יש מחלוקת אם נולד הפרופ' שפירא בא' באלול או בב' בו. בין כך ובין כך מלאו מאה שנים להולדתו. מה שנים – הרי זו תקופה ארוכה. וביחוד אם נזכור מה היו בשבילנו שני היובלות האחרונים, מה הדרך שבה עבר העם העברי למן היום בו נולד האיש הזה בעיירה קטנה בפלך קובנה – ועד מעמד זה בעיר העברית הראשונה בארץ-ישראל.

הרצל אמר פעם כי הרעיון קודם לכל. ואמנם האיש שאנו מזכירים את שמו כיום היה בעיקרו איש הרעיון. לא איש מעשה היה ולא פעל גדולות. הוא היה חכם, איש-מדע, אבל אנשי-מדע כמוהו מרובים היו בעם היהודי: גדולים במדע, גדולים בתורה. בפעולות לא הצטיין. אין אף מפעל אחד שאפשר לזקוף לזכותו. את האוניברסיטה לא יצר, את הקרן הקימת לא ברא. גדולתו היתה בזה שיצר את הרעיון.

הוא היה הראשון במחננו שקם בו האומץ להגיד, תחילה בעתונות ואחר-כך בקונגרס הציוני הראשון, כי העם היהודי יקום לתחיה אם יהיו לו שני היסודות ליצירה לאומית: קרקע תחת הרגלים ומוסד לתרבות העצמית, העממית המוסרית של האומה הישראלית. הוא שאמר את הדבר. לא יותר. ואף על פי כן משהתחיל הרעיון להתגשם לא שאל העם לשם המגשימים, אנשי המעשה והיוצרים, אלא לשם האדם הראשון שהגה את הרעיון. בזה הנציח את זכרו בלבות עם ישראל.

שתי יצירות קשורות בשמו, אחת בהר ואחת בעמק: האוניברסיטה על ההר והעבודה החקלאית בעמק. בעצם הדבר אין שתי היצירות הללו אלא אחת. זהו רעיון בעל שני פרצופים ותכנו המעמיק: השאיפה לשים קץ לפיזור האומה הישראלית, פיזורה הגשמי ופיזורה הרוחני. כל זמן שהעם היהודי יהיה מפוזר בכל העולם ולא יעמוד בשתי רגליו על קרקע לאומי לא יקום לתחיה. כל זמן שעם ישראל יהיה מפוזר פיזור רוחני בין אומות העולם, ידבר בשבעים לשון ולא בשפתו שלו, יתחנך בעשרות תרבויות ולא בתרבותו שלו – לא יקום לתחיה. כדי לשים קץ לפיזור זה דרושים שני כוחות: הכוח הגשמי – הקרקע, הקרן הקימת לישראל, הכוח התרבותי – האוניברסיטה העברית.

*

שנים הם המעלים היום את זכרו של הפרופ' שפירא: שליח הקרקע ושליח המדע שעל ההר. לו קם היום האיש המופלא הזה מקברו והיה רואה את הנעשה בארץ היה נדהם ממראה עיניו והיה מברך ברכת “שהחיינו”. היה רואה חצי מיליון יהודים בארץ, מיליון וחצי דונמים של קרקע ברשות יהודים. יותר ממאה אלף נפש מעבדים את הקרקע, עיר גדולה בת 160.000 תושבים שכולה יהודית. היה רואה את רשת בתי-הספר העברים, את ירושלים ששני שלישים מתושביה יהודים, את חיפה ואת המושבות שמסביבה. היה רואה על הר-הצופים את המוסד התרבותי הגדול שמספר תלמידיו מגיע ל-1.200 ואנשי מדע מפיצים ממנו תורה וחכמה בכל העולם היהודי. אילו קם היום האיש מקברו היה כחולם. כי לפני ארבעים ושתים שנה, כשנפטר והלך מאתנו, לא היה איש מעז לחלום על הקרן הקימת ועל האוניברסיטה ומכל שכן על הגשמתם הקרובה של שני הרעיונות הללו.

אולי היה לבו מתמלא שמחה, ואולי לא. אפשר ששפירא, בעל השכל המתמטי החריף, היה מתחיל כדרכו לחשב חשבונות והיה אומר: אם דרושות היו לנו ששים שנה כדי ליצור את המעט אשר יצרנו, כמה שנים תעבורנה עד שיווצר רוב גדול של האומה הישראלית בארץ-ישראל? אולי היה טוען כי מעט מזעיר הוא המספר של 1.200 סטודנטים על הר הצופים לעומת הרבבות שמגרשים אותם מכל האוניברסיטאות שבערי הגולה. אולי היה בא לידי מחשבות נוגות על המעט שיש לנו לעומת הדברים הגדולים שדרושים לנו כיום.

האם היה בא לידי יאוש? לא זכיתי לראותו אלא פעם אחת בימי חיי, ודומני שעמדתי על אפיו. הוא היה יהודי חרד במלוא מובן המושג, לא רק משום שהקפיד על המצוות המעשיות עד כדי כך שהניח שני זוגות תפילין, כי אם משום שהיה כולו רווי אמונה. הוא היה מאמין באמונה שלמה בביאת הגואל, בגאולת העם. ואמונתו זו היתה עומדת לו, שהיה בטוח בטחון גמור בתקומת העם היהודי אף-על-פי שהיה רואה שהקצב של עבודת עם ישראל אינו מתאים כל עיקר לצרכי מפעלו. אולם בין החטאים שהיה מונה בעם ישראל בודאי שהיה מעלה על ראש כולם את החטא הגדול של הזנחת הזמן. ואולי היה מגיע לידי רעיון חדש ומוצא את הדרך כיצד להפיח את האמונה בעם העברי בכל הארצות וגם בארץ זו כדי שהקצב של המפעל יתאים לקצב של זמננו, קצב האוירון ולא קצב שיירת הגמלים.

*

הנה עומדים סביבנו ילדים. ברכתי להם: כעבור חמשים שנה יתאספו נא במגרש גדול יותר בשורות צפופות לחוג את חג המאה וחמשים להולדתו של הפרופ' שפירא, ואל יעמדו לנגד עיניהם המכשולים שאני מדבר עליהם כיום. יברכו הם ברכת “שהחיינו” על הגאולה השלימה של אדמת ארץ-ישראל, על התחיה השלימה של השפה העברית והתרבות העברית.

בחנוכת הרחוב על שמו בתל-אביב

ביום המאה להולדתו, כ' באלול ת"ש