חיה ערכה מסיבת יום הולדת. היא הזמינה למסיבה זו רק את חבריה האינטימיים ביותר. גם אבא ואמא דרשו זאת: לא צריך טררם גדול, ולא צריך כל מיני ארחי־פרחי. די במסיבה צנועה, שקטה של בחורים ובחורות הגונים. ישלחו הזמנות בכתב.
משעה 9 ואילך החלו הבחורים והבחורות ההגונים להופיע אחד־אחד או שנים־שנים. חיה הקבילה פני כל מוזמן בחיוך של סבר־פנים, עזרה לכל אחד בפשיטת מעילו בפרוזדור והציעה את המושב בחדר המסיבה. הנכנס לחדר היה מתקבל בקריאת: “או־ו” ממושכת על־ידי כל המסובים, והרגעים הראשונים לכניסתו היו מוקדשים להערות שונות סביב לבושו, תסרקתו, סיבת אחורו, לעתים גם אופיו, הכל לפי מעלת הנכנס.
נתכנסה שמנה וסלתה של המחלקה. החדר היה מואר באור יקרות, בתווך עמד שולחן עגול בעל לוח של זכוכית ועליו, על גבי טסים של כסף, מגדנות ממינים שונים ורבים, יין וגביעים, סיגריות. בחדר השני, שהיה פתוח לרווחה אל חדר זה, עמדו גם כן שולחנות ועליהם סנדוויצ’ים, בקבוקי תסס ומים קרים. אבל ישבו רק בחדר הראשון, על כורסות סביב השולחן העגול.
השיחה שטפה בנעימים, במשובה וצחוק. בתחילה בריסון רב, כי אבא ואמא של חיה נמצאו גם הם בחדר, אבל אחר שעה לא ארוכה אמרה חיה:
– אבא, גברת אופנהיים הזמינה אתכם ל־ 9:30 לא? חבל שאתם צריכים כבר ללכת…
והם הסתלקו אחר בקשת סליחה מאת כל הנוכחים. אחרי שהלכו להם, אמרה חיה:
– רואים אתם, אבא־שלי ואמא־שלי מבינים אותי תמיד.
יואל התחכם:
– אם כך, חיה, הרי “המבוגרים כן מבינים אותנו”. כולם צחקו על “החרבון” של חיה. חיה לא נבוכה ושלחה לשון ארוכה וסמוקה כלפי כולם ואחר־כך הפנתה ראשה הצידה ואמרה:
– יואל, אני נעלבת!
אז ניגש יואל והחל מלטף את שערותיה ומעתיר עליה מלות חיבה שונות. שוב התיזו הבחורים קריאות של בוז – כביכול.
– יואל!
– יואל, תזהר!
– לעיני כולם!
אך הנה נכנסה דבורה אוירבוך. כולם נדהמו: איזה תלבושת? שמלה לבנה רקומה, עם “קלוש”. סרט־פרפר על החזה, מעיל קל על הכתפים; מבושמת כדבעי, עיני הנוכחים סונוורו מן הברק. הבחורים קרצו עין זה לזה והבחורות חיפו על מבוכתן על־ידי אמרות־מחמאות:
– דבורה, את נהדרה היום!
– אף פעם לא ראינו אותך בשמלה זאת, איפה החבאת אותה?
– לו הייתי בחור, הייתי מתאהבת בך הערב!
דבורה תפסה מושב בין הבחורים והתנהגה בענותנות מרובה. אבל עוד שעה ארוכה התנהלה שיחה בין הבחורות על טיב האריג ממנו עשויה שמלתה של דבורה, על טעם התפירה, והפליגו גם בענין עלית המחירים בזמן האחרון:
– פשוט אי אפשר לצאת לרחוב לקנות משהו, המחירים עלו כל כך שמרוקנים לך את הארנק בקניה אחת.
– אתמול הלכתי עם אמי לקנות גרבים. תארי לך כמה עולה עכשיו זוג גרבי משי מסוג שלי? – 32 גרוש.
