לוגו
יחוד ויעוד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לקוטי דברים

על דמותה של החברה והמדינה

במשנתו של בן-גוריון

“רק עם מצפן החזון בידינו נמצא דרכנו בתוך הגלים הסוערים של תקופתנו המסוכסכת”

אל המחנך.

טיפה קטנה מתוך האוקינוס הגדול והרחב של דברים שהועלו על הכתב ונאמרו בעל-פה על-ידי דוד בן-גוריון. הבאנו כאן.

שרטוטי דברים אחדים על דמותה של החברה והמדינה כפי שראה אותם בן-גוריון בחזונו ואשר גם בהם ניתן ביטוי מלא עוצמה לגודל האמונה ביעודה וביחודה של מדינת ישראל, לגודל האמונה בכוחו של העם להגשים יעודו.

גם מתוך לקוטי דברים קטועים וקצרים אלו מהדהד בעוצמה קולו של מנהיג בעל מעוף המביט למרחוק והשואב תעצומותיו ממעינות ההיסטוריה והתרבות היהודית.

לקראת יום הזיכרון השני למותו של בן גוריון (יום ב' ו' בכסלו תשל"ו, 10 בנובמבר 1975) בחרנו להביא קטעים בנושא זה דווקא1 משום שעומדים אנו בימים של תהיה וחשבון נפש לגבי דרכנו, בימים שנראה כי החזון והאמונה ביכולתנו שלנו כמו התערערו. בימים שאנו חוזרים ושואלים את עצמנו מה דמותה של החברה הנבנית כאן והזוהי הדמות שיחלו לה.

 

יעוד המדינה – קיבוץ גלויות ו“ואהבת לרעך כמוך”    🔗

המהפכה הלאומית שהתחוללה בימינו מחייבת אותנו למערכת חוקים ומשפטים אשר ימזגו בתוכם התביעות המוסריות של נצח ישראל. הצרכים הממלכתיים של תקופתנו והיעוד ההיסטורי של חזון אחרית-ימים. מדינת ישראל אינה דומה לשאר המדינות בעולם ואין היא רשאית להסתפק בצרכי השעה. מדינה זו לא הוקמה רק בזכות תושביה הקיימים ולמענם. אין היא אך ורק מטרה לעצמה, אלא גם אמצעי ליעוד היסטורי של האומה העברית כולה, ומערכת חוקיה צריכה לשמש יעודה של המדינה לא פחות משהיא צריכה לשמש קיומה של המדינה. יעוד זה אפשר להגדירו בשני פסוקים קצרים: א. קיבוץ גלויות; ב. “ואהבת לרעך כמוך”.

קיבוץ הגלויות הוא יעודנו הלאומי. כל מערכת החוקים במדינת ישראל צריכה להיות ערוכה לקראת קליטת העליה בחיי הכלכלה והמשק, התרבות והחברה, לקראת מזיגת שבטי ישראל השבים לחטיבה לאומית ותרבותית אחידה. לקראת הבראתנו הגופנית והמוסרית על אדמת המולדת, וטיהור חיינו מהסיגים והפסולת שדבקו בנו בחיי התלות והנכר בגולה. למדינתנו לא תספיק מערכת חוקים, שמטרתם העיקרית היא שמירת הקיים. הקימונו מדינה דינמית שפניה ליצירה וחידוש, בניה והרחבה, כיבושים ושינויים. משפט המפגר אחרי התפתחות החיים, שאינו אלא סיכום הנסיון והלקח של העבר, לא יסכון לנו. אנו זקוקים למשפט שיקדם פני העתים, שיהא רואה הנולד, שיעצב המתהווה והמתחדש ויפנה דרך לשינוי פני המציאות. המהפכה שבהקמת המדינה אינה אלא הקדמה למהפכה הכפולה, מהפכת אדם ומהפכת טבע, שתחול בגורל העם, שיתכנס מפיזוריו ויתערה במולדתו. החוק במדינת ישראל שומה עליו לחנך למהפכה כפולה זו ולפלס מעגלותיה.

“אהבת לרעך כמוך” – זה יותר ממצות החוק. עיקרון חוקי אפשר לפרשו פירוש פסיבי ושלילי: לא לקפח, לא לגזול, לא לעשוק, לא לפגוע. התורה היהודית לא הסתפקה באלה – לא די בהימנעות מפגיעה בזכויות הזולת. יחסי אדם צריכים להיות בנויים על שותפות גורל, על עזרה הדדית, על זיקת גומלין, על חברות של שוים, על אהבת הבריות. רק על יסוד הצו “ואהבת לרעך כמוך” תיכון מדינת ישראל הנאמנה ליעוד האנושי הגדול של היהדות. רק בצו זה ימצא המפתח לחוקי ישראל ומשפטיה.

לכונן מדינת ישראל על צו עליון זה של היהדות – אין זה מתפקידם של עורכי-הדין והמחוקקים בלבד. לא רק על-ידי מחוקקיה תעוצב דמותה של מדינת ישראל; בוני המדינה ומגיניה, אנשי-הרוח בעם, חוזיו ומדריכיו, עושי המלאכה בשדה ובחרושת, בחינוך ובתרבות – כל אלה יעצבו דמות האומה; ופני המדינה כפני האומה.

 

מדינת ישראל תיבחן בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים    🔗

מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים. אנחנו צריכים אמנם, לעשות עוד מאמץ גדול וממושך, למען נהיה, לכל הפחות, ככל הגויים, ולהיות “ככל הגויים”, כלומר עם נורמלי, בריא, בן-חורין, עצמאי – זה לא דבר של מה-בכך. עם הקמת המדינה הבטחנו התנאי העיקרי למילוי שאיפה זו. אולם, מותר לכל אחד מאתנו להיות “שוביניסט” כדי להאמין שלא די להיות סתם ככל הגויים. מותר לנו לשאוף לקיים דברי הנביא “ואתנך לברית עם לאור גויים”. שום עם, עד כמה שאנו מכירים ההיסטוריה, לא סבל כל-כך, לא נאבק כל-כך, ולא שילם מחיר רב כל-כך, משך מאות שנים, על יחודו, כעם היהודי. אין ספק, שיש סיבה עמוקה ומקור לא-אכזב לתופעה היסטורית זו.

אנחנו מהעמים המעטים בעולם, אשר הטבענו חותמנו על חלק גדול של התרבות האנושית: על התרבות של העמים הנוצרים והמוסלמים. משך הרבה דורות היינו העם היחידי שהאמין בחזון אחרית הימים. לא יתכן, איפוא, שחזון אשר בו האמינו, לו ציפו, קיוו וחיכו דורות רבים, יכזיב דוקא עכשיו עם קום הפלא הגדול: מדינת ישראל.

מרדנו בכל המשטרים, הדתות, החוקים והמשפטים שתקיפי עולם ניסו להטיל עלינו. שמרנו על יחודנו ויעודנו, הלאומי והמוסרי, ובאלה תיבחן מדינת ישראל. היא תיבחן בדמות המוסרית שתשווה לאזרחיה, בערכים האנושיים שיקבעו יחסיה הפנימיים והחיצוניים, בנאמנותה, הלכה למעשה, לצו העליון של היהדות: “ואהבת לרעך כמוך”. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר מאשר נאמר בשלוש מלים אלו. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה רק אם משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, יהיה מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו.

 

גדולתו של העם – כוחו המוסרי    🔗

ההיסטוריה עשקה מעם ישראל הרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר, ולא ניתנה לנו עצמה מדינית. רק בימינו אלה, אחרי שבעים שנות מאמצים חלוציים, הגענו לראשית עצמאותנו בחלק מארצנו הקטנה. אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים, ובכוח זה עמדנו עוד בימי קדם נגד מדינות אדירות שעלו עלינו לא רק במספרן, בכוחן החמרי והצבאי, אלא מבחינות רבות, גם בתרבותן. אין עוד דוגמה בהיסטוריה לעם שגורש מאדמתו נתפזר בין העמים, ואף-על-פי-כן הצליח לקיים יחודו ועצמאותו משך אלפים בשנה. נטוע בנו כוח מוסרי עליון, שלא נמצא בקרב הרבה עמים, וכוח זה הביאנו עד הלום. היו עמים שלא נפלו מאתנו בכוחם האינטלקטואלי. היו גם עמים שעלו עלינו בכמה מענפי התרבות והיצירה האמנותית והמחשבתית. תרבות העם היהודי, כשישב בארצו, היתה חד-צדדית. כוחנו היה גדול, בדת, במוסר, בשירה. אבל כמעט שלא היה לנו חלק במחשבה הפילוסופית, במדע, ברוב האמנויות, בארכיטקטורה, בסלילת דרכים. מבחינה זו אולי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפיזרם בין האומות. חיינו בתוך עמי אירופה ואמריקה הנחילו לנו גם נכסים שחסרו לנו. בנדודינו בעולם ירשנו גם התרבות החדישה וגם השתתפנו ביצירתה. עכשיו אין אנו נופלים בכוחנו הרוחני משום אומה אחרת. חלק היהודים בכל כיבושי המדע בדורות האחרונים אינו קטן מחלקם של הטובים שבעמים.

רק מתוך גיוס מלא של כוחנו המוסרי ויכלתנו האינטלקטואלית נוכל להתגבר על הקשיים העצומים העומדים לפנינו בהגשמת יעודי מדינתנו.

*

מה שקרה בארץ בשנים האחרונות מפליא כל העולם, אבל פלא זה קם לא ביום היוסד המדינה, גם לא נולד עם העליה השניה ולא עם מיסדי פתח-תקוה. הוא חוליה בשרשרת-גבורה ארוכה הנמשכת אלפי שנים. הוא נתגלה בקהילה הקדושה בוורמיזה, בקידוש השם של תלמידי רבי עקיבא, בלוחמי מצדה. בלי כוח מופלא זה, לא היה עמנו עומד ולא היה מגיע עד הלום. ולא דלל ולא ידלול הכוח המופלא הזה דוקא עכשיו, כאשר באו הגדולות והנצורות אשר להן ציפה העם דורות על דורות. בעמנו גנוזים כוחות אדירים, והם יבקעו ויזנקו החוצה בנגוע בהם יד אוהבת. מעין הגבורה והברכה לא יסתם, והנוער שלנו לא יכזיב.

 

מהפכה בארץ בעם ובסדרי החיים    🔗

המהפכה הזאת שהתחוללה בבוא עצמאותנו לא תמלא יעודה, אם תהיה מהפכה מדינית וצבאית בלבד. המהפכה המכרעת היא לפנינו. עלינו להפוך הארץ, העם, כל סדרי חיינו.

מהפכה זו תובעת מכל אחד מאתנו לעשות מחדש חשבון חייו. דרכי חיינו הקודמים, הרגלי מחשבתנו, יחסינו הפנימיים והחיצונים, המידות, השיטות והממדים הישנים, לא יסכנו עוד.

 

על פרשת דרכים הסטורית בין דור הגולה שראה גאולה ודור הגאולה שלא ידע טעם    🔗

גולה

אנו עומדים בדור זה על פרשת דרכים היסטורית בחיי העם היושב בציון. הדור הקשיש, גם זה שנולד בארץ או חי בה הרבה עשרות שנים, ודאי זה שבא הנה מהגולה – ספג לתוכו הצער, הבזיון והסבל של עם משולל חירות, מולדת, עצמאות, תלוי בחסדי זרים, אבל גם ינק ממסורת גבורה מוסרית של עד הנאבק על נפשו, מסרתו, אמונתו, חזונו, עצמאותו, ויש בו מן החיוב של סבל יוצר, של מחאה מתקוממת, של מאבק מחסן, של סיפוק המגשים, של חדות המנצח, של מחולל התמורה הגואלת.

הדור הצעיר שנולד שנים מעטות לפני קום המדינה, או לאחריה, לא ידע כלל טעם הגולה, מרירותה, קשייה ומאבקיה המרוממים והמחסנים. הוא מקבל את המדינה העצמאית היהודית, המעמד החדש של עם שוה-זכויות, המולדת הנבנית והמחוננת – כדבר טבעי, נתון מאליו, שאינו מצריך כאילו כל מאמץ מיוחד.

 

החלוציות – תכונה הגנוזה בנפש כל אדם, יש רק לגלותה    🔗

זה שלושה דורות נתגלתה בארץ תופעה יחידה במינה, שאנו קוראים לה בשם חלוציות. שממנה בא לנו כל החייל שעשינו בארץ מזמן יסוד פתח-תקוה ועד הקמת המדינה והנצחונות הצבאיים על אויבינו. חלוציות אינה נחלת יחידי סגולה ועילויים. היא גנוזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש ואיש חבויים כוחות וסגולות ואוצרות רוחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוי. הלחץ של צרכים היסטוריים ופעולת חינוך מכוונת היודעת למצוא מסילות ללב אדם ולגנזי נשמתו, מסוגלים להערות, לגלות ולהפעיל בכל איש ואיש המעיינות המכים בו בסתר ולהעלות כל אדם לדרגה הגבוהה ביותר של גבורה וחלוציות. כל מפקד צבאי מוכשר יודע סוד זה ובידו להפוך צבאו המורכב מבני בשר-ודם פשוטים לצבא גבורים.

 

התאזרות חלוצית – הדרך להפיכת החזון למציאות    🔗

אין טעות מזיקה ומסוכנת מההנחה, שעם הקמת המדינה עברה שעתה של החלוציות. ההפך הוא הנכון. רק בתוך המדינה יש שכר וסיכוי רב למפעל החלוצי. יש דברים שיעשו בכוח המדינה ובכוחה בלבד: פתיחת שערי הארץ לרוחה לכל יהודי הרוצה לחזור למולדת, מתן חינוך יסוד לכל ילד וילדה בישראל, שירותי בריאות וכדומה. אולם גם העליה והחינוך והקליטה לא יעשו בלי התאזרות חלוצית ובלי צורות חיים חלוציות.

לקראת העתיד שנפתח לפנינו עם קום המדינה אנו זקוקים להתישבות הכוללת בתוכה גם חקלאות וגם חרושת, גם דיג וגם ספנות, גם תחבורה יבשתית וגם תחבורה אוירית, גם אזרחים וגם אנשי-צבא, התישבות המטפחת בתוכה גם יגיע כפים וגם כיבושי המדע וערכי התרבות, ולא יבצר הדבר מאתנו – אם הנוער יעיז ויעפיל ויאדיר המעשים שלמד מקודמיו ולא ירתע מתנופה חלוצית אשר לה הסכנו לא עד עתה – וידגול בעוז רוח לעשות החזון למציאות.

 

תרומתו של עם לתרבות האנושית אינה תלויה בגודלו    🔗

אין אנו אלא אחד הגורמים המיצערים במערכת הכוחות האדירים הפועלים בעולם. לא רק בהכרעות בינלאומיות, אלא גם בקביעת גורל עמנו אנו תלויים בנסיבות ובתנאים שאין לנו שליטה עליהם. אפילו בביתנו פנימה אין אנו פטורים לגמרי מזיקה לגורמים בינלאומיים. ואף-על-פי-כן אין אנו רוצים ואין אנו רשאים לנער מעלינו האחריות הכבדה לבאות. אנו מעטים וחלשים מבחינת המספר והמשקל החמרי, אבל אין הכמות לבדה הכוח המכריע תמיד בחיי אדם ובתולדות עמים. סלילת אורח חיים חדש במעגלי ההיסטוריה אינה זכותם המיוחדת של עמים רבי-מספר. לא תמיד היו עמים עתירי אוכלוסים מורי-דרך לאנושות. גם בימים אלה עומדים בראש האומות לאו דוקא העמים המרובים ביותר באוכלוסים. לא סין והודו, אלא אמריקה ורוסיה נוהגות בעולם. בתולדות התרבות האנושית מילאו שני עמים קטנים, יהודה ויון, תפקיד גדול מכל העמים הגדולים שבימיהם ואחריהם, ועקבות השפעתם לא נימחו עד היום הזה. סגולות הרוח, סגולות נפשיות, מוסריות ושכליות, קובעות בהיסטוריה לא פחות מסגולות החומר, המשקל והמספר. סגולות הרוח מכריעות בשינוי פני ההיסטוריה ובפילוס נתיבות חדשות בהליכות אנוש. ואם נגרע חלקנו לגבי עמים אחרים מבחינת הכמות, לא נפלינו לרעה מאחרים מבחינת האיכות.

 

עוז רוח עשוי לסלול דרך לגדולות ונצורות    🔗

אומה קטנה הנאבקת על קיומה בראשית צעדי עצמאותה, שומה עליה להכיר המציאות המוגבלת והכובלת, ולשקול בכל רגע ורגע את האפשר והנמנע, אך אין היא רשאית להיכנע למציאות ולהשלים עמה. ואם עוז רוחה וכשרה היוצר והלוחם לא בגדו בה – לא תירתע גם מגדולות ונצורות, אף אם הן נראות כרחוקות, קשות ומסוכנו. לא בגזירת גורל עיור אנו נסחפים בזרם הזמן בלי דעת לאן. יש לנו מחוז-חפץ היסטורי ואנו חותרים לקראתו כשמצפן החזון מכוון דרכנו, וה“לאן” משולב ב“מאין”. אין “יש” בטבע נהפך ל“אין”, ואין נכס היסטורי הולך לאיבוד. עברנו הוא לא רק מאחורינו אלא בנו, בתוכנו: אנו צועדים לקראת הבאות לא כלוחות חלקים או כאבק-אדם ללא צורה וללא דמות, אנו מתקרבים לעתיד הנכסף לא בידים ריקות; מורשה גדולה ועתיקה בת אלפי שנים מובלת אתנו שי לבאות. בכל אחת מהתחנות המרובות של נדודינו בגויים נחלנו משהו, שרישומו יוכר בנו לאורך ימים.

