משנת חסידים / יצחק ליבוש פרץ
ידוע לכל באי עולם, כי האדמו"ר מנימירוב היה עובד את השם מתוך שׂמחה. ואשרי עין שזכתה לראות את ההתלהבות, ואותה השׂמחה שהיתה נובעת ממנו כמים ממקור חיים, ונמשכה אלינו, ושפעה והתדבקה בנו, ושכחנו את כל הצרות שבעולם, את כל הפגעים והרשעות…
ישנם צדיקים שזוכים לשׂמחה אך בשבתות וימים-טובים, ולהצדיק מווֹנווֹליץ היה אך ניצוץ אחד של שׂמחה במוצאי יום הכפורים… אבל רבינו ז"ל זכה לקדושת חגים ומועדים בכל ימות השנה, ועד יום פטירתו היה מלא שׂמחה, זמרה ורקוּד.
– מגלה אני לכם – היה אומר ברוח קדשו – שכל העולם כולו אינו אלא זמר ורקוּד לפני הקב"ה… כל העולם כולו זמר, והכל משוררים, הכל מזמרים; כל אות ואות מן התורה הקדושה היא קול נגינה, וכל נשמה שבגוף היא קול נגינה… וכל נשמה ונשמה שבגוף היא אות אחת מן התורה…
וכשם שישנם קולי קולות של נגינה, כך ישנם כלים מכלים שונים לפרוט עליהם את הנגוּן, וכל קול נגינה מקביל לכלי נגינה מיוחד, ויוצא ממנו כצאת הנשמה מן הגוף… וכל אדם ואדם אינו מזמר אלא הברה אחת מן הנגוּן והוא מת, והשאר שהוא עושׂה בעולם הזה קודם הפטירה הוא גנוּח ודברים בעלמא…
ומכל ההברות, היוצאות מן הגוף, מצטרף כל הנגון, שהוא הזמר להקדוש-ברוך-הוא.
אבל הצדיק, שהוא המנצח על הזמר (קאַפּעֶלמייסטעֶ“ר בלע”ז), יודע הוא את הנגוּן כולו או חלק גדול ממנו, ועל-כן הוא זוכה לשׂמחה תמידית.
– הלמדנים בנגלה – היה אומר רבינו – הם כאותם בעלי-המלאכות שהם יודעים לתקן את הכלים לזמר, וגם לעשׂות כלים חדשים, אבל הם אינם יודעים את הזמר בעצמו ואינם יכולים לפרוט על הנבל שהוא מעשׂה ידיהם.
אבל הצדיק הנסתר הוא יודע את הנגוּן, אף-על-פי שאינו יודע לפעמים איך לתקן את הכלי ואינו בקי בתורה.
– הלמדנים – היה אומר – הם הלבוש, ואנחנו האדם, ובלשונו ממש: אוּ“ן מי”ר זעֶני“ן מעֶנשעֶ”ן; הלמדנים הם הגוף, ואנחנו הנשמה! הלמדנים הם התורה, ואנחנו – סודות התורה…
אשרי האזנים, שזכו לשמוע תורה מפיו הקדוש!
---
ואשרי העין שזכתה לראות את עבודתו מתוך שׂמחה! אבל הכול כקלפּת-השום כנגד השׂמחה, שהיתה בחתונת בתו תחי'.
מי שלא היה בחתונת בתו מרת פייגא תחי', לא ראה שׂמחה מימיו.
אז שרתה רוח הקודש, רוח אור צחצחות, על פני כל הנאספים, למגדול ועד קטן, מאיש ועד אשה, עד הרקחות והטבחות, ושלא להוציא מן הכלל את האכּרים, שהביאו אותנו בעגלותיהם אל מקום החתונה. רבינו ז"ל אמר, שהוא מעלה אותם תיכף ומיד למדרגת חסידי אומות-עולם, ואתם יודעים שהוא היה עומד בדבּוּרו תמיד.
הזקן ר' צץ אמר לי, שלא היתה שׂמחה כזאת מששת ימי בראשית, ואני משער את הרעש, שנתהוָה בעולמות העליונים, בשעה שעלה רבינו לרקוד לפני הכלה.
לו היו באותה שעה ובאותו מעמד כל חסרי אמנה שבעולם, כל המתלוצצים והמלעיגים, וראו את התענוג הנפלא, את הקדוּשה הנוראה, את הזיו והאצילוּת, מובטח אני שהיו חוזרין בתשובה שלימה והיו מלחכין עפר רגלי הצדיק, ולא היה פוצה פה על ההתנהגות שלו ודובר עתק על פייגא’לי תחי'.
רקוּדו של רבינו היה תמיד אחד מששים מגן עדן, אבל באותה שעה היה בלי ספק שליש ואולי גם המחצה!
