¹

“דעת-הקהל” נרגעה, “הישוּב” שב אל מנוּחתוֹ. הממשלה כּיפּרה בּדברי חלָקוֹת על רשעוּת שוֹטריה. “המשפּט” הראה עצמוֹ על הגוֹבה: הוּא גם הצדיק את דרישוֹת הפּוֹעלים וגם הרשיע מנהיגיהם. הכּל כּמשפּט. הוּא גם לימד את הציבּוּר להבחין בּין “החוֹק המוּסרי” ו“החוֹק הפוֹרמַלי” (חכמי דת ודין יֵהנוּ!) ואחרי הניפוֹ שבט-מוּסר על אידלסוֹן נתן לוֹ את ההזדמנוּת ליהנוֹת לילה נוֹסף מ“הכּנסת-אוֹרחים” של ארמוֹן הצדק בּיפוֹ. העסקנים עשׂוּ את שלהם: לא “זעזוּעים”, חלילה, אלא “השפּעה”. הועד הלאוּמי התכּנס סוֹף סוֹף. בּחר בּוַעדה. גדוֹלי העסקנים ניאוֹתוּ סוֹף סוֹף להיכּנס לתוֹכה. הועדה נסעה, בּיקרה, ניהלה משׂא-וּמתן, קיבּלה “רוֹשם”, קיבּלה גם “הבטחוֹת”. סוֹף סוֹף זכינוּ גם לחתימה על זכרוֹן הדברים.

לא לשוא איפוֹא חלה ורָגַש הישוּב כּולוּ! לא לשוא איפוֹא היא ההשפּעה המוּסרית, דעת-הקהל! לא לחינם התחננוּ העסקנים המכוּבּדים אל הפּוֹעלים: אך בּל נא תפריעוּ בּזעזוּעיכם וּבהתרגשוּתכם. אַל פּחז. תעזבוּ את “נשקכם” ותיוָכחוּ – כּי לא בּחַיל ולא בּכוֹח! לא לשוא היוּ השתדלוּיוֹתיהם הפּרטיוֹת של טוֹבי העסקנים, מאמציהם של המוֹסדוֹת וּרצוֹנה הטוֹב של הממשלה!

מִלתא זוּטְרְתא? “זכרוֹן הדברים” נחתם!

והנה חָזרה הוַעדה החדשה שנשלחה מטעם הועד הלאוּמי לסייע לועד החקלאי בּהכנסת הפּוֹעלים לעבוֹדה, והיא מוֹסרת דין-וחשבּוֹן:

“מיוֹם התחלת המשׂא-וּמתן לפני חוֹדש וחצי ועד הרגע האחרוֹן אין שוּם תוֹצאוֹת ממשיוֹת”.

“בּכל הפּרדסים שבּיקרנוּ מצאנוּ בּעבוֹדה אצל הסוֹחרים הערבים רק פּוֹעלים זרים”².

וּבכן: זכרוֹן הדברים נחתם, מַצפּוּנם של האנשים הטוֹבים נרגע ושקט, והפּרדסים והפּרדסנים – כּמנהגם!

וּבכן: הפּוֹעלים “הוֹציאוּ את נשקם”, את “אַלמוּתם” וּ“כפייתם”. הם – נוֹשׂאי האַלָמוּת בּעוֹלמנוּ “המוֹאסים בּתיווּך וּמשׂא-וּמתן ידידוּתי”, כּעדוּתוֹ הנאמנה של מר איזמוֹז’יק – המתינוּ הפּעם (מתוֹך כּלאיהם, מתוֹך פּצעיהם וגם מתוֹך “בּטלה ושעמוּם”) וצפוּ: מה תהיינה תוֹצאוֹתיו המעשׂיוֹת של הלקח הזה, הניתן להם מעל כּל הבּמוֹת המכוּבּדוֹת וּמפּי כּל העסקנים המכוּבּדים השכּם והערב.

ואכן, האם לא ניתנה כּאן הזדמנוּת מצוּינת, הזדמנוּת כּפוּלה: גם לועד החקלאי בּפתח-תקוה, שיוֹכיח בּמעשׂים כּי שווא טָפלוּ עליו אוֹיביו, וכי אם הפּוֹעלים והסתדרוּתם הארוּרה יחדלוּ “להפריע”, כּי אז, אך אז יַראה הוּא מה רב רצוֹנוֹ להכניס עבוֹדה עברית; וגם לעסקנים בּעלי השפּעה, להוֹכיח לפּוֹעלים התוֹעים המאמינים בּ“מלחמה” וּב“זעזוּעים”, כּי דרכּם אינה אלא דרך-כּסל, וכי אין טוֹב ואין מוֹביל למטרה מ“דרך ההשפּעה וּפשרה בּשלוֹם”, וכי לא הפּוֹעל בּתרוּעתוֹ וּבמלחמתוֹ יכבּוֹש את העבוֹדה, כּי אם הם בּהסבּרתם וּבהשפּעתם יכבּשוּה למענוֹ.

