(מתוך מכתב למערכת “ישראל”)

רוצה אני להשתמש בהזדמנות זו, כשהעתון “ישראל” מוציא לאור גליון מיוחד אשר יהיה מוקדש לעניני ארץ-ישראל, כדי להגיד מלים אחדות ליהדות היושבת במצרים, שהעתון הזה מדבר בשמה.

מצרים היא הארץ הראשונה, שהעם העברי נפגש עמה במהלך ההיסטוריה שלו. היהדות המצרית נתנה לנו את האיש הגדול, בעולמנו שלנו ובעולם כולו, את המחוקק משה, ש“לא קם כמוהו בישראל”. אחרי כמה וכמה דורות ישב במצרים ומשם השפיע השפעה נצחית על העולם העברי כולו – משה השני, משה בן מימון, שלפני זמן מה חגונו את יובל מלאת 800 שנה ליום הולדתו. במצרים נולד, חי ופעל הראשון מבני עמנו, שהשתדל לאַחד אחוד של גומלין את התרבות העברית והתרבות היוונית שהיתה אז תרבות העולם הנאור, פילון (בשמו העברי: ידידיה) האלכסנדרוני.

בימינו אלה, כשהיהדות העולמית ברובה הגדול טובעת בים של דמעות ודם ומחפשת דרך להצלתה מאימת הכליון ולתקומתה בארץ אבות – כיום מספיק להזכיר את שמות האישים הגדולים, שקמו לה ליהדות המצרית בהיסטוריה העתיקה שלנו, כדי לדרוש מהיהדות המצרית בזמננו סיוע ומאמצים להצלת האומה. והיהדות המצרית הרי מצבה איתן, תודה לאל, הן במובן מדיני והן מבחינה כלכלית, ויש בכוחה – אם רק תחפוץ – לסייע בקנה-מדה גדול ביותר לבנין הארץ, הן סיוע מדיני על-ידי קשריה עם העולם הערבי, והן סיוע כלכלי בכוחות הכספיים הגדולים ובכשרונות הכלכליים המצויים בין עשירי היהודים ונדיבי ישראל במצרים.

יהודי מצרים הנמצאים על גבול הארץ, ורק מרחק של 12 שעות ברכבת או של שעות אחדות באוירון מפריד ביניהם, חייבים להשתתף עמנו במפעל הבנין יותר מיהודי שאר הארצות. הללו, יהודי אנגליה, אמריקה ועוד, יכולים לדעת על כל הנעשה אצלנו רק מפי השמועה, ואילו יהודי מצרים יש להם האפשרות להכיר את פעולותינו בארץ מתוך ראיה. ואדיר חפצנו, שאחינו ממצרים יבואו ויראו מה שעשה ישראל בארצו במשך חמשים השנים שעברו מאז קמה תנועת חבת ציון, ובעיקר ב-15 השנים האחרונות, אחרי המלחמה והצהרת בלפור. אמנם יכולים אנחנו להתפאר במפעלי היצירה שנוצרו בשנים אלה, באמצעים מצומצמים, מתוך הפרעות שונות, ובעיקר בתוך האדישות הגדולה של כמה מבני עמנו למפעל ההצלה, אולם בשביל בנין האומה והארץ הזמן קצר והמלאכה מרובה. ויהיה זה חטא לדורות מצד כל אלה מבני עמנו, ומבין יהודי מצרים בפרט, אם יעמדו מרחוק ויתיחסו באדישות למאמצינו הגדולים. הנה מתקרבת פתיחת היריד הבין-לאומי בתל-אביב. בואו נא בהמונים להתבונן ולראות מה שעשינו, ואחרי ההסתכלות החליטו על הצורה הרצויה בעיניכם לשם מתן עזרה גדולה ומקיפה לכל מפעלינו, הן על-ידי האיניציאטיבה הפרטית והן על-ידי סיוע צבורי לאומי בכל מקצעות חיינו בארץ.

דעו, שאנו נמצאים כעת בתקופה הדורשת קצב אחר של העבודה. זכורני, שלפני שש עשרה שנה דברתי עם אחד הפקידים הגבוהים באדמיניסטרציה הארץ-ישראלית ודרשתי ממנו רשיון כניסה למאות אחדות של יהודי רוסיה לארץ-ישראל. תחילה התנגד לדרישתי ואמר שיש לחכות למתן הרשיונות. וכאשר הציקותי לו בדרישתי, ענה: אין אני מבין, למה כל החפזון הזה; הייתם בגולה אלפיים שנה, תוכלו להשאר עוד שנה אחת. על זה השיבותי לו: הזמן הוא אחר והקצב צריך להיות אחר. אבותי הלכו ממצרים לארץ-ישראל ארבעים שנה – וכיום אני בא משם בנסיעה של 12 שעות. תשובתי זה הכריעה את הכף והוא נתן את הרשיון.

את הדברים האלה אני מזכיר היום ליהודי מצרים. היו זמנים שבארץ היו נוסעים ממקום למקום רכובים על גבי גמלים וחמורים; עכשיו בא הזמן של אוטומובילים ואוירונים. קצב זה מחייב אותנו גם בעבודתנו. שוב אין אנו יכולים להסתפק במה שהשגנו עד עכשיו. זמנים חדשים – ותביעות חדשות, גדולות ונמרצות יותר.

תרצ"ב