…וכאשר יָנק הילד לָשׂוֹבַע, ויפרחו לחייו כשושני השדה ואשמורות עיניו נסגרו.
ותתבונן האם בבנה בנחת אין-סוף, ותשקהו בלאט, בלאט, ותשכיבהו על ערשו, ותשב על יד הערש.
לאט, לאט נרדמה גם היא.
ופתאום חרדה מתנומתה, ותפקח את עיניה, ותרא, והנה מלאך אלהים עומד למראשותי הילד.
ותבך האם בלבבה לאמור: הנה זה בא לקחת את בני.
והגה לא יצא מפיה, כי נאלמה מפחד פתאום.
אך המלאך לא ידע את מחשבת האם, וישא את קולו כקול העוגב ויען:
– לא לקחת את בנך מידך באתי.
ויאמר:
– יפה ממני מלאך השֵנה-הנצחת וכנפיו ארוכות ומזהירות פי שבעה מכנָפָי.
ותבך האשה בלבבה שנית לאמור:
– הנה יתום יהיה בני, יתום נעזב מאמו, כי אלוהים חיים ראיתי, ומות אמות…
וידע המלאך שנית את לב האשה, וינחמנה, ויאמר:
– גם אַת לא תמותי; מלאך בשוֹרה אנכי ועל בנך צֻוֵיתי.
ותתבונן האשה בפני בנה. והנה קָרַן אור פניו מנגוהות כנפי המלאך
ומאור עיניו הטהורות.
והמלאך מבשר ואומר:
– בנך זה יגדל והיה לנביא!
ולא הבינה האשה, ותתאושש, ותכרע לפני המלאך, ותשתחוה, ותאמר:
– סלח נא בגודל חסדך לאשה פתיה כמוני, כי טרם תדע מה
משפט הנביא…
והמלאך עונה:
– אין משפט לנביא! כי דורש משפט הוא!
– חידות לי דבריך, – אמרה האישה בעצבון.
ותשתחוה שנית ותשאל:
– הגידה נא לאמתך הפתיה: מה מלאכת הנביא? הֲבוֹנֶה הוא טירות והיכלים או מבצרים בשמים? הֲבֶהָרִים יחצוב, אם מסלות-ברזל יָסול, או אולי רַפֵּא ירַפא.
ודמעה התגלגלה מעפעף המלאך בענותו:
– סותר הנביא ובונה… סותר הוא על פני האדמה ובונה עליות השמים… סולל מסלות הוא, אך בברזל תבחל נפשו, ומסלותיו לא תחבקנה חיק אדמה; הוא יסל מסלות ברוח לבעלי כנפי רוח… גם חוצב הנביא, כאשר דברת, אך לא בהרים יחצוב, וגרזן ביד לא יקח; הוא בלבבות יחצוב, ויחצוב שלהבת, – שלהבתיה… גם ימחץ הנביא, ימחץ לבבות ונפשות, אך גם רפא ירפא… לנפשות חולות, לשבורי לב…
ותבך האשה במר שיחה ותאמר:
– אֵם אומללה אנכי! על בני ועל גורלו תדבר, ולבבי טח משמוע!
ותשתחוה פעמים, ותוסף ותשאל:
– ומה תהי משכורת בני? אולי אבין את זאת!
– אבנים! – ענה המלאך.
וברק שמחה נראה בעיני האם:
– גדול יהיה בני! לא אל כסף וזהב ישתכר, כמשפט הרופאים
והבונים, כי אם אבנים: אבני חפץ, אבנים יקרות…
והמלאך עונה בדאגה:
– לא אבנים טובות ולא אבנים יקרות, כי אם אבני-חיץ, אבני שדה.
– מתלהלה אתה באמתך, מלאך! חנני נא והגד לי פשר הדבר.
– סקול יסָקל הנביא, כי נביא הוא!
ותצעק האשה צעקה גדולה ומרה ותתעלף.
וכשוב רוחה אליה, והמלאך כבר נעלם, ואולם עוד קרן עור פני הילד.