 

החיל – אזרח המושרש במולדת; הצבא – מושתת על האחוה הלוחמת    🔗

החייל שלנו צריך להיות קודם כל אזרח מדינתנו במובן הנעלה של מלה זו, אזרח המושרש במולדת, בעבר האומה, בתרבותה ובלשונה, במאמצי יצירתה ובחזון עתידה. מן הכרח שהצבא יושתת על האחוה הלוחמת; הצבא בימינו הוא המסגרת היחידה במדינה, שבו נעלמות כל המחיצות העדתיות, המפלגתיות, המעמדיות והאחרות, כל חייל שווה לחברו במעמדו, בזכויותיו, במזונותיו, בשיכונו, במדיו. אחוה זו אסור שתהיה פורמלית וחיצונית בלבד, אלא יש למלא אותה תוכן חיובי תרבותי, אחוה של יעוד ותפקיד, של התעלות חברית ותרבותית.

 

הצבא משפיע ומושפע מהעם    🔗

כשם שהצבא מסוגל להיות גורם מחנך ומעלה רמת העם, כן גם העם משפיע על הצבא, לטובה או לרעה. ליכוד העם או פירודו, מצבו הכלכלי, החברתי והתרבותי, הוייתו היומיומית, התקינה או הקלוקלית, ינקתו ממקורות מרעננים או מעופשים, הלך-הרוחות ברחוב, בעתונות, בציבוריות – כל אלה משפיעים על הצבא לשבט או לחסד.

 

נעמוד – אם נהיה מדינה למופת    🔗

אילו נדרשתי למצות כל מהותה של ההיסטוריה היהודית במלים אחדות, הייתי אומר שלוש מלים: איכות מול כמות. תמיד בכל הדורות, מימי יהושע בן נון ועד מלחמת צבא-הגנה-לישראל, עמדנו מעטים כנגד רבים: גם אם נצליח – ואני מאמין כי נצליח – להעלות עוד מיליוני יהודים, נהיה מעטים בפני רבים. ורק אם נהיה נאמנים ליעוד ההיסטוריה היהודית ונאמנים לחזונה – נעמוד. בסגולותינו המוסריות והאינטלקטואליות אין העם היהודי הקטן והמופלא הזה נופל מהגדולות שבאומות, וחינוכנו צריך לטפח ולהגביר סגולות אלה עד שיא יכלתן. רק בכוחן נעמוד בעולם של תחרות ושנאה ועושק, ובכוחן לא יבצר מאתנו להראות דרך חדשה לעולם, דרך של שלום וצדק וחירות ואחוה אנושית, לא על-ידי הטפה והסברה, אלא על-ידי היותנו למופת בחיינו, במשטרנו, בהליכותינו. כי שומה על מדינת ישראל להיות מדינה למופת, וזו תקום בשיתוף הכוחות של חלוצי העבודה ואנשי-הרוח.

*

יש לאל ידינו לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים חדשים ועתיקים, עם שחייו, משקו, חברתו, תרבותו, יחסיו הפנימיים והחיצוניים יתבססו על תורת הנביאים, תורת הצדק והחסד והשלום. זהו צו מוסרי של מורשתנו ההיסטורית, זהו צו זיקתנו ליהדות בתפוצות, זהו צו מדיני של מעמדנו בעולם. החזון הוא סוד קיומנו, סוד תקומתנו. באין חזון יפרע עם.

*

(מתוך הרצאה על חינוך הצבא והעם לפני הפיקוד הגבוה של צבא הגנה לישראל)

לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים, חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם: כִּי-אַתֶּם הַמְעַט, מִכָּל-הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם

(דברים ז', ז-ח).

מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.

(ישעיהו מ"ג, ה-ו)

לצבא יש תפקידי ארגון, הנהלת-משק, ציוד ואספקה. אלה מוטלים על חיילות מיוחדים או על אגפים מסוימים במטה. אך יש תפקיד כללי בצבא, המוטל על כל מפקד צבאי, מכל הדרגות, מהנמוכה עד הגבוהה ביותר, ועל כל סוגי הצבא בלי יוצא מן הכלל, ביבשה, בים ובאוויר, והוא התפקיד החינוכי. בחלקו הוא חינוכי-טכני: אמון החייל להשתמש בכלי מגן והתקפה; בחלקו הוא חינוכי אישי, גופני ונפשי: חינוך החייל לסדר, לנקיון, לדייקנות, לסבילות, לאחריות, לחיסכון, להתמצאות, למשמעת, לחברות, לפעולה מתואמת, לאומץ-לב, לאי-רתיעה מפני שום סכנה.

תפקיד חינוכי זה משותף לכל הצבאות בעולם. לצבא הגנה לישראל יש תפקיד חינוכי מיוחד, שאין בו צורך או אין לו מקום בצבאות אחרים. צבא הגנה לישראל אינו יכול להסתפק בחינוך הניתן לכל צבא – ובחינוך מעולה ומתוקן הכתוב מדבר, והוא זקוק לחינוך נוסף מיוחד מפני הייחוד ההיסטורי של אומתו ומפני ייעודה של התקופה בה אנו חיים. בייחוד ההיסטורי אני מתכוון למאבק הרעיוני-מוסרי, שבו עמד עמנו עם כל שכניו מאז היותו לעם ועד היום הזה, ולחזון אחרית הימים שפעם בלב האומה לדורותיה. בייעוד התקופה אני מתכוון לקיבוץ-גלויות, זו העובדה המרכזית של ימינו אלה, שלא היתה כמוה אף פעם בתולדות העמים ואף לא בתולדות עמנו, ואשר ממנה תוצאות לכל עתידות עמנו, לבטחוננו ולמעמדנו, הלאומי והבינלאומי, ואולי במידה לא מעטה גם לעתידות החברה האנושית.

*

בתולדות העמים עד ימינו אלה ועד בכלל קיים מאבק מדיני בין האומות, ומאבק זה מתגלגל מזמן ולזמן בהתמודדות פיסית בין מדינות, כלומר במאבק צבאי. העם היהודי היה נתון כעמים אחרים במאבק מדיני עם שכניו, ולא פעם עמד במערכה צבאית. כך היה הדבר בימי השופטים, כך היה בתקופת המלכים בימי בית ראשון, כך היה הדבר בימי; אחרי עשרות דורות ויובלות חזרנו להיות עם עצמאי בימינו אלה, ועוד טרם הוקמה המדינה הוכרזה עלינו מלחמה, ומדינת ישראל נוסדה ונבנתה בתוך סערת מלחמה, וגם לאחר שנסתיימה – לפי שעה – המערכה הצבאית, המאבק המדיני בעינו עומד, ואין יודע כמה זמן ימשך, ואם שוב לא יתגלגל למאבק צבאי. תנאי קודם ליכולת עמידתנו במאבק, בין מדינאי ובין צבאי, הוא ראית עצמנו ומצבנו, ראית הנסיבות והתנאים של קיומנו, ראית גורמי היסוד והקבע שפועלים לאורך ימים, וגורמי המקום והזמן, שמשתנים בלי הרף, המתנים קיומנו ומסגרת פעולתנו ההיסטורית. ולא נראה מצבנו לאמיתו, לא יובנו הרבה חזיונות עיקריים בהיסטוריה שלנו, לא רק בעבר אלא גם בהווה ובעתיד, ולא נהיה מוכנים ומצוידים – והציוד המכריע הוא ציוד נפשי – לא למאבק המדיני ולא למאבק הצבאי, אם לא נשיג ולא נכיר על בוריו המאבק המוסרי והרעיוני המתחולל בהיסטוריה האנושית, ולא נראה מקומנו במאבק זה.

*

לשם ראיית המאבק האידאי והבנת ערכו בהתרוצצות ההיסטורית אין הכרח לברר ולהכריע בוויכוח הפילוסופי אם מאבק אידאי נובע מתוך ניגודים כלכליים, חברתיים ומדיניים או שהוא מחולל אותם, אן אם הניגודים הכלכליים והרעיוניים כרוכים זה בזה ואין להפריד בין הדבקים. אין כל ערך מעשי ו“נפקא מינה” לוויכוח מופשט זה, כשם שאין ערך מעשי לבירור אם התרנגולת קדמה לביצה או שהביצה קדמה לתרנגולת. ברור שאי אפשר לזו בלא זו. ואין כל אפשרות לגדל תרנגולות בלי דגירת ביצים, ואין כל דרך להשיג ביצים אלא על ידי גידול תרנגולות. וראינו בהיסטוריה אידיאות ששינו משטרים – פוליטיים וכלכליים, וראינו משטרים שחידשו אידיאות והשליטו אותן. אנשים נלחמים על דעותיהם לא פחות מאשר על שלטונם ורכושם, ומזמן שהאדם עמד על דעתו – לא חדל המאבק האידאי, ובתולדות עמנו הוא תופס מקום יותר נרחב אולי מאשר בתולדות כל עם ועם. וכמעט שלא היה אף מאבק אחד בתולדותינו, מדיני או צבאי, שלא היה כרוך במאבק אידאי.

*

אנו עומדים עכשו בסכסוך לא רק עם שכננו הערבים, אלא במידה ידועה עם רוב העולם האנושי, כפי שהוא מאורגן באומות המאוחדות, בגלל ירושלים. ורק עיוור לא יראה שמקורות הסכסוך הזה אינם אך ורק פוליטיים, כלכליים או צבאיים – אלא גם אידיאיים. כשהסוריים העיראקים והמצרים תומכים בהתלהבות כביכול בבינאום ירושלים הרי נימוקיהם ברורים. מוטב שמסגד עומר ימצא תחת שלטון נוצרי מאשר ימצא חלק גדול של ירושלים תחת שלטון יהודי. אבל קשה להסביר בנימוקים פוליטיים בלבד עמדתן של כמה אומות באמריקה הדרומית, אשר בדרך כלל עמדו לימיננו באו“ם במאבקנו המדיני, ובשאלת ירושלים הפכו נגדננו. אין להסביר בנימוקים מדיניים עמדת צרפת, אשר היה לה ענין מדיני וצבאי רב לעזור לנו, וגם עזרה לנו לא מעט, לא רק בעצרת האו”ם, אלא בדברים הרבה יותר ממשיים ויעילים. והוא הדין צ’כוסלובקיה. ואף על פי כן יצאו אומות אלה נגדנו בשאלת ירושלים. ואין להתעלם מהעובדה שיש גם מאבק אידאי בעולם. בשאלת ירושלים ראינו צירוף משונה ותמוה מאוד. מצד אחד עמד, לא כל העולם הנוצרי, אבל הגוש האוניוורסלי הגדול ביותר בעולם הנוצרי, הגוש הקתולי. מהצד השני עמד הגוש המוסלימי. מהצד השלישי – הגוש הקומוניסטי. אין ספק שלכל אחד מהגושים הללו היו נימוקים משלו. אבל אין ספק שהיה גם צד שווה, אם כי לא משותף, לשלושת הגושים האלה. מה שמאחד כל גוש הוא לא רק אינטרס מדיני, אלא גם אידיאה. יש אידיאה באיסלם, יש אידיאה בקתוליות, יש אידיאה בקומוניזם. ושוב לא מענין לגבי הבנת בעיתנו, אם האידיאה קובעת המדיניות או המדיניות קובעת האידיאה. שתיהן יחד נובעות ממקור אחד. התעלמות מהאידיאה היא התעלמות מאחד הגורמים והגילויים המרכזיים בהיסטוריה האנושית.

*

האומה היהודית אינה יחידה לאומית ופוליטית בלבד, היא מגלמת בתוכה רצון מוסרי, ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית; רצונה וחזונה של האומה העברית אינם מזדהים עם אחת משלוש האידיאות הגדולות שנצטרפו בעצרת האו"ם בבעית ירושלים – לא עם האידיאה הנוצרית-קתולית, לא עם האידיאה המוסלימית ולא עם האידיאה הקומוניסטית, ואף לא עם האידיאות העולמיות האחרות שנאבקו על שלטון עולמי בדברי ימי האנושות מימי קדם ועד ימינו אלה. אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות ובכל הארצות, גם בהיותו עם מעורה בארצו ועומד פחות או יותר ברשות עצמו, וגם בהיותו עם מפוזר ונודד בגולה, – אם לא נראה הייחוד האידיאי של האומה היהודית והמאבק קשה-העורף, לא רק מאבק פיסי, כלכלי, מדיני וצבאי, אלא גם מאבק רוחני, מוסרי, רעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים, מאז ועד היום, ויעמוד בו עד עת קץ, עד בוא חזון אחרית הימים. מאבק זה התחיל בתקופה הקדומה ביותר בתולדותינו, מאז נשתמרו תעודות והוכחות היסטוריות, פחות או יותר ברורות.

*

עובדה פיסית קבועה בהיסטוריה שלנו, וממנה תוצאות להרבה תופעות בתולדותינו בימים ההם ובזמן הזה: היינו תמיד ונשארנו עד היום אומה קטנה בכמותה. ואין ספק שגורלנו להישאר גם בעתיד אומה קטנה, קטנה ביחס לשכניה וקטנה ביחס לאומות שבהן היא נתקלת בעולם. לעובדה פיסית-מתימטית זו יש תוצאות רבות בגורלנו, לשלילה ולחיוב. בימי קדם היו שכננו הגדולים – מצרים ובבל. שתי אומות אלה עלו על היהודים לא רק במספרן, בעשרן, בכוחן הצבאי, ובהיקף שלטונן – אלא גם בכמה מיתרונות הרוח וכיבושי המדע. המושג שיש לנו על מצרים מספרי בראשית ושמות הוא חד-צדדי. לפי גרסא דינקותא שלנו היתה מצרים בית-העבדים שבו העבידו אבותינו בפרך. ויציאת מצרים היא עד היום הזה מקובלת בישראל כיציאה מעבדות לחירות. אולם מצרים הקדומה היתה מהאומות המעטות בעולם שיצרו תרבות מקורית וגבוהה, בערך; עוד לפני כחמשת אלפים שנה, בימי פרעה סנפרו, הגיעה ארץ זו לדרגה תרבותי רמה, והניחה יסוד לכמה מענפי המדע: חשבון, הנדסה, חימיה, רפואה, ובמשך אלפי שנה יצרה ספרות מגוונת ועשירה, במקצועות הדת, ההיסטוריה, המוסר, המדע, השיר והסיפור, שאמנם רק מעט מזער נשתמר ונתגלה עד היום, אבל השיור המועט מעיד על פעולה רוחנית רבה ועל מקוריות תרבותית. באחד הסיפורים האלה על שני אחים יש המוטיב של יוסף ואשת פוטיפר, ושירי-אהבה מזכירים את שיר השירים אשר לשלמה, וכן יש המנונים הדומים במידת מה לתהילים שלנו. המצרים היו גם אדריכלים גדולים, כפי שיש לראות מהפירמידות, וגם הצטיינו באמנות הפיסול והציור.

*

והוא הדין בבל. זו עלתה על מצרים בספרותה העשירה. נשתיירו ונשתמרו בידינו האפוס הגדול של גילגמש (שתורגם לעברית על ידי צ’רניחובסקי), סיפורי הבריאה, שירת עישתר, קינות, תפילות, ספרי מוסר וחכמה, הימנונים, כתובות ורשימות היסטוריות. בבל פיתחה מדעי התכונה, הרפואה וההנדסה ושיכללה לפני כל שאר העמים תורת המשפטים. לשון בבל היתה במשך זמן רב הלשון הדיפלומטית הבין-לאומית בכל ארצות התנ"ך, הנקראות בימינו בשם המזרח הקרוב.

*

המאבק של האומה היהודית עם שני השכנים האדירים האלה לא היה רק מאבק מדיני וצבאי – אלא גם מאבק תרבותי-רוחני. פעולתם של נביאי ישראל היתה מכוונת בשורה הראשונה נגד ההשפעה הרוחנית של העמים השכנים על תפיסתו הדתית והמוסרית של עם ישראל והליכות חייו החברתיים. הוויכוח על אוריינטציות, שכאילו נתחדש בימינו, הוא וויכוח עתיק בדברי ימינו. בספר ירמיהו אנו מוצאים ביטוי מובהק של וויכוח זה: שרי החיילים ובראשם יוחנן בן-קרח ויזניה בן-הושעיה היתה להם אוריינטציה על מצרים נגד בבל, אולם ירמיהו היתה לו אוריינטציה על ישראל ועל אלוהי ישראל ואמר לשרי החיילים בזעם נביאי:

"אִם אַתֶּם שׂוּם תְּשִימוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם – – וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶנָּה, שָׁם תַּשִּיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְהָרָעָב אֲשֶר-אַתֶּם דֹאֲגִים מִמֶנוֹ – שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם, וְשָׁם תָּמֻתּו. – – אִם-שוֹב תֵּשְבוּ בָּאָרֶץ הַזֹאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹש. – – אַל תִּירְאוּ מִפִּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל, אֲשֶר-אַתֶּם יְרֵאִים מִפֶּנֶיו, אַל תִּירְאוּ מִמֶּנוּ, נְאֻם-ה', כִּי-אִתְּכֶם אָנִי, לְהוֹשִיעַ אֶתְּכֶם וּלְהַצִיל אֶתְכֶם מִיָדוֹ" (ירמיה מ"ב).