והמוֹפת החוֹתך ניתן:

יוֹם יוֹם יוֹצאים לקטיף מאוֹת מאוֹת. מספּרם הוֹלך ורב. בּשעת כּתיבה אוֹמרים לי, כּי מספּרם הגיע כּבר לשמוֹנה מאוֹת. וּמַהוּ מספּר הפּוֹעלים היהוּדים אשר הוּכנסוּ לאחר התחייבוּיוֹת “להבטיח להתאמץ” של הועד החקלאי?

הלא כּה דברי הוַעדה שהלכה בּשליחוּת הועד הלאוּמי:

“לפי דברי הועד החקלאי עצמוֹ הוּכנסוּ אוֹ קיבּלוּ הבטחה לקבּל עבוֹדה 7–8 פּוֹעלים יהוּדיים”.

וּבכן, זוֹהי התשוּבה שנתן הועד החקלאי. תשוּבה לא רק לפּוֹעל, אשר בּעוֹמק לבּוֹ הוּא עוֹד רוֹצה להיאָחז בּשבּוֹלת זוֹ של אמוּנה בּרצינוּת העסקנים, בּכשרוֹן פּעוּלתם והשפּעתם של המוֹסדוֹת הלאוּמיים. תשוּבה גם לעסקנים עצמם, תשוּבה להאדוֹנים קלוָריסקי ודיזנגוֹף, לרב אהרוֹנסוֹן וּלמר אוּסישקין. תשוּבה אשר אינה משתמעת לשני פּנים: הצחוֹק והקלס! מה הבל תהבּלוּ, עסקנים וסוֹפרים, “יפטפּט” לוֹ “הישוּב שהשתגע” כּאַוַת נפשוֹ, הבטחוֹת רמיה לא נחשׂוֹך מכּם אם בּאלה חפצתם – אוּלם מדרכּנוּ לא נשנה, לנוּ הפּרדסים וּמי אדוֹן לנוּ.

והשאלה היא, מה יאמרוּ לתשוּבה זוֹ הפּעם העסקנים, המוֹסדוֹת, הישוּב? כּיצד יקבּלוּ יריקה חדשה זוֹ, שבּאה לאחר הזעקה וּלאחר התחנוּנים וּלאחר הציפּיה הממוּשכה למעשׂים הטוֹבים, אשר יסירוּ מעלינוּ את הכּאב והכּלימה?

“כּיצד יקבּלוּ”, לא בּעוֹד עידן ועידנים, אלא היוֹם, היוֹם! לכל היוֹתר מחר.

ואם בּאמת חוֹששים עסקנינוּ, הרשמיים והפּרטיים, היוֹשבים על כּסא רם ונישׂא ודנים אוֹתנוּ המהלכים בּשפל וּמתרגשים וּמזדעזעים וּמזעזעים, אם בּאמת חוֹששים הם לזעזוּעים ולסכּנוֹת הכּרוּכוֹת בּהם, כּי אז אַל נא ידחוּ שוּב את הפּוֹעל המתבּוֹסס בּחוֹסר-עבוֹדה וּבחוֹסר-מחיה בּ“לך ושוּב”, ואַל נא יחתמוּ שוּב – בּפּעם המאה ואחת – על תעוּדת-העניוּת, הבּאה להשתמט וּלהתחמק, ואשר בּעיני הפּוֹעל אין לה מַשמעוּת אחרת אלא זוֹ:

אַל תשׂים יהבך עלינוּ. אין עזרתה בּנוּ. אין עוֹזר ואין גוֹאל ואין “מבטיח” עבוֹדה ליהוּדים מלבדך. ואם לא נפלת כּליל בּרוּחך, ואם לא נוֹאשת מתקווֹת לחיוֹת חיי עבוֹדה וקיוּם בּמוֹלדת, כּי אז לך בּכוֹחך וּבסבלוֹתיך והוֹשעת את עצמך. וגלוּת חרפּה מכּל הישוּב כּוּלוֹ.

טבת תרפ"ח.