– מה את אומרת!
ובאותה שעה היו החברים ואתם גם דבורה אוירבוך משיחים בעניני סיגריות. נתפלגו הדעות: היה מי שאמר ש“מטוסיאן” טוב מ“ויקטור” והיה מי שאמר להיפך. המחלוקת הגיעה לשיאה כשגורדון אמר ש“צ’סטרפילד” היא הסיגריה הטובה ביותר והמעודנת ביותר שעישן מימיו. אבל כניסתו של דב זמירי לחדר הסתה את הויכוח. כולם נפנו אליו. דב זמירי היה תלמיד מצוין, עול ימים מאד, הצעיר שבמחלקתו. כינוהו בשם “ילד” והבחורות היו מוסיפות בחן אמהי “נחמדצ’יק”. עתה קידמו את פניו בקריאות:
במקור המודפס איור מאת אראלה, קובץ שמספרו הסידורי 11, עמ' 14.
– שלום “ילד”!
– חכו, חכו, הוא יקרא לנו היום משיריו.
– שב, ספר משהו. מה נשמע?
– איך הענינים “ילד”?
– הלא הוא מפחד מבחורות…
הבחורות פרצו בצחוק גודל, דב נבוך מאד. כל הקריאות שהיו מכוונות כלפיו פלחו כמדקרות־חרב את לבו, מרוב מבוכה שוטטו עיניו לחפש מושב, אם כי עוד רבים היו המקומות הפנויים. היה סמוק עד שרשי שערותיו, לא ידע מה להשיב על השאלות ששאלוהו, ואם השיב נדמה היה לו שהן יוצאות מפיו תפלות, מסורסות ומבולבלות; כל תנועה שעשה נדמתה בעיניו לבלתי־הרמונית, מעוררת תשומת־לב לעגנית; בעברו את הדרך הקצרה מן הדלת אל המושב – היה זה כאילו עבר תחת הצלפות של שבטים, כמעט שהפיל בדרכו צלחת מן השולחן. וגם כשנתישב כבר – הרגיש את עצמו כל כך לא בנוח, שצריך היה לתקן כל רגע את צורת ישיבתו. הוא התפלל רק שיטו מעליו את תשומת־הלב, שיעברו לנושא אחר, רק בל יהי מרכז השיחה וההסתכלות… אך דא־עקא שהבחורים נטפלו אליו בכל מיני משפטים עוקצניים:
– או, לבשת מכנסים ארוכים? אתה גדול ממש!
– הלא זה נגד הפרינציפּ!
– אח, עזבו אותו, הניחו לו, הלא הוא מביט עלינו מגבוה.
– חה, חה, חה…
– מה שלום “קירקהובן” שלך, כבר גמרת אותו או שאתה עוד אוחז בדף 281?
בחיוך נבוך ומעורר חמלה היה עליו להשיב תשובות ללא תוכן על השאלות הללו. לבסוף נכמרו רחמיה של חיה שהיתה חייבת בהכנסת אורחים, ואמרה לבחורים:
די, די, הניחו לו, הוא אורח שלי היום, הנחמדצ’יק, נכון דב?
דב חש שהוא קרוב להתעלפות גמורה. ההן שלו בתנועת ראש מלמעלה למטה כבר לא בפקודת מוחו ניתן. היה זה הן אוטומטי. משפטה האחרון של חיה היה האכזרי ביותר באינקביזיציה שנערכה לו כאן. עכשיו ישב והחריש. לא דיבר ולא שמע דבר. עינויי נפש איומים אכלוהו בתוכו פנימה ואיזה המהום מתמיד הלם על קירות נפשו. הלא בעצם החליט שלא לבוא היום ומדוע בא? מדוע שוב החולשה הזאת, חוסר תקיפות הרצון?
צריך היה להתחיל ב“תכנית”. ישראל פרידמן אמר ש“צריך לשאת נאום ברכה לכבוד יום ההולדת השמונה־עשרה של חברתנו חיה ליבוביץ”. החל משא־ומתן מי ישא את נאום הברכה ובשום אופן אי אפשר היה להגיע לעמק השווה. אז החליט כי חיה עצמה תבחר את המברך. חיה לא רצתה להיות חותכת נפשות והציעה להפיל גורל. הפילו גורל ויצא דינו של גורדון לשאת את הנאום.
גורדון חכחך בגרונו, התחכם הרבה, דרש שיתנו לו סוכריה כדי למרט את הגרון, ביקש כוס מים וכו' וכו' ולבסוף קם ואמר:
– “לידיס אנד ג’נטלמן” – אני מברך את חברתנו חיה ליבוביץ במלאות לה שמונה־עשרה שנה ש… ש… (כאן האיצו בו כולם: “נו כבר!”) חכו רגע, חכו רגע, ש… שתגדל ותפרח ותהיה בת נאמנה להוריה, לעמה ולארצה, וש… שהמלחמה תגמר בקרוב בימינו, וחיה ליבוביץ… תתחתן עם בחור נאה!
וצנח תחתיו אל הכורסא.
כולם הריעו “הידד”, “ברוו” והללו את הנאום המשובח. עכשיו היה על חיה להשיב נאום של תודה. היא סרבה הרבה זמן. אבל אחר הפצרות מרובות נאותה, קמה ואמרה:
– חכו קצת, אני מתביישת… טוב, אגיד. אני מודה לכם על הברכה שברכתם אותי, ואני רוצה לקוות שבאמת תגמר המלחמה הארורה הזאת בנצחון אנגליה כמובן, ושנוכל שוב לשמוח ולערוך נשפים בלב שקט… וש… חכו רגע… כן, ושהמורה ד“ר בר, תיפח רוחו, לא ישאל יותר שאלות ברנ”ק ו… זה הכל. לא, עוד רגע… ושנצליח בסוף השנה בבחינת הבגרות!
ההתפעלות וההתלהבות התלקחו לשיא. “נהדר”, “נהדר”, “נחמד”, “מצוין”, “הצלחת היום יותר מתמיד”, “באמת שהייתי מתאהב בך” וגומר וגומר.
כדי להמשיך ב“תכנית” מן הראוי היה גם לדקלם או לקרוא שיר. לכן הציעה חיה:
– עכשיו, דבצ’יק, אתה תקרא לפנינו שיר.
דב חפץ לברוח, להמלט. עיניו תרו לחפש את הפתח. אך אין מוצא. שוב נכונו לו עינויים.
– טוב, אבל איזה?
– שיר של ביאליק, למשל. כן, הנה אני אביא את ספר השירים.
– טוב, אבל איזה שיר?
– “אל הצפור!”
– לא, “שחקי שחקי”. זה אני אוהבת לשמוע. זה שיר נהדר!
– טפשה, זה של טשרניחובסקי.
– קרא “למתנדבים בעם”.
– מה, חנוכה היום?
פתאום נצנץ רעיון במוחו של דב, הוא אזר את כל כוחות נפשו והחליט לקרוא “יהי חלקי עמכם”. אדום מהתרגשות וממאמץ פנימי של התגברות ופסיחה על כל העכובים הנפשיים והתסביכים האישיים, קרא דב את השיר בהטעמה ובגאון. הוא הרגיש שהצליח, וכשסיים, ציפה לאותות התרגשות, אבל ההגבה היתה אחרת. חיה אמרה:
– זה היה טוב, לא?
אבל אחרים ענו:
– כן, אבל זה היה עצוב מדי, ולא מתאים ליום־הולדת.
– כן, אבל התוכן יותר מדי רציני.
ומיד עברו ל“ענין”, כלומר – הגיעה שעת זלילה ושתיה. כוסות הוקשו זו לזו בברכת “לחיים”, “לחיי חיה”, “לחיי המורה לספרות”, “לכבוד המורה לאנגלית”, “לכבוד ויויאן ליי שלנו” וכו‘, וכו’; פוצחו בטנים, לעס סוכריות נשמע, עשן סיגריות ריחף באויר, כולם נשתקעו בעבודת הקודש. השיחה הכללית נתפצלה לשיחות שנים ושלושה, המולה, שחוק, שיחה שקטה נתערבבו אלה באלה. כאן עסקו שנים בתהיה על טיבו של יין; שם פיכה שיח־ושיג על המורה החדשה הצעירה שאינה יודעת להשתלט על המחלקה; בפינה שישבה בה דבורה דיברו על אוסטרלי שנטפל בימים האחרונים אל שתים מן המחלקה; ומעבר השני של השולחן גבר הצחוק בשל התכרכמות פניה של יפה אחר שתית היי"ש, בחדר השני עסקו בניחוש: מי יערוך את המסיבה הבאה? ועל הספה שטפה שיחת חשאי על הנושא: אם באמת אוהב יואל את חיה, או “סתם ככה” הוא מרדף אחריה…
במקור המודפס איור מאת אראלה, קובץ שמספרו הסידורי 12, עמ' 17.
דב ישב ערירי. פיצח גם הוא בטנים ואף טעם מן השוקולדות. מחשבות רבות ונוגות התרוצצו בתוכו: אולי כדאי להסתלק עכשיו באין מרגיש? אולי להצטרף לאחת החבורות השמחות? אבל הן גם כך וגם כך לא יתוקן דבר. לעזאזל! מדוע נגזר עליו תמיד לעמוד מרחוק? מדוע לא ישתתף גם הוא, בכל לב ונפש, בשמחה ובגיל הזה השורים פה על כולם? האמנם זקן בלא־עת, האם באמת אין דבר שיגרום גם לו עליצות!? כי גם כאשר הוא מחליט סוף־סוף להתערב באחת השיחות, לצחוק לפעמים בקול־רם, גם אז לא טבעי מדברו ולא טבעי צחוקו, הוא מדבר ולא מדבר, צוחק ולא צוחק, משהו בתוכו עוצר בעדו, מבקר כל תנועה שלו, איזו עין פנימית פקוחה על כל מעשיו, עד בלתי יכולת להיות חפשי אפילו רגע… מדוע זה, מדוע!…
הפטפוט היה למיאוס סוף־סוף. מישהו הציע לשיר. נתכנסו שוב וישבו על מקומותיהם והחלו לשיר. תחילה שרו “עורה ישראל” ואחר־כך “הבו לבנים ו”מעפולה באנו הנה יחד", אבל דבורה דרשה: “שירים חדשים, אלה נמאסו כבר”, לכן שרו:
הוי, הוי, למה למה למה
אַל תשאלה,אַל תשאל,
אמא, אמא, אמא למה למה…
וגם:
“עינים היו לא כנוגה צפון”
פרצה מקהלה אדירה בשירת: Kiss me…
התרוממות הרוח גברה כל כך, עד שתוך כדי שירה קמו כולם ממושביהם, עברו לחדר הגדול, הזיזו את השולחנות אל הכתלים והחלו בריקודים, קודם בוולס ואחר כך פטיפון ולנגינתו החליקו – שטפו להם זוגות ב“טנגו” וב“פוקסטרוט”.
אחרי כמה מחזורי ריקודים, נזכר מאן־דהוא ואמר:
– חברה, נרקוד גם הורה.
אחרי היסוסים קלים, נשתלבו הזרועות ובשירת “אל יבנה הגלילה” חג מעגל ההורה.
כוונו תקליט של “אלף לילה ועוד לילה תתי שי־לה” – רקדו עוד מעט ואחר־כך עייפו.
בשעה יותר מאוחרת חזרו שוב רקודי הזוגות והפעם תוך אכסטזה עילאית. מישהו כיבה את האור. כולם צווחו והמשיכו לרקוד. הבחורים והבחורות החרו־החזיקו אחר הפטיפון והמחולות גברו,…גברו…
כך, עד שחזרו אבא ואמא של חיה מהגברת אופנהיים, היתה כבר השעה השניה שלאחר חצות.