אין ספק, שוויכוח זה לא נתחדש גם בימי ירמיהו, אלא נמשך הרבה זמן, וכל תולדות ישראל בימי בית ראשון היו מלאות התחבטויות בין ההשפעות הזרות השונות מצד שכני ישראל מצד אחד ובין רוח האומה שנתגלם בנביאי ישראל – ואין זה מקרה שבדברי הנביאים נשתלבו סקירות והשקפות מדיניות על יחסי העמים בארצות השכנות עם משאות חברתיים ומוסריים וחזונות אחרית הימים. האומה הקטנה המוקפת שכנים אדירים שליטי עולם (“העולם” שהיה ידוע לעמנו בימים ההם) נמצאה כל הזמן תחת לחץ כפול: מדיני וצבאי מצד אחד, ותרבותי-רוחני מצד שני. השכנים רבי-הכח לא רק הטילו אימה אלא גם משכו וקסמו בתרבותם הרמה, וקסם זה הוא המקור למאבק הפנימי שהתחולל בחיי האומה מראשית ימיה ועד גלות בבל; ומגלות בבל עד היום הזה. הדים עמומים ממאבק פנימי זה הגיעו אלינו בהתנגשות שבין נביאי השקר ונביאי האמת. דברי “נביאי השקר” לא נשתמרו ואין אנו יודעים תכנם ומגמתם, אולם כל מה שנשאר בידינו מ“נביאי האמת” מעיד על מאמצי רוח גדולים לעמוד לא רק נגד השלטון הזר, אלא גם נגד ההשפעה הרוחנית הזרה של שכנים אדירים על אומה קטנה וחלשה מבחינה מדינית וצבאית, אבל מחוננת במידה יוצאת מן הכלל בתקיפות רוחנית ובעצמיות מוסרית.

*

העם הישראלי, שאנחנו יורשיו, לא היה העם היחיד בארץ ובסביבותיה, שעמד תחת לחץ כפול זה. בארץ ישראל שכנו כמה עמים שמיים שלשונם היתה עברית – כפי שיש לראות ברורות מרשימות הכנענים (הפיניקיים) ומכתובת מידע מלך מואב, אולם מכל העמים האלה לא נותר שריד, כי לא יכלו לעמוד זמן רב בפני הלחץ התרבותי של שכניהם הגדולים והאדירים ונבלעו בתוכם, מבלי שנשארו עקבותיהם. העם היהודי נאבק ויכול, והוא מופיע שוב בפינת-תבל סגולת-ארצות, שבה דרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האתנית, המדינית והתרבותית בחבל זה של העולם הקדמון, התנכי, השתנה תכלית שינוי. ניתק לחלוטין קו התפתחותם של עמי קדם: לשונם, דתם, תרבותם ומסרתם ושמם נכחדו לגמרי מעל פני האדמה, ורק עם ישראל, אם כי נעקר עקירה פיסית מאדמת מכורתו קרוב לאלפיים שנה, הוא העם האחד הממשיך מסורת הקדומים בלשונו ובתרבותו, כאילו לא חל כל הפסק וניתוק במהלך תולדותיו.

*

כאילו – אולם ברור שאין העם היהודי בימינו כעם היהודי בימי בית-ראשון או אפילו בית שני. כל העולם נשתנה מאז, ואין זה אלא טבעי שנשתנה גם העם היהודי; ואין בדעתנו ואין ברצוננו לשוב לשלב שבו נפסק קיומה של מלכות יהודה על ידי בבל, או שלטון בר-כוכבא על ידי הרומאים. בגלות בבל עצמה, ובכל מה שקרה מאז ועד היום הזה, ספג עמנו תורות, מידות, הרגלים חדשים, מתוך השפעת העמים שבהם נתקל בדרכו ובתוקף השינויים שחלו בתנאי ה של החברה האנושית. התפיסה היהודית הקדומה היתה אינטואיטיבית ותיאוקרטית. בימי הביניים נעשו נסיונות על ידי חכמי ישראל, מימי סעדיה גאון ואילך, למזג מחשבת היהדות התיאוקרטית עם התפיסה היוונית הפילוסופית, ששלטה בקרב המשכילים בימים ההם. ובתקופה החדשה, מימי שפינוזה ואילך, גברה והתעמקה בתוכנו, כמו בכל עמי התרבות המודרניים, התפיסה המדעית הנסיונית. בקידום המדע בשלושת היובלות האחרונים תפסו היהודים מקום נכבד וניכר, אולי למעלה ממספרם היחסי בקרב העמים, והיו שותפים מלאים למהפיכה המחשבתית העמוקה, שהתחוללה בתפיסת העולם המוחשי ובחשיפת סודות הטבע. אולם כל החליפות והתמורות בחומר וברוח בתנאים מדיניים וחברתיים שנתרחשו במשך אלפי שנות קיומנו, לא עקרו ולא ערערו הכוח החיוני המופלא שקיים עמנו בכל תהפוכות הזמן ולא שמו לאַל ייחודו הלאומי, שלא כלרבים מבני-לוויתו ההיסטוריים בארצות שונות. צפון באומה זו וויטאמין נפלא השומר על קיומה ועצמאותה ונותן לה כוח ללא-חת לעמוד בפני כל השפעות זרות הסותרות מהותה הלאומית והמוסרית.

*

ברור שלא כל יהודי בודד חונן בסגולת-פלאים זו. ובמשך הדורות נשרו רבים, יחידים, קהילות, שבטים וקיבוצים שלמים. בכל דור ודור ובכל ארץ וארץ, גם במולדת האומה, היו יהודים שלא יכלו לעמוד בפני הלחץ הזר, הלחץ הפיסי או הרוחני, ונשמדו או השתמדו. אבל הלוז של האומה עמד במבחן, שׂרה, נאבק – ויכול. ותולדות עמנו הן תולדות מאבק-איתנים זה, והוא טרם נפסק, גם לאחר הקמת מדינת ישראל. אנו יודעים רק מעט מאוד על תולדות עמנו מתקופת השלטון הפרסי, משבות בבל בימי זרובבל, עזרא ונחמיה ועד הופעת אלכסנדר מוקדון. זו היתה אולי התקופה היחידה בחיי העם היהודי בארצו שלא עמד תחת לחץ חזק מן החוץ ולא היה צריך להיאבק על קיומו המדיני והתרבותי, כי המשטר הפרסי היה בנוי בדרך כלל על סבלנות ואבטונומיה, והניח לכל עם להתנהג על פי דרכו ואמונתו ולקיים מידה רבה של הנהלה עצמית פנימית. ואם כי, כפי שיש לדון ממגילת אסתר ומרמז היסטורי של סופר יווני (היקאטייאוס מאבדירה) היו גם מקרים של רדיפות ולחץ, – הרי בדרך כלל יש להניח שהתקופה הפרסית שנמשכה למעלה ממאתיים שנה, היתה תקופה של קונסולידציה פנימית ביהדות, ודמותו הרוחנית של העם היהודי עוצבה ויוצבה בתקופה זו יותר אולי מאשר בכל זמן אחר, אם כי היהודים לא יכלו כמובן גם אז להימלט לגמרי מהשפעה פרסית, שנקלטה בלא יודעים ביהדות. עם כיבוש המזרח (ובתוכו מלכות פרס) על ידי אלכסנדר מוקדון (בשנת 331 לפנה"ס) מתחילה התקופה היוונית – שבה אנו עדים למאבק נואש בין היהדות ובין התרבות העשירה והעליונה שלא היה משלה בהיסטוריה האנושית עד אז, ואשר יותר מכל תרבות אחרת השפיעה על החברה האנושית מאז ועד היום הזה והנחילה לעולם – בשירה, בספרות, בפילוסופיה, במדע, בפיסול, בציור ובשאר ענפי האמנות – אוצרות רוח שהם שיאי היצירה האנושית בכל הדורות.

*

המאבק בין החשמונאים ובין השלטונות היווניים לא היה רק מאבק מדיני וצבאי של עם נדכא הלוחם בשליטים ומדכאים זרים. זה היה בעיקרו מאבק תרבותי, אחד המאבקים הדרמטיים ביותר בהיסטוריה האנושית, בין שתי אומות מקוריות, שונות בתכלית זו מזו בתנאי חייהן החמריים, אם כי כל אחת לפי דרכה המיוחד. האומה היהודית היתה קטנה, דלה, מצומצמת בתחומים צרים של חלק מארצה הקדומה, ונהנית רק משלטון עצמי פנימי, והאומה היוונית – חולשת על כל העולם, על חלקי אירופה ואסיה ואפריקה הידועים אז, ולשונה ותרבותה נפוצות בין כל עמי קדם מקצה ים התיכון המערבי ועד הודו באסיה וגדות הנילוס באפריקה. היוונים כבשו לא רק בחרבם, אלא גם בתרבותם העשירה והעליונה, וכשהשלטון היווני של יורשי אלכסנדר התבצר במצרים ובסוריה, ואלכסנדריה ואנטיוכיה נעשו למרכזי תרבות יווניים, אי אפשר היה שיהודה הקטנה והדלה לא תושפע אף היא מתרבות עליונה זו, ולו גם בצורה הפגומה של התקופה ההלניסטית. והמתיוונים אשר קמו בישראל לא היו רק “מלחכי פינכא” המחניפים לשליטים הזרים; הופעת יוון בהיסטוריה העולמית לא היתה כהופעת רומא בזמן יותר מאוחר – הופעת כוח צבאי וממלכתי בלבד,– אלא הופעה תרבותית רבת-אונים אשר פתחה תקופה חדשה בתולדות הרוח, והעשירה יותר מכל עם אחר אוצר התרבות האנושית. בספרותנו נשארו רק דברי אלה שהתנגדו ונלחמו במתיוונים, והתמונה שיש לקבל מדבריהם אינה לגמרי אובייקטיבית ושלמה. אין ספק, שפגישה זו העשירה והעלתה הרוח היהודית והניחה רישומים לא מעטים בספרות העברית, שנוצרה בארץ לאחר הופעתו של אלכסנדר בגדול והולידה ספרות יהודית-הלניסטית מגוונת ועשירה, ספרות היסטורית, פיוטית, פרשנית ופילוסופית. אולם נבצר אף מתרבות אדירה זו של העם היווני להטמיע האומה היהודית כאשר הטמיעה הרבה אומות במזרח. העם היהודי עמד במאבק זה וניצח. לא רק ששמר על ייחודו ועצמיותו, אלא הגביר והעמיק אותם. ניצח לא כל העם היהודי. אין אנו יודעים כמה יהודים אבדו במאבק זה – אם על ידי השמדה פיסית ואם על ידי טמיעה. אולם העם בכללו ניצח – ותקופת החשמונאים תעמוד לעולם כאחד המבחנים המדיניים, הצבאיים והרוחניים המופלאים ביותר בתולדותינו, שבהם גברו המעטים על המרובים, העניים על העשירים – אך ורק הודות לכוחות הרוחניים האדירים שפעמו בבחירי העם ובהמוניו, אם כי לא בחוגים השליטים, המיוחסים ורבי-הכהונה.

*

המבחן הקשה והממושך ביותר במאבקה של האומה העברית בא עם צמיחת הנצרות. תרבות מצרים ובבל, ואחר כך תרבות יוון (ורומא) היו נטע זר ליהדות. לא כן הנצרות. על ברכי היהדות, בתוכה ומתוכה קמה. בן האדם שבו נתלתה הדת החדשה, היה יהודי תמים החי בתוך עמו, ותפיסתו הדתית והמוסרית לא חרגה ממסגרת התפיסה היהודית שבימיו; אפילו ההדגשה המיוחדת של ישו לא היתה שונה במהותה מהדברים שרווחו בכיתות השונות שרבו בישראל בתקופה שלפני החורבן. כיהודי בן-זמנו סירב ישו “לקחת לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”, וכשנתבקש לתת עזרה לאשה כנענית ענה: “לא שולחתי כי אם לצאן אובדות לבית ישראל”. הכיוון האנטי יהודי ניתן לדת החדשה על ידי שאול הטרסי, והוא שהיה המפיץ הראשי, ואולי גם המחולל העיקרי, של “הברית החדשה” – בניגוד לברית העתיקה, לברית העברית. שאול הטרסי, בנו של אזרח רומאי שגר בחוץ-לארץ, אף הוא נתחנך על ברכי היהדות והיה תלמידו של רבן גמליאל, וככל שאר התלמידים היה פרוש קנאי; אולם הוא היה יהודי מהתפוצות וספג לתוכו משהו מהתרבות היוונית. בתחילה היה ממתנגדיה הקנאיים של הכת הנוצרית שנתארגנה בירושלים, אך מאז “נגלה אליו האור” בדרכו לדמשק והפך להיות אחד ממאמיניו של ישו כבן-אלוהים – נתן מיפנה חדש לכת החדשה, ובניגוד לתלמידיו הארצישראליים של ישו, שראו עצמם יהודים לכל דבר – ראה שאול הטרסי שנקרא פאול עיקר שליחותו לגויים, והפך הכת החדשה לדת ולכנסיה, העומדת בסתירה לכל יסודות היהדות כאומה, כדת, כחזון. בעוד אשר נאמר בשם ישו: “אל תחשבו כי באתי להפר התורה או הנביאים. לא להפר באתי כי אם למלאות. כי אמנם אני מגיד לכם: עד אשר השמים והארץ יעבורו לא תעבור יוד אחת מן התורה, אף לא תג אחד, עד כי כולם יקומו” (מתיא ה' 18–17), הרי שאול-פאולוס שקד על עקירת התורה ומצוותיה ועל ביטול היהדות כיחידה לאומית הנושאת נפשה לחזון אחרית הימים. שאול היה אולי גדול המתבוללים שקמו בעם ישראל. הוא שלל המצוות המעשיות שהיוו בעצם כל היסוד של היהדות, והעמיד, בניגוד לתורת ישראל, כל הדת על אמונה שבלב בלבד. הוא הכיר רק ביחיד ולא באומה, וניסה לעקור אמונת העם היהודי ותקוותו בגאולה ארצית ולאומית. במקום חזון אחרית הימים של נביאי ישראל הצופה לעתיד ומשלב גאולת-האומה בגאולת-העולם, קוממיות ישראל בשלטון השלום והצדק בכל העמים – העמיד שאול הטרסי הנצרות על האמונה בגאולה שמימית על ידי המשיח שכבר בא.

*

צמיחת הנצרות והתפשטותה חלו בתקופת התערערותה של שארית עצמאות ישראל במלחמות העזות והנואשות שנלחמו היהודים נגד מדכאיהם הרומאים מימי יהודה הגלילי וצדוק ועד שמעון בר-כוכבא ורבי עקיבא, מלחמות שנסתיימו בכשלון היהודים ובאבדן עצמאותם. זעזועים עמוקים, רוחניים, חברתיים ומדיניים, שלא היו כמותם עד אז, עברו על האומה. הלוחמים הקנאים והעזים נפלו בקרבות או נלקחו בשבי. חירות העם נהרסה עד היסוד. בית המקדש נשרף. המולדת נחרבה ברובה. ירושלים נעקרה ואף שונה שמה. נדמה היה שיהודה נפלה ללא קום והעם היהודי אבד זכרו. נשארה רק האמונה היהודית – והנה גם זו הועמדה בנסיון מר. לא רק על ידי גזירות חיצוניות; הקיסר אדריאנוס שהכריע את בר-כוכבא, אסר על המילה, על שמירת שבת, ועל תלמוד תורה בבתי-הספר, וגזירות אלו הוצאו לפועל באכזריות רבה, וגדולי ישראל מסרו נפשם על לימוד התורה והוצאו להורג (“עשרה הרוגי מלכות”), בתוכם רבי עקיבא שהיה הרוח החיה במלחמת בר-כוכבא. ההתנקשות המסוכנת ביהדות באה מבפנים, מתורת הנצרות שצמחה בתחילה בלב היהדות ומתוכה, והתיימרה להישען על דברי הנביאים ועל אמונות ודעות ותקוות שנשתרשו ביהדות בימי, וביחוד על האמונה במשיח ובתחית המתים. תלמידיו הראשונים של ישו התנהגו זמן רב כיהודים בכל דבר וקיימו כל מצוות התורה ומנהגי היהדות, אולם כפרו בתקווה הלאומית של עם ישראל ובגאולה העתידה לבוא, כי לדעתם כבר בא המשיח. משיכת כמה מיהודי התפוצות, שידיעתם ביהדות וקשריהם עם העם היהודי היו רופפים, וקבלת הדת החדשה על ידי יוונים ובני עמים אחרים מעובדי אלילים, וביחוד פעולתו “השליחית” של שאול הטרסי – החריפו הניגודים בין היהדות ובין הדת החדשה.

