מירטְל היה גר בליפט1 קטן, מאחרי שוכה של שיחים, בקצה המחנה. אותו רישול שנהג בעצמו ובלבושו, נהג גם בדירתו. היתה שם מיטה שמעולם לא הוצעה, שולחן חיגר, דהוי-טבלה, שהופקע מרשות-הרבים, כסא אחד ותיבות מספר ששימשו לצרכים שונים. בקרנות, על הרצפה המאובקת, התגוללו תמיד גרביים ישנים, רצועות עור, לעתים חולצת עבודה או מגבת שזוהמה של ימים רבים דבקה בה. ריח עשן סיגריות לא נפוג מעולם מן החדר.
בחור נמוך-קומה היה, אך בעל מבנה מוצק. רגלים שריריות וידים שדמו לאתים. לפניו היתה אותה הבעה מהוהה, נבוכה במקצת, כשל אדם שקם בבוקר מחלומות רעים. הוסיפה על כך הדליחות2 שבעיניו המימיות, שקשה היה להכיר בהן שמחה או עצב, או אפילו אדישות. הוא היה ממעט בדיבור, וכשדיבר, היו הדברים מבוללים, משפטים קצוצים וטרופים שהמלים “בסדר” או “זהו זה” או “שיהיה כבר ככה”, היו משלימות בהם לרוב את מה שלא היה ביכולתו או ברצונו לומר. כיוון שויתר על עצמו, בהילוכו ובאורחו, במשאו-ומתנו עם הבריות, לא היו הללו מרחמים עליו, אף לא נתנו את הדעת ללגלג עליו. היו מורגלים במציאותו כבמציאותם של כלים שונים שבחצר שאין איש משגיח בהם, אם לסלקם או לעשות בהם שימוש כלשהו.
רובו של היום היה משמש עגלונה של החצר. בשעות שלפנות-ערב היה מחלק, זה משנים אחדות, את האספקה הקטנה לחברים. בשתי המשימות עשה את מלאכתו ללא דופי. כאן לא היה זכר לרישול. בחמור היה מטפל באדיקות שגבלה עם קנאות. הקפיד על נקיונו ועל רתמותיו, דישן את אבוסו מכל אשר מצאה ידו בפסולת הלול והאורווה והאשפתות. מעולם לא שכח להכין לו את מנת הלילה או להתקין את מצע3 הקש שלו, או לכבד את הדיר ולבדקו; לעתים, בלילות של גשם או סערה, היה קם בחשיכה ורץ אל הדיר לראות אם הכל כתיקונו. איש לא העז לגעת בחמור מבלי לשאול את פיו, מחשש פן יקפח את עצמותיו. לא היה דבר שעשוי לעורר את חמתו כפגיעה כלשהי בבהמתו.
חדר האספקה, ממלכה זו שהוא היה שליטה היחיד, דמה יותר לבית-נכאת מאשר למחסן כלים. החפצים היו סדורים על גבי האצטבאות שורות-שורות ותאים-תאים, כל תא ופתק דבוק מתחתיו, ועליו רשום, בצד שם החפץ מספר יחידותיו ותאריך כלשהו. הרצפה והכתלים היו ללא רבב. מבעד לאשנב היה מגיש את דברי האספקה לדורשים ולא נתן לאיש דריסת רגל מן המפתן ופנימה. חדר זה היה ידוע כקודש-הקדשים של מירטל וכך נהגו בו הכל. את פנקס הרישום ניהל בדקדוק רב לא-אפשר היה למנות בו אפילו מקרה אחד של משוא-פנים. אף-על-פי-כן, משהיה דופק מישהו על פתח הליפט שלו בשעת ערב או בשבת ונזקק לדבר-מה – מעולם לא סירב. היה נוטל בידו את המפתחות, וללא אומר ודברים הולך אל המחסן, רומז לאותו בחור לעמוד מעבר לאשנב והוא עצמו נכנס פנימה ונותן לו את מבוקשו.
כשעזבה הֶדי את מירטל ואת הקבוצה, לא ניכר בו שינוי כלשהו ואיש לא ידע אם שרוי היה בצער או לא. באותו בוקר קיץ אפילו סייע בידה להעביר את הצרורות מחדרם שבצריף אל השער ולהעמיסם על מכונית המשא. אחר-כך ראוהו אומר לה שלום רגיל, כאילו לא נפרד ממנה אלא לפגרה קצרה, וכשעקרה המכונית ממקומה, שרבבה הדי את ראשה מבעד לחלון וצעקה לאחוריה: “ושתשגיח טוב על הילד, מירטל”. “בסדר” – ענה לה. מחזה זה העלה חיוך על פניהם של אלה שזכו לצפות בו באקראי. כשחזר אל עגלת-החמור שלו, ואחד החברים אמר לו במנוד-ראש, על דרך של ניחום-אבלים, “עזבה, מה?” משך מירטל בכתפיו והפטיר, כביכול בהלצה: “ככה זה, מה אפשר לעשות, נשים, אתה יודע”. היה באמירה זו כדי לעורר רחמים. לא כל-כך על שיברו כמו על שפיפותו.
לפני שש שנים, כשנכנסו מירטל והֶדי לחדר משפחה, עורר זווג זה השתוממות רבה. מירטל היה משתמט מחברתן של בחורות, והיה נבוך כל-כך במעמדן עד שהיה מסמיק, מגמגם ופולט דברים חסרי-טעם משהיתה אחת מהן פונה אליו בשאלה של מה-בכך. קשה היה לדמותו בהתייחדות. הדי היתה חיית-פרא קטנה, חתולה רעבתנית, מיוחמת, שלא ידעה בושה בחיזוריה אחר בחורים. ברייה קטנה זו, צהובת-שער ויקודת-עין, היתה תובעת את שלה, ובתוקפנות, ועשתה פומבי לתובענותה זו. כשעבדה במחסן הבגדים היתה מספרת על מזמוטיה ללא שום צנעה, כמי שמספר על זלילה וסביאה. היא היתה אוהבת בקול, שוטמת בקול, מקנאה בקול. אך כל מה שספרה – ספרה לפי תומה, ותכונתה זו, היא שטרפה את כל מושגי המוסר המקובלים. קשה היה לכעוס עליה, כשם שקשה לכעוס על לקקנותו הנפרזת של ילד ואפילו הוא נתפס בגניבת ממתקים מן המזווה4 או בשבירת כלים. יחסנו אל החוטא נקבע כנראה על-פי יחסו שלו אל מעשהו. הדי לא ידעה מהו חטא, ודבר זה הוא שקבע את יחס הסליחה אליה, אפילו מצד שומרי-המוסר האדוקים ביותר. סיפוריה, כמעשיה, מעולם לא עוררו רוגז או שאט-נפש. הם היו משעשעים ועוררו צחוק שלא היה נעדר אהדה, ואפילו חיבה. עתים דומה היה שהיא סוחפת אחריה את יתר הבחורות, לאהוב את “אהוביה”, לשנוא את שנואיה ולבעור בחמת-נקם על “הבוגדים” בה. אכן, מבדר ביותר היה כשהיתה מרטנת בחריקת-שיניים על “הבוגדים” הללו או משלחת בהם אש. אז נתגלתה בכל פראותה, בכל אכזריות-החיה שלה, שלא ידעה רחמים. דומה, מועדת היא לסרוט, למרוט, לנשוך, לרצוח-נפש. ואף-על-פי-כן, היה הדבר משעשע ותו לא.
מה מצאה הדי במירטל, שבחרה בו מכל “אהוביה”? לאחר זמן נתחוור לכל ששגעון זה היתה בו שיטה. הנאות חדשות, של חמימות –קן, ישיבה בצוותא, ומעמד מכובד יותר כביכול, בחברה – לא דחו מפניהן את הישנות, אלה של חיי החרות. שניים-שלושה חדשים ראשונים היתה הדי מסורה לו כשפחה, והיתה עוסקת בלהיטות רבה על-כך בטיפוח החדר החדש, עד שדומה היה שבית זה יהיה קיים ועומד יותר מכל הבתים. ואמנם היתה נוהגת במתינות ובשפיות, והבחורות אמרו שנתיישבה דעתה סוף-סוף. רבים לקחו מוסר מנס של תמורה מופלאה זו ואמרו, הנה מה אורח-קבע עושה, ברוך משנה הבריות. אלא שלאחר ירחי-כלולות ספורים אלה, חזרה הדי לסורה וטפחה על פניהם של כל חכמי-הנפש הנחפזים להוציא משפט. שוב היתה תולה עצמה בצוארם של בחורים ונפגשת על דרכם של שומרי-הלילה במחנה. אך גם עתה דומה שלא היתה נלווית למעשיה שום הרגשת חטא. כשם שהיתה מפזרת רגליה אחר זרים כך נשארה שותפה נאמנה לשותפה ולא ראתה כל סתירה בדבר. היא דקדקה בכל החובות של אשה לביתה, ולא זו בלבד, אלא שגוננה על מירטל בחירוף-נפש בפני כל המלעיבים בו ולחמה את מלחמותיו בככל מקום שנדמה לה כי קופח. “מירטל שלי” – היתה מכנה אותו בכל עת.
