(מוקדש למוסד אחד בירושלים)
כממלכת-סתרים, בארץ-פלאות היתה עיר מלאה גלי קברות. סביב לה השתרעו רכסי-הרים ארוכים, שירדו מדרגות מדרגות חשופות; שלשלת-ההרים העיקה עליה ושמה לה מחנק. על צחיח-סלע היתה בנויה. וים חור, ים בלי דגים, ים מת מדורי דורות שטף בלי חיים במשברי גליו לרגלי צחיח הסלע הרחב ההוא.
ויהיו אנשי העיר זרים ומוזרים. בממלכות חיות אחרות, במדינות רחוקות אחרות הגידו, כי אשה מתה ילדתם. ומדור לדור חשבו בני האדם וישאלו, החיים הם אנשי העיר ההם, אם מתים, או רק צלמי-בלהות? ואיש לא ידע פשר דבר עד היום הזה. בליל קר קפאו ומזהב השמש נחבאו, כי אכלם ברק זהב השמש ויחריב את לשד עצמותיהם. ורק בזהב העולם מצאו מנוחה; כל עשתונותיהם היו על זהב העולם; בחזיונות על זהב העולם קמו לתחיה וינידו יד ורגל; במחשבות על זהב העולם אורו עיניהם ויניעו שפתותיהם.
ואלוהיהם היה אל אדיר, זועם, מלא חרון; ובאימה וחיל עמדו תמיד לפני רצונו הרומם. שקר היה להם החן והבל — היופי; ואת אזניהם אטמו משמע קול רננת היקום מסביב; ולבם טח מהבין — סוד שיח שרפי הקדש הממלאים את חלל הבריאה. ויהי היפי שפוך על כל, ואיש לא שם לב אליו; הדר הטבע קסם כל זר, ורק אנשי העיר המתה לא הרגישוהו.
כי אל הזהב היו עיניהם נשואות.
ויהי בליל ירח. ותרחץ מלכת-הליל עגולת הפנים, הזורחת, הנהדרה, הרכה, בתכלת השמים. וינוצצו בניה הקטנים, הכוכבים, הרבים לאין ספורות, ויצללו עמוק עמוק בתכלת הרחוקה, החמה, השקופה; ובאויר הליל המדושן, ככוכבים שנפלו משמים, עפו צפו תולעים מזהירות.
ותשט אניה על פני גלי הים המת. ותדבק אל ירכתי האניה שכבת מלח עבה ונוצצה כבדלח. ומכסה עב כסה את ספון האניה
ויניעוהו הרוחות הקלילים וירימוהו פה ושם. ויהי בהרמו, ויתפרץ אור בהיר כנגה הקשת ויגיה את משברי הגלים הכבדים והמתים.
ותולד אז דגה חיה בים המת, בפעם הראשונה למיום היותו.
ויבשרו קולות ממרומים את דבר הולדת החיים; וירדו כנפי זהב מעל ירכתי האניה אל הים ויטבלו במימיו; ותמלא שירת-קסמים את המרחב.
וחיש מהר, בעוז והדר, נגשה האניה על החף.
ויהי בבקר. ויתמהו יושבי המקום ההוא למראה היכל, שצמח בן לילה, ויבאו רוחות נאצלים לשכן בתוכו. וישמיעו הרוחות הנאצלים קול משק זהב כנפיהם. וישירו הרוחות הנאצלים שיר תשבחות. וירקמו הרוחות הנאצלים את משבצת חזיונותיהם, משבצת —להטים, שעין איש לא ראתה כמוה עד היום.
ויבאו אנשי העיר המתה ויעמדו לפני קירות ההיכל ויטו אזן קשבת אל אבן החזקה, לדעת: הישמע מתוכו צלצול הזהב? — ומאומה לא שמעו. ויעמדו ויביטו זה אל זה בעינים תמהות, ורעדה אחזתם. וכעסם היה כאש עצור בעצמותיהם, וישליכו את ריר פיהם המרעל על קירות ההיכל ויצעקו ויילילו:
“צלצול הזהב אין אנחנו שומעים! צלצול הזהב אין אנחנו שומעים!”
ותשא בת-קולם את יללתם למרחוק, לכל מרחב צחיח-הסלע, והבא ותגיע עד חוף הים המת. ותציץ הדגה החיה מן הגלים המתים. בלי אמר, בלי קול נמשכה למעלה מתוך המים — ותקפא. צלמי-בלהות ראתה הדגה ותחבא ברעדה בקרקע-הים.
וכמבצר-מלך עומד ההיכל ומחכה לדבר מה. חלונותיו פתוחים לרוחה בעליזות; כלב עלם פתוחים הם לחם ולזהב השמש. זרועותיו פתוחות לקראת החיים החדשים. חלומות משעשעים טמונים בחיק אבניו.
ומחכה ההיכל לדבר מה, מחכה הוא…
ומה נשמע מסביב?
מסביב קול רעש ישמע, קול יללת אנשי העיר המתה:
“צלצול הזהב אין אנחנו שומעים! צלצול הזהב אין אנחנו שומעים!”
וכך עומדים הם ויורקים, ויורקים את ריר פיהם המרעל על קירות ההיכל.
אִירָה יַן.