*

היהודים-הנוצרים לא השתתפו במאבק הלאומי של היהודים נגד רומא. הם גם היו מודיעים בפירוש לשלטונות רומא, שאין להם כל קשר ויחס ליהודים המורדים במלכות, ושאול הטרסי ציווה על תלמידיו להיכנע לרשות ולקבל דינה. כבר נאמר גם בשם ישו “תנו לקיסר מה שלקיסר ולאלוהים מה שלאלוהים” (מתיא כב 21), אולם שאול הטרסי הרחיק לכת. כל אדם, לימד שאול באחת מאגרותיו, חייב להיכנע לרשות הממונה עליו, כי אין שלטון שלא על פי האלהים, כי כל השלטונות הקיימים נקבעו על ידי אלהים, ולכן כל המתקומם נגד השלטון מתקומם נגד פקודת אלהים (איגרת אל הרומיים, י"ג 2–1). האבדות והכשלונות האיומים שהיו ליהודים בימי פולמוס אספסיינוס וטיטוס ואחר כך בימי אדריאנוס והאכזבות המרות שבאו בעקבותיהם – הכשירו הקרקע לתורות אלה של הנצרות, ורבים בקרב היהדות הארצישראלית ועוד יותר מקרב יהודי התפוצה בקיסרות רומא נתפסו לדת החדשה. במשך הזמן, פחות ממאתים שנה אחרי נפילת בר-כוכבא, נעשתה הדת הנוצרית לדת השלטת בקיסרות רומא, והוטלה בכוח על כל עמי העולם הרומאי-יווני באירופה, בקדמת אסיה ובצפון אפריקה. רק העם היהודי עמד במרדו, לא בלי אבדות רבות וממושכות, ושמר על ייחודו. העם אשר בישר לראשונה חזון-גאולה אוניוורסלי, חזון שלום וחירות וצדק לכל עמי תבל, והעמיד תורתו על כלל גדול אחד: “ואהבת לרעך כמוך” – לא הלך שולל אחרי הדת החדשה שלבשה מחלצות אוניוורסליות והטיפה שאין להתייצב בפני הבא להרע לך, וכשבא השלטון לידיה דיכאה ורדפה כל מי שלא נכנע לה. הנצרות השלטת שהדבירה תחתיה כל העולם הכפוף לרומא וליורשיה, לא סלחה לעם היהודי על עקשנותו, ובשם דת האהבה בוצעו רדיפות אכזריות נגד היהודים, וקהילות רבות ושלמות מסרו נפשם על קידוש השם. העם היהודי לא נכנע ועמד יחידי במשך מאות שנים במאבק ההיסטורי ויכול, ויש כוחות בנצרות שעד היום אינם יכולים לסלוח לנו מרדותנו זו.

*

כחמש מאות שנה אחרי נפילת בר-כוכבא נכבשה ארץ-ישראל על ידי הערבים. פולש זה, שלא כרוב הכובשים שבאו לפניו, לא היה כוח צבאי בלבד – אלא בא מזוין ברעיון חדש ובתורה חדשה – בתורת מוחמד. תורה זו לא נוצרה בארץ ולא צמחה בתוך היהדות, אם כי גם לא בלי השפעה בולטת וניכרת של היהדות, שנביא האיסלם בא איתה במגע מסחרי וגם רוחני. כיבושי מוחמד ותלמידיו היו יותר מהירים ומופלאים מכיבושי הנצרות. התפשטות תורת מוחמד בקרב שבטי ערב במאה השביעית לספירה האירופאית, וזמן קצר אחר כך ברחבי אסיה ואפריקה, היתה יחידה במינה בהיקפה העצום, במהירותה המפתיעה ובהשפעתה התרבותית והלשונית המעמיקה. רובו של האגם הימתיכוני נהפך בזמן קצר בערך לאימפריה ערבית-מוסלמית, ולשון ערב נעשתה לשפה המדוברת בקרב עמי ארם, אשור, וכל צפון אפריקה ובחצי האי הספרדי. כל עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלו עליהם את הדת החדשה, מי ברצון ומי באונס. העם היחיד שעמד בפני הנחשול האדיר – היה העם היהודי.

*

בחצי האי הערבי ישבו יהודים מימים קדומים. בקרב יהודי תימן רווחת מסורת, שהתיישבותם בתימן חלה בימי שלמה המלך. אבל אין ספק, שעוד בתקופת באו סוחרים יהודים לקצות ערב, בצפונה ובדרומה. הורדוס המלך שלח גדוד יהודי בן חמש מאות איש לערב הדרומית לסייע ללגיונות של קיסר אבגוסטוס בכיבוש דרום ערב. יהודים באו לערב גם מבבל ומפרס. בחפירות שבבית-שערים (על יד חיפה) נחשף בית קברות עתיק שבו נמצא קבר של משפחה יהודית מחמיאר שבערב מהמאה השניה או השלישית לספירה האירופאית. בסוף המאה הרביעית התיהד מלך תימן אבו כַרִב אסעד והפיץ דת ישראל במדינתו. ידוע גורלו הטרגי של המלך היהודי ד’ו נואַס, שמלך בחמיאר בסוף הרבע הראשון של המאה הששית והוכרע על ידי הצבאות הנוצרים של חבש. יהודים רבים, שנרדפו על ידי החבשים הנוצרים, נמלטו לצפון ערב, רובם התישבו בעיר יתריב (מדינה) וסביבותיה. בימי מוחמד (632–570) נמצאו בחצי האי ערב הרבה יהודים, ורבים מהם היו עובדי אדמה ומגדלי צאן ובקר. נביא האיסלם היה נפגש אתם במסעיו המסחריים ושמע מהם על סיפורי התורה ועל אבות האומה ועל אחדות האלהים וקדושת ירושלים. בתקופה הראשונה של שליחותו הנבואית הורה מוחמד למאמיניו, שבשעת התפילה יפנו כלפי ירושלים. בזאת רצה לקנות לב היהודים לשליחותו הנבואית, ורק לאחר שהיהודים סרבו לקבל תורתו – חזר בו וציווה לכוון הפנים בשעת תפילה כלפי מכה, עיר מולדתו, והאציל לתורה החדשה צביון ערבי לאומי. שנאתו ליהודים גברה, והוא יצא נגדם בחרבו ודרש מהם לקבל תורתו. היהודים לא נכנעו – אם כי עמידתם בפני הכוח החדש עלתה להם ביוקר. יהודי ערב – חוץ מיהודי תימן – גורשו או הוגרו לפי חרב. גם שרידי הישוב היהודי בארץ-ישראל, ביחוד הישוב הכפרי, לא עצרו כוח לעמוד בפני הכובשים החדשים. מקצתם נטמעו בקרב הכובשים, מקצתם עזבו הארץ. אולם האומה היהודית בכללה עמדה, אם כי הרדיפות נתחדשו מזמן לזמן, ועוד במאה השתים עשרה, למעלה מחמש מאות וחמשים שנה אחרי מוחמד, נצטרך הרמב"ם לשלוח איגרת ליהודי תימן לחזק לבם לעמוד בפני הגזירות והרדיפות הקשות ומעשי האונס של האיסלם.

*

נחשול אידאי חדש נגד קיומה של האומה העברית ונגד ייחודה הלאומי ועצמאותה המוסרית צף עם המהפכות הגדולות בימינו: המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה-עשרה והמהפכה הרוסית בתחילת המאה העשרים. המהפכה הצרפתית, שנישאה בחזון החירות, השוויון והאחווה, לא הצטמצמה בתחומי ארצה, אלא הכתה גלים חזקים בכל ארצות אירופה, ערערה מוסדות העריצות המלכותית והמשטר הפיאודלי, וגם נתנה דחיפה ראשונה לשחרור היהודים (אמנציפציה) ולשיווי זכויותיהם בארצות המערב. אולם אין זה מקרה שמהפכה זו תבעה מהיהודים מחיקת צלמם הלאומי. רבים מקרב יהודי המערב קיבלו תביעה זו בחפץ לב, ופרצה תנועת התבוללות שעמדה לגרוף כל העם היהודי. “נדמה כי זקן העמים הזה, שנלחם על קיומו זה אלפי שנים ועמד בפני סערות ההיסטוריה בכל העולם, לא יכול לעמוד בפני נחשול המאה הי”ט, אלא נכנע וכפר במהותו והוריד עצמו למדרגת כת דתית, שחלקיה נכנסים בגופי עמים אחרים" (דובנוב). ולא מעטים היו חללי ההתבוללות, לא רק במערב, אלא גם במזרח. אולם רצונו ההיסטורי של העם היהודי התגבר גם על נחשול אדיר זה, והאמנציפציה לא הביאה לידי טמיעה, אלא לביטוי חדש של ייחודו הלאומי ושל כיסופיו המשי. היהדות פשטה ברובה צורתה התיאוקרטית ולבשה צורה חילונית, אולם זיקתה למקורות ההיסטוריים ולמולדת הקדומים שלה נתגברה, ולשונה הלאומית העתיקה התנערה ל חדשים ונוצרה ספרות עברית חילונית וקמה תנועת חיבת ציון וציונות. והאמנציפציה הבאה מן החוץ הפכה להיות אבטואמנציפציה – תנועת השתחררות מכבלי התלות הזרה וחיי הנכר, והונחו יסודות ראשונים לחידוש העצמאות הלאומית במולדת העתיקה.

*

כמהפכה הצרפתית כן המהפכה הרוסית לא הצטמצמה בתחומי ארצה, אלא הכתה ומוסיפה להכות גלים בעולם כולו, והעמידה מחדש העם היהודי בפני מאבק אידאי ומבחן היסטורי – לא פחות חמור וקשה מכל אלה שהיו לפניו. בשנת 1917 ניתנה הצהרת בלפור. בפעם הראשונה לאחר החורבן הוכרו היהודים על ידי מעצמה עולמית כאומה מיוחדת והובטחה להם הזכות לשוב לארצם. חבר האומות שהוקם בסוף מלחמת העולם הראשונה נתן תוקף בינלאומי להצהרת בלפור, והכיר בנציגות העם היהודי כגוף מאושר במשפט העמים. באותה שנה – בשנת 1917 – הגיעה המהפכה הרוסית לשלטון – והמשטר החדש שהבטיח גאולה לעולם הנחית מהלומה אנושה לעם היהודי: יהדות רוסיה, הקיבוץ היהודי הגדול והפורה ביותר בעולם, נותקה בחוזק יד מהעם היהודי וממולדתו המתחדשת. המהפכה הרוסית בישרה שוויון לאומי לכל עמי רוסיה ושבטיה, וגם קיימה הבטחתה לפי דרכה: במסגרת המשטר החדש ניתנה אבטונומיה ארצית לכל האומות, הגזעים והשבטים, שישבו באימפריה של הצארים הרוסים. ברית המועצות התכוננה כפדרציה של אומות שוות-זכויות כל אחת בשטח הלאומי האבטונומי המיושב על ידה. ככל הסידורים בברית המועצות כפופה אבטונומיה זו לדיקטטורה המוחלטת של המפלגה הבולשביסטית, אשר מרכזה הוא במוסקבה, והשלטון המרכזי על כל התושבים ועל כל העמים קובע כל הסדר הכלכלי, האזרחי, התרבותי והמדיני בכל קצות הרפובליקה הענקית; אולם במסגרת הדיקטטורה הבולשביסטית – הושוו הזכויות של כל העמים, הגדולים והקטנים, והתרבות והלשון והמשק של כל עם ושבט, במידה שהם עומדים ברשות עצמם, הריהם מתפתחים בהתאם לצרכי עם ושבט. רק גוף לאומי אחד בברית המועצות, הגוף היהודי, נידון למעשה לכליה לאומית-רוחנית, לא מפני יחס שלילי מיוחד ליהודים מצד השלטון הבולשביסטי, אלא מפני המציאות האובייקטיבית של עם מפוזר, ללא מולדת, שהשלטון הזה לא הביא בחשבון. העמים האחרים בבית המועצות המרוכזים בשטחם, קיבלו במסגרת הדיקטטורה הבולשביסטית אבטונומיה לאומית ארצית, ולשונם, תרבותם, חינוכם, משקם, עומדים במידה רבה ברשותם. מטפחים בית הספר, העתונות, הספרות בלשונם. המסורת הלאומית של כל עם לא רק שאינה מופרעת אלא להיפך מעודדת ונעזרת כאשר לא היה אף פעם ברוסיה הצארית. אולם לשון העם היהודי, חינוכו, ספרותו, קשריו עם עברו הלאומי – שותקו, גודעו וחונקו. כן הוחרמו קשריהם של יהודי ברית המועצות עם העם היהודי ועם מולדת האומה. זקן התרבות בקרב כל עמי ברית המועצות נגזלה ממנו ירושתו ההיסטורית, נגנז הספר העברי. נסגרו כל בתי הספר העברים. אלם ויתום ושכול לאומי נגזר על קיבוץ יהודי בם מיליונים, שעמד במשך דורות בראש היצירה הלאומית של עמו.

*

מאז פולמוס בר-כוכבא אדריאנוס לא קיבל העם היהודי מהלומה כבדה כזו. שיתוקה וניתוקה של היהדות הרוסית פגעו לא רק במיליונים היהודים תושבי ברית המועצות – אלא הלמו קשה בכל העם היהודי באשר הוא. למען יהיה לנו מושג כל שהוא מהאבידה האיומה והעצומה שאבדה לעם היהודי מאז 1917 – עלינו לשאול עצמנו מה היינו מפסידים אילו הדבר שקרה ברוסיה בשנת 1917 היה קורה בשנת 1880: אילו נותקה ושותקה יהדות רוסיה אז היינו מאבדים עלית ביל"ו, הספרות העברית החדשה: מנדלי, אחד העם, ביאליק ובני לוויתם, התנועה הציונית ותנועת הפועלים היהודית, העליה השניה, מייסדי הקבוצה והשומר, בוני ההתישבות העובדת ומייסדי תל-אביב, כל האישים שעמדו בראש התנועה הציונית והישוב במשך ארבעים שנה, כל האמצעים שנתנה יהדות רוסיה לבנין הארץ. היינו גם מפסידים תנועת הפועלים היהודים באמריקה וכל היצירה של יוצאי רוסיה היהודים בכל הארצות.

*

הכשלונות והכיבושים של הבולשביקים בשנים הראשונות לתפיסת השלטון בידיהם – כשלונות בשטח הבינלאומי וכיבושים ונצחונות בשטח הרוסי, הביאו לידי תמורות עמוקות בכיוונו ובמגמתו של המשטר החדש. מתפיסת השלטון בכוח עברו להחזקת השלטון בכוח; ומשטר הדיקטטורה נהפך מהוראת שעה לשיטת-קבע. התורה החדשה של “סוציאליזם בארץ אחת” הפכה למעשה לשאיפה לאומית המעמידה האינטרסים של הארץ האחת במקום הסוציאליזם הבינלאומי. במקום הסתמכות על מעמד הפועלים בעולם, בכוח המשחרר בכל אומה ומדינה, – באה ההסתמכות היחידה על ברית המועצות וכוחה הצבאי. מתנועת הפועלים בכל ארץ שמחוץ לרוסיה נדרשה לא הגשמת סוציאלית בארצה לפי צרכיה ונסיבותיה ההיסטוריים של הארץ, כפי שהורתה תורת מרכס, – אלא נאמנות מוחלטת לצרכיה הפנימיים והבינלאומיים של ברית המועצות, כפי שהם מתפרשים מזמן לזמן על ידי ראשי המפלגה השלטת. מובן, שאותה המשמעת המוחלטת נדרשת מכל אזרחי ברית המועצות, מכל המוני הפועלים והאיכרים והאינטליגנציה, וחובת המשמעת חלה לא רק בשאלות חברתיות ומדיניות, אלא גם בשאלות מדעיות ותרבותיות, בשאלות ספרות, אמנות, היסטוריה, לשון, חיי משפחה ונוהג אישי. מאז יסוד הכנסיה הקתולית ברומא והקמת השלטון האוניוורסלי של האפיפיורים – לא הופיע בעולם כוח שדרש לעצמו סמכות עולמית ואבסולוטית כזו שתובעים לעצמם ראשי המפלגה הבולשביסטית, ודרישה זו, הנשענת למעשה על הכוח הצבאי העצום של ברית המועצות – דוגלת להלכה ברעיון הסוציאליזם המהפכני ומכריזה של שאיפתה לתיקון העולם ולגאולת האנושות. אין ספק, שראשי המפלגה השלטת מאמינים שכל מה שטוב לארצם טוב ממילא לשאר הארצות, וכי ארצם מביאה גאולה לעולם; אבל דווקא באמונה זו אין כל חידוש, לא בהיסטוריה הרוסית ולא בהיסטוריה העולמית…

