זה היה בתמוז תרמ“ז, בדרוזגיניק, פלך גרודנה. כ-50 ציר מערים שונות נתאספו שם לועידה השניה של חובבי-ציון (הועידה הראשונה היתה, כידוע, בקטוביץ בשנת תרמ"ה). ראשי המדברים בועידה היו: ד”ר פינסקר, לילינבלום, הרב ר' שמואל מוהילבר, הציר מווילנה היה ר' שמואל יוסף פין. מכל אותם הצירים, שהשתתפו בועידת דרוזגיניק, נשארו היום בחיים רק ארבעה: מאיר דיזנגוף, ראש העיריה בתל-אביב; יוסף איזנשטדט – בגלות רוסיה; חתן היובל שלנו, ר' יצחק ליב גולדברג, שאף הוא שימש ציר של ווילנה, ואנכי, ציר של מוסקבה. פין היה הזקן בחבורת הווילנאים, וגולדברג היה בא-כחם של הצעירים.

גולדברג, כדרכו, לא השמיע לפנינו כל נאום בועידה; ואולם לפעול פעל – אף זאת כדרכו תמיד – ואנו כולנו הרגשנו במעשיו ובעבודתו בועידה.

דור הולך ודור בא והחכוכים – האישיים והמפלגתיים – לעולם נשארים. וגם ועידת דרוזגניק לא היתה נקיה מהם. התנגשות בין אודיסה, ווארשה וביאליסטוק; התנגשות בין פינסקר ומוהילבר; התנגשות בין הזקנים והצעירים – וכולן לשם שמים. כולם נתכוונו לדבר אחד: לבנין הארץ. בתוך ההתנגשויות האלה היה הצעיר יצחק ליב גולדברג נחפז מפין למוהילבר, ממוהילבר ללילינבלום, מלילינבלום לשפ“ר, משפ”ר לברמן מפטרסבורג – וכל שאיפתו היתה לעשות שלום, לפשר ולאחד, להביא לידי תוצאות מעשיות.

כולנו הרגשנו, ש“זה הקטן גדול יהיה”, שזה הצעיר הצנום והשחור עתיד לתפוס מקום חשוב בבנין האומה והארץ. ותקוה זו, שתלינו ביצחק ליב גולדברג, נתגשמה במלואה. מאז ועד היום, זה 43 שנה, לא פסק אף יום אחד מלעשות את עבודתו, בהצנע לכת ובשקט, מלה בסלע – עבודה בתרי. כזאת היתה מאז ותהיה גם להבא תורת חייו של יצחק ליב גולדברג.

מדרוזגניק, אחרי הועידה, עברתי דרך ווילנה והתאכסנתי אצל גולדברג הצעיר. וזוכרני, כל אותו הלילה לא פסקנו בשיחה, עיבדנו תכניות שונות ובנינו היכלות על אדמת אבות. וברכתי היום שלוחה אליו, שיחיה עוד שנים רבות ויזכה לראות בהגשמת כל אותם חלומות הנוער – כאשר “עתידה ארץ-ישראל להתפשט בכל פלשתינה”.

תר"ץ.