ובצאתו למחלו זרחה עליו השכינה שבעתים, והיה קלסתר פניו דומה לחַמה. עיניו הקדושות התלהבו והתלקחו, ולוּ פרחו יונים באויר היו נשׂרפות מיד.
כאשר בא, מדדה מעדנות, לאמצע החדר, – נתן באצבעו אות להכלי-זמר לשתוק והוא בעצמו התחיל את הנגוּן שלו בחשאי, במתיקות ובנעימות של אין-סוף!
נדמו המנגנים, שבתו כלי שיר, הרעש קם לדממה. כל העולם כולו נמשך אחרי דקוּת הענין, אחרי הרוחניות של הנגוּן. ואף שהיינו, כנהוג בחתונות, זה בכה וזה בכה, נפנינו כולנו ברגע אחד ופנינו אל האמצע, אל המרכז, ששם עמדו רגליו הקדושות, והרגשנו באותו הרגע, איך שהנגוּן הרוחני מתפשט בכל אברינו וחודר אל לבותינו ומוחותינו, ואנחנו מתמלאים עריבות דבש ונופת-צופים.
ובמשוך הנגוּן היה עולה ומתחזק, יורד ומתמלא מתיקות ביותר, ומתרוצץ הנה והנה רצוא ושוב – ומתרבה בזיו ונוגה צחצחות מן האור הנגנז…
ובתוך השלימות הנגוּן היו גם קולות נפסקים, שהיו רצים מפיו הקדוש כחצים מיד גבור; והרגשנו תיכף ומיד, שאותם הקולות הם השמשים, ששולח הקדוש לבשׂר לכל באי עולם, שתהיה חופת פייגא’לי למז"ט ובשעה מוצלחת, וקורא את העולם כולו לשׂושׂ אתו משׂושׂ.
וכן היה! גם רבינו ז"ל הודה אחר-כך, ששלח אותם הרצים לבשׂר לכל באי עולם לכל החיות והעשׂבים, להימים והנהרות והאגמים, ולשמים וארץ, לגיהנום ולגן-עדן ולכל הפמליא של מעלה, וביקש אותם אל החתונה…
ותיכף ומיד הרגשנו, שהתגבר החום כפל כפלים, כאילו נתוספו עלינו כפלים כיוצאי מצרים. וכאשר ראה רבינו, שנתאספו כל הקרואים, שב לשלימות הנגוּן והתחיל לשיר בחתּוּך-הדבּוּר.
והדבּוּרים הללו היו משולבים ומשוזרים בהנגוּן, ונדמו לענין מעור אחד, ובאותו הרגע התחיל גם הרקוּד…
אשרי עין ראתה זאת!
---
ידוע לכל באי עולם, כי אחרי פטירת האדמו"ר מנימירוב, כשקרה מה שקרה לחתנו, נסעתי לקדושים אשר בארץ ולא יכולתי למצוא את שאהבה נפשי. ראיתי גדולים ונוראים, ראיתי פועלים ומתקנים, ובעלי נסים, אך שׂמחה לא ראיתי.
רובם ככולם הם עובדים את הקב"ה מתוך עצבות ושברון הלב, והמעט מהם, שנתעלו למדרגת העבודה מאהבה ומשׂמחה, לא באו לשלימות הנגוּן, חתּוּך-הדבּוּר והרקוּד.
הנגונים שלהם הם משוללי העריבות והמתיקות, והרקוּד אינו רקוּד מכול וכול. עיני בשׂר ודם רואות את תנועות הרגלים הכבדות, שאינן יכולות להעקר מן האדמה. והידים אינן זריזות ונמהרות, ועושׂות יחד עם כל האברים את מלאכתם בעצלות. והדבּוּרים, היוצאים מן הפה, הם דבּוּרים קרים, גנוּחים בודדים, ואינם מצטרפים זה לזה: הנגוּן אומר דבר אחד, הרקוּד דבר אחד והדבּוּר דבר שלישי. לכל אחד ואחד משמעות בפני עצמו ואינם עולים בקנה אחד עם הנגוּן ולא עם הרקוּד, והכל נעשׂה קרעים קרעים, שאינם מתאחים כל עיקר.
פעם הנגוּן הוא יוצא דופן מן הרקוּד; פעם יש לו לרקוּד סרח-עודף על הנגוּן, ופעם כלו הדבּוּרים – והרקוּד והנגוּן עדיין נמשכים.
סוף דבר, אין תענוג ואין בטוּל הנפש!
כי אך האדמו"ר ידע את התנועות המיוחדות לכל אבר ואבר מן הגוף, והיה יכול להקביל אותן לכל הברות הנגוּן; והיה יודע איזה קול נגינה יכול להצטמצם באיזה דבּוּר קל, ושלאותו הדבּוּר הקל נצרך אותו קול-הנגינה, ואותה התנועה של אותו אבר.
נחזור לעניננו.
