בקשו ממני לנהל את האספה והריני חושב זאת לכבוד בשבילי. תמיד השתתפתי בכל לבי בתנועה של תחית השפה והתרבות העברית, ושאיפותיה של תנועה זו חשובות ויקרות לי כל-כך שאני רואה את כל המסייע לעבודתה כזוכה בזכות גדולה.
השאיפה לתחית השפה, לאמור: השאיפה להפוך את השפה העברית הספרותית מלשון הכתב ללשון הדיבור החיה – נולדה כמעט עם לידתה של התנועה לתחית האומה ובנין הארץ. ואין זה מקרה שבזמן אחד התחילו הוגים את שני הרעיונות האלה גם יחד. לפני שבעים שנה בערך פרסם משה הס את הספר הראשון, הקלסי, של תנועתנו הלאומית “רומא וירושלים”. באותו זמן ישב בפריס יוסף הלוי, ששימש פרופיסור בסורבונה, וחלם על תחית השפה העברית ותרבותה. גם בזמן מאוחר יותר היה אליעזר בן-יהודה, שמאמרו הראשון ב“השחר” היה מוקדש לבנין הארץ, אחד הראשונים שעמלו למען תחית הלשון העברית כלשון הדבור לצרכי יום-יום. אמרתי “אחד מן הראשונים”, כיון שעוד לפניו באו לארץ ר' יחיאל מיכל פינס ואחרים שעסקו בבנין הארץ ובו בזמן עמלו גם למען תחית השפה. תחית הארץ ותחית השפה שלובות, איפוא, זו בזו. והדבר מובן מעצמו: תחית האומה במולדתה הנבנית מחדש לא תתכן בלי אחוד כל חלקי האומה על-ידי שפתו החיה, ומן הצד השני אין תחית השפה יכולה להתגשם אלא כשיבנה על תלו ביתנו הלאומי בארצנו ההיסטורית.
בתולדות עמנו בתפוצות היו כמה תקופות, שלא השתמשו בהן בשפה העברית אפילו לצרכי ספרות ותרבות. מורנו הגדול הרמב"ם כתב את ספרו “מורה נבוכים” דוקא בשפה הערבית. וגם בתקופה האחרונה יצרו תלמידי חכמים מהאסכולה הגרמנית את הספרות המדעית של חכמת ישראל – דוקא בגרמנית. כי תחית התרבות העברית ותחית השפה כלשוננו הלאומית אינן יכולות להתגשם בלי תחית האומה והארץ, בלי קרקע תחת הרגלים. בגולה אין קיום ממשי לכל תכנית בת קיימא להחיאת התרבות העברית. את הקשר הנצחי בין הארץ והשפה הכירו, כמו תמיד, קודם כל שונאינו ומתנגדינו. שונאי ציון שלנו ברוסיה הם גם שונאים מושבעים של השפה העברית. והצדק אתם: אין להפריד בין שני הדברים. האומה העברית או שתתקיים בארצה ובשפתה, או שחלילה תלך ותתנוון בלי ארץ ובלי לשון.
מתוך כך מובן, שעם ראשית העבודה המעשית של תנועת “חיבת ציון”, התמסרו עסקניה הראשונים, ביחוד בירושלים, לתפקיד הגדול של תחית השפה, בדבור ובספרות. ועד חובבי ציון באודיסה, שהיה לי הכבוד לשמש נשיאו במשך שנים רבות הבין, למן היום הראשון של יצירת ועד הלשון בירושלים, את חשיבותו של המוסד הזה ותמך בו, כמובן, באמצעים דלים, לפי קנה-המדה של הימים ההם. ועד חובבי ציון הוא שלקח עליו אחרי-כן את התפקיד לעמוד לימינם של מוסדות החנוך בארץ ולארגן את צבור המורים, ואף תמך בהם עד תקופת המלחמה, עד שנוסדה הרשת העברית של בתי-הספר בארץ בפיקוחה של ההנהלה הציונית.
הריני חושב לחובה להזכיר כאן את שמו של אדם שאיחד את שתי השאיפות הגדולות – תחית התרבות העברית וגאולת הארץ בשביל האומה – ר' יצחק ליב גולדברג ז"ל. הוא היה מראשוני חובבי ציון, שמסרו את כוחם ומאודם לבנין הארץ ולגאולתה. והוא היה גם מן הראשונים שתמכו בועד הלשון כל ימי חייו. ואף במותו לא שכח את שתי השאיפות הללו: בצוואתו מסר מחצית רכושו לקרן הקימת לישראל לשם גאולת הקרקע, ואת ההכנסה מהונו זה הקדיש לעניני תרבות בארץ, בראש ובראשונה לועד הלשון. תשמש דוגמה זו מופת לרבים מאתנו, שיעשו כמעשיו ויזכרו את שתי שאיפותינו הגדולות, בחייהם ובמותם.
בנין הארץ ובנין השפה – חד הוא. הארץ תבנה על-ידי עבודה ישובית, והשפה תבנה על-ידי מוסדות החנוך ועבודה מדעית. ולכל החברים שהתמסרו לעבודה מדעית זו בתוך המוסד של ועד הלשון אני קורא: לכו בדרככם זו והמשיכו בעבודתכם בלי לאות וללא הפסק. את עבודת האומה כולה אתם עובדים, וההצלחה מובטחת לכם.
ירושלים, ד' חוה“מ פסח תרצ”ז