לוגו
לבוֹאוֹ של מוֹצקין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

זה כּארבּע עשׂרות שנים עוֹמד ל. מוֹצקין בּמערכוֹת הראשוֹנוֹת של התנוּעה הלאוּמית, כּאחד מעוֹבדיה-שליחיה הנאמנים, הנאוֹרים והתרבּוּתיים בּיוֹתר. עוֹד בּהיוֹתוֹ על ספסל הלימוּדים וּמצטיין בּכשרוֹנוֹת וּבידיעוֹת, וּמוֹריו מנַבּאים לוֹ גדוֹלוֹת, הנהוּ הוֹלך שבי אחרי רעיוֹן התקוּמה העברית. יחד עם נחמן סירקין, אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, שמריה לוין2, חיים וייצמן, הנהוּ מהַוה את קבוּצת הסטוּדנטים הציוֹנים הראשוֹנה בּבּרלין, בּראשית שנוֹת התשעים, הנלחמת על ימין ועל שׂמאל, שאינה מוֹצאת את סיפּוּקה בּחיבּת-ציוֹן הבּעל-בּיתית וּמקַדשת מלחמה על האינטליגנציה היהוּדית הקוֹסמוֹפּוֹליטית והרוּסיפיקַטוֹרית. עם הוֹפעתוֹ של הרצל מצטרף מוֹצקין לציוֹנוּת המדינית. וכאן הוּא תוֹפס מקוֹם בּין ראשי האוֹפּוֹזיציה, זוֹ שנתכּנסה אחר כּך לתוֹך “הפרקציה הדמוֹקרטית” ושתכנה החברתי היה מטוּשטש למדי. מוֹצקין עצמוֹ, שחיפּשׂ כּל הימים משען חברתי לשאיפוֹת הציוֹניוֹת הפּרוֹגרסיביוֹת, מבּלי שימצאהוּ, נשאר נאמן לעצמוֹ ולתפישתוֹ העממית-רדיקלית.

מאחר הפּוֹגרוֹם בּקישינוֹב התמכּר מוֹצקין לאִרגוּן דעת-קהל בּאירוֹפּה וּבאמריקה למלחמה על זכוּיוֹת היהוּדים. בּעבוֹדה זוֹ השקיע עמל עשׂרוֹת שנים וּמיטב כּוֹחוֹתיו. פּרי עבוֹדתוֹ זוֹ היה ספרוֹ הגדוֹל, בּן שני כּרכים, “על הפּוֹגרוֹמים”, התעמוּלה הגדוֹלה בּימי בּייליס, אִרגוּן “ועד המשלחוֹת היהוּדיוֹת בּפּריס”, אשר בּראשוֹ הוּא עוֹמד, והנסיוֹנוֹת השוֹנים להקים מפעלי סיוּע על יסוֹד עממי. לשם מפעל הגנה ואִרגון זה שָׂבע נדוּדים, הלך מארץ לארץ, בּיזבּז כּוֹחוֹתיו בּלי רחמים, מנע מעצמוֹ אפשרוּת של חיים וּפעוּלה פּוֹריה בּארץ. בּשנים האחרוֹנוֹת ראינוּ את מוֹצקין כּיוֹשב-ראש ותיק וּמנוּסה, המנהל את סירת הקוֹנגרסים הציוֹניים דרך כּל אבני-נגף. נקַוה לראוֹתוֹ בּארץ כּשהוּא רוֹאה הכּל בּעין בּהירה וּבוֹחנת ואזנוֹ קשוּבה לחבלי היצירה.

ניסן תרפ"ז.


  1. “דבר”, גליוֹן 571, י' בּניסן תרפ"ז, 12.4.1927. החתימה: א. ת.  ↩

  2. שמריהוּ לוין. 1935–1867. סוֹפר ועסקן ציוֹני. מטיף ונוֹאם עממי. עשה רבּוֹת להפצת הרעיוֹן הציוֹני בּרוּסיה וּבאמריקה. ספריו: “בּימי המעבר”, קוֹבץ מאמרים, ניוּ–יוֹרק תרע“ט; ”מזכרוֹנוֹת חיי“, ארבּעה חלקים, הוֹצאת ”דביר“, תל–אביב. עיין בּדברי בּרל על שמריהוּ לוין, ”בּחבלי אדם", עמוּד 93.  ↩