מירטל, ספק ידע על תעלוליה ספק ששם עצמו כלא רואה. על-כל-פנים הניח לה לסורר עצמה כאוות נפשה ושום סימן לא העיד על כך שהופר שלום-בית ביניהם או שניטלה מנוחתו. הוא היה עושה את עבודותיו כתמיד, ובשעה מוקדמת של ערב מסתגר בחדרו, שוקע בשינה, ויש להניח שלא ראה בצאתה ובבואה. כשנולד להם בנם, יוסי, היו שריננו שלא מזרעו הוא, אך לזות-שפתיים5 זו ודאי שלא הגיעה לאוזניו.
שש שנים נתקיימה שותפות זו, שלא נתחזקה ולא רפתה, אף חדלה לעורר תמיהה או חריצת לשון, עד שיום אחד הודיעה הדי למירטל שהיא הולכת העירה, וכפי שסיפרו, הלכה אחרי אהובה, ספרדי יפה-תואר, נהג בשרות מוניות. לאחר שנסעה, סבור היה מירטל שלא מן הדין הוא שיחזיק בחדר שנועד לבעל-משפחה ועבר להתגורר בליפט ששימש לפנים סנדלריה.
אכן, שום שינוי לא ניכר בו מאז, אך מיום שעזבה הדי דומה שאהבתו לבנו בן-הארבע נתגברה שבעתיים.
יוסי היה דומה במראהו לאמו, אך מאביו ירש את מעמדו בחברה. בבית-הילדים היה מן הנעלבים ואינם עולבים, מסוגר בעצמו ומטרה לפגיעתם של הבריונים שבחבורה. כשבני גילו עסוקים במשחקיהם, היה הוא עומד בקרן-זוית, אגודלו בפיו, ידו השנייה תומכת במרפקו, וצופה בהם מן הצד בעיניים עגומות. אף הוא היה מרושל בלבושו, מכנסיו שמוטים וצאוּיים6, כנף חולצתו משורבבת לו מאחוריו, ולעולם, בין בגשמים בין בחמה, חוטמו זולג. לכל פגיעה קטנה היה פורץ בבכי ומבקש מקלט תחת סינר המטפלת. בחצר היה מוצא לו עיסוקים של יחידוּת.
אביו היה נחמתו היחידה של יוסי. משהיה רואה אותו עובר במחנה עם עגלת-החמור העמוסה אשפה או כדי חלב, היה רץ אל שער החצר הסגורה, קורא לו ומבקשו שיטלו עמו, וכשמירטל מסרב לו – הוא נשאר עומד שם ומלווה את העגלה במבט עשוק עד שנעלמה; השעה שניתן דרור לילדים ללכת אל הוריהם היתה לו שעת גאולה. הוא היה פורץ מן החצר כציפור מכלובה ורץ בכל-כוח לפגוש את אביו, ולא היה מראה מעורר רחמים יותר מאשר לראותו מחפשו ואינו מוצאו. בערב, לאחר ההשכבה, היו עוד שעה ארוכה נשמעות במחנה צעקות-בכיו של יוסי, אבא, אבא! הוא היה עומד במיטתו ומזעזע בידיו את מעקה הברזל שלה כאסיר המתאמץ לפרוץ את סוגר כלאו, עד שלבסוף הי המתייאש ונרדם באפס-כוח.
מירטל היה נוהג בבנו כבאיש-כערכו. הוא דיבר עמו באותה רצינות עניינית, כבדברו עם האנשים בשעת חלוקת האספקה, אף באותה לשון בלולה ומגומגמת. לעתים אפשר היה לשומעם מתווכחים ביניהם על עניין כלשהו בלכתם במחנה, ומירטל מתעכב רגע, פורש ידיו, כשם שהוא עושה בויכוחו עם סדרן-העבודה ואומר: “אבל תבין יוסי, שאינני יכול… מה אפשר לעשות… ככה זה… סוף-סוף גם אני רק בן-אדם… אינני יכול… תאמין לי…” ולעומת זאת יש שיוסי היה מנצח את אביו בדברים ואז אפשר היה לשמוע את מירטל אומר לו: “בסדר… אתה צדקת… חבל על הדיבורים שלך… צדקת… גמרנו”. ולא היה בנוהגו זה כדי להפחית אף בכלשהו מן ההערצה שרחש יוסי לאביו.
במשחקיו עם מירטל מצא יוסי פיצוי לכל העלבונות שהיו מנת חלקו בחברת הילדים. הוא ואביו היו מוצאים להם פינה מבודדת על אחד הדשאים הקטנים שבקצה המחנה ושם יכלו להשתעשע באין מפריע. מירטל היה כורע על ארבעותיו ויוסי רוכב על גבו כשהוא מנופף עליו במקל ומדרבנו באחוריו. או לעתים היו גחונים על הקרקע וחופרים בידיהם חריצים שהיו הופכים לאפיקי נחלים, לאגמים ולימים. אך שעתו הגדולה של יוסי היתה מגיעה כשהיה מירטל מוציא את החמור מדירו – אותו חמור שלא היה מרשה לאיש לגעת בו – מרכיבו עליו ויוצא עמו לסיבוב של בין-ערביים. יוסי היה יושב על גב החמור ומירטל אוחז באפסר ומהלך לפניו. באותה שעה היה יוסי לובש מלכות. הוא היה מצווה על אביו להוליכו בכל שבילי המחנה למען יראו כל הילדים בכבודו, וממרום שבתו היה צופה בגאווה על חבריו ורואה בקנאתם. כל הדרך, עד חזרתם אל הדיר, היה הבן שותק והיה האב שותק, והיתה זו מעין תהלוכת נצחון אילמת של מירטל ויוסי במחנה אויביהם, הנה הם עוברים בחוצות העיר הכבושה וכל תושביה משתחווים דום לפניהם.
לא הרחק מן הליפט של מירטל, בקרבת מוסך המכונות, מצוי היה שלד של ג’יפ ישן, שקוע בחול עד חרטומו. היה זה שבר-כלי, חלוד וחרוך וממועך גפיים, בבחינת גרוטאה ותו-לא, אך דרך-נס נשאר בו ההגה שלם. על ג’יפ זה נטלו להם מירטל ויוסי חזקה ועשוהו רשות יחיד שלהם. בשבתות היו שניהם הולכים שמה, מקום ששקט שורר ואין ילדים מצויים בו, מתיישבים על המושב המוחלד ומפליגים למסעותיהם.
“לאן נוסעים היום?” – היה יוסי שואל.
“לחיפה” – מציע מירטל.
“לא, אל אמא” – אומר יוסי.
“בסדר, סע כבר.” – אומר מירטל.
ויוסי נוטל את ההגה, מסובבו מצד אל צד, מפרטט7 בשפתיו, משמיע קול צפירה ויוצא למרחקים. משהוא מגיע לתעודתו, הוא עוצר ואומר, “שלום אמא, הגענו.”
“בסדר” – אומר מירטל – “עכשיו לחיפה.”
“טוב, עכשיו לחיפה” – עושה יוסי את רצונו.
ומשמגיעים לחיפה, מראה לו מירטל את כל המקומות היפים שכדאי לבקר בהם, הנמל, בית-חרושת “שמן”, בריכות הנפט, הר-הכרמל, החורשות וכד'. ואף שיוסי יודע כבר בעל-פה את כל סיפוריו של מירטל על המקומות האלה, מקשיב הוא להם כאילו שמעם בפעם הראשונה, ולא זו בלבד, אלא שמסייע לו בשאלות.
“זהו” – מסיים מירטל – “עכשיו חוזרים הביתה.”
אלא שהנסיעה חזרה, עגומה במקצת, לפי שתמיד קשה הפרידה מן המקומות המרוחקים.
הדבר היה בשבת אחת אחר-הצהרים, שעה שהמחנה כולו שרוי בתנומה. מירטל ויוסי חזרו זה-עתה ממסעיהם. מאחר שמירטל היה עיף מאד וחש בראשו, השאיר את בנו על הג’יפ והלך אל הליפט לשכב מעט. הוא השתרע על מיטתו בבגדיו ובנעליו ולאחר דקות מעטות נרדם. פתאום נתעורר מקול צעקות “אבא! אבא!”
מירטל קפץ מן המיטה, פרץ החוצה ובעמדו בפתח ראה את יוסי נגרר מן הג’יפ בידי איתן, ילד כבן שמונה, בנו של פרץ הרפתן.
“תפסיק שם!” – צעק בכל כוחו.
איתן הוסיף להחזיק ברגליו של יוסי ומירטל רץ אליו, תפסו בידו, וחיוור מכעס קרא בקול ניחר: “מה’תה עושה לו, תגיד מה’תה עושה לו.”
פניו של איתן הכחילו מן הכאב שחש בזרועו הצבותה בכף ידו הגדולה של מירטל.
“עזוב…” פלט בקוצר-נשימה.
“לא אעזוב” – המשיך מירטל ללחוץ בזרועו – “תגיד מה רצית ממנו.”
“עזוב אני אומר לך!” – צעק איתן.
“שתוק!” – לחש מירטל בחמת-רוח וזקר את אצבעו נוכח חוטמו של הילד. “שתוק אמרתי לך…” ופתאום חש שדמו עולה ומציף את גולגלתו עד כי חשכו עיניו. “אני אראה לך מה זה לסחוב אותו ברגליים” – פלט וסטר על לחיו, “אני אראה לך מה זה להוריד אותו מהג’יפ הזה” – וסטר לו בשנית, “אתה עוד תלמד…”
מעוצם המכה הצטנף הילד וביקש לגונן על גופו, אך מירטל לא שלט ברוחו, בתנופת זרוע אחת הטילו בכל-כוח על הארץ עד שהתגולל הלה בחול כעוף שחוט.
“בוא” – אחז בידו של יוסי, שישב על הארץ ויבב, המום ממראה עיניו, “בוא” – משכו אחריו, כנמלט ממקום של רצח, אל חדרו.
כשצנח על המיטה, לא חש כל חרטה בלבו. מתיקות של נקמה עמדה בחיכו. נקמה שמעולם לא ידע את טענה.
כעבור רבע שעה, ואולי יותר, נשמעה דפיקה חזקה בדלת ועל הסף עמד פרץ בשהוא אוחז את בנו בידו.
“מה עשית לו?” – אמר בקול חנוק.
מירטל נשא מבטו אל הילד וראה את פניו הפצועות וחבורה גדולה במצחו. הוא בהה נכחו ולא ענה דבר.
“אני מרחם עליך” – אמר פרץ לאחר שתיקה ממושכת – “אחרת הייתי גומר אתך. אבל אתה לא תישאר יותר במקום הזה.” ויצא כשהוא חובט את הדלת מאחוריו.
בערב, לאחר ההשכבה, חזר מירטל אל הליפט, סגר את הדלת וצרר את חפציו המעטים בחבילה אחת וכרכה בשמיכה.
אחר הלך אל הדיר ושם תבן ושעורים באבוסו של החמור ומיצע לו את קרקעו בקש. משם הלך אל מחסן-האספקה ותקע את המפתח עם הצרור בפי המנעול שבדלתו.
חזר אל חדרו והטיל עצמו בבגדיו על המזרן ונרדם.
למחרת, כשהיתה עוד סגרירוּת של טרם-בוקר, ואנשים לא קמו עוד לעבודתם, הלך מירטל אל בית הילדים, העיר את בנו, הלבישו, ואמר “בוא, נוסעים.”
“אל אמא?” – שאל יוסי.
“לא, לא אל אמא” – אמר מירטל ומשכו אחריו.
“לאן?” – שאל.
“לא חשוב. אתה כבר תראה.”
יוסי חש שדבר-מה בלתי-רגיל קרה, דבר מבהיל וצופן-רע, ובהיכנסם אל הליפט, כשראה את הצרור המוטל בפינה, פרץ בבכי והתיישב על הרצפה בפישוט רגליים.
מירטל לקח את הצרור בידו האחת ואת ידו השנייה הושיט ליוסי ואמר:
“די לבכות. מספיק. בוא. נלך כבר.”
יוסי בכה ולא מש ממקומו.
“בוא” – משך אותו מירטל בידו.
אך יוסי לא זז.
“בוא כבר, נוסעים. יהיה בסדר” – ניסה מירטל להרימו.
אך הוא כאילו דבוק היה אל הקרקע. מירטל לא הבין איך נעשה פתאום הילד כבד כל-כך, שאין בכוחו להרימו. הוא היה חוזר וצונח כל אימת שהיה מירטל מרפה מעט.
“אל תהיה ילד” – ניסה מירטל לשדלו – “צריך לנסוע וזהו.”
יוסי מירר בבכי.
מירטל לא ידע מה יעשה בו. הוא התיישב על המיטה חסר-ישע. צינת הבוקר העבירה צמרמורת בגופו. החוץ היה עכור, ודמום, וספוג טללים, ובכיו של הילד חלחל וחלחל, דומה שלעולם אין לו סוף.