ספר זה מוקדש לזכר אבי מורי ז"ל,
הרה"ג רבי חיים-יהודה פולאק,
נין ונכד להחוזה מלובלין זי"ע.
פתח דבר 🔗
וזאת עילת יצירתו של המחזה. תוך כדי עיון מחקר בספרי התנ"ך הגעתי למגילת שיר-השירים. הגעתי, קראתי מאה פעמים הלוך וחזור, והפסקתי בתדהמה גמורה. לא הבנתי דבר ומחציתו.
אני אנוכי, שכעיקר מטרתי בחיים קבעתי לעצמי את פתרון הסתומות שבמקרא, הרכנתי הפעם את ראשי בתחושת דכאון לעין החידה המופלאת, זו התעלומה הכמוסה, שלכאורה נעדר הימנה כל שחר או פשר. וככל שהרביתי לעיין באלפי המפרשים השונים, כן גברה מבוכתי, הלוך וגבור. חשתי כי נוצחתי. נמצאתי מול קיר אטום.
ביקשתי להיסוג ולא יכולתי. כבזרוע עשת אחזה בי המגילה, אחזה, הידקה, ולא הרפתה. קולות שונים ומשונים עלו והידהדו אלי מתוך שורותיה, ועל כולם כפאני הצו: אל תזוז ימינה או שמאלה! פתור וגאל!
הרכנתי את ראשי בהכנעה ובציות. חזרתי אל המגילה ושבתי לבלוע לקרבי את האש העצורה בשורותיה. פעמים אין ספור אפפוני מחשכי צלמות, שמתוכם הפתיעו, אי פה שם, מחנות מרצדים של זיקוקין די נור, אלומות גיצים עם שלל נגוהות, שלאט לאט הלכו והשתלבו והשתזרו והתלכדו עד שהפכו לעמוד אחד גדול של אור, אור מסחרר ומסנוור ומשתלט על כל וכל.
ומתוך העמוד עלתה בת-קול והכריזה: עזה כמות אהבה! או אזי הבחנתי והבנתי. אין זו אלא קריאתו הכוחנית של מישהו אשר הועמד בפני הדילמה: או לבגוד באהבה ולהישאר בחיים, או להיות נאמן לה ולמות. והוא או היא, או שניהם יחדיו, בחרו במות ולא בגדו.
כך נוצר המחזה: עזה כמות אהבה! זהו הפרוש שלי על שיר השירים! אם צדקתי או לאו, לא ידעתי; אך מכל מקום ברור: את חובתי מילאתי.
אהרן פולאק
הנפשות הפועלות 🔗
שלמה המלך - איש זקן.
בניה – שר-צבא.
בן-אחילוד – יועץ ומזכיר.
אדורם – שר המסים.
אביחק – ליצן.
אגור בן-יקה – ציר מואב.
למואל – ציר אדום.
גזדר – ציר שבא.
עבד-חירם – ציר צור.
איתן – עלם צעיר כבן 18. רועה.
שולמית – נערה כבת 16. נוטרת בכרמים.
עמינדב – איש בגיל העמידה. ראש נוטרי הנלך בבעל-המון אביה החורג של שולמית.
יסכה – אמה של שולמית. אשת עמינדב.
גרה, זמרי, דישון – בני עמינדב. אחים חורגים לשולמית. נוטרים.
זעון – שר סריסי המלך. ראש ההרמון.
עכסה – מכשפה זקנה. מואבית.
חצן – עבד זקן. נוטר בכרמי עמינדב. מואבי.
יהורם – רועה זקן.
גדעון – רועה צעיר.
חמוטל – ישראלית. פלגש בהרמון המלך.
בשמת – צוריה, פלגש בהרמון המלך.
שרים, חיילים, חנונים, רועים, איכרים נשים וכו' וכו'.
הזמן: בסוף ימיו של המלך שלמה.
המקום: ראשית העלילה וסופה בארמון המלך בירושלים, וכל השאר בבעל-המון.
תמונה א' 🔗
(משתה. חדר ארוך. שולחן נמוך ועליו כל מיני מאכלים. על הרצפה שטיחים יקרים ועליהם מסובים האורחים. בראש השולחן יושב שלמה על כסא-מלכות. שני שומרי ראשו לשני צדדיו. הקרואים יושבים על-יד המלך לפי דרגת חשיבותם. כמעט כל האורחים מבוסמים. פניו של שלמה קמוטים ומפיקים לאות ומחשבה.)
**אגור-בן-יקה: **
המלך שלמה לעולם יחי! ברוך המלך וברוך יינו (שותה. הכל עונים: ברוך! ברוך!)
גזדר:
המלך שלמה לעולם יחי! ברוכה הגת וברוך הדורך! (קולות: ברוך! ברוך!)
עבד-חירם:
המלך שלמה לעולם יחי! ברוך העם וברוך טעמו! (קולות ברוך! ברוך!)
אדורם:
טעם העם שאול, וטוב היין ממנו (צחוק קל. שותה).
אביחק:
ראשית היין ברכה ואחריתו איולת (צחוק).
שלמה:
(בדרך הלצה) ראשית אביחק שחוק ואחריתו נהי… (צחוק, וקריאות: “יחי" מכל צד).
אגור-בן-יקה:
שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים! דרך הנשר בשמיים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה. כן דרך אשה מנאפת, אכלה ומחתה את פיה ואמרה לא פעלתי און. (צחוק).
גזדר:
מכרת האשה כסף והמרבה מחיר – באהביה יתעלס (שותה).
עבד-חירם:
שוא בפיך, בן-שבא. טובה האשה לבעלה ורחוק מפנינים מכרה. אמת, חי אל-רם, אמת!
למואל:
ומה אמרתך הפעם, אדוני המלך? הן חכם אתה מכל אדם!
בניה:
מה תגיד? היש נכון בלב אשה?
שלמה:
(שוקע בהרהורים. שקט כללי. מוציא אנחה כבדה). אין אלף ידעתי ובכל אלה גם אחת לא מצאתי.
קריאות:
(השתוממות כללית) האמנם?
שלמה:
(נד בראשו, מדבר בכאב עצור). לא דברי המה. אכן זה משל הקדמוני ואת צדק פשרו בבשרי חזיתי… (לחש כללי בין המסובים).
עבד-חירם:
המלך שלמה לעולם יחי! טוב המשל, אך טובה ממנו האהבה. את כל הונו יתן האיש בעד האהבה.
גזדר:
את כל הונו?… אה… אולי חלק נכבד מהונו… (מניף ידו בביטול) בין כה וכה הכסף יענה את הכל.
שלמה:
(נד בראשו) האהבה והכסף… רקב הזמן אוכל את האהבה ואת פריה. (תנועת יאוש). הבל הבלים, הכל הבל! הכסף כלה, האהבה חולפת… באים ימים אשר אין חפץ בהם… רק הזמן לעולם עומד. (בפעם הראשונה נותן אות, ממלאים לו את גביעו, והוא שותה קימעא קימעא).
בניה:
איפה ואיפה לאהבה. לא הכל הבל. יש אשה מואסת בבעלה, אך לעולם לא תבגוד כלה בדודה ולא תמירנו באחר.
שלמה:
(ביאוש) אך זה הבל ורעות רוח (קולו רועד מכאב עצור).
עבד-חירם:
החיים יין ואשרי השותה מישרים.
שלמה:
(בלעג) צדקת הפעם… (שותה, הופך את גביעו) הנה… הכוס ריקה… האהבה מורקה… המחיר שולם… חא, חא, חא! הבל הבלים, הכל הבל!
עבד-חירם:
לא כן הדבר! כסירים תחת הסיר כן האהבה במחיר! להבה תאכלם עד כנלותם ורק האפר לבדו נשאר… לא לחינם יאמר הצורי: קורות בתינו ארזים, תוכו רצוף אהבה.
שלמה:
ברוכה ארצך, ברוכה מולדתך וברוך ידידי חירם. שוב אשוב אליו כתום מועד ואשאל את פיו על פשר המשל הצומח פלאים ברחבי צור. לא כן עמדי. רבות ראיתי, עלמות ופילגשים אין מספר ידעתי, ולא מצאתי לב אשה ירט הדרך לנגדי. אשר החסרתי במראי קניתי בכספי, ואשר החסרתי בזהבי רכשתי בחרבי. המשל לממשל והחפץ בידי החיים.
אגור-בן-יקה:
המלך שלמה לעולם יחי! אף דברך משל.
שלמה:
האומנם? (סופק כפיים) עבד! קרא לראש ההרמון! (העבד עושה כמצווה).
זעון:
(משתחווה) כדברך, אדוני המלך.
שלמה:
גש הנה, זעון! (לוחש לו משהו).
זעון:
(משתחווה) כדברך, אדוני המלך. (יוצא. נכנסים כמה מנגנים, ויושבים ספינת החדר. לאט לאט נכנסת חמוטל רעולת פנים).
חמוטל:
המלך שלמה לעולם יחי! (מחוה קידה עמוקה. שלמה נותן אות: חמוטל מרימה את צעיפה ויוצאת במחול. אחר כך צונחת על ברכיה ליד שלמה).
שלמה:
(מתוך פיהוק) מי את ואי-מזה באת?
חמוטל:
(בראש מורד) ישראלית אנוכי, מהררי אפרים… חמוטל שמי.
שלמה:
(בהזיה) חמוטל… חמוטל… חום וטל… מי הביאך הלום?
חמוטל:
(בבכי חנוק) עבדי המלך.
שלמה:
בחזק יד?
חמוטל:
(נדה לאות חיוב).
שלמה:
דוד?
חמוטל:
כן.
שלמה:
התשובי אליו?
חמוטל:
לא… לא… דודי נטשני… עזבני… בגד בי… (מליטה את פניה בייאוש. שלמה נותן אות והעבדים מוציאים את חמוטל.)
למואל:
יפה חמוטל. אי דודה?
בניה:
דודה המיר את חמוטל במשרת המלך. חם לו וטל לו בעבור חמשה שקלים לשנה. (צחוק כללי. שלמה נותן אות ומופיעה בשמת).
בשמת:
המלך שלמה לעולם יחי! (מחוה קידה עמוקה) במה אוכל לחלות את פני אדוני? (שלמה נותן אות לבשמת. זו מרימה את צעיפה ויוצאת במחול. המסובים מביעים את התפעלותם בקריאות-עידוד שונות. בשמת גומרת את ריקודה, מורידה את הצעיף וכורעת על ברכיה לפני שלמה).
שלמה:
(כמעט שמתנמנם כל הזמן, ואינו שם לב לריקוד כלל. משרואה את בשמת כורעת לפניו הוא מאמץ את מצחו, כאילו רוצה להיזכר בדבר-מה). מי את ואי-מזה באת?
בשמת:
צוריה אנוכי ובשמת שמי.
שלמה:
ומי הביאך הלום?
בשמת:
מקנת כסף אנוכי.
שלמה:
הרבה או מעט?
בשמת:
(בגאווה) ארבע מאות שקל כסף.
שלמה:
(נד בראשו) רב המחיר… ומה הטוב בך?
בשמת:
אל המלך נלקחתי ואני עודני נערה.
שלמה:
ולמי הקדשת את הכסף?
בשמת:
ארוסי ודודי מכרני… חלקנו הכסף אפיים, מנה לי ומנה לדודי.
שלמה:
ומי דודך?
בשמת:
צורי ולא עולה בו, אך טוב המלך ממנו שבעתיים.
שלמה:
התאבי לשוב אליו?
בשמת:
(בקול פחדים) לא, לא, לא… אל נא יחר אף המלך על אמתו הנקלה. אהבתי את אדוני המלך (נופלת אפים ארצה).
שלמה:
אדורם, שקול לה חמשה שקלי זהב מגנזי המלך.
אדורם:
כדבריך, אדוני המלך (מוסר את הכסף לאביחק וזה מוסרו לבשמת. זו זוחלת ונוגעת בפיה בקצה מלבושו של שלמה. המלך עושה תנועה של אי-סבלנות ובשמת מסתלקת. היא זוחלת אחורנית עד שנעלמת דרך המבוא).
אגור-בן-יקה:
(כשמח לאיד) אין זאת כי גברה ירושלים על צור רעותה הפעם, הלא? ידידי, עבד-חירם, למה נפלו פניך?
עבד-חירם:
ושלמה כל החרדה? (בבוז) אין סיס חסרת נוצה אחת מקריחה את כל קהל הצפרים. (בעוקץ) יבגדו הבוגדים וימעלו מעל בכל רחבי תבל, אך לא בצור מולדתי. (בהתלהבות) שם במעון הנאהבים והנעימים מלאכי טוהר ישכונו, ביתם צור, קורותיו ארזים, ריהטיו ברותים, כולו מתום ומום אין בו!
שלמה:
(בבוז) נפלאים דרכי צור, אך לא כן עמנו בארצנו.
בניה:
ארצנו? ומה העול בה? ברוכה ארצנו, ברוכה מולדתנו, וברוך מלכה לעולמים! (קולות: ברוך, ברוך!)
בן-אחילוד:
אל יתנשא איש לאמר: טובה ארצנו מארץ העברים. אל יאמר הצורי, כי רק לו מור וצרי. אף בהרי ישראל תתן האהבה את ריחה (קולות: אמת, אמת).
אביחק:
ברוך חירם וברוך עבדו, אך דבר ביתו רפוד האהבה יסודו במשל (צחוק) אם בצור או בצידון לא ידעתי (צחוק).
עבד-חירם:
(נעלב) ובציון ידעת?
אביחק:
ידעתי גם ידעתי. לא משל אם אמת מארץ תצמח (קולות השתוממות: מי? מה? איפה?)
שלמה:
אלי מה ירמזון מליך?
אביחק:
אל צמד החמד בבעל-המון, אל שולמית ואיתן הרועה. חי המלך כי אך אמת בפי. אין כמו שולמית ואיתן ליופי ותום. דבר אהבתם לשם ולתהלה בכל החבל. קשר בל ינתק, אהבת אין-קצה. אף המות לא יפריד ביניהם.
שלמה:
ואי משכנם?
אביחק:
באדמת המלך בבעל-המון, בבית עמינדב אביה – הוא ראש נוטרי המלך.
שלמה:
האומנם? ואני לא ידעתי? (סופק כפיים. מופיע זעון עם כמה מעוזריו.) זעון, הידעת שמץ מנהו על אודות השולמית בת עמינדב?
זעון:
עמינדב? (מהרהר) מי הוא זה עמינדב?
שלמה:
ראש הנוטרים אשר לי בעעל-המון.
זעון:
ידעתי, אדוני המלך. (בפקפוק-מה) נכבד האיש מאד – ולא…
שלמה:
(מפסיקנו) נכבד או נקלה, אך השולמית תובא ההרמונה. אם ברצון – הביאנה, אם במוהר – הביאנה, ואם בזרוע – הביאנה! השמעת?
זעון:
(בחרדה) כדבריך, אדוני המלך, כן יעשה (זעון ועבדיו נעלמים, משתררת דומיה כבדה).
שלמה:
למה חרדתם? עבדים! את הגביעים! הוסיפו יין! (נותן אות למנגנים והללו פותחים במנגינה עליזה.)
מסך
תמונה ב' 🔗
(כרם. גפנים גבוהות, עבותות, פראיות. גרא נראה מתהלך בין העצים כמתגנב, ומסתכל לצדדיו. בידו האחת מקל עבה ומעל שכמו קשת. ממרחק נשמע קולה של שולמית).
שולמית:
(בלתי נראית. שרה) אל תראוני שאני שחרחורת כי שזפתני השמש: בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים… (מופיעה כשהיא נושאת סל אוכל בידה) גרא! איכה? שעת הצהרים הגיעה. (מסתכלת סביבה. גרא מתגנב מאחוריה ומנסה לחבקה. בקפיצה אחת היא משתחררת ממנו) סור ממני, חדל-אישים! מה לך כי פרצת? התאבה כי אגלה את אוזן אבי? הנה הסל, קח ואכול, אולי תשוב בינתך לך. (מעמידה את הסל לפניו, ומיד מסתלקת ועומדת במרחק מה ממנו).
גרא:
מה לי אוכל, מה לי משקה? שולמית… חוסי… אהבתיך… מה לי חיים בלעדיך?… חשך עולמי בעדי… אנא… חוסי…
שולמית:
הרף, גרא, הרף. מי אני יתומה דכה, כי תתחנן לפניי? פנה לך קדמה או ימה ופרחי-חן אין מספר ימצאו לך בדרכך.
גרא:
שולמית… כל פרחי הגן דרדר לכומתך. שולמית… את פניך אחלה… אל תשיביני ריקם… הן ידעת כי אני הבכור ואני היורש. נחלת אבינו על שמי תקרא ואת, שרתי, ואלופת נפשי, מה טוב לך בביתי. כרמיל לבושך, שני עדיך. אף נעלים אעשה לך מעור התחש (בהתפעלות) האח! מה יפו פעמיך בנעלים, אחותי כלה! עקרת בית תהיי, בנים רבים יולדו לך, עבדים ישרתוך ושפחות תשתחוון לך…
שולמית:
חא, חא, חא! אתה, גרא? כל זה ביתך? אצלך? חא, חא, חא… הרף, הרף, צחוק עשית לי הפעם…
גרא:
חי המלך שלמה וחי נוות ירושלים כי אך אמת בפי!
שולמית:
אל נא אחי, הן לא אויל חוללת! זכור תזכור את אמרתי לך תמיד: - את לבי לאיתן הרועה נתתי ורק אותו אהבתי, דודי לי ואני לו, לרועה בשושנים.
גרא:
(בזעף) כה אמרת?
שולמית:
כן!
גרא:
ולא תוסיפי?
שולמית:
לא.
**גרא: **
היה ולא יהיה! הגר הצידוני הנכרי הלזה לא יירש את נחלתי. את דמו אשתה בצמא ולא רויתי!… את פגרו אתן לעוף השמים ולתני הכרמים, אף עצמותיו לעפר אשחק ולארבע רוחות כנפות רוח אזרהו עד לא נודע מקום איהו…
שולמית:
מי? אתה? את איתן? את דודי?! חא, חא, חא! אתה, גרא, לדודי תרשיע? חא, חא, חא! והוא גרי המאורות בשניו יטרף ואת עצמותם יפצח, ככה… כך… (חורקת בשיניה כאחד הלועס עצמות) הידעת את דודי ואת נחת זרועו? ידיו גלילי ברזל, שוקיו עמודי שיש, מעיו עשת שן, כולו מתום, כולו חן, בחור כארזים, ואין מכרו גרה כגרא! (פונה ללכת).
גרא:
חכי נא רגע קט. המתיני!
שולמית:
(בעוקץ) ועוד להג מה תרבה?
גרא:
חי אלהי אבי כי לא להג לי עמך.
שולמית:
אם כן, מה רצונך, חושה, הגידה.
גרא:
ומה החפזון?
שולמית:
דבר לי בבית. אמי מחכה לי.
גרא:
(בחגיגיות מופרזת) לי משפט הבכורה, ואחר מות אבי כל הנחלה הזאת (מעביר קו עגול בידו) לי תקום.
שולמית:
(בלעג) ידעתי. כבר נלאיתי שמוע זאת מפיך.
גרא:
טוב… לו יהא כדברך. אוהבת את את איתן. אך האומנם אוהבך הוא? הן רועה עני הוא. הלך ריק וגא. ואולי רק לבצע שם עינו?
שולמית:
שפל אתה ושפלים דבריך, גרא מעלה גרה (בורחת).
גרא:
אויה… מה שדוד אני… (נופל על הקרקע, פנים ארצה, מכה באגרופיו ותולש את שערו. מאחורי העצים מגיח חצן לפתע).
חצן:
(עם הסיף ביד) מה לבן אדוני ולשבר הלזה?
גרא:
(מתאושש) ואתה מה כי נזעקת הלום?
חצן:
שמעתי את קולך מתהלך בגן כקול אשה בציריה, ואחפזה להושיעך.
גרא:
להושיעני? (צוחק במרירות, מהרהר רגע, אחר מושך בכתפיו ומדבר כאילו לעצמו) ואולי? מי יודע? (בהתעודדות) שים החרב בנדנה ושב-נא שב.
חצן:
(יושב, מדבר בזהירות, כמגשש) השלום לגרא, בכור אדוני?
גרא:
ירחק השלום ממני כרחוק שלמה מכרמו.
חצן:
ברכת שמיים על ראשך, למה תתן לעשתונות שחת לשלוט ביורש הנחלה? הן לך החוכמה והתבונה ולך משפט הבכורה.
גרא:
המפניך אסתיר דבר? הן אתה אומני וידיד נפשי.
חצן:
הרף, גרא, הגדלת דבר. מי אני עבד זקן ונקלה לפני כבוד אדוני – שלוח רענן מלא מזג עלומים? במה אוכל להושיעך? צו לעבדך ואתן את נפשי בעבורך.
גרא:
החיית את לשד עצמותי, חצן. יוסף האלוהים את שנותיך כהנה וכהנה. לו גם רבעים ראית, כמעט יחשב לך בעבור פעלך למען עמינדב וביתו. אך אמרתי, הנה ידיד ביתנו, אך זה יושיעני.
חצן:
הלא תגיד את אשר עם לבבך? הלרשתך אמרו אחיך בעודך חי? אם ריב נפל בינך ובין אביך?
גרא:
חלילה. הן ידעת את גרא לא מתמול שלשום. האל אלה אשא עיני? מה לי מן הבכורה ומה לי מן הנחלה? מה לי כסף, מה לי זהב ורוחי כים נגרש? מנת תנים גורלי, סחור סחור אתהלך ואל הכרם לא אקרב. קצתי בחיי…
חצן:
(מביט אליו בחשד) האומנם חשקה נפשך בשולמית? הלא אחותך היא?
גרא:
(נאנח) היטבת לומר. זה שברי ואין מרפא לו. אתה ידעת – לא אחותי היא. בת אשת אבי ולא ממנו. שרוניות מישראל לקחו, ולא משבטנו מוצאן.
חצן:
הניסית לדבר אל הנערה?
גרא:
אמנם כן, אך לא תאבה שמוע. את לבה לדודה נתנה ולא תשנה אמרתה.
חצן:
מי הוא?
גרא:
איתן הרועה.
חצן:
(מהרהר) רע הדבר בעיני. חלילה, גרא. לא נתן נחלתנו לזר. הבה נאזור עוז ונהיה לאנשים. אני אשא את דברי לעמינדב, ויגרש את איתן בבושת פנים.
גרא:
(בייאוש) תקוות שווא היא! קשת עורף הנערה וברח תברח עם דודה בטרם נפנה כה וכה.
חצן:
ואחיך?
גרא:
בעצה אחת עמו.
חצן:
(במרירות) רע הדבר בעיני. צר ואויב הוא לנו איתן. מירכתי הלבנון מוצאו. מזרע הרועים הוא. כלבים! את כרמינו החריבו בעדריהם. ועתה בא זה גם לרשת אותנו? לא! לא יקום ולא יהיה! אני במו ידי אהרגנו, ועל דמיו אכסה בעלי גפנים… הה… הה… הכלב הזה…
גרא:
הה, הה… מה יועיל כעס אין-אונים ללב שקוי מרורות פתנים? הלא דבר הוא. הבה עצה הלום.
חצן:
הבה. (מהרהר) נשגבה מבינתי. אולי מפי אוב נשאלה? (בזהירות, כמנחש) אולי את פי עכסה המכשפה?
גרא:
לא, לא. ראיתי את המכשפה. פגיעתה רעה. קרובה היא לזעון, שר סריסי המלך, ועוד תמיט אסון על כולנו.
חצן:
(בהתעודדות) אל מגור. ראה! (שם אצבע למצחו) פה גנזי הבינה והתושיה, לא ילד לפניך, גרא, עבד אדוניך הוא המדבר אליך, את הטוב מנה נקח, ואת הרע נרמה לרוח. חא! חא! חא! ועל כולם הכסף, הוא יענה את הכל!
גרא:
כסף?
חצן:
כן, כן, כסף.
גרא:
כמה?
חצן:
חמישים שקל כסף ביני ובינך מה היא?
גרא:
חמישים שקל? (מהסס. חצן מנענע בראשו לאות הסכמה. לסוף מוציא גרא צרור כסף ומוסר לחצן.) הנה, ידידי וגואלי, אם תושיעני מצרה זאת לא עבד יקרא לך עוד כי אם בן-דרור גואל ומושיע. (מוסר לו את הצרור.)
חצן:
(מחביא את הכסף) אבל למה לי דרור ולמה לי כסף? לשרתך ולעבדך באמונה ובתום, זאת תקוותי בחיים ולא אכזיבנה.
גרא:
לשונך פז יקרת פנינים וכל דבריך נפת. לך עבדי הנאמן לעכסה ואמרת לה: רגל עובר, אבוא למאורתה, לדרוש בעצתה.
חצן:
ההני. דרוך כחץ מקשת. ברכת אלוהים תחול על ראשך. הכל יעשה כאשר דברת, לא יגרע דבר.
גרא:
לך, לך. (חצן נעלם. גרא כובש את פניו ובוכה תמרורים).
מסך
תמונה ג' 🔗
(מאורת עכסה. מקום מוזר ומהלך אימים. באחת הזוויות נראית גולגולת שלד אדם. באמצע החדר אח ועל האח בליל. עכסה – דמות בלהות – יושבת ומשוחחת עם זעון. הלה יושב וגומע מן הכוס שבידו).
עכסה:
שתה, שתה, אורחי הטוב ויונעם לך.
זעון:
מאומה לא יונעם לחכי הפעם.
עכסה:
חן האלים עליך! שלמה הקצף?
זעון:
זועף המלך מאד.
עכסה:
הבלו הנשים אשר בהרמונו?
זעון:
לא, כי חולי לו.
עכסה:
ומה פשרו?
זעון:
בתולות מתחת כלולותיהן, זה חשקו והגותו כל הימים.
עכסה:
חו, חו, חו! אין זאת כי זקן האיש מאד.
זעון:
הלעג לך, אין לי חרון וזעם. את כל חמתו ישית בי.
עכסה:
ומה חפצו?
זעון:
חדשות לבקרים, הב, הב – זאת אמרתו אלי תמיד. עכסה, סוכנתי הנאמנה. הידעת את שולמית בת עמינדב?
עכסה:
השולמית? בת ראש הנווטרים אשר בבעל-המון? ידעתי, ידעתי.
זעון:
הנה גברה עלי מצות המלך לאמר: השולמית תובא ההרמונה. אם ברצון, אם במוהר ואם בזרוע, עלי להביאנה.
עכסה:
ולמה תתעצב?
זעון:
הן לא ברצון ימסר עמינדב את בתו להיכל מלך.
עכסה:
אך הכסף יענה את הכל.
זעון:
(מנענע ראשו בשלילה) ישר האיש ובאמנה ידעתי כי גם ברק הזהב לא יסנור את עיניו.
עכסה:
ולמה לא תקחנה בזרוע?
זעון:
נכבד מאד האיש בין כל תושבי החבל ולא אובה לבוא בריב עמו. אף יראתי את העברים ואת נקמתם. מאד מאד שנאוני, כי רבו בתיהם אשר החרבתי משערות ראשי השב.
עכסה:
הבלים! היש בכח העבדים ההם להרשיע? חו, חו, חו! כלבים מוכים המנזילים את רירם לשמע המלך שלמה… חו, חו, חו! אין פחד מפניהם.
זעון:
יש ויש. אף הכלב ישלח שן בבשר הדורך על זנבו תמיד.
עכסה:
פחד שווא! אין זה מכשול בפני עכסה הידענית. אנחנו בעקבה נהלך עמם ואת השולמית נירש בעוד מועד.
זעון:
ומה תעלוליך בכל אלה?
עכסה:
הסכת ושמע. (מתקרבת אליו) חצן, עבד עמינדב, בא אלי היום ובישר לי, כי ריב נפל בין גרא הבכור, יורש הנחלה, ובין השולמית.
זעון:
וכי מה לו ולה?
עכסה:
חו, חו, חו! האויל הזה אוהב את השולמית, את אחותו-חורגתו, אך הנערה בזה לו, על כי אוהבת היא את איתן הרועה. גרא זה מוכה עוורון, שדוף אהבה הוא. עוד הלילה יבוא לשאול בעצתי, ואף חצן עמו.
זעון:
ומה עצתך לו?
עכסה:
עצתי? אנחמנו כפי הרוח אשר תצלח עלי. וסוף דבר שבכור אויל זה ירתם במחרשתנו וימשוך בתלם עד אשר קצרנו את יבולנו ואספנו את השבולת המלאה על גרגיריה. הבנת?
זעון:
חי, חי, חי! אכן תושיה זאת. וחצן זה אשר אמרת, היא לשים מבטח בו?
עכסה:
יש ויש. מואבי הוא, בן מולדתי. שונא ישראל כמוני. כל עשתונותיו אך ספות רשע וקחת נקם. (נשמעים צעדים) הס… הנה הולכים (מחביאה את זעון) שב כאן ואל תנוע. (ניגשת במרוצה אל האח, מרכינה את ראשה על הבליל ולוחשת) חושה, בחור חמד, בואה אלי ואבלעך… (נשמעת דפיקה בדלת. מבלי להרים את ראשה מעל הבליל) – סורה הלום, בחיר השמיים. (מופיעים חצן וגרא. הלה מסתכל סביבו בזהירות ופחד).
גרא:
אויה! לא דמיתי לבוא אל עברי הפחת, אך באני השבר ואין מרפא לו.
חצן:
התאושש בן-חיל! טובת לב עכסה ולא תרע (עכסה עושה לו סימן שיסתלק).
גרא:
מה נורא המקום הזה! אל תעזבני, עבדי הטוב.
חצן:
אל פחד! הנה אעמוד בחוץ על סף הדלת ואשמור, כי לא תחרידנו עין זר לפתע. (נעלם).
עכסה:
שב בני, שב. אל יאוש. רבים החולים שבקרו בבית עכסה, אך גם אחד מהם לא שב בלי מזור למכאוביו. חו, חו, חו!
גרא:
האספר לך אשר קרני?
עכסה:
(מניפה בידה לאות שלילה) אל חפזון. הכל בזמנו יבוא אל נכון.
גרא:
הידעת את את חלומי ואת שברו?
עכסה:
(מנענעת בראשה) עכסה הידעונית את הכל יודעת. נאין דבר נסתר מפניה.
גרא:
ומה תאמרי, היש תקוה לאחריתי?
עכסה:
הבה אנחשה (מתכופפת מעל הבליל, בוחש בכף ולוחשת) חזות מרום ורוחות תהום. אראה אשאלה, מה לי יגלו, שורה הנה, רק אל ניע, המתק סוד, גלה הלוט, רז כמוס בבליל אבוס, תפת שחת, בור ופחת, מה פה נמס, מה פה רומש, מה פה נתך, מה פה ירתח? שעיר נחש, מה פה ירחש, חושה צא! קום! עלה!!! (נשמע קול נפץ ועל הקיר מנגד מופיעה דמות שד – חציו אדם חציו נחש. גרא נופל מתעלף. עכסה מסירה את הבליל, ושופכת מים על הגחלים. אחר ניגשת אל גרא ונוגעת בכתפו.) קום, בחור חמד, מה לך כי חרדת? קום והיה לאיש.
גרא:
(מתעורר בבהלה) לא, לא, די, די, תני לי ואלך מפה.
עכסה:
(מצטחקת) אל נא בחפזך, בחיר השמים. הכל לטובתך. רבו ידידיך ככוכבים במרום ואתה לא ידעת. הגיע שמעך עד אזני המלך. זקן עמינדב ולא יכול כלכל את נחלת המלך כי גדלה ממנו. לכן אמר המלך: רק גרא בכורו יירש את המשרה ובו יושם מבטח. עתה יהיה גרא לראש הנוטרים, וגם אלף כסף יונתן לו מגנזי המלך. אז תבוא השולמית, תתנפל לרגליך ותבקש רחמים כי תכניסנה כאחת השפחות החרופות בין כל דרי ביתך.
גרא:
כמים קרים להלך ישימון, כך דבריך לנפשי. אך מתי יהיה האות הזה?
עכסה:
היום אם בקולי תשמע.
גרא:
ומה המעשה? האם עלי… (מעביר את תנועת שחיטה על צווארו) את אבי?
עכסה:
לא זה הדרך בני. אביך מחוללך נכבד מאד בעיני המלך ולא יקח כפר דמים מיד כל הפוגע בו לרעה. אך כזה וכזה תעשה ותצלח דרכך מאד. בעוד ימים מספר יבוא זעון, שליח המלך, לבית אביך לשאת עמו בדבר השולמית. ואתה דבר על לב אביך ואחיך כי ימסרוה לחדרי המלך, למען הוציאנה מידי איתן הרועה. וזאת דברתי אליך נאמנה כי כעת חיה והשולמית תשכב בחיקך.
גרא:
האומנם? ומה אם איתן לא יאבה למסור את ארושתו?
עכסה:
הבלים! גדול המלך שלמה ולא ירתע מפני רועה עני רפה-אונים. קרא יקרא איתן לצבא המלך, והיה אם ימאן יוערף ראשו אל הקיר, ואתה, גרא, תשכון לבטח, ותתעלס באהבים עם אשת חיקך.
גרא:
עכסה, ברוכה תהי. עבדך הנאמן אנוכי. הגידי לי ואעשה את הכל למענך.
עכסה:
בן-חיל, גרא, בין-חיל. כזה וכזה תעשה ובן-רגע ישוב לב הנערה אליך וכל אהבתה אל איתן היתה כאבק פורח: שים עינך על כל הנעשה סביב ביתך ואת אשר תראה ותשמע אותו תודיעני מיד.
גרא:
כן, כן, כה יתן האלוהים וכה יוסיף כי אעשה כאשר דיברת.
עכסה:
ברוך תהיה, בחיר השמים. (נשמעת שריקה) ועתה לך, בני, לך. חצן עבדך ממתין לך. לך… לך… (גרא נעלם) הוי, זעון, צא ממחבואך (הלה מופיע) מה תאמר לאויל הזה? השמעת את שיחו?
זעון:
שמעתי, שמעתי.
עכסה:
חו, חו, חו! פגר רקב! בכור עמינדב… בכור התפת! השאול יקחנו! הבכור… ראש הנוטרים… את אחותו מכר בלי מחיר… במחיר הקנאה השחורה אשר בלבו השחור… חו, חו, חו!
זעון:
אולם, עכסה סוכנתי, האומנם יפה הנערה ושוה היא בנזק המלך?
עכסה:
מי? השולמית? יופי רענן מאין כמוהו. במו עיני חזיתיה רוחצת באפיקי הנחלים. (בהתפעלות) מה רבה חנה! שני שדיה כזוג עולי היעלים. גופה בכור רחם, כולו להט אש! אין דומה לה בנשים.
זעון:
(ממצמץ בלשונו) מה מאד ישמח המלך, וגם שכרך ירב מאד. אך האמנם יפה הנערה כאשר דיברת? שורי, הן אם מרמה בפיך וחייבתי את ראשי למלך!
עכסה:
יכני שחין אם שקרתי לך בחצי דבר.
זעון:
לא האמנתי עד אם ראיתיה במו עיני.
עכסה:
ראה תראנה. חי כמוש אלהי מואב וכל אלי החלד, כי ראה תראנה. (זעון מוציא צרור כסף וזורק לה. זו חוטפת את הכסף בזריזות ומחביאו בחיקה. אחר מלווה את זעון על הדלת בקידות ובהשתחוויה רבה).
מסך
אִינְטֶרְמֶדְיוֹ 🔗
(שירת רועה-הצאן אשר לשולמית)
בַּעֲרוּצֵי נַחַל עַל צֶלַע תֵּל וָהָר
אֶנְהַג צֹאנִי לָבֶטַח, הַסְתֵּר מֵעֵין הַזָּר;
אֶל דֶּשֶׁא רַךְ וְיֶרֶק יִּכְמָהוּן גְּדִיּוֹתַי -
מַה נַּפְשִׁי עוֹרֶגֶת לִקְרַאת אֲלוּף חַיַּי.
בִּסְבַךְ שִׂיחִים וָאָחוּ אֶקְטֹף לִי פִּרְחֵי בַּר -
בְּנוֹת צִיּוֹן, הַגֵּדְנָה, אָן אָן דוֹדִי עָבַר?
אָרִיד אֶמְסֶה בְּדֶמַע, אֶקְרָא בְּקוֹל תַּנִּים:
אֵי דוֹדִי, אַיֶּכָּה, אַבִּיר בֵּין הַבָּנִים,
שׁוֹמְרֵי חוֹמוֹת חֲמוֹלוּ, מִצְאוּ לִי אֶת דוֹדִי!
הֵא לָכֶם הַנֶּזֶם, שְׂאוּ גַם רְדִידִי;
אָנָּא אַל תִּרְאוּנִי כְּעוֹטְיָה עַל שַׁי -
רַק חוֹלָה אָנֹכִי מֵאַהֲבַת אֵין דַּי.
בַּקְשׁוּ בִּשְׁבִילֵי קֶרֶת, וְזֶה לָכֶם הָאוֹת: -
בָּחוּר כְּגֶזַע אֶרֶז כֵּן דּוֹדִי מִדוֹד.
צַח דּוֹדִי כַּפֶּלֶג, דָּגוּל הוּא מֵרְבָבָה,
עַזָּה יָדוֹ כְּעֶשֶׁת בְּלַהַט אַהֲבָה,
מַה לִי נֶזֶם פָּז, מַה לִי כּוּמַז אוֹפִיר,
לְךָ שְׁלֹמֹה הַכֶּתֶר, דּוֹדִי לִי, לֹא אָמִיר.
תמונה ד' 🔗
(נוף מרעה. באר ושוקת ההולכת ונבלעת מעבר לקלעים. נשמעת פועת הצאן. גבעות ועצים מסביב.)
(מאחורי הפרגוד) קרבו את הצאן! הרביצו! (מופיעים כמה רועים בזה אחר זה. הם ניגשים במרוצה אל הבאר, מורידים את המנוף, דוחפים איש את רעהו, משתובבים ומתלוצצים. נשמעות קריאות, כגון: “הצידה סוב! תיש נוגח! שור מקרין! שה תמים אתה!” וכו' וכו': צחוק והמולה כללית. נשמע שקשוק המים הנשפכים אל השוקת וכן נשמעת געית הצאן ביתר שאת. רועים מוסיפים לבוא ומחכים לתורם. לאט לאט שוככת ההמולה. אי-אלה רועים יושבים על הדשא במרחק מה מן הבאר והשאר עסוקים בטרדותיהם. אחד היושבים מוציא חליל ומחלל).
רועה 1:
(אל המחלל) בן-אדם! שית ממני וחדל!
רועה 2:
למה? מה העול בו?
רועה 1:
עלם צעיר, אך קול חלילו כפגר חלל (צחוק).
המחלל:
מה יריחו השורים במאכלי ציפורים? (צחוק).
רועה 2:
ואתה, איתן, למה שקטת? שיר נא לנו שיר על אחת מבנות העיר.
רועה 3:
לולא חוננת בראש פר ושר לך איתן על אחת מבנות הכפר… (צחוק).
רועה 4:
בתום ובאמונה השבעתיך. הגד, איתן, מה קרה לך? האומנם חולה אהבה הנך?
איתן:
חולים אתם! כולכם תבל וכל דבריכם הבל (צחוק).
רועה 5:
(כאילו בסוד) חי נוות ירושלים, באחד מימי שלשום שמעתי את קולו של איתן נשא לרום מבין רכסי ההרים, או-או-או! מה הלך וצלל כרון נחשת קלל. ועתה שורו-נא וחזו! מה תמים הוא כטלה בן-יומו (צחוק). אכל וגמע ולא ידע מאום… (צחוק).
איתן:
ואתה, איל דוהר, האם קנאה אכלתך?
קולות:
הרף, הרף, אל תריבו.
רועה זקן:
כה דרך העולים: אך יריחו זנב העולות וירוצו במנוסת טרף. (צחוק) אף בקרניהם איש רעהו יגנחו, להרבות יצר גבורה ותאוות הכוסף… (צחוק).
קולות:
איתן, שיר נא לנו שיר.
איתן:
ישיר לו העשיר, אך הרועה הדל אל צאנו ישא משל וכה יאמר… ארר… ארר… (צחוק).
קולות:
לא, כי שיר אהבה תשיר לנו, ככל העול ברוחך.
איתן:
ויהי כאשר דיברתם! (אחד הרועים מחלל ואיתן משבר ושר).
שיר אהבה:
אֶת גְּדִיּוֹתַי אוֹלִיךְ בֵּינוֹת אִבֵּי הַנַּחַל,
אֶרְעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִים הַרְחֵק מֵעֵין הַקֶּרֶת,
עַל עֳפָאֵי תָָּמָר הַתּוֹר קוֹלוֹ יַרְנִין
וְהַסְמָדַר יִתֵּן רֵיחוֹ בַּעֲרוּגוֹת הַכֶּרֶם.
אַט אַט יִרְעֶה הַצֹּאן בְּטַלְלֵי הַשַּׁחַר
וְאֶל רַעְיָתִי נַפְשִׁי כָּלְתָה בְּרֹן כְּאֵב הַכֹּסֶף:
רוּחַ שְׁפָיִים יִתְעֶה בֵּין רֶכֶס הָר -
אֶתְאַו אֶל תַּמָּתִי בְּתַאֲוַת אֵין-קֵצֶה.
בּוֹאִי, חֶמְדָתִי, קֵרְבִי אֵלַי בַּשֶּׁלִי,
גֵּוֵךְ כִּי אֲחַבֵּק בִּזְרֹעוֹת כָּעֶשֶׁת,
אֶל פִּיךְ כִּי אֶצָּמֵד אֶדְבַּק לְעוֹלָמִים
וְאֶל כְּנַף חֵיקֵךְ אֶשָּׂא תְּפִלָּה בְּרַחַשׁ עֲלוּמִים.
אֶל סַנְסִינֵי גִּזְעֵךְ אֶשַּׁק וְלֹא אַרְפֶּה,
הַשְׁקִינִי עֲסִיסֵךְ, הָבִי לִי יֵין הָרֶקַח,
כִּי לֹא יֶחֱסַר הַמֶּזֶג בְּפֶלַח הָרִמּוֹן,
כִּי אֵין דּוֹמֶה לָךְ בַּנָּשִׁים, אֵין מָשְׁלֵךְ בֶּחָלֶד.
גָבַה מִזְּהַב אוֹפִיר מְחִיר הָאַהֲבָה
רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת שְׁחָקִים,
עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה, וְאִם בַּעֲדָהּ
כָּל הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן הָאִישׁ,
מקהלה:
בוז יבוזו לו!!!
קולות:
האח! האח! מה יפה! יחי איתן! הוי, שמעון, חלל נא לנו בחליל ואנו נרקוד. (יוצאים במחול. הרועים הזקנים נשארים יושבים וסופקים בכפיהם לקול הקצב).
ריקוד.
ירצדון בני-הצאן
איל, פר וגדי בן-יום,
כבש, תיש וטלה
סבו, תורו במרעה.
(לאט לאט נספחים גם היושבים אל הריקוד.)
רועה 1:
רב לכם, בחורים שובבים! עת לרקוד ועת לעבוד!
רועה 2:
עת לרון ועת ללכת אחרי הצאן!
קולות:
ויהי כאשר דיברתם! (נעלמים. רק איתן נשאר לבדו). (מאחורי הפרגוד) או-או-או! איתן! למה תתמהמה?
איתן:
שיה נדחת אבדה לי, אלך ואחפשנה.
קולות:
ידענו, ידנו את שיתך. בעינינו ראינוה (צחוק.) הנה באה וגדיותיה רעיותיה עמה.
שולמית:
(מאחורי הפרגוד. שרה) ביקשתי את שאהבה נפשי, מצאתיו, אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי, אל חדר הורתי.
איתן:
(בהתרגשות) הנה חמדת לבי, הנה באה. שולמית!
שולמית:
איתן! (עומדים נדהמים).
איתן:
(מסתכל בפניה) הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים. אך הגידי נא לי, מה העצב בפנייך? מה סוד הזעף ומה פשרו?
שולמית:
(בקול חנוק) לא אומר.
איתן:
אויה לי! ככה? לא תאמרי?
שולמית:
(כמעט מתוך בכי) לא!
איתן:
הבה נראה! (תופס אותה בזרועותיו, מרכיבה על כתפיו, רץ במעגל ושר: “אחזו לנו שועלים, שועלים קטנים").
שולמית:
(צווחת מרוב גיל) די… די… הורידני.
איתן:
התאמרי?
שולמית:
יהי כן, אך הורידני חיש מהר.
איתן:
(מורידה, והם יושבים על הדשא) האח! מה יפית ומה נעמת האהבה בתענוגים. הגידי, רעיתי, מה חטאי ומה פשעי כי אכפרנו?
שולמית:
(ברוגז מלאכותי) איכה תרעה? איכה תרביץ בצהרים? שלמה יהיה כעוטיה על עדרי חבריך?
איתן:
וזה סוד הזעף? חא, חא, חא! ואת, האם לא ידעת?
שולמית:
לא.
איתן:
האומנם? התאבי דעת?
שולמית:
כן
איתן:
לא אומר.
שולמית:
מדוע? האם לא תאהבני?
איתן:
מאד מאד אהבתיך, אך לא אומר עד אם נשקתיני במלוא חוט שני שפתותיך.
שולמית:
(נדחקת אליו) הא לך! (נושכת אותו) הגד, מחמדי, הגד!
איתן:
חזו נא, חזו! (נד בראשו) כה דרך הנשים: רק אהוב ורק הוסף מכאוב (מכסה את פניה בנשיקות).
שולמית:
(צווחת) אוי, אוי, הרף, הרף. (בכעס מלאכותי) הגד מיד, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים?
איתן:
אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבות הצאן אל משכנות הרועים, ורעי את גדיותיך בערוגות השושנים. שם, שם, באפיק הנחל, עד כי באתי אליך.
שולמית:
ככה? ואני לא ידעתי. ותישיך מה יאמרו?
איתן:
תישי? הם אך מה-מה יגידו (מחקה את קול התישים. השנים צוחקים). האח, חמדת לבי. כרחלה תמה בראש עדרי דמיתיך רעיתי. שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד. שיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה, שכולן מתאימות ושכלה אין בהן. (מחבקה).
שולמית:
אל נא, מחמדי, אל נא תעיר ואל נא תעורר את האהבה עד היום הטוב והמקווה.
איתן:
עד מתי?
שולמית:
עד יום כלולותינו.
איתן:
מה רב הזמן! כאלף שנים בעיניי.
שולמית:
חא! חא! חא! האומנם? ומה תעשה אם לא יאבה אבי תתי לך?
איתן:
אברח עמך.
שולמית:
עד אן?
איתן:
הרחק, הרחק, לירכתי הלבנון. אתי, כלה, תבואי, איתי תשורי, מראש אמנה, ראש שניר וחרמון, במעונות אריות, בהררי נמרים. שם בהחבא, שם תגורי, הרחק מעין זר, ואני אשמור עליך כעל אישון עיני. במאכלתי זאת אשסע כל שיגע בך כחוט השערה. בוקר בוקר, עם בקוע קרן שמש ראשונה, אצא לציד, אבקע דרכי בין סלעי המגור, אדהר בין צורי היעלים, אדלג על הרי בתר ואשחר לטרף. אט-אט אגיח מתוך נקרת הצור, חי חי אתפש עופרי, ואביאנו, אגישנו, אקריבנו, מנחה רקמת זהב וכסף, ואבוא עמך בקהל עם, לעין רואים רבים, לעין כל העולם.
שולמית:
העולם? יראתי את העולם.
איתן:
למה?
שולמית:
(בקול חנוק) יש ודמיתי כי אשרנו אך בן-חלוף הוא.
איתן:
אל נא, רעיתי, תפליגי ביגון. קרוב יום כלולותינו ואין קץ לאושרנו. אך מי זה יערבנו לבו להרשיע לנו?
שולמית:
גרא אחי זומם רעות עליך.
איתן:
מי? גרא? הן חדל אישים הוא. חוצן גבר לא יוצלח. הרשי-נא ואריע עליו אחת ושתים עד כי לא נודע מקום איהו.
שולמית:
שמע-נא: בחור חמד: אל-נא תדבר סרה באחי, פן אברח ממך.
איתן:
ולאן תברחי?
שולמית:
אל ערוגת השושנים. (בורחת, איתן רץ אחריה, תופס אותה. אחר עומדים שניהם נדהמים ומסתכלים איש ברעותו).
איתן:
(שר) הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים.
שולמית:
(עונה בשיר) הנך יפה דודי, הנך יפה, אף נעים.
(מאחורי הגבעה יוצאים זעון ועכסה שהיו מסתתרים ומקשיבים לשיחת הזוג. עכסה מחקה את שירתם ומתמוגגת מצחוק של היתול ולעג. ואף זעון עונה אחריה באותו הנוסח).
מסך
תמונה ה' 🔗
(חדר בבית עמינדב. האב ושלושת בניו יושבים על המרבדים, על הרצפה. רגליהם מקופלות תחתיהם. על-יד כל אחד מהם כד יין. כל אחד לוגם לו קמעה מזמן לזמן, ומשמיע מצמוץ שפתיים ו"אופפפ…” ממושך. החדר מקושט בכל מיני כלי-נשק. שולמית ויסכה פותחות את האשנב מהחדר הסמוך ומציצות. מזמן לזמן מופיעה יסכה עם כד יין גדול וממלאת את הכדים הקטנים).
עמינדב:
(מפזם בנחת)
חנני היוצר בבנים
מחסור לא אדע מאום:
ברוך אל מרומים,
שבח לבורא היקום.
עמינדב:
(מדבר בכבדות, בחשיבות ובהכרת ערך עצמו) הגידו לי, בני, מה חדש תחת השמש?
דישון:
אין חדש תחת השמש. העולם ומלואו – אחד, בכל זמן ומקום.
זמרי:
(בערמה) אף אם ידעתי שמץ מנהו לא אוכל גלות מאומה, יען כי קשורה נפשי בנפש אחותי.
גרא:
ואני לא אוכל הסתר דבר. מבשרי אחזה כי לא טוב החשות.
דישון:
(אל גרא בלחש) למה תתעבר בריב לא לך?
גרא:
(בקול ובתקיפות) לי משפט הבכורה, ואתם אינכם מתי סודי
עמינדב:
(בזעף מה) עתה ירדתי לחדרי בטנכם. בנים סוררים, למה תתכחשו לכור מחצבתכם? מה הסוד כי תצפנו מאביכם?
דישון:
(אל גרא בלחש) לו אילם נולדת חשכת רע מפיך. (בקול אל אביו) אין רע ואין חזון. גרא בכורך מעלה גרה הוא, ואך תבל בפיו.
זמרי:
(בהתלהבות מלאכותית) אמת, חי קשתי.
עמינדב:
(מנענע בראשו לאות ספק) רבות ראיתי בחיי. נער הייתי גם זקנתי, ולא לכם גורים עולים להוליך שולל את האביר באריות. גרא, בכורי וראשית אוני! הנני מצווה עליך להגיד את אשר עם לבבך.
דישון:
(בלחש אל גרא) קצר לשונך פן אקצרנה.
גרא:
(בקול) לא אוכל לרמות את פי אבינו. רוח בטני הציקתני ואמרתי, אדבר וירווח לי.
עמינדב:
דבר, בני, דבר.
גרא:
אבי, מולידי, רז כמוס אגלה לך הפעם: שולמית בתך נגררת אחר אחד הרועים חסרי-שם ומעון.
עמינדב:
ומי הוא?
גרא:
איתן הרועה.
עמינדב:
המ… (מהרהר) אומנם, זה חדש עמדי. ואתה, גרא, האם רע הדבר בעיניך?
גרא:
לא ידעתי נפשי. שנאתי את הרועים. מאז ומקדם עלי להלחם בהם לבל ישלחו את בעירם בכרמינו. אין מקום לרועה ולנוטר במשפחה אחת.
דישון:
צדקת הפעם: אין מקום לנוקם ולנוטר במשפחה אחת.
זמרי:
מקומו לא במקומו (שם את אצבעו למצחו. צחוק).
עמינדב:
גרא, בני, אל תהיה פחז כמים. אתה בכורי וראשית אוני: לך העוז והגבורה: כלכל את מעדיך בחוכמה והיית כעץ שתול על פלגי מים.
דישון:
מאין ידלה חוכמה, מן הגרן או מן היקב?
זמרי:
(בהתפעלות) מן הבאר הסרוחה ידלה מים דלוחים, אמת, חי קשתי! (צחוק).
עמינדב:
הסס!… (אל גרא) חלילה לך לשנוא איש מישראל.
גרא:
מזרע הגרים הוא.
עמינדב:
(בכעס) אף זה משגה, עוון כבד לא יכופר. אין גרים בישראל. כולנו עבדי המלך אנחנו - (כמהרהר) ידעתי את איתן הרועה. ידעתי את העלם ואת שיחו. אך כנים דבריו. שמחה וששון באיתן החתן.
דישון:
(קופצים ממקומם, מפזזים, מכרכרים, ומוחים כף) כרה שוחה לרעהו ויפול בשחת יפעל. (נשמעת דפיקה בדלת. נכנסת יסכה, סופקת כפיים וממררת בבכי).
יסכה:
אויה לי, זעון בשער. אין זאת כי רעה גדולה נשקפת לנו.
עמינדב:
אל תחרדי לשווא. (בקול. פונה אל הדלת) אם אויב אתה, שלוף חרבך, ואם ידיד – ברוך יהא בואך.
זעון:
(מופיע בסף הדלת) שלום לבית ולדרים בו. (מחווה קידה עמוקה) ידיד אני לעמינדב ולביתו (מחווה קידה עמוקה. הכל עונים לו בהשתחוויה ומפנים לו מקום).
עמינדב:
על כי באת לחסות בצל קורתי, שב נא לעומתי ותחייני בזיו פניך.
זעון:
(יושב, מקפל את רגליו. אל עמינדב) נפת תטפנה שפתותיך.
עמינדב:
(מוחה כף. מופיעה יסכה עם כד יין). שתה נא מן האדום האדום הזה ויונעם לך. (זעון גומע בנחת, לאט לאט, ומשמיע בעת מעשה “איפפ”… ממושך. משתררת דממה מעיקה ונמשכת כמה רגעים).
עמינדב:
השלום לאדוננו המלך?
זעון:
שלומו ירב בשלומך.
עמינדב:
ומי אני, הנקלה בעיניו, כי יטה חסדו לי?
זעון:
נקלים דברי שונאיך, אך נכבד אתה בעיני המלך מכל שרי מסבתו.
עמינדב:
אך דל אני, ומה הגמול שאוכל לגמול לאדוננו המלך בעד חסדיו הרבים אלי?
זעון:
הן לזאת נשלחתי. עוד אתמול אמר לי המלך, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אשר גמל טובה לך בעבור היותך נאמן אליו כל ימי חייך. המלך שלמה לעולם יחי! הוא גמר אומר להתחתן בך.
עמינדב:
(מתמם) אין לי בנות. רק בבנים חנני האלוהים.
זעון:
ומי השולמית אשר בביתך?
עמינדב:
בת-אמה היא.
זעון:
כל אשר בביתך לך הוא.
עמינדב:
אתה ידעת את ישראל ומנהגיו. נקרא לנערה ונשאלה את פיה. (מוחה כף. מופיעה יסכה) יסכה, קראי לשולמית. (יסכה עושה תנועה עפונה לדלת, אחר חוזרת במהירות ומתנפלת לרגלי זעון).
יסכה:
(בתחנונים) מה לארז הגדול אשר בלבנון לפרח הדל בירכתי הבית? מה למלך המפואר וליתומה הדכה חסרת כל ורעת רואי?
זעון:
עקרת בית, ברוכה תהיי, בוטח המלך בי ובטעמי.
יסכה:
ואולי הטעך דמיונך?
זעון:
אל פחד! לא לשווא זקנתי בשקדי על המלך והרמוניו. כרון צליל המתכת כן שמע הנערה המבורכת. הגיע דבר יופיה של השולמית עד היכל המלך.
עמינדב:
יסכה, קראי לשולמית! (יסכה יוצאת וחוזרת עם שולמית).
שולמית:
(בראש מורד) מה יצוה אדוני לשפחתו?
עמינדב:
בתי היקרה, הטי אוזן קשבת לשליח המלך ולדבריו.
שולמית:
(מחווה קידה עמוקה לעומת זעון) במה גדל חסדי בעיני אדוננו?
זעון:
(ממצמץ בשפתיו) האח… מה יפית ומה נעמת העדינה בבנות… נכבדות מדובר בך בת-האלים. שמע המלך את שמע יפיך ודבקה נפשו בך.
שולמית:
לא מיהודה אנוכי. אבי חבצלת השרון, שושנת העמקים. לא אוכל הכות שורש על אדמת נכר. לא אוכל לפרוח ולשגשג בהרמונות.
זעון:
(חגיגית) שמעי בת וראי והטי אוזנך. שכחי את בית אמך, ויתאו המלך יפיך, כי הוא אדוניך והשתחוי לו.
שולמית:
את דודי אהבתי ואחריו אלכה.
זעון:
ומי דודך כי אדענו?
שולמית:
כשושן בין החוחים כן דודי בבנים. חכו ממתקים וכלו מחמדים. זה דודי וזה רעי!
זעון:
(בבוז) אבל הלא רועה אני הוא – כמת יחשב.
שולמית:
טוב עוני אהוב מעושר מאוס. אם יתן איש את כל הון ביתו בעד האהבה בוז יבוזו לו (היא מכסה את פניה בשתי ידיה ובורחת).
יסכה:
(מתנפלת לרגלי זעון) המלך שלמה לעולם יחי! אנא ואמרת לו את דברי שפחתו יסכה: אב לו משלו: שישים מלכות, שמונים פלגשים ועלמות אין מספר. אחת היא יונתי, תמתי, אחת היא לאמה, ברה ליולדתה (בוכה תמרורים. דישון, זמרי ועמינדב מנדבים את עיניהם בשתיקה).
עמינדב:
(קם ונוגע ביסכה) קומי, יונה פתיה, אל נא תבכי, עוד בתך עמך, אל תרגזי לשווא. צדיק המלך שלמה ולא יעשה עוול (מרים אותה, ומובילה לחדרה. אחר כך חוזר למקומו. פונה לזעון ומדבר בתוקף.) זעון, ידידי. לך ואמר למלך: כה אמר עבדך עמינדב. המלך שלמה לעולם יחי! יכול המלך לצוות לירדן וישיב את מימיו הרה. יכול המלך לצוות לעבדו זה ויזחל על גחונו מבעל-המון לירושלים לבקש רחמים על נפש השולמית, אך לא יוכל המלך לעקור שורש אהבה מלב עלמה. לך ואמרת לו: עבדיך אנחנו, ברשותך אנחנו, עשה לנו כאשר עם לבבך, האלוהים הגדולים היושבים בשמים יעשו את רצונם גם הם…
זעון:
(קם ממקומו וצוחק צחוק ארסי) ידעתי גם ידעתי. כה דרך הבוגדים תמיד. לשונם מדברת גבוהה גבוהה ולבם מלא מרמה ותוך. (לשמע דבריו תופסים הבנים בידיות חרבותיהם בתנועה חושנית).
עמינדב:
זעון הטוב, חלום רע חלמת. כל ביתי מתום ואין מעל בו.
זעון:
לו יהי כן. את דבריך, עמינדב, אודיע למלך, ואת הטוב בעיניו יעשה. ועתה, שלום לכם על כי שתיתי מיינכם. שלום לכל ידידי המלך ומחתה לשונאיו! (יוצא ונועל את הדלת בחוזקה).
יסכה:
(ביאוש מר) שבר והוה על ראשי השב! אויה לי! (בוכה. עמינדב והבנים מסובבים אותה ומשתדלים להרגיעה).
גרא:
כל זה בא לנו בשל הרועה הנודד ההוא.
דישון:
ואני דימיתי כי בשלך כל הרעה. (יסכה מוסיפה לבכות תמרורים ועמינדב מנחם אותה).
מסך
אינטרמדיו 🔗
שולמית ורעיותיה
(חדר יסכה בבית עמינדב. שולמית יושבת במסבת רעיותיה ומקוננת על מר גורלה. הבנות מנחמות אותה).
שולמית:
(מכסה על פניה ומקוננת) אויה לי… קצתי בחיי. לא ינעם לי שלל שגל בהדר תמרוקיה, לא אובה נבל את עדנת עלומי בעבש הרמונות… לא אמיר רת חן דודי בחסד שב עריץ… אויה לי… אמי, אמי, למה ילידתני…
אחת הבנות:
היפה בבנות, אל נא תשחיתי מראיך לשווא. אביר הרועים דודך ולא יתן ראשית גזו לאחר.
השניה:
נחמי נחמי… לא כן דברת… אין כוח בעולם שיפר את ברית מעדנים עם דודך. בנים רבים יוולדו לך, דור שלישים תראי, ולא תפגע בך עין חומד אכזר…
שולמית:
אויה לי, - כי רב כוחו של הצר… עבדים אין מספר יחפזון למלאות את מצותו ולהפיק את זממו… אויה לי…
השלישית:
נחמי נחמי… לא כן דברת… אין כוח בעולם שיפר את ברית האהבה ולא תהיה ברכת כלה למארת חללה.
הרביעית:
נחמי, נחמי… זכרי את דודך וחזקי עמנו.
(שרה)
עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה -
קוֹל דּוֹדֵךְ הִנֵּה זֶה בָּא,
מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים
רֶכֶס, גַּיְא וְגַב כָּרִים,
מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת,
יוֹרֶה עֵינָיו בַּחַלּוֹנוֹת
מִסְתַּתֵּר בְּמַחֲשַׁכִּים
וּמֵצִיץ מֵחֲרַכִּים:
לִקְרַאת גַּנּוֹ מָה אָץ הַדּוֹד,
כָּלְתָה נַפְשׁוֹ, אוֹהֵב מְאֹד.
חֲזִי, חֲזִי הַשּׁוּלַמִּית,
כִּי טוֹב דּוֹדֵךְ, טוֹבָה הַבְּרִית.
שולמית:
נחמתוני… ברכת שמיים תחול עליכם. (שרה).
רוֹחֵף הַסַּהַר בָּרָקִיעַ
מְפַלֵּס בָּעָב נְתִיב,
קוֹל דּוֹדִי עָדַי הִגִּיעַ,
כְּבֹשֶׂם מוֹר בְּלֵיל אָבִיב.
מסך
תמונה ו' 🔗
(אוהל על פני גבעה. במרחק-מה הימנו יושבים הרועים על-יד מדורה. נשמעת יללת תנים. אחד המסובים מחלל בחליל והאחד שר).
שיר:
(בעצבות ובקול חרישי)
קָרֹא לַטֶּרֶף בִּדְמִי הַלַּיִל
נִשָּׂא קוֹל הַשּׁוּעָלִים בַּגַּיְא:
זְאֵב עֲרָבוֹת בִּסְבַךְ הַשִּׂיחַ עַל צֹאן וּמְרִי קִינִים יְיַלֵּל:
בְּחַשְׁרַת אֹפֶל יִרְעַד הָעֵדֶר מִפַּחַד הִי חַיְתוֹ שָׂדַי:
גֵּו אֶל גֵּו יִדָּחֲקוּ אַיִל שָׂב וּגְדִי עוֹלֵל.
אַךְ כֶּלֶב עַז חוֹרֵץ לָשׁוֹן, שׁוֹמֵר אֱמוּנִים עַד בְּלִי-דַי:
יַאֲזִין זְאֵב שְׁדוּף כָּפָן, עַל גּוֹרָלוֹ תַּמְרוּרִים יְיַלֵּל:
רוֹעֶה זָקֵן מִשׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר יִשָּׂא תְּפִלָּה: נַפְשִׁי לַאֲדֹנָי!
קַשְׁתּוֹ דְרוּכָה בִּקְצֵה הַשַּׁחַר: שׁוֹמֵר מַה-מִּלַּיְלָה, שׁוֹמֵר מַה-מִלֵּיל?
רועה 1:
(זורק זרדים אל המדורה) קר הלילה (מתעטף בגלימתו ויושב).
רועה זקן:
(נאנח) הלא זאת מנת גורלנו: השרב ביום והקור בליל.
רועה 2:
ואני לא אמיר גלל שה בגלל עושרם של כל דרי קרת. הלא? (צחוק).
יהורם:
אמרה רום תולעת בפלח הבצל: אין כמוהו לצוף ונפת… (צחוק)
הזקן:
ואתה, יהורם, אל תרבה חטאת. (נאנח) אל תשים דופי בנחירי ישראל (קולות עידוד): רועי צאן היו אבותינו מאז ומקדם (נאנח קשות): הן בעבור זאת כלתה אלינו הרעה על כי נטשנו את יריעות אוהלינו ובחרנו להסתופף בצל חומה ואבן (נאנח): הוי, בחורים, חזקו את המדורה, שורו, עוד מעט וכבתה.
קולות:
אל יכבה נר ישראל לעולמים (פושטים על-פני הגבעה, מלקטים זרדים, מגדילים את המדורה, וחוזרים למקומם). אבינו, ברכת אלוהים עליך, ספר נא לנו את אשר קרך בעודך נער.
הזקן:
זקנתי, בני, זקנתי. אין חדש בפי.
יהורם:
הן רבות ראית בחייך, השמע נא לנו את אחד ממשליך השובים לב ונפש.
קולות:
ספר, אבינו, ספר.
הזקן:
אל-נא, בני, אל-נא תפצירו.
קולות:
אבינו, חי מדי זקנך כי תספר.
הזקן:
(נאנח) ומה אעשה לכם? האוכל למאן ואתם כמעין בן-יומו הגובר ומפכה. ברוכים תהיו…
קולות:
ברכת אלוהים עליך.
הזקן:
סבו הנה והקשיבו: - לפני שנים רבות רועה הייתי לאלוף אחד בצאן ואני עודני נער: והנה בא אחד מגורי הדובים ונשא שה מהעדר: ואפן כה וכה, אשא עיני אל ההרים, אקרא בקול ועזרה אין: ואדונים קשים לי: סר וזועם אליי תמיד. הכל ממני ידרש. גנובתי יום וגנובתי לילה: ידעתי: - אין מנוס מפני חמת זרועו: ואראה כי נבצרה תושיה ויצאתי אחרי הדב וגדי רך בידי למען התגרות בו: ויהי בקרבי אליו ויקום עליי הדב והחזקתי בזקנו והכתיו והמיתיו במאכלת הרועים אשר לי והצלתי מפיו גם את השה וגם את הגדי (קולות התפעלות: אכן גיבור חיל, ברוך תהיה! וכו').
יהורם:
ובן כמה היה הדב? (צחוק).
הזקן:
(נעלב) כימי שנותיך (צחוק).
יהורם:
(קורץ בעיניו בערמומיות) זה מכבר שעלו עשבים בלחייו… (צחוק, לפתע נשמעת נביחת-כלבים חזקה. הכל דרוכים ומקשיבים) א… הקולות ממכלאות הצאן אשר לאיתן (פונה לאחד הבחורים) גדעון, שנס מותניך, רוץ מהר והודיענו פשר דבר (המדובר קם ובורח).
רועה 1:
באמנה, זר מראה איתן עמנו כיום.
רועה 2:
אמת, אמת. זר מאד. לא ידעתי מה היה לו.
רועה 3:
אין פניו איתנו כתמול שלשום.
הזקן:
(מניף את ידו בביטול) א… גדיים אתם, חסרי בינה.
יהורם:
ומה הפתרון אשר לך?
הזקן:
(נד בראשו ונאנח) דם עלומים… חי וער… פורץ על כל גדותיו… (נאנח) מעשה ישן נושן (מופיע גדעון כשהוא נושם בכבדות).
קולות:
א… ומה הצווחה?
יהורם:
האם יצאה כבשה מהמכלאה?
גדעון:
אין יוצאת ואין צווחה. את צלו של אדם הריחו הכלבים ויהמו.
קולות:
צלו של מי.
גדעון:
של איתן. הנה בא. (מופיע איתן, בראש מורד, כולו שקוע בהרהורים).
קולות:
ברוך הבא!
איתן:
(משתחווה) ברכת אלוהים עליכם.
יהורם:
סוב הנה, בחיר הרועים, והנפש.
איתן:
(יושב בכבדות ומניף את ידו בייאוש) להנפש, אמרת? ואני לא אדע מרגוע.
קולות:
א… שלום אלוהים עליך.
יהורם:
מה לך, איתן?
איתן:
אין כל מאום.
הזקן:
בני, עודך נער, כל חייך לפניך, ולמה תתעצב על לא דבר?
יהורם:
ואולי יש דבר? איתן, הן ידידייך אנחנו (קולות: אמת, אמת!) גלה את אשר עם לבבך (קולות: גלה, גלה!)
איתן:
צר ואויב קם עליי להכריתני (מסתיר את פניו בחפניו ומתייפח) את רחלתי היחידה אשר לי זומם לגזול ממני… את רעייתי אהובת נפשי, את השולמית.
קולות:
מי הוא הצר הלזה?
גדעון:
(מוציא את המאכלת מחגורתו) רעי וידידי, הגד לי את שמו, וארטש את קרביו לעין השמש!
יהורם:
(אל גדעון) הס, הס! אל-נא בחפזך (מלטף את שער איתן) הגד בני, מי הוא האויב אשר דיברת?
קולות:
מי הוא ונדענו? (תופסים את סכיניהם בתנועה חושנית)
איתן:
אל-נא, ידידי. רב כוחו מכוחכם.
הזקן:
(בחשיבות) לאט לך, איתן. מגזע הרועים אנחנו. לא נחלה פני איש. הגד מי הוא השונא ואשסענו כשסע הגדי (עושה תנועת שיסוע בידיו. קולות עידוד).
איתן:
(בקול רועד) המלך שלמה בכבודו ובעצמו.
קולות:
(בהשתוממות) א… האומנם?
איתן:
אומנם כן. אתמול בא זעון לבית עמינדב ובשם המלך פקד למסור לו את השולמית.
קולות:
ארור המצרי הזה!
יהורם:
הבו, הבו! (אל איתן) ומה ענה עמינדב?
איתן:
נכבד האיש מאד ולא יאבה שמוע.
קולות:
יחי עמינדב, יחי!
הזקן:
אם-כן למה תהמה לריק?
איתן:
יראתי את המלך. ידיד לי בהיכלו ואלי גונב דבר כי חזקה מצוות שלמה על זעון לאמר: השולמית תובא ההרמונה. אם ברצון תביאנה, אם במוהר תביאנה ואם בכוח תביאנה.
גדעון:
ואתה למה תתמהמה? קח את רעיתך וברח עמה לירכתי הלבנון. ואחר ירדוף המלך אחריך בראש כל צבאותיו כרדוף הקורא בהרים (קולות: אמת, אמת!).
הזקן:
(נד בראשו) אכן נעדרי בינה כולכם! היש מפלט מפני מת המלך? ארוכה זרועו שבעתיים. סוכנים רבים לו בכל כנפי הארץ. גם בצור וגם בצידון: ואף במצרים ירחשו הרמשים ככנים בגו כבשה חולה.
קולות:
אמת, אמת.
רועה 1:
המלך הזה בעוכרינו! (קולות הסכמה) את מיטב בנינו לקח לצבאו, את בנותינו שדד להרמונו ועוד ידו נטויה (קולות התמרמרות)
רועה 2:
ומדוע נברח מפניו? ארצנו זאת, פה נחיה ופה נמות! (קולות הסכמה)
רועה 3:
הן עוד מעט ולא תשאר כנף בתולה באוהלינו. את הכל יאכל ההרמון! (קולות התמרמרות).
גדעון:
התמו אנשים בישראל? נקום כולנו כאיש אחד ונגן על כבוד אחינו! (קולות: נקום, נקום! תופסים את סכיניהם).
יהורם:
הסו! (משתרר שקט).
הזקן:
ומה בפיך? הן חכם אתה מכולנו.
יהורם:
לשווא כל הפרץ והצווחה. רואים אתם את צל ההרים כהרים.
קולות:
הגד, הגד, מה בפיך? (מסובבים אותו).
יהורם:
הסו, הסו! אל-נא בחפזכם. הכל על מקומו יבוא בשלום.
איתן:
נחמתני, יהורם. האומנם יש בידך להושיעני?
יהורם:
יש ויש.
הזקן:
(בלעג) אוזני דרוכה לכל מוצא פיך.
יהורם:
ידיד נעורי עמינדב. נכבד האיש מאד. לא ימעל ולא יבגד. (קולות: אמת, אמת!)
הזקן:
קצר לשונך, יהורם.
יהורם:
אכן קצרה בינתך ורק לשווא זקנת (צחוק). שמעו את דבריי היטב. מחר חמשה-עשרה באב. חג גדול לישראל. אלך עתה לעמינדב ואדבר על לבו, כי עם פרוץ השחר יקרא לכל מיודעיו, יזבח זבח רב, וברוב הדרת פאר נחוג כולנו את כלולות איתן עם רעיתו השולמית. (קריאות שמחה: הידד, הידד! יחי יהורם!)
איתן:
ומה אם יתנכל המלך לשלוח יד באשת חיקי?
יהורם:
פחד שווא הוא. ידעתי את שלמה ואת מנהגיו. לא יאבה שלוח יד בבעולת בעל. עוד לא נעשה כדבר הזה בישראל. (קולות הסכמה) אך מה לי ולכם? (קם) אך גיבורי שפתיים כולכם (אל איתן) אל תירא, בני! כהנה וכהנה פעלתי. אני אעשה, אני אסבול ואני אמלט. רק התאושש והיה לאיש! (נעלם).
קולות:
אמת, איתן, חכם יהורם, גדול בינות ורב חרשים!
הזקן:
(אל איתן) ואתה אל תצלול בהרהורי שחת. הטאת גדול הוא: עודך צעיר לימים וטמוני אשר רבים צפונים לך.
קולות:
אמן, אמן! אל תירא! כולנו עמך כאיש אחד!
גדעון:
רעי וידידי! את נפשי אתן בעבורך.
איתן:
חיה ותחיו! נחמתוני.
הזקן:
אל תתעצב, בני. שמח בחור בחלקך. טוב כי תספר לנו: איכה אהבת, איכה פגשת את רעיתך בראשונה, גלה לנו את כל מצפוני לבך וירווח לך. (מלטף את שערו של איתן).
קולות:
ספר, איתן, ספר!
איתן:
ולו יהי כדבריכם, אך אל-נא תהתלו בי.
קולות:
חלילה. חלילה! ספר, ספר!
איתן:
(בקול עצוב. נשמעת יללת תנים). רועה אני… בוקר, בוקר, עם הנץ השחר, אוליך את גדיותיו אל אבי הנחלים לרעות בשושנים. מרבד הליל עודנו פרוש על-פני הגאיות ורוח קלילה מהלכת לה בין קווצות שערי, ואני כולי סער. דמי לוהט, מכה גלים בש/בילי גוי, ואני תפלה… את חמדת לבי אדמה חזות ואצהל… אף גדיותי תבינינה לרעי ותענינה לי בפועת-מה כמו דימו לנחמני… אלך הלוך בעקבותם ויחם לי