת טחנה עתיקה עמוסת שנים; כליה משומשים, אבניה פגומות וסוסיה תשושים מאוד. סוסים אלה כבר רגילים היו בעבודתם, ובשעת חילופי המשמרות, כשזוג אחד חוזר לאבוס מסיבוביו, כבר יודע זוג שני ששעתו הגיעה והוא עוזב את מקומו באורווה האפלה שאצל הטחנה ומוצא לו דרכו לקורה. וגם הבעלים כבר היו יודעים: כך וכך סיבובי הסוסים במעגל ונמלא שק של קמח.

אך משנתמלאה משאלת חייה של חנה וזכתה בטחנת-סוסים כבר היו כמעט כל בני ירושלים מוסרים חיטיהם לטחנות-קיטור, ולא ראתה ברכה בטחנה האפלה שבמגדל דויד, שקורי-עכביש מקומחים היו תלויים בקימורי תקרתה. משהיו הבריות שואלים לפרנסתה היתה משיבה:

– לפנים היו הטחנות טוחנות מעט ומוציאות הרבה, ועכשיו הן טוחנות הרבה ומוציאות מעט…

לא יצאו שנים וטחנתה של חנה פסקה לטחון. הבנים שגדלו בינתיים פרחו להם מן הקן, כאביהם בשעתו, ונסעו למדינות הים. לשוא שפכה חנה את לבה לפניהם והתחננה שלא יעזבוה בודדה; תקיפים היו בדעתם שאין להם מה לעשות כאן בעיר השוממה, ואחת דעתם לעזוב את הבית ולעלות לגדולה במדינות רחוקות. עתה לא היה מי שיסייע לחנה בעבודתה. הכלים הישנים נשברו, קורות העץ נתמקקו וכלי הברזל העלו חלודה והיו מתפרכים ביד; והטחנות החדשות עוד הרבו לטחון מבתחילה, וכבר לא היתה שכונה שלא תהא בה טחנת קיטור; וכך לא ראתה חנה ברירה לפניה אלא להסתלק מטחנתה עתיקת-הימים, שזכתה לה אחר חיים ארוכים של צער ויגיעה.

עוד ניסתה לחזור למלאכתה כבראשונה, לקבץ חיטים לטחינה בטחנות של אחרים, אך גווה שח, שריריה נתרופפו והזיקנה התחילה לתת בה אותותיה מרוב עמל ותלאות. ניטל ברק עיניה השחורות, שערותיה התחילו מלבינות, כאילו זורה בהם אבק של קמח – שוב לא היתה חנה הטוחנת אותה נערה בחצרו של ר' יעקב ואף לא אשת החמד הבריאה שאצל טחנת-הרוח של השר.

עתה התחילה מוכרת מכלי ביתה כדי להחיות את נפשה ובשביל לסלק חובותיה שחבה עם סגירת הטחנה. רהיט אחר רהיט ומצע אחר מצע היתה מוציאה לשוק הגרוטאות שבעיר – חפצים שהנפש היתה תלויה בהם באלפי נימים והלב התרפק עליהם בזכרונותיו. ומשלא נותר עוד דבר בביתה שיהא ראוי לעבור לסוחר, וכל הפינות נשמו יתמות אכזרית, המשיכה לבוא בחצרות העיר, אלא שבמקום חיטים לטחינה היו אנשים טובים נותנים לה כף תבשיל חם או פרוסת לחם לשבור רעבונה; תחילה עשו זאת בצינעה, שלא לביישה, אך עד מהרה הפך המתן-בסתר לנדבה בפרהסיה. שוב לא היה בכך מן המתמיה, ובני ירושלים נתרגלו שתהא חנה הטוחנת באה בבתיהם, אם לסעוד לבה הזקן ואם לקבל כסות לגופה הבלה, ופסקו לנוד לה כבתחילה. אפילו חנה עצמה הסכינה לכך במרוצת הימים ונתחלפו לה סיבוביה בעיר מלפנים, לשם קבלת חיטים לטחינה, בסיבוביה של עכשיו, כדי לקבץ נדבה. בחריצות מופלאה היתה מחזרת מבית אל בית, כאילו היתה זו מלאכה שאסור לה להבּטל ממנה אפילו שעה אחת.

