רוח צח שפיים מנשב דרך המדבר ומצנן את החול, הבוער באש. ומשתעשע, ומצחק הרוח, בשורה טובה ישמיע: עוד מעט ויהי המדבר לשרון ולכרמל. כי יחיה, ינוב ויפריח בשפעת חיים וברכה.
מן המדבר בא אל היער. העצים חרדו לקראתו בגיל וילבשו ירקרק נעם, במצהלות חדוה יתרגשו עלים, מרב ענג יהמה הגזע. כי בשורה טובה בפי הרוח: עוד מעט ויחדל הכורת, וסר הגרזן, ועצים רעננים ישליו, וינובו בשיבה…
ומן היער בא אל שדה וכרם, ולקראת בֹאו התעדנו, וינובו כל פרי עץ ותבואת שדה; השושנה התפתחה באֹדם הכדכוד ותעדה ככלה כליה, ותפלג רסיסי טל כספירים. והחבצלת התעוררה מתרדמתה, ותיף שבעתים בִלבֶן בדולח ושלג… ונגהות בקר צח התבוללו בקטורת הסמים, וריח ניחוח – בשלל צבע רקמת הטבע!
והשמים לבשו מלכות – שפריר ותכלת… המית כנפי שרפים נשמעה ברוח, ועל כנפי הזמרה התנשאה נפש כל צפור כנף… והד שירה חדשה, יורדת משמים ארצה, חודר אל קרב ולב בני האדם…
אך יאור מצרים ילבש קדרות ומפחד פתאֹם יגרוש טיט ורפש, והצפרדע תשרוק בזעם…
ותחת פרעה חרד הכסא ועל ראשו רעד הכתר. אז נבהלו חכמיו ונבוניו, ומארבע כנפות ממשלתו באו צירים. לא אנשי בשורה המה: קרסו, כרעו האלילים, פרצים בנֹא אמון, היכל השמש חושב לנפול, וחרדה בכל מצרים.
אז יכבד לב פרעה ויקם מכסאו. ויתן צו: כל הבן הילוד היאורה תשליכֻהו!