*

והאומה העברית אשר לא נכנעה אף פעם לכוחות פיסיים עליונים ושמרה על חירותה המוסרית והאינטלקטואלית גם כשלא עצרה כוח לשמור על עצמאותה המדינית והכלכלית, הועמדה יותר מכל עם אחר בעולם בפני מבחן חמור ואכזרי. לא היה עם, שחזון גאולת העולם מילא בחייו, בתולדותיו, בהתפתחותו הרוחנית, תפקיד יותר רב ומתמיד – מזה שהוא מילא בתולדות העם היהודי. שום עם אחר לא נשא נפשו לשלום בעמים ולאחדות המין האנושי, יותר מהעם היהודי המפוזר בעולם. גדולי העם היהודי בדורות האחרונים היו אלה, שהעמיקו רעיונות המהפכה החברתית והעניקו להם בסיס מדעי מתוך ניתוח הסתירות של המשטר הקיים. מיטב הנוער היהודי בכל הארצות עמדו בראש מלחמות השחרור בכל הארצות. ויותר מכולם – הנוער היהודי ברוסיה הצארית. כמעט כל יהדות רוסיה היה ליבה עם אלה ששקדו לשבור עריצות הצארים הרוסים, ולוחמים יהודים עמדו בשורות הראשונות של המהפכה הרוסית. בלהות הפרעות, שריחפו עשרות שנים על יהדות רוסיה, חלפו רק עם נצחון הבולשביקים. מיליוני יהודים ברוסיה ידעו שתחת שלטון זה לא יתכנו פוגרומים ביהודים. הנביא והמחוקק והמצביא של המהפכה הבולשביסטית – לנין – היו לו כמה חברים ותלמידים יהודיים. וגם לאחר שכמעט כל בני הלוויה היהודים של לנין “חוסלו” אחד אחד, לא ראה איש בזאת פעולה אנטי-יהודית. זכרון הצרות והרדיפות והעלבונות, שסבלו היהודים בימי הצארים, לא מש מקרב יהודי רוסיה ויהודי העולם זמן רב. וגם רבים מאלה שלא יכלו לישב הסיסמאות הסוציאליסטיות של המפלגה הבולשביסטית עם המעשה שהוגשם על ידי שליטיה – לא רצו להתעלם מהשינוי שחל במצב החוקי של היהודים לאחר מיגורו של המשטר הצארי. המשטר החדש ביטל כל שרידי ההפליה של הצארים נגד היהודים. היהודי היחיד זכויותיו הושוו במלואן לזכויות הבלתי יהודי. אולם הקיבוץ היהודי נפגע פגיעה אנושה על ידי המשטר הבולשביסטי ותביעותיו הטוטליות, באשר הוא פגע בנפש היהדות. ונפגע לא רק הקיבוץ היהודי בברית המועצות – אלא העם היהודי כולו. פרפוריה של היהדות הרוסית במשך שלושים שנה ומעלה של המשטר החדש הוכיחו, שגם מכבש-פלדה זה של הדיקטטורה הבולשביסטית לא יכול לגמרי לעם היהודי – ואם כי רבים ומעולים בקרב יהודי רוסיה נתנו בכל לב ידם למשטר החדש וגם קיבלו על עצמם תביעתו הטוטלית, אם מתוך רצון ואם מתוך הכרח, לא דעך זיק העצמיות הרוחנית אפילו בתוך המוני היהודים הרוסים, ולא ניתק קשרם הנפשי העמוק עם העם היהודי ועם המולדת העברית. לא חסרו גילויי התבזות והתבטלות ועבדות רוחנית בקרב רבים מחסידיה היהודים של תנועת המהפכה הרוסית עוד זמן רב לפני הופעת המפלגה הבולשביסטית. ידוע הדבר, שעוד בימי הצארים נתנו מהפכנים יהודים ברכתם לפרעות נגד היהודים, באשר ראו בפוגרום אנטי-יהודי התקוממות האכר הרוסי נגד בעלי הרכוש, והדם היהודי היה בעיניהם שמן סיכה לגלגלי המהפכה הרוסית. ויוזמי הרדיפות נגד הלשון העברית והתנועה הציונית היו חברי המחלקה היהודית של המפלגה הבולשביסטית (יבסקציה), ששנאתם לציון וללשון העברית קדמה לאדיקותם הקומוניסטית. והיתה נחוצה התערבותו האישית של לנין למען התיר התיאטרון העברי “הבימה” במוסקבה. וכשהסתדרות העובדים ביקשה להשתתף בשנת 1923 בתערוכה החקלאית העולמית שנערכה במוסקבה – היו אנשי היבסקציה אלה שהתנגדו לבואה, והשלטונות לא קיבלו דעת יועציהם היהודים. אולם אותה היהדות הרוסית נתנה לארץ גם לאחר השתלטותו המוחלטת של המשטר הבולשביסטי ברוסיה – ממיטב הנוער החלוצי, ומפעלי נוער זה בארץ מעידים על היכולת הגנוזה ביהדות הרוסית ועל הרצונות הפועמים בחביונה, וכל הלחץ הזר, הגופני והמוסרי, אין בכוחו להצמיתם ולכלותם.

*

עם הקמת מדינת ישראל כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בנצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשליה מטעה ומסוכנת, לא רק באשר לא נגמרה מלאכת הבנין, וקיבוץ גלויות הוא רק בראשיתו. לא זו בלבד שהמאבק של העם היהודי על עצמאותו המדינית והכלכלית טרם נסתים – אלא החריף המאבק הרעיוני, המאבק על עצמאותו המוסרית. חומרת מאבק זה איננה בהתגוששות הרעיונית והמוסרית שבין כוח עולמי, או בין כוחות עולמיים, ובין האומה העברית. הכוח והמספר אינם מכריעים אף פעם במאבק רעיוני, והעם העברי “המעט מכל העמים”, אין לו כל יסוד לחשוש לתוצאות ההתנגשות בשטח המוסרי-הרעיוני, גם אם נגדו יעמדו תקיפי עולם ואדירי מעצמות. העם היהודי הנאמן לעצמו, לא יקבל מרות מוסרית ורעיונית של כוח זר “עולמי”, ולא ירכין ראשו בשאלות חברה, מדע, רוח ותרבות, ובערכי חירות ושוויון וצדק ושלום – בפני אלה שמינו עצמם בכול שלטונם ובכוחם הצבאי או תוקפם הכלכלי לשופטים רמים של האנושות. חומרתו של המאבק על עצמאות רוחנית היא בהתרוצצות הפנימית. באומה קטנה כאומתנו ישנם תמיד חוגים הנמשכים אחרי הברק והקסם של כוחות אדירים, שיכלתם המדינית והכלכלית והצבאית היא עצומה, ומפני כך השפעתם בעולם רבה. ולא נמשכים אך ורק משום טובת הנאה פרטית, אם כי אין לזלזל גם בגורם פרוזאי זה, אלא קוסמת היכולת הרבה, המרחב, העוצמה, הנגידות של שליטי עולם; לתכונה זו של התבטלות והתרפסות בפני הפריץ קראו בהיסטוריה החדשה שלנו בשם “מה-יפית”, ויהודי “מה-יפית” נמצאים בכל אותם החוגים של העם היהודי שאין להם כבוד עצמי ואמונה מספיקה בעמם. בחוגי הימין הם נקראים בשם “מועצה למען היהדות”, ובראשם עומדים אילי-הכסף היהודים באמריקה, ובחוגי השמאל או המהפכה הם נקראים בשם יבסקציה ובראשם עומדים סופרים ש“קול אדוניהם” מדבר תמיד מתוך גרונם. לאחר הקמת מדינת ישראל אין מתנכרים ומתבוללים גלויים ובולטים אלה מסוכנים ביותר, כי יש כרגע משען נאמן ובטוח להמוני ישראל באשר הם – קוממיות ישראל במולדתו. אולם גם בתוך מדינת ישראל ישנם רבים, שהקרע בין האדם ובין היהודי שחצה הנפש היהודית בגולה, לא נתאחה, והתורה האומללה והעלובה של חכמי הגלות “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך” – יש לה מהלכים גם בארץ העברים בצורות חדשות. ההשתחררות מגלות גשמית קלה בימינו – מספיקה עליה לארץ. אך לא בנקל משתחררים מגלות נפשית, מוסרית; זו לא ניתנת על ידי תמורה חיצונית, על ידי מעבר מארץ לארץ, אלא באה מבפנים, מתוך מאמץ נפשי, מחשבתי ומוסרי רב, שלא כל אחד מוכשר לו. “היה יהודי באהלך ואדם בצאתך” במדינת ישראל פירושה: אנו קובעים הענינים היהודיים – עליה, התישבות. אולם ענינים אנושיים –בעיות החברה והמדיניות הבינלאומית – מי אנו ומה כוחנו שנעסוק בהן ברשות עצמנו? בשאלות אלה עלינו לקבל דינם של הגדולים והתקיפים, היודעים הכל, המוסמכים לכל, הקובעים הכל. יש מחנה גדול ואדיר אי-שם, נושא הגאולה האנושית – ואין לנו אלא לענות אמן על כל מה שמפקד המחנה הגדול והנורא הזה אומר לנו לעשות ולחשוב ולדבר. ואם הוא אומר לנו היום ההיפך ממה שאמר אתמול – אסור לנו להרהר אחרי מידותיו: הוא יודע מה שהוא עושה, רק הוא היחיד יודע מה שהוא עושה.

*

נאמני העצמאות היהודית מסרבים להיזקק לפסק דין זר. הם יודעים התחומים המצומצמים והיכולת המוגבלת של העם היהודי, ומבינים להתיחס בכבוד ובהערכה למעצמות אדירות, האחראיות על גורלם של עשרות ומאות מליונים אנשים, ושהשפעתן המרובה חורגת מתחומי ארצן ומתפשטת על פני חלקי עולם שלמים. אולם יש ממלכה אחת שבה רואה עצמה האומה היהודית שווה בכל, גם מבחינת היכולת וההשפעה לגבי האנושות כולה והדורות הבאים, וזוהי ממלכת הרוח והחזון. בממלכה זו אין הכמות וגודל הצבא מכריעים. ירושלים ואתונה הטביעו חותמן על גדול של האנושות לא בכוחן המספרי ולא בעצמתן המדינית והכלכלית. בקביעת דרך חדשה לעולם לקראת חירות, שלום, צדק ושויון, לקראת גאולה ותיקון עולם וקיום מיטב תקוות האדם בימינו ובכל הדורות – אין מונופולין דווקא למעצמות הגדולות ולעמים רבי שלטון. השימוש בכוח מצד מדינות אדירות, גם כשהוא בא לשם מטרות רצויות בראשיתו נהפך לפי טבע הדברים מאמצעי למטרה. כל הכובשים הגדולים: הפרסים, היוונים, הרומאים, הערבים, המונגולים, הספרדים, הצרפתים, הבריטים, הרוסים, התיימרו מאז ומעולם להאציל ברכת תרבותם העליונה לעמים הכבושים, ולא תמיד היתה זו אמתלא ריקה: רבים מהכובשים האלה אמנם העניקו לעמי-החסות שלהם משטר יותר מתוקן ותרבות יותר גבוהה. אולם אין ההיסטוריה יודעת אף מקרה אחד שכיבוש “גומל חסדים” לא נהפך בסופו של דבר לדיכוי ושעבוד. השלטון בכוח אלמות, שלטון שאינו נשען על הרצון החפשי של ה“נשלטים”, יש לו הגיון פנימי משלו, ואין מפניו מנוס: החזקת השלטון לא תיתכן בלי אמצעי כפיה ודיכוי, והצורך והרצון להחזיק בשלטון משעבד לעצמו כל שאר הצרכים. מאידך גיסא – אין כושר ההתקדמות וההתעלות החברתית והמוסרית מותנה דווקא בכוח הגשמי ובעצמה הצבאית של העמים. לאו דווקא מעצמות אדירות – אלא עמים קטנים מסוגלים להיות מורי דרך לאנושות בהתקדמות מדעית, חברתית ורוחנית, כפי שהוכיחה ההיסטוריה בימי קדם, בימי הבינים ובימינו אלה. נסיון חייו הארוך של העם היהודי אינו נותן לו כל יסוד להתבטל בפני אדירי-עולם ותקיפיו. העם היהודי שהגיע אחרי אלפיים שנות נדודים ותלאות בכל קצוי תבל לראשית תקומתו הממלכתית בארץ-מכורתו – לא יוותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה – לשלב גאולתו הלאומית בגאולה הכללית של כל עמי תבל, – ולא ירוקן עצמאותו הלאומית מתכניה האנושיים האוניוורסליים, ולא ישתעבד לזרים, לגדולים ולתקיפים, בקביעת עתידו ודרכו לחזון אחרית הימים. במדינת ישראל אין כל מחיצה בין היהודי ובין האדם שבתוכנו, ושום תלות מחשבתית ומוסרית אינה מתיישבת עם קוממיות ישראל. העצמאות לא ניתנת לחלוקה. אין עצמאות בענינים יהודיים – ותלות בענינים אנושיים עולמיים. הענין היהודי כולל עולם ומלואו, ואין שום דבר אנושי זר לו. עצמאות ישראל פירושה ראית המרכז, השורש, המוצא בתוכנו אנו, וקביעת דרכנו בהווה ובעתיד, ביחסי פנים וביחסי חוץ, בשאלות ההווה ובשאלות העתיד – מתוך חירות גמורה ומלאה, לפי רצוננו, צרכינו, נסיבות חיינו, מאויינו וחזוננו, ללא כל תלות בשום מרות חיצונית זרה, גדולה או קטנה.

*

עצמאות רוחנית אינה שוללת זיקה כל-אנושית, כשם שעצמאות מדינית אינה סותרת זיקה בין-לאומית, ועצמאות כלכלית אינה מחייבת אבטרקיה משקית. זיקת-גומלין בין מדינות, ארצות ואומות היא עובדה ניצחת והכרח היסטורי. כל עם יונק מעמים אחרים, מירושת דורות, מכיבושי הרוח האנושי שבכל התקופות ובכל הארצות. זיקה הדדית היא חוק קוסמי, ניצחי. אין דבר בעולם, קטן או גדול, מן האלקטרון הבלתי נראה ובלתי נתפס עד הגרמים העצומים במרחקי אין סוף, שאין לו זיקה לבני מינו ולשאינם בני מינו. כל ההוויה היא שלשלת אחת אינסופית של זיקות הדדיות. ובעולם הרוח לא פחות מבעולם הגשם. המחשבה, השירה, האמנות, הספרות של דורות ועמים משפיעות זו על זו ויונקות זו מזו, ופחות מבכל הדורות הקודמים יתכן הדבר בימינו, שעם לבדו ישכון.

*

עם הקמת עצמאותינו המדינית נהיינו יותר לאזרחי העולם מאשר היינו קודם, אם כי כעם מפוזר ונפוץ בכל קצוי-תבל ונודדים מארץ לארץ ומגוי אל גוי היתה לנו תמיד הרגשה עולמית יותר מאשר לכמה עמים אחרים. עצמאותנו הממלכתית העמידה אזרחותנו העולמית על בסיס איתן ותקין. לא מחוסר אחיזה ארצית וממלכתית – אלא מתוך קיום ארצי וממלכתי אנו מעורים בכל בעיות האנושות וערים לצרכיה והתלבטויותיה, כי אנו שותפים שוי-זכויות לבעיות וצרכים והתלבטויות אלו. אמצעי התחבורה החדישים ביבשה, בים ובאוויר וקשרי הרדיו, ביטלו מרחקים והסירו מחיצות. התפוצה היהודית אף היא משמשת גורם אדיר לזיקתנו האוניוורסלית. בצבא הגנה-לישראל נלחמו יהודים יוצאי חמישים וחמש ארצות מחמשת חלקי תבל. ביודעים ובלא יודעים אנו יונקים דרך צינורות אלה מכל העמים שהיהודים נחיתים בתוכם. וכשם שנאכל בשר ארגנטיני וחיטה רוסית ונחרוש בטרקטור אמריקני ונתיך פלדה בלגית ונשתמש בבנזין מכסיקני ונתלבש באריג בריטי, ונרהט בתינו בעצים קנדיים – כך נקרא הספרות של כל העמים ונבקש חכמה בכל אשר תימצא. נריק אוצרות הרוח, המחשבה המדע והשירה של כל העמים וכל הדורות ללשוננו, למען תהיה ירושתה הרוחנית של האנושות כולה לנחלתנו הלאומית. אי-אפשר לקרוא ספר הספרים שלנו מבלי להקשיב להדי קדומים של עמי-התרבות הגדולים אשר הקיפו עמנו – מצרים, אשור, בבל, ארם, פרס ויוון; ועם ההשתאות הגאה שלנו על יכלתו המופלאה של עמנו לעמוד נגד הלחץ האדיר של תרבויות עשירות וגדולות כתרבות יוון בתקופת החשמונאים – יש שאנו מצטערים על אי-יכולתם של גדולי עמנו בעבר להבחין בין הסיגים והפסולת של התרבות ההלניסטית בתקופת הירידה של יורשי אלכסנדר ובין נכסי-הרוח הגדולים והמפוארים של הגניוס היווני בימי גדולתו – שחלה בתקופת שיבת בבל ובימי אנשי הכנסת הגדולה. הרבה דברים היו אולי שונים בתולדותינו אנו ובתולדות העולם התרבותי, אילו באותה התקופה שתורגמו ספרי הקודש שלנו ליוונית, היו חכמינו יודעי יוונית מתרגמים לעברית ספרי סופוקלס, תוקידידס, אפלטון ושאר חכמי יוון הגדולים, והיו לומדים מהיוונים והרומאים סדרי-צבא והליכות-מדינה.