ובמרוצת השנים באו חדשות גדולות לעולם, אך חנה לא ידעתן. מלחמה גדולה נתרגשה, חרב התהפכה על פני הארץ ורעב כבד בא על בני ירושלים וקשה היה לקבל פת לחם בבית נדיבים, – חנה לא נתנה על כך לבה. צ’רקסים היו באים בימי הרעה מעבר הירדן לירושלים ומעט מזון בכליהם והם מוכרים המזונות בכלי כסף ובכלי זהב ובבגדים טובים של שבת – איפת קמח ברכוש גדול וצפחת שמן באבני יקר. אך לחנה לא נותרה למכירה אלא שמלת החופה רקומת חוטי-הזהב, – ואת השמלה לא מכרה.

והנה קרבה המלחמה עד שערי ירושלים. בהרים רעמו תותחים והדים עמומים של דהרות סוסים נישאו בחלל המסוער. התוגר גורש מן העיר; נעלמו הכובעים האדומים של החיילים ומגלבים לא נראו עוד בידי שוטרים; והכובש האנגלי עלה בחומות ירושלים, ורוד-פנים וגזוז-שפם, וכובע של פלדה על ראשו; מיד התחילו הכובשים משליטים סדריהם במדינה, וקול יצא שליהודים תהא הארץ הזאת – יבואו ויקימו הריסותיה.

כבירות מאוד היו החליפות והתמורות וחנה הטוחנת לא ידעתן. דומה ששוב לא הבינה דבר מן הנעשה סביבה, ורק היתה סובבת והולכת כגלגל על צירו שעודנו נע גם לאחר שפסקו להניעו.

הכל הלך ונשכח מלבה במרוצת השנים ורק זכר אחד רחוק דמה לפרנס את נשמתה ולחמם את גופה המצומק. מפקידה לפקידה היתה הזקנה באה לטחנת הרוח שעל הגבעה, סובבת המגדל ומלטפת את אבניו הקרות. היא קרבה לדלת רקועת הפחים, לוחצת על כף המנעול – אך הדלת היתה תמיד נעולה. לא היתה הישישה נותנת לבה על מה שנתרחש מסביב למגדל-הטחנה, לא השגיחה בשכונות המפוארות שקמו ונבנו בקרבת המקום, בחישוק בתי-המידות שהלך וסגר על מגרש הטחנה. בשבילה היה קיים רק מגדל גזית זה, שריד נעוריה הרחוקים וגעגועי ליבה היחידים והעזים. קרוב לא היה לה, גואל לא היה לה, רק הטחנה היתה קרובה וגואלה. דמויות חייה היו אופפות את הבנין ויוצאות לקראתה באהבה רבה וברחמים: ר' יעקב הטוב והמיטיב, ובעלה זהוב-הפאות, הצעיר והחשוק, שלא נמחה מלבה כל ימיה, ובניה הרחוקים ששכחוה; והיא היתה מתרפקת על האבנים עד כלות הנפש, מחממת בהבל פיה את צינתן בלילה ושותה הטל שעלה בהן, בטרם תזרח השמש.

וכשם שנשכחה ירושלים מלבה של חנה, כך נשכחה אף היא מלבה של ירושלים. דור הולך ודור בא; זקני העיר נסתלקו והלכו בדרך כל החיים, ויושביה מקרוב באו שוב לא ידעו את חנה הטוחנת. בהמוניהם עלו יהודים לגאול את ירושלים מחרפת חורבנה, והעיר שמחוץ לחומה שגבה מן העיר שבין החומות. בניני-מידות נישאו למרומים, בתי מלאכה וחרושת המו מרוב עבודה. אך כל זה היה זר לה לישישה ואל השינויים בעיר לא שעתה. ורק טחנות הקמח משכו עוד את לבה והיא היתה פוקדת כל בתי-הריחיים שבעיר, אם של סוסים ואם של קיטור וחשמל. ריח של קמח אך עולה באפה, והיא רואה אבק לבן נאחז באבנים ובחלונות, מיד היא אוזרת כל כוחותיה, באה בשערי הטחנה כמעט במרוצה ולבה דופק בהתרגשות; מלטפת בידיה את הקירות המלבינים ואוספת אבק הקמח בידיה היבשות, וכשחוזרת אליה הנשימה היא קוראת בקול רועד:

– פּה, פּה, בטחנה הזאת קבורים חמישים הנפוליון שלי…

ומשהיו משיבים לה בצחוק-משובה, היתה מתרעמת וקוראה בתמיהה:

– לא פה הטחנה של מחמוד אפנדי?

כבר הכירוה בעלי הטחנות, ידעו למה מרמזת שאלתה, והיו משיבים לה:

– לא פה, לא פה. הרי רק אתמול היית כאן – אינך זוכרת?

היו אז עיניה המימיות של חנה מתמלאות צער ויסורים, מקבלות לרגע ברק של תבונה והיא משיבה להם:

– מה שהיה לפני ששים שנה אני זוכרת – מה שהיה אתמול איני זוכרת…

לזיקנה מופלגת הגיעה חנה הטוחנת. איש אינו יודע את מנין שנותיה ואפילו חלקה בטחנת השר נשכח מלב העיר. וכך היתה מהלכת עטופת מטפחת דהה המכסה על בלויי שמלה מעוכים, פניה כאתרוג של אשתקד שלא נותרה בו לחלוחית. איש אינו יודע היכן היא לנה בלילה ומי נותן לה צרכיה ביום; אבלה נשרך צילה בחוצות ירושלים, צל ימים רחוקים, זכרון-קדומים שנשכח…

פעם בלילה של ירח, כשאורו הכסיף את גגות ירושלים והחיה את חומותיה וצללים כחולים נתמשכו מן הבתים כמרבדי קטיפה רכים – שירכה הישישה את דרכה לעבר טחנת-הרוח. באה אצל המגרש ומצאתהו גדור מארבע רוחותיו; לא ידעה הישישה שבני העיר הפכו בינתיים את חלקת הקרקע לגינת פרחים, ועצים ניטעו סביב למגדל הטחנה, שיהא להם מקום לפוש מיגיעם. מצאה הזקנה פישפש ברזל, נענעתו בכל כוחה ולא נפתח לה. אכולת רוגז סבבה את גדר האבנים, מרחשת בלא קול בשפתיה, ממששת בידיה כל סלע – אך לא מצאה שום פירצה, בשארית כוחותיה טיפסה ועלתה בגדרה, נאחזת ביגיעה רבה בכל אבן בולטת בקיר, ואחר גלשה ונפלה אל מעבר לחומת האבנים.

דוויה וכושלת נסחבה הישישה עד למגדל הטחנה וכשנשאה את עיניה למרום נראו לה הכנפיים הגדולות כפורשות כפיהן לקראתה. והנה באה רוח בכנפיים והן התחילו סובבות בזימזום; רעשו סיפי הטחנה וגלגליה המו. ואבק של קמח התחיל פורח מסביב וריחו כריח פרחים. שוב קמה הטחנה לתחיה כמקדם, צעירה וחמודה – כחנה הטוחנת עצמה. והיא גחנה אל קרקע המגדל ונשקה לאבן הגזית…

למחרת עם שחר מצא שומר הגינה אשה זקנה כפופה אל קרקע הטחנה וכמו אין בה רוח חיים. גחן עליה, הסיר מטפחתה מעל ראשה והתיר את בלויי סחבותיה. מתחת לסחבות לבשה הזקנה שימלה דהויה, רקומה חוטי זהב… בדק השומר את לבה ושמעו דופק חלושות. נטלוה והעבירוה לבית מרפּא שבין החומות.

איש לא הכיר את הזקנה והזקנה לא הכירה איש.