---
וכך היה עומד רבינו במרכז, ומזמר, ומתחיל לרקוד.
והרקוּד היה מכוּוָן להנגוּן באותו הכוח ובאותה המתיקות, ואנחנו חונים עליו עגוּל בתוך עגוּל ושומעים ורואים את הקולות והרקוּדים, ושפעו עלינו הנגוּן והרקוּד, והתחלנו כולנו לזמר ולרקוד, וגם הכלי-זמר זרקו את כליהם והתחילו לזמר ולרקוד, ואני זכיתי לזמר ולרקוד פנים אל פנים עם האדמו"ר.
אך החתן שלנו עמד מרחוק ולא נמשך אחרי הנגוּן.
– רבי! צעקתי אליו – אפילו הכליזמרים מנגנים ושרים, והוא אינו שר!
– אל תירא – ענה לי – בטוח אני במזלה של בתי תחי'!
ואנוכי אמרתי בלבי: רבונו של עולם, אותם הכליזמרים, העבריינים, נמשכו ונכנסו לפנַי-ולפנים לתוך הנגוּן, והוא, החתן בעצמו, בר אוריין ובן קדושים, לא בא ולא נמשך אחרי כל העולם כולו. –
ותתעטף עלי נפשי, ורגלי עמדו מלרקוד, ושכחתי את הנגוּן; ומשברון הלב ומהגעגועים על פייגא’לי תחי' עיני זולגות דמעות, והייתי חפץ לצאת מן העגוּל, ולתפוש את החתן, ולקרעו כדג. אבל הרבי לחש באזני:
– אל תירא, בשעת הסעודה יאמר תורה לפי הרקוּד שלי. וכך הוָה…
---
את התורה עצמה, שאמר החתן, אינני זוכר עוד. ידוע לכם, שאני אינני מופלג בנגלה, והאדמו“ר אמר עלי: שומר פתאים ה', וזה כל תפארתי. אבל שמעתי, שאמר איזה ענין גדול באיזו סוגיא עמוקה. כל המסובים, שהיו ביניהם גם למדנים גדולים ונפלאים, נמשכו אחרי החיצוניות של התורה, והבינו אותה, והתפלאו עליה, והשתוממו. והדיין המופלג מק”ק קוֹבל אמר, שהראה חריפות שאין למעלה הימנה. אבל אני, שזכיתי לגלוּי דעת הצדיק, שתהיה לפי הרקוּד שלו, לא נמשכתי אחרי החיצוניות, כי אם אחרי התמצית, והרגשתי בלבבי את הרקוּד של הצדיק, שהיה בהחלוּק כמעשׂה האופן בתוך האופן.
ומה שאירע להצדיק אירע להחתן.
החתן ישב בראש השולחן וכל העולם היו מסובין, אך במשך החלוּק נמשך כל העולם אחרי החתן, וקם העולם על רגליו לעמוד עליו, והיה הוא המרכז והעולם חונה עליו עגוּל בתוך עגוּל.
וגם על פני החתן שרתה השכינה.
מזיו התורה נאצל עליו הוד צדיקים, ומנוגה נגדו נמלא זיו כל פני העולם. אל שׂפת החתן תלויות כל העינים, שנמשכו ממש כאבק של ברזל אל אבן-שואבת.
והעולם מתמלא תענוג, ונדמה לי שהחתן שלנו הוא מכשף גדול, ואוחז את כל העולם בציצית ראשו, ומושך ואתו אחריו, ובחזקה, מן הבית אל החוץ, מהחוץ אל היער, מן היער למדבריות; שם יעלה הרים, ירד בקעות, יגביה אל כוכבים ויטבע במצולות הים, או ירוץ אתו כברק באויר…
והכול כאשר לכול, כל התנועות שעשׂה רבינו ברגליו, עשׂה החתן בידיו!
וגם אחריו נמשך כל העולם, והחלוּק היה לוכּוּח, וירב הרעש והשאון וההמולה, כמו שהיה בשעת הרקוּד.
אבל האדמו"ר נשאר על מקומו ואני עומד עליו, כדרכי.
– הראית את הגנב הזה? – אמר אלי בצהלת פנים – הוא חוזר ואומר מה שאמרתי אני ברגלי, ואומר בשם עצמו.
– אבל – הוסיף הצדיק ברוגז קל – כשם שהוא לא נכנס לתוך הנגוּן שלי, כך לא אכּנס אני אל התורה שלו!
הרגשתי שנתקעה מאכלת חדה בבטני.
– רבי – שאלתי בלחש – איזה שורש הוא?
– הוא תלמידו של הגאון מווילנא – ענני.
ואני נדמתי כהלום רעם.
אז אמר אלי הצדיק:
– לך וצו לתת יי"ש להאִכּרים ומספוא לסוסים…
ועד היום הזה אינני יודע את סוד הדברים הללו…