*

לאחר מסענו הארוך על במת ההיסטוריה העולמית במשך ארבעת אלפים שנה דרך כל ארצות תבל חזרנו לנקודת מוצאנו ויסדנו בשלישית מלכות ישראל, – ולא ננער מעל עצמנו הנסיון הבינלאומי הרב והעשיר שצברנו; לא נסתגר בקליפתנו – אלא נפתח חלונות לכל פינות התרבות בעולם וננחיל לעצמנו כל כיבושי הרוח והדעת של זמננו. מכל מלמדינו נשכיל, אבל נשמור על עצמאותנו. לא נתבדל ולא נתבודד; נקיים זיקתנו לעולם הגדול; זיקה, אבל לא קבלת מרות חיצונית, לא השתעבדות באיזו צורה שהיא. העצמאות מקורה בלב, בנפש, ברצון העם – ורק מתוך עצמאות פנימית מגיעים לידי עצמאות חיצונית ומקיימים אותה. הצורה המסוכנת ביותר של השתעבדות – היא השתעבדות הרוח, המחשבה. אבן הבוחן לעצמאות רוחנית, מוסרית היא חירות השיפוט והמצפון. רק אם אנו שופטים וקובעים בעצמנו מה טוב ומה רע, ומה טוב לנו ומה רע לנו – אנו בני-חורין ועומדים ברשות עצמנו. כל מי שמקבל על עצמו מראש השיפוט של כוח זר – וויתר על חירותו הפנימית ועל עצמאותו האישית. מהותו ותכנו של המאבק הרוחני של העם היהודי מאז היה לעם ועד ימינו אלה – זהו הסירוב לקבל שיפוט זר, בניגוד למצפונו, גם כשמאחורי השיפוט הזר עמדו כוחות פיסיים עליונים.

*

העם היהודי כפר בעליונות גופנית, בעליונות הכוח הפיסי. כפירה בעליונות הכוח הפיסי אין פירושה שלילת ערכו של הכוח הפיסי. היינו פוסלים ההיסטוריה היהודית מימי יהושע בן-נון ועד צה"ל ועד בכלל, אילו היינו מבטלים ערכו של השימוש בכוח הפיסי. שלילת הכוח הפיסי היא שלילת העולם הזה, היא שלילת ה. שלילה זו היתה תמיד זרה לרוחו של העם היהודי, ובה אחד ההבדלים היסודיים שבין תורת היהדות ובין תורת הנצרות. הגניוס היהודי, מימי הנביאים ועד איינשטיין, לא הכיר בשניות של חומר ורוח שנתפסו לה כמה מהוגי אומות העולם, מהיוונים ועד הפרסים ועד דיקרט ותלמידיו. האינטואיציה היהודית, גם הדתית וגם המדעית, עמדה מאז ומעולם על אחדות היקום וההויה, למרות גילוייהם והופעותיהם המרובים. ואם כי טובי העם העברי, נביאיו, חכמיו ומוריו, מאז ועד היום, ראו יעודו העליון של ישראל בממלכת הרוח – לא זלזלו בגוף ובצרכי הגוף, כי אין נפש בלי גוף, ואין יעוד אנושי אוניוורסלי בלי קיום ממלכתי לאומי. בהקמת המדינה היהודית מילא נצחון הנשק היהודי על הנשק הערבי תפקיד גדול ומכריע. שרשו של נצחון זה ומקורו הוא בעליונות המוסרית והרוחנית של האומה העברית, והנצחון לנשק היהודי הנחיל הרוח היהודי. האמונה והאדיקות בעליונות הרוח ליוו העם היהודי במסעו ההיסטורי הארוך ממעמד הר-סיני ועד מלחמת ישראל בימינו. אמונה זו היתה נחלת כל אותם אישי ישראל אשר עיצבו דמות האומה העברית מראשיתה ועד היום הזה, אשר יצרו וטיפחו תורתה, שירתה, משאה הנבואי, ספרותה, משפטה וחוקיה, חזונה לאחרית הימים ואמונתה המשיחית, אשר נאבקו על ייחודה וייעודה הלאומי והעולמי, אשר ניהלו מלחמות עצמאותה המדינית והרוחנית, ואשר קידשו השם בטביחת קהילות ישראל בימי מסעי הצלב, במדורות האינקוויזיציה, בפרעות חמלניצקי ובטבח הנאצי, ואשר יצרו, בו, טיפחו המפעל ההתישבותי שהביא למדינת ישראל.

*

אדיקות העם היהודי בעליונות הרוח היתה קשורה באמונתו ביקר-האדם. האדם, לפי אמונתו של העם היהודים, נברא בצלם אלוהים. לא יתכן ביטוי יותר עמוק, נעלה ונוקב לגדולתו, לערכו וליקרו של האדם מביטוי זה; מושג אלוהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היופי, הצדק והאמת. וחיי אדם בעיני העם היהודי היו יקרים וקדושים. בני אדם שנבראו בצלם אלוהים הם שווי-זכויות ומהווים מטרה לעצמם ולא אמצעי. הצלם מחייב. ואין פלא שחכמי עם זה העמידו התורה על כלל אחד גדול: “וֱאָהָבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”. ואהבה לרע אינה חלה רק על האזרח היהודי:

“כּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם” (ויקרא י"ט, לד).

וכבר בתקופה קדומה שלטה ביהדות תפיסה אוניוורסלית, כל אנושית, והדי תפיסה זו מגיעים אלינו מתפילתו של שלמה המלך בגמרו בנין בית המקדש. לאחר שהמלך התפלל על עמו תפילה כל-אנושית:

“וְגַם אֶל הַנָּכְרַי אֲשֶר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְרָאֵל הוּא, וּבָא מַאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְּמֶךָ, ––– וּבָא וְהִתְפַּלֵל אֶל-הַבַּיִת הַזֶה. אַתָּה תִֹּשְמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּך וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר-יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי” (מלכים א' ח', מא-מג).

וספר שלם בתנ"ך, יונה, מוקדש לרעיון שרחמי ה' נתונים במידה שווה לכל העמים, לעמים האלילים כמו לעם ישראל. וכשיונה הנביא התרעם על אלהיו למה חנן העיר נינווה, אמר לו אלהים:

“אַתָּה חַסְתָּ עַל-הַקֵּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא-עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן-לַיְלָה הָיָה וּבִן-לַיְלָה אָבַד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשָר יֶש-בָּה הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם. אֲשֶר לֹא-יָדַע בֵּין-יְמִינוֹ לִשְמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?” (יונה ד', י-יא).

והדבר השלישי שהיה כרוך באמונת העם היהודי בעליונות הרוח – היה חזונו לאחרית הימים, שממנו צמחה האמונה המשיחית וכיסופי הגאולה הלאומית והאוניוורסלית. עם ישראל נתיחד עוד בתקופה קדומה בתפיסה היסטורית מקורית שלא היה דומה לה בכל עמי המזרח והמערב, לא בקרב עמי מצרים ובבל, הודו וסין, ולא בקרב יוון ורומא ויורשיהם באירופה עד זמננו החדש. עמנו לא צפה כשאר העמים הקדומים לאחור, לתור הזהב האגדתי בעבר, שחלף ללא שוב, אלא היפנה מבטו לעתיד, לאחרית הימים שבהם תימלא הארץ דעה כמים לים מכסים, והעמים יכתתו חרבותם לאתים ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. לא געגועים מחוסרי-אונים ליפעת עבר מדומה, אלא ציפיה דרוכה לחזון עתיד מתוקן, חזון של שלטון הצדק והשלום בקרב כל עמי תבל – זו היתה הפילוסופיה ההיסטורית שהנחילו נביאי ישראל לעמם, ועל ידי עמם – לטובי האומות שבכל הארצות. ציפיה ואמונה זו בעתיד עמדה לעמנו בימי המצוקות והתלאות שבדרכו ההיסטורית הארוכה, והיא שהביאה אותו עד הלום – עד ראשית גאולתו הלאומית, שיש בה גם ניצוצות ראשונים לגאולה אנושית כללית.

*

עם זה הנאמן לעצמו לא יזקק לדרכים שיטילו עליו תקיפים וחזקים – רק באשר הם תקיפים וחזקים. הוא יבור לעצמו ה מתוקנים ולשלטון הצדק. העם היהודי ראה עצמו במשך תקופה ארוכה כעם הנבחר, והיה לו יסוד מספיק לראיה זו – כל זמן שאבן הבוחן היחידה של העם היהודי היתה ההכרה הדתית-המוסרית. יהודי בן זמננו לא יתעלם עוד מחלקם הגדול והרב של העמים האחרים, בימים קדומים ובזמנים החדשים, בתרבות האנושית הענפה והמסועפת – במחשבה, בשירה, במדע, באמנות, בטכניקה, בתגליות גיאוגרפיות ובקידמה החברתית. ונדע לכבד המעשים הגדולים והיצירות המבורכות של כל העמים, אולם לא נתבטל ולא נשתעבד ולא נכיר בשום מרות רוחנית, רעיונית ומוסרית זרה, כשם שלא נדרוש לעצמנו מרות לגבי אחרים. לאור מצפוננו אנו נדרוך בשבילנו המיוחד.

*

העם היהודי הועמד בימינו מחדש בפני מפעל-בראשית: הפרית ארץ שוממה וקיבוץ גלויות, ומפעל זה לא יבוצע בלתי אם כל נכסי התרבות האנושית וערכיה החיוביים יהיו רכושו המלא של העם היהודי וכל דבר אנושי לא יהיה זר לו. ואין צורך לעם היהודי לראות עצמו כטוב שבעמים, אבל אין לו כל יסוד לראות עצמו כנחות דרגה, כי אינו נופל ביכולתו ובסגולותיו מאיזה עם שהוא. עליו ללמוד הרבה מהעמים המתוקנים בשטח העשיה המשקית, הסידור הממלכתי, המחקר המדעי והכושר הטכנולוגי; ההבחנה בין טוב ורע ישאב מתוך הגניוס המוסרי שהבהיק בעם היהודי מאז היותו, ולא הועם ולא דהה, והדרך הנאמנה לחירות, לצדק ולאחווה הוא יסול בעצמו, מתוך עצמאות רעיונית ומוסרית מוחלטת – ללא שעבוד וללא חיקוי.

*

מתוך שליטה במכשירי המדע והטכניקה הפיסיים והחברתיים ומתוך מתח חלוצי של מגשימי חזון – לאומי ואנושי – יעצב העם העברי במולדתו המתחדשת דמות אומה למופת, שלא תבייש מורשת נביאיה, חכמיה ומדריכה מאז ועד היום. קיום עצמאות מוסרית ומחשבתית זו של העם היהודי מחייב מאמץ נפשי מתמיד לא פחות מקיום עצמאותנו המדינית והכלכלית, כי בעצמאותנו הרוחנית מתנקשים לא פחות מאשר בעצמאותנו החמרית, והכוחות העומדים נגדנו במאבק האידיאי הם עצומים ורבים לאין ערוך מאלה שעומדים נגדנו במערכות אחרות. אבל אל ניבהל: מאבק רעיוני לא הוכרע אף פעם בחיל ובכוח אלא ברוח, ורוח ישראל לא ישקר. על כך עדים ארבעת אלפי שנות תולדותינו.

*

הקו המנחה בחינוכו של הצבא, הנוער והעם הוא ייחודנו הלאומי, גם מבחינה מדינית וכלכלית וגם מבחינה מוסרית ורעיונית. הייחוד הלאומי הוא מטרה ואמצעי כאחד. מטרה – באשר הייחוד הוא זכות טבעית והיסטורית, אמצעי – באשר הוא חובה למילוי הייעוד. זוהי זכותו הטבעית וההיסטורית של כל עם לעמוד ברשות עצמו, ללכת בדרכו ולעצב חייו ודמותו בהתאם לסגולותיו, לצרכיו, לרצונו ולתנאיו המיוחדים. ואין עם רשאי לוותר על זכות זו, כי העם הוא גם נתבע ומוטל עליו ייעוד. ורק מתוך חירות פנימית ונאמנות לעצמו יש לאל ידו לקיים ייעודו ולבצע המשימות שההיסטוריה מטילה עליו.

*

הייעוד של העם היהודי בתקופתנו, הייעוד המייחד תקופתנו זו בתולדות העם, הוא – שיבת השבות, קיבוץ גלויות. אנו עומדים לאחר שתי עלילות מהפכניות ומופלאות בתולדותינו: חידושה של מדינת ישראל ונצחונות צבא-הגנה-לישראל. אולם בעלילות אלה לא נתמצה התוכן המהפכני של התקופה החדשה, ואין הן משמשות אלא פתיחה והכשרה לעיקר. והעיקר הוא – שיבת השבות.

*

אין זו הפעם הראשונה שהיהודים חוזרים לארצם ומחדשים קוממיות הממלכתית. היה כדבר הזה לפני אלפיים וחמש מאות שנה בימי זרובבל, נחמיה ועזרא, כשגולי ציון חזרו מבבל תחת מלכי פרס והניחו יסוד לבית שני. אולם שונה וגדול וקשה קיבוץ גלויות שבימינו משיבת ציון ראשונה. בימים ההם היתה קיימת כמעט רק גלות אחת – גלות בבל, וגלות זו היתה צעירה. רק כשבעים שנה עברו מיום שהוגלתה מאדמת המולדת, והיתה קרובה לארץ, ורבים מהגולים היו קשורים בקשרי-משפחה עם השרידים בארץ. ומספר שבי הגולה לא היה רב – רק כחלק העשירי מאלה שעלו לארץ בשנתיים אלה. בספר עזרא נשתמרה סטטיסטיקה מפורטת, ובנראה מדויקת, מעולי בבל ומכל רכושם, סוסיהם, פרדיהם, חמוריהם וגמליהם. וכה נאמר:

“כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד – אַרְבַּע רִבּוֹא אֲלְפַּיִם שְׁלוֹש מֵאוֹת שִׁשִּׁים, מִלְּבַד עֲבְדֵיהֵם וְאַמהֹתֵיהֶם – אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלוֹש מֵאוֹת שְׁלֹשִים וְשִבְעָה, וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָּיִם. סוּסֵּיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִים וְשִׁשָׁה, פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִּים וַחֲמִישָׁה, חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְרִים” (עזרא ב', סד-סז).

*

לא כן התפוצה בדורותינו. התפוצה היהודית בכללה אף היא עתיקת-יומין, וקדמה לחורבן ואף לחורבן בית ראשון. עוד במאה השביעית לפני הספירה האירופאית אנו מוצאים יהודים במצרים. יתכן שהוגלו שמה לאחר שהמלך יאשיהו נפל במלחמתו נגד פרעה נכה. בכל אופן ברור, כי היהודים שירדו למצרים בימי ירמיהו, מצאו כבר ישובים יהודים בערי תחפנס, נוף, מגדול ופתרוס שבמצרים. ביב, בשער הנגב של מצרים, היתה מושבה צבאית יהודית במאה הששית לפנה"ס, ואליה נצטרפו יוחנן בן-קרח “ושרי החיילים ושארית יהודה” אשר לא רצו לשמוע בקול ירמיהו וירדו מצרימה. עם חורבן מלכות יהודה קם מרכז יהודי גדול בבבל, שרק בחלקו חזר לארץ לאחר הצהרת כורש, מלך פרס, אשר העביר "קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב

לֵאמֹר – – מִי בָכֶם מִכָּל עַמוֹ יְהִי אֱלוֹהָיו עִמוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַיֵם אֲשֶׁר בִּיְהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (עזרא א', א-ג).

נענו לקריאה רק כחמשים אלף איש, וגלות בבל לא נתחסלה אלא הוסיפה להתקיים עד ימינו אלה. מצרים ובבל לא היו הגלויות היחידות בימי קדם. בימי הבית השני רחבה התפוצה ונתפשטה בהרבה ארצות. בסוריה ובאסיה הקטנה היו יהודים עוד לפני תקופת החשמונאים, ובכתובות של דלפי, ביוון, מסופר על שחרור עבדים יהודים בתקופת מרד החשמונאים (150–170 לפנה"ס). ועוד כמה זמן לפני זה מתאונן יואל הנביא על צור וצידון וגלילות פלשת על אשר מכרו

“בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָלַיִם – – לִבְנֵי הַיְוָנִים לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְבוּלָם”

(יואל ד', ו). וגם בדברי ישעיהו יש פסוק על פזורי ישראל מעבר לים:

“וְהָיָה בַּיוֹם הַהוּא יוֹסיִף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת-שְׁאָר עַמוֹ אֲשָׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵי-הַיָּם” (ישעיהו י"א, יא).

הגיאוגרף היווני סטרבון, שחי בימי הורדוס הראשון, מספר ש“העם היהודי הגיע לכל עיר ומדינה, ואין זה קל למצוא מקום בעולם הנושב שלא קלט מבני אומה זו או שלא נתפש על ידם”. ופילון האלכסנדרוני שנולד 90 שנה לפני חורבן, אומר בספרו נגד פלאקוס: “הלוא ארץ אחת לא תכיל כל היהודים מפני מספרם הרב, ולכן יתורו להם מחיה ברוב הערים העשירות אשר באירופה ובאסיה, באיי הים וביבשה. לעיר מחצבתם הם חושבים את העיר הקדושה, בה עומד על תילו בית המקדש לאל עליון. ואת הארצות בהן התישבו אבותיהם ואבות אבותיהם מדורי דורות המה מחבבים כמולדתם, שהרי בהן נולדו וגדלו”. התפוצה היהודית גדלה לאחר חורבן בכל חלקי העולם הישן והגיעה לכל הארצות באירופה, באסיה ובאפריקה, ועם התגלות העולם החדש – אמריקה ואבסטרליה – נפוצה גם שם, ולאחר הטבח האיום של יהדות אירופה על יד הנאצים בימינו, עבר מרכז הכובד המספרי של תפוצות ישראל לארצות הברית. אין עם בעולם אשר נפוץ בכל הארצות כאשר נפוצו בני ישראל. נתקיימה בנו התוכחה המרה והזועמת שבתורה:

“וָהֱפִיצְךּ ה' בְּכֹל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד-קְצֵה הָאָרֶץ – – וּבַגוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא-יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלֶךּ, וְנָתַן ה' לְךּ שֶׁם לֵב רַגָז וְכֵלְיו­ֹן עֵינַיִים וְדֵאֲבוֹן נָפֶשׁ. וְהָיוּ חַיֶיךּ תְּלֻאִים לְךּ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתַּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶיךּ – – מִפַּחַד לְבָבְךּ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֶה עֵינֶיך אֲשֶׁר תִּרְאֶה”.

(דברים כ"ח, סד-סח).

כל הנסיונות לשוב למולדת – ונסיונות אלה לא נפסקו מאז הלך עמנו בגולה – היו מצומצמים ומוגבלים, ולרוב גם נידונים לכשלון כל זמן שזרים שלטו בארץ. והנה 1813 שנה לאחר הרס עצמאות ישראל האחרונה בימי בר-כוכבא ורבי עקיבא – קמה מחדש מדינת ישראל, ושערי המולדת נפתחו לרווחה לכל הנפוצים. קשה וכמעט אין אפשרות למצוא התחלת הדברים. מי ימנה ראשית העליה שהביאה ליסוד המדינה? עם יסוד מקוה-ישראל ופתח-תקוה הונחו היסודות הראשונים להתישבותנו החקלאית המחודשת, אולם העליה היהודית קדמה לנסיונות ישוביים אלה, ובין בני הארץ ישנם בני הדור החמישי ויותר שנולדו בארץ. לפני מלחמת העולם הראשונה לא הגיע הישוב היהודי למאת אלפים, ובשעת המלחמה נתמעט במידה ניכרת, ובסוף המלחמה נמצאו בארץ פחות מששים אלף יהודים. עד מלחמת העולם השניה גדל מספרם פי עשרה, ובשעת הקמת המדינה במאי 1948 הגענו לשש-מאות וחמשים אלף יהודים בערך. אולם בשנתים אלה עלו לארץ למעלה מארבע מאות אלף יהודים, ונשתנה לא רק הקצב והמספר – אלא חל שינוי יסודי במהותה ובאופיה של העליה. גושים ארציים שלמים נעקרים כמעט בבת אחת מהגולה החורגת ונישאים למולדת המשוחררת: מבולגריה ומתימן, מיוגוסלביה וממרוקו, מגרמניה ומאלג’יר, מאבסטריה ומטוניס, מתורכיה וממצרים, ומכמה ארצות אחרות.

*

קיבוץ הגלויות הגדול ביותר נתקיים בצבא הגנה לישראל. בימי המלחמה היו בצה“ל מתנדבים שהגיעו מעשרים ואחת ארצות באירופה, מארבע-עשרה ארצות באמריקה הצפונית והדרומית, מעשר ארצות באפריקה, הצפונית המרכזית והדרומית, מחמש ארצות באסיה (בורמה, הודו, סין, תימן ותורכיה) ומשתי הארצות בירכתי תבל – מאבסטרליה ומניו-זילנד. מסופקני אם היה אי-פעם צבא קוסמופוליטי כזה. מספר מתנדבי חוץ בצה”ל היה רק בשורה ראשונה ורמז לבאות. עם הפסקת הקרבות פרצה העליה הגדולה – והחלה יציאת מצרים חדשה, לא ממצרים אחת אלא מכמה וכמה מצרים, ובחודש אחד עולים עכשו יותר יהודים מאשר עלו במשך שנה בתקופת המנדט. עצם כמותה של עליה זו אומר דרשני. בקנה מידה אמריקני הרי זוהי כמות עולים של 40 מיליון לשנה. בקנה מידה רוסי זוהי עליה של 53 מיליון לשנה. ספק אם היתה פעם תנודת עמים עצומה כזו – אם נביא בחשבון שעורי גדילה של מדינתנו הקטנה. שיבת השבות היא העובדה והמשימה המרכזית של ימינו. בלעדיה לא תיכון עצמאותנו ומדינתנו לא תקום. זכינו השנה למיליון הראשון בארצנו – מבחינה ידועה זהו המאורע הגדול ביותר בתולדותינו מאז נצחון המכבים, אבל אין זו אלא התחלה. בלי המשך רב-מידות ומהיר-קצב אין כל בטחון ואין טעם להתחלה זו.

*

איש אינו יכול להגיד מראש אם כל תפוצות ישראל יתכנסו או לא. אפשר לחלק תפוצות ישראל בימינו לשתים: תפוצה שאינה רואה עצמה בגלות ואינה עומדת לעלות לארץ, ותפוצה שאינה יכולה ואינה רוצה להישאר באשר היא, כי חייה מרודים ועלובים ובלתי מובטחים, והם מתפרצים לעלות. הקו המבדיל בין שתי התפוצות אינו קבוע ועומד ללא שינויים, ותפוצה שרואה עצמה בתקופה מסוימת מובטחת ומרוצה ומעורה – מתהפך גורלה והיא מוצאת עצמה בגלות מרודה, כאשר קרה הדבר ליהדות גרמניה, וברגע זה לא חשוב הדבר אם השאננות של תפוצות גדולות בימינו מוצדקת או לא לאורך ימים. לגבי רצון העליה קובעת לא הפרוגנוזה של האידיאולוג אלא ההרגשה של רוב אישי הקיבוץ היהודי. אין הרגשה זו תלויה אפילו אם אדם הוא ציוני, בלתי ציוני או אנטי ציוני. ביהדות אמריקה לכל זרמיה קבועה ההרגשה, שאין לה צורך בעליה. ברור הדבר שגם בארצות כגון אלה תיתכן וישנה עליה, המונעת בכוח חלוצי וציוני, אבל זוהי עליה אישית, עליה של יחידים, אם כי מספר היחידים יכול להגיע למאות ולאלפים.

*

המשימה הגדולה והדוחקת המוטלת עלינו בשעה זו היא כינוס התפוצות שאין להן ברירה, שאינן יכולות ואינן רוצות להשאר בגלות, ואם רק יש להן זכות יציאה – הריהן עולות ותעלינה לארץ בהמוניהן. התפוצה היהודית בארצות מזרח אירופה ובארצות האיסלם – רוצה ומוכרחה לעלות; יהדות זו בחלקה היא כלואה, ושערי היציאה סגורים בפניה. אולם כל אלה שהרשות בידם לצאת – מן ההכרח שיבואו לארץ, גם אם אין המדינה מוכנה עדין לקלוט אותם. רובם הגדול של יהודים אלה הם מחוסרי כל, גם חסרי רכוש והון אשר נלקח מהם, וגם עשוקי חינוך ותרבות שלא ניתנו להם. הם נאלצים לעלות בלא אמצעים, בלא מקצוע, בלא השכלה, בלא הכשרה, בלא לשון, בלא ידיעת הארץ וערכי האומה. מתוך תחושה משיחית, הם נוהרים באלפיהם וברבבותיהם למדינת ישראל, והמאמצים הנדרשים לקליטתם הם גדולים וקשים ממאמצי המלחמה. המשימה העליונה של קיבוץ גלויות מותנית בשני מפעלים התובעים מאמץ עליון של האומה: מפעל התישבותי ומפעל חינוכי. אין תקנה לשבות העם בלי תקנה לשבות הארץ. הפרחת השממה, כיבוש איתני הטבע ביבשה, בים ובאוויר, מלאכת שיכון עצומה, מפעלי השקאה וכוח רב-מידות, בנין משק מסועף ונושא עצמו בחקלאות ובחרושת – הם התנאים החמריים לקליטת העליה. אבל הקליטה החמרית, המשקית בלבד לא תסכון. משימת הדור לא תבוצע אך ורק במפעל שיכון ותעסוקה והתישבות ועבודה למאות אלפי עולים. לא על הלחם לבדו יחיה עם. והגלויות המתחסלות ומתכנסות בישראל אינן מהוות עדיין עם, אלא ערב-רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שרשים וללא יניקה במסורת ובחזון של האומה.

*

העם היהודי הוא מהעמים המעטים בעולם, המקיים זה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה חינוך כללי, ואשר גם באבדן עצמאותו ומולדתו ובנדודיו בנכר שמר על חינוך בניו כעל בבת עינו. אולם חלק גדול של העולים באים אלינו ללא ידיעת אלפא ביתא, ללא סימן של חינוך יהודי או אנושי. שניים גרמו לכך: הזמן והמקום. הם ילידי תקופת חורבן והרס בעולם, תקופת מלחמות עולם והירידה החמרית והרוחנית הכרוכה בהזדעזעות מוסדות תבל, והם יוצאי ארצות חשוכות, נידחות, מדוכאות ועשוקות. הקליטה הרוחנית של עליה זו, מיזוגה ועיצובה, הפיכת אבק אדם זה לאומה תרבותית, יוצרת, עצמאית ונושאת חזון – היא מלאכה לא קלה, וקשייה אינם קטנים מקשיי הקליטה המשקית. נדרש מאמץ אדיר, מוסרי וחינוכי, מאמץ מלווה אהבה עמוקה וטהורה לאיחוד נידחים אלה, להנחיל להן נכסי האומה וערכיה, לנטוע גלויות מרוחקות ועשוקות אלה בתוך חברתנו, תרבותנו, לשוננו ויצירתנו, לא כגומלי חסדים – אלא כשותפי-גורל.

*

גם החיל שעשינו אנחנו, ותיקי הישוב, החיל החמרי והרוחני, לא רק בעצם ידינו עשינוהו – אלא גם קיבלנו מורשת יקרה מאבות אבותינו ועמדנו על שכמי הדורות שקדמו לנו. נחלתנו זו היא נחלת העם היהודי כולו, ורק כנחלת העם כולו תתקיים. בתוך העולים עשוקי-חינוך גנוזות כל אותן הסגולות והאפשרויות אשר עשו בוני הישוב עד עכשו למה שהן ואין דבר שנעשה על ידינו עד עכשיו – בשטח הכלכלי, המדיני, הצבאי, והרוחני – אשר יבּצר במשך הזמן גם מאת העולים האלה, אם הם קיבלו מאתנו העזרה והטיפול שאנו קיבלנו בזמננו מהורינו ומקיבוצינו. מפעל-חינוך זה, שבו תלוי גורל המדינה לא פחות מגורל העולים, לא ייעשה בבתי-הספר בלבד. בלי ספק, שהדור הצעיר החדש אשר יוולד פה או יגדל בתוכנו מתוך העליה החדשה יתערה ויתמזג לא פחות מילדי הוותיקים. אולם אין אנו רשאים ויכולים לחכות עד שיגדל דור חדש. מפעל החינוך והמיזוג מן ההכרח שיחול על כל העולים לגיליהם השונים. התמורה העמוקה והמהירה שאפשר לחולל בילד, כמובן שאין לבצע אותה באותו הקצב ובאותה הקלות בעולה בוגר. אולם יש לנו מלבד בית-הספר מכשיר חינוכי אדיר אונים – וזהו הצבא.

*

על צה"ל הוטלה המשימה החיונית ביותר של דורנו: לשמור על בטחונה של מדינת ישראל. וראויה משימה זו, שטובי צעירינו ימסרו לה כל כשרונם, מרצם וזמנם. אולם אין זו המשימה היחידה של צבאנו. שומה על צבאנו להיות גם כוח חלוצי, מחנך, בונה-עם וגואל-שממה. מבלי שנהיה לעם מאוחד וניישב השממה בארץ – לא יכון בטחוננו. בעית בטחוננו שונה מבעית הבטחון של כל עם אחר בעולם, לא רק מפני שאנחנו מעוטים מול מרובים, אלא מפני שאנחנו עדיין לא מהווים עם ועדיין אין לנו ארץ. ארץ שוממה חריבה וריקה בתשעים אחוז משטחה – אינה ארץ, ואוכלוסין שאינם יודעים איש שפת רעהו ואין הם מעורים בתרבות האומה ובידיעת הארץ ואינם צמודים ודבוקים בחישוקי תרבות משותפת וחזון לאומי – אינם עם המסוגל לעמוד ביום צרה בפני אויביו וצורריו. לא מתוך אהבת “מותרות” קבענו חוק שרות בטחון שאין דומה לו בארצות אחרות, חוק המחייב כל נער ונערה בני שמונה-עשרה בהכשרה חקלאית. כשהוכנס חוק שרות בטחון לכנסת לפני שנה (כ' באב תש"ט) הוסבר הדבר, שצבאנו מן ההכרח שיהיה קטן, כי מספרנו מועט, וכוח האדם שלנו דרוש למפעלי פיתוח, לקליטת עולים, ליצירה משקית ותרבותית – שהם תפקידי היסוד של מדינתנו, ולכן בעית הבעיות של צבאנו היא איכותו העליונה. כל הידיעות הטכניות והמקצועיות שיש לכל צבא מתוקן בעולם, כל הסגולות הפיסיות והנפשיות הדרושות לכל חייל, כל השכלולים הארגוניים המעלים היכולת הקולקטיבית של כוחות הבטחון – כל אלה דרושים לנו לא פחות מאשר למדינה אחרת. אך אלה בלבד לא יספיקו לנו, כי בתוקף מצבנו המיוחד, הגיאוגרפי וההיסטורי, מן ההכרח שצבאנו יוסיף על כל אלה נופך חשוב משלו, וזהו הנופך החלוצי. רק בהעלאת יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי לשיא יכולתו, ימלא צבאנו ייעודו בקיום בטחון המדינה.

*

ובאותה ההסברה לחוק שרות הבטחון הודגש הדבר, שאין לראות הכושר החלוצי כמונופולין של שבטים “מיוחסים” בתוכנו. "חלוציות אינה נחלת יחידי סגולה ועילויים. היא גנוזה בנפש כל אדם ואדם. בכל איש ואיש חבויים כוחות וסגולות ואוצרות רוחניים, שרק מעטים מהם באים לידי גילוי. הלחץ של צרכים היסטוריים ופעולת חינוך מכוונת, היודעת למצוא מסילות ללב אדם ולגנזי נשמתו, מסוגלים להערות, לגלות ולהפעיל בכל איש ואיש המעיינות המפכים בו בסתר ולהעלות כל אדם לדרגה הגבוהה ביותר של גבורה וחלוציות. כל מפקד צבאי מוכשר יודע סוד זה, ובידו להפוך צבאו המורכב מבני בשר ודם פשוטים – לצבא גבורים. החוש ההיסטורי שהדריך אותנו בארץ, פילס נתיב למעינות החלוציים, שהיו גנוזים בנוער היהודי בעיירות ליטא, פולין, גליציה, רומניה ואמריקה. העליה שתבוא בשנים הקרובות, תהיה בחלקה הגדול של ארצות המזרח, ארצות האיסלם, ארצות אסיה ואפריקה. בארצות אלה לא היה לקבוצים היהודים במשך הדורות האחרונים אמצעים ואפשרויות לינוק בשפע מאוצרות התרבות האנושיים והיהודיים, אפילו באותה המידה שניתן ליהודים באירופה. “אך אין יסוד להנחה, שיהודי צפון אפריקה, או תורכיה, מצרים, פרס או עדן, שונים במהותם ויסודם מיהודי ליטא, גליציה ואמריקה. גם בהם גנוזים מעיינות עשירים של יכולת חלוצית, מעיינות של גבורה ויצירה. אם נשקיע גם פה חלק מן המאמצים שהשקענו בנוער היהודי בארצות אירופה – נקבל גם פה התוצאות המבורכות”. ועל צבא ההגנה לישראל הוטל להיות בית-היוצר לחלוצי האומה והמכשיר התרבותי למיזוג הגלויות, איחודן ועליתן התרבותית. הלהג הטפל של המקטרגים על הצבא, שהוא מטבע הדברים מכשיר לטמטום, קרייריזם, בטלה, התהדרות וכו' – אל ידריך מנוחתנו. מסגרת צבא כמו מסגרות אחרות – אפין ומהותן תלויים בתוכן ששמים בתוכה, ועלינו שומה למלא מסגרת זו תכנים חלוציים ותרבותיים, שיש בהם כדי בנין עם ויצירת מולדת. על צבאנו להקנות לנוער הנתון להדרכתו – החל מגדודי הנוער ומעלה – ערכי יסוד של נקיון פיסי ומוסרי, ידיעת הלשון והארץ, זריזות גופנית ורוחנית, אהבת מולדת ונאמנות חברית, עוז-רוח ויזמה יוצרת, משמעת וסדר, כושר-עבודה ויצר חלוצי – נוסף על הערכים הצבאיים והמקצועיים הדרושים לצרכי בטחון במובן המצומצם.

*

צבא הגנה לישראל מונה רק כשנתיים, אולם צבא רך זה אינו אלא נצר מגזע צבאי עתיק יומין, אחד הצבאות העתיקים ביותר בעולם. ההיסטוריה הצבאית היהודית ימיה כמימי העם היהודי, ומונה כארבעת אלפים שנה. אברם העברי עשה מלחמה עם כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גויים, ואמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר להציל את קרוביו אשר נפלו בשבי במלחמת תשעת המלכים בעמק השדים (בראשית י"ד). מלחמתו הראשונה של העם היהודי באה מיד אחרי יציאת מצרים – זו היתה המלחמה עם האויב המסורתי של ישראל, עם עמלק, ובראש המלחמה עמד המצביא הראשון בישראל – יהושע בן-נון, והמלחמה ניטשה ברפידים, באותה הסביבה שבו נערך הקרב האחרון של צבא הגנה לישראל בימינו, הקרב על שחרור הנגב מידי מצרים בסוף 1948. ואחרי המלחמה ברפידים נלחמו צבאות ישראל בכנעני ובאמורי, במואב ובאדום, בפלשת ובארם, במצרים, באשור, בבבל ובערב, ביוון וברומא. וההיסטוריה הצבאית לא נסתיימה עם חורבן הבית ולא עם תבוסת בר-כוכבא. במאה השביעית אחרי הספירה הנוצרית עוד נלחם צבא יהודי בברית עם פרס תחת המפקד בנימין מטבריה בצבא הביזנטי, ובסוף המאה האחת עשרה, בשנת 1100, נלחמה חיפה היהודית בנוסעי הצלב, ורק לאחר שהצי הוונציאני צר על חיפה מהים וצבאו של טנקרד סגר על חיפה מהיבשה, נפלה חיפה היהודית אחרי קרב נואש של שבועיים.

*

הצבא היהודי היה תמיד, מלבד במקרים מועטים, צבא עממי. הלוחמים היהודי בימי יהושע בן-נון היו אלה אשר יישבו הארץ ובנו אותה. עם לוחם כבש הארץ – ולא חיילים שכירים העושים מלחמה בעד בצע. החטא החמור ביותר ב היה לקחת “מן החרם” ולשים שלל האויב בכליהם של אנשי צבא. שוד צבאי זה נחשב להפרת הברית ולמעשה נבלה, ועל חטא זה בא על ענשו עכן בן כרמי משבט יהודה מידי יהושע בן-נון בכל חומר הדין – עונש מוות והחרמת רכושו, והמקום שבו נעשתה הנבלה נקרא עמק עכור “עד היום הזה” (יהושע ז'). צבאו של יהושע בן-נון היה בעצם צבא של מתישבים. וכאשר עתניאל בן קנז אחי כלב לכד את דביר והיא בארץ הנגב “הסיתה” עכסה אשתו של עתניאל, בת של כלב, את בעלה לשאול מאת אביה גולות מים –

“כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַּתָּנִי – – – וַיִתֵּן לָה כָּלֵב אֶת גֻּלוֹת עִלִּיוֹת וְאֶת גֻּלוֹת תַּחְתִּיוֹת” (שם ט"ו, יט).

זה היה אולי “הנח”ל" הראשון, שניסה לסדר השקאה בנגב. לא לחנם הוזהרו היהודים לשמור על עץ השדה – גם בימי מלחמה ואפילו בשעת מצור.

“כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂה – לֹא-תַשְחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹחַ עָלָיו גַּרְזֵן, כִּי מִמֶּנוֹ תֹאכֵל, וְאוֹתוֹ לֹא תִּכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הָשָׂדֶה, לָבֹא מִפָּנֶיךּ בַּמָּצוֹר” (דברים כ', יט).

גם חוקי הגיוס שקבע משה רבינו מוכיחים ש היה צבא עממי.

“וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל-הַמִּלְחָמָה – – – וְדִבּרְוּ הַשֹׁטְרִים אֶל-הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִיש אֲשֶר בָּנָה בַיִת-חָדָש וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתIֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִיש אַחֵר יֵחַנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִיש אֲשֶר נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתIֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִיש אַחֵר יְחַלְּלֶנוּ. וּמִי הָאִיש אֲשֶר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָה יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתIֹ פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִיש אַחֵר יִקָּחֶנָּה” (דברים כ', ב-ז).

ומפני שזה היה צבא עממי, וכל העם היה לוחם, לא רצו שישתתפו במלחמה מוגי-הלב, וגם זה היה אחד מחוקי הגיוס של משה רבינו:

“וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ: מִי הָאִיש הַיָרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב – יֵלַךְ יָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ” (שם, שם ח).

על חוקי גיוס אלה של היהודים הקדומים אמר בסוף אחד מגדולי החכמים, רבי יוחנן בן-זכאי: “בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות” הירא ורך הלבב כשהוא חוזר ואמרו: שמא בנה בית, שמע נטע כרם, שמא ארש אשה. וכולם היו צריכים להביא עדותם, חוץ מן הירא ורך-הלבב, שעדיו עמו: שמע קול הגפת-תריסין ונבעת, קול צהלת סוסים – ומרתת, קול תקיעת קרנים – ונבהל, רואה שימוט סייפים – ומים יורדים בין ברכיו"…. פיטורין אלה מן הצבא לא באו מתוך הקלת ראש בתפקיד האחראי המוטל על הצבא, אלא להיפך, למען חזק המורל שלו ולשחררו מאלמנטים שאינם יכולים להתמכר לגמרי לשליחות הצבאית אם מתוך קשרי משפחה חדשים או מתוך עניני משק בלתי מסודרים – או מתוך חולשה נפשית אורגנית שאין להתגבר עליה. לאחר שנוקה העם הלוחם מאלמנטים לא רצויים אלה – היו מקיימים בצבא משמעת חמורה, ואוחזים באמצעים חריפים נגד בורחים משדה הקרב, כי “תחילת נפילה – ניסה”, ומשום כך היו מעמידין לפני העם ולאחוריו “זקיפין מזוינים בכשילים של ברזל בידיהם וכל המבקש לחזור – הרשות בידם לקפח את שוקיו”. פיטורין מצבא העם מטעמים משקיים או משפחתיים היו נעשים רק במלחמת רשות, אבל במלחמת חובה, כשהעם ישראל היה מותקף, היו “הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”, כי חובת ההגנה על העם ממתקפת חוץ היתה חלה על כל איש ואשה בלא יוצא מן הכלל.

*

צבא סדיר לא היה בישראל עד תקופת המלכים. שאול היה הראשון אשר הקים צבא-קבע של שלשת אלפים איש:

“וַיִהְיוּ עִם-שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָש וּבְהַר בֵּית-אֵל, וְאֶלֶף הָיוּ עִם-יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין, וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִיש לְאֹהָלָיו” (שמ“א י”ג, ב).

שלמה המלך הקים גם צבא פרשים – שנים עשר אלף איש.

לשיא שכלולו בימי בית ראשון הגיע הצבא בימי גדול מלכי יהודה – המלך עוזיה (עזריה) בן אמציה, שמלך באמצע המאה השמינית לפנה“ס – בן זמנו של ירבעם השני בן יואש. שני המלכים האלה הרחיבו גבולות ישראל כאשר לא היה הדבר מיום היפלג הממלכה המאוחדת אחרי מות שלמה. ירבעם הרחיב גבול ישראל בצפון והשיב את דמשק וחמת לישראל, ועוזיהו מלך יהודה הרחיב גבול ממלכתו בדרום. הוא נלחם בפלשתים בגת, ביבנה ובאשדוד במערב א”י, ובערבים היושבים בגור בעל והמעונים מזרח הארץ. הוא לא רק הרחיב הגבולות אלא פיתח הארץ, בנה ערים חדשות בשטחים אשר כבש, הרחיב השטח החקלאי, סידר השקאה בארץ החרבה בדרום וטיפח גידול צאן ובקר ומטעי הר.

“וַיִּבֵן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר וַיַחְצֹב בּוֹרוֹת רַבִּים כִּי מִקְנֶה-רַב הָיָה לוֹ וּבַשְּׁפֵלָה וֹבַמִּישוֹר. אִכָּרִים וְכֹרְמִים בֶּהָרִים וּבַכַּרְמֶל, כִּי-אֹהֵב אֲדָמָה הָיָה” (דברי הימים ב' כ"ו, י).

אחד ממפעליו הראשיים היה בנין אילת. עוד שלמה המלך העריך חשיבותו הרבה של מפרץ ים סוף בשביל המשק והמעמד של ממלכתו. הוא פיתח וניצל מכרות הנחושת שבערבה והקים בית חרושת להתכת הנחושת בעציון-גבר, אשר על יד אילת (בית חרושת זה נתגלה לפני שנים אחדות בחפירות של הארכיאולוג היהודי אמריקאי נלסון גליק). שלמה גם העריך חשיבות הים והספנות.

“וָאֲנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׂלֹמֹה בְּעֶצִיוֹן-גֶּבֶר אֲשֶר אֶת אֵלוֹת עַל-שְׂפַת יַם-סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם” (מלכים א' ט', כו).

אולם לא היו בישראל אז מלחים יודעי ים. ושלמה הי נאלץ להיעזר בשייטים הכנענים של בן-בריתו חירם מלך צור. אולם אילת לא נשארה זמן רב בידי היהודים. בימי יורם בן יהושפט

"פָּשַׁע אֱדוֹם, מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם, מֶלֶךְ " (מלכים ב' ח', כ).

ואילת שבה להיות עיר אדומית, ורק לאחר שהמלך אמציה בן-יואש

“הִכָּה אֶת אֱדוֹם בְּגַי מֶלַח עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וְתָפַש אֶת הַסֶּלַע בַּמִּלְחָמָה” (שם י"ד, ז)

עלה בידי עוזיהו להגיע עד קצה הערבה בדרום, והוא בנה את-אילת והשיבה ליהודה. יחד עם מפעלי ההתישבות והפיתוח והרחבת הגבולות שם מלך גדול זה לבו לבצור בירת ממלכתו

“וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם, עַל-שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל-שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל-הַמִּקְצוֹעַ; וַיְחַזְּקֵם” (דברי הימים ב' כ"ו, ט).

אולם מפעלו המרכזי של מלך זה – היה שכלול צבאו מבחינת הארגון והזיון. לא היה לפניו מלך בישראל אשר הגדיל לעשות כמוהו בחיזוק כוחות הבטחון ובהגברת יכולתם הקרבית. תחת אשר בימי שאול לא נמצא חרש בכל ארץ ישראל “כי אמר פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית – – – והיה ביום מלחמת. ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן” (שמ“א י”ג, יט-כב). דאג המלך עזיהו שלצבאו היהודי יהיו כל מיני הנשק שהיו ידועים אז למצרים ולאשור ולארם ולכל העמים מסביב, וגם שכלל כלי נשק חדשים והקים הארטילריה העברית הראשונה בדברי ימי ישראל:

“וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלִַם חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב, לִהְיוֹת עַל-הַמִּגְדָּלִים וְעַל-הַפִּנּוֹת, לִירוֹא בַּחִצִּים, וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת – וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד-לְמֵרָחוֹק, כִּי-הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי-חָזָק” (דברי הימים ב' כ"ו, טו).

סופר דברי הימים נותן מספר צבאו של עוזיהו

“שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, וְשִׁבְעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, עוֹשֵׂה מִלְחָמָה, בְּכֹחַ חָיִל–לַעְזֹר לַמֶּלֶךְ, עַל-הָאוֹיֵב” (שם שם, יב).

יתכן שמספר זה הוא מופרז, ויותר נראה המספר השני שניתן באותו מקום

“כֹּל מִסֻפַּר רָאשֵׁי הָאָבוֹת, לְגִבּוֹרֵי חָיִל–אַלְפַּיִם, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת” (שם שם, יב).

אולם ממעשי תקפו וגבורתו ומהתפשטותו של עוזיהו בארץ הפלשתים במערב, בשטחי הערבים במזרח ובאדום בדרום – ברור שהיה לו צבא גדול, וכחו של הצבא לא היה רק בכמותו אלא גם בציודו המשוכלל

“וַיָּכֶן לָהֶם עֻזִּיָּהוּ לְכָל-הַצָּבָא, מָגִנִּים וּרְמָחִים וְכוֹבָעִים, וְשִׁרְיֹנוֹת, וּקְשָׁתוֹת–וּלְאַבְנֵי, קְלָעִים” (שם שם, יד) –

אלה הם כל מיני הנשק האופנסיבי והדפנסיבי שהיו מצויים בתקופה ההיא וזמן רב אחר כך. גדלותו היחידה במינה של עוזיהו המלך היא בזאת, שהוא ידע למזג ולאחד מפעלי ישוב ופיתוח והשקאה עם פעולות צבאיות ומלחמתיות, ואין זה פלא שהוא זכה לכך, שתולדות חייו המלאות (וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֻזִּיָּהוּ, הָרִאשֹׁנִים וְהָאַחֲרֹנִים – שם שם, כב) יכתבו על ידי ישעיהו בן אמוץ הנביא, אולם ספר זה, ככל ספרי מלכי יהודה וישראל, לא הגיע אלינו.

המקרה הקלאסי בתולדותינו של הצמדת העבודה וההגנה נתארע בשיבת ציון הראשונה, בימי עזרא ונחמיה. השבים הראשונים מבבל מצאו

“חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ” (נחמיה א', ג),

ויגשו תחת הנהגת נחמיה בן חכליה לבנות חומת הבירה ושעריה. אך כששמעו שונאי ישראל

" סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים, כִּי-עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם–כִּי-הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים, לְהִסָּתֵם – וַיִּחַר לָהֶם, מְאֹד. וַיִּקְשְׁרוּ כֻלָּם יַחְדָּו, לָבוֹא לְהִלָּחֵם בִּירוּשָׁלִָם".

ואז ציווה נחמיה להמשיך בבנין

“וְהַבּוֹנִים–אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל-מָתְנָיו, וּבוֹנִים”.

וכך מספר נחמיה בזכרונותיו:

“וַיְהִי מִן-הַיּוֹם הַהוּא – – חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים, וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים; – – הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל, עֹמְשִׂים; בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח – וְהָיוּ-לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר, וְהַיּוֹם מְלָאכָה. וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי, וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי–אֵין-אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים, בְּגָדֵינוּ” (נחמיה ד').

*

על דורנו אנו הוטלה מחדש המעמסה הכפולה של שבי ציון הראשונים – ובקנה מידה גדול פי כמה. לא חומת ירושלים בלבד – אלא שממת הארץ שומה עליו לבנות ולהפריח. ורבבות ומאות אלפים של שבי גולה עלינו ללמד קשת ומלאכה – למען יקום עם שידע לחונן הריסות ארצו ולהגן עליה מפני צר ואויב. והמסגרת של צבא הגנה לישראל לא תוכל להיות רק מסגרת צבאית בלבד, אלא תשמש גם מסגרת חינוך וקליטה, וגם מסגרת להתישבות ולבנין. במסגרת הצבא ירכשו העולים הצעירים דעת הלשון והארץ, ובמסגרת הצבא יתאמן הנוער לבנות השממה ולהקים ישובי ספר ומפעלי כיבוש בערבה, במבואות ירושלים, בשפלה ובהר, ובחיל-הים ובחיל-האויר ילמדו להשתלט על איתני הטבע בים ובאויר.

*

לא כל העולים יאחזו במסגרת הצבא, והישוב הציבילי אינו פטור אף הוא מהמשימה המרכזית של דורנו – קליטת העולים, החמרית והרוחנית. כל המסגרות הישוביות, בכפר ובעיר: קיבוצים, מושבים, מושבות, קואופרטיבים, חברות מסחריות, הסתדרויות פועלים, ארגוני בעלי מלאכה, התאחדויות אכרים ובעלי תעשיה, איגודי מקצועות חפשיים, עיריות ומועצות מקומיות, וכל איש ואשה בישוב: פועל, פקיד, רופא, מורה, סופר, קבלן, בעל בית וחרשתן, סוחר ומנהל משק – נתבעים להושיט יד-אחים נאמנה לקליטת העולים, להדרכתם, לחינוכם, לסידורם ולהשתרשותם בארץ. מאמצים אלה יידרשו מאתנו לא שנה ולא שנתיים, אלא לאורך ימים וללא לאות, במתיחות גוברת. זהו היעוד העליון של תקופתנו. בכור ההיתוך של אחווה יהודית ומשמעת צבאית יצורף בליל-האדם הזורם מגלויות-נכר, יזוקק ויטוהר מסיגיו הזרים הנפסדים, ימחקו המחיצות העדתיות, ותחושל אחדות נאמנה של אומה מחדשת נעוריה, יונקת מעבר עתיק-יומין, גדול-עלילה ורב-מאבקים, נבנית ומתעלה בעבודה חלוצית ובת-חורין, נאזרת ברוח גבורה, עוז והתעצמות, וצמודה לחזון אחרית-הימים שהגיעה תקופת ביצועו.


  1. הקטעים לקוחים מספרו של בן גוריון “נצח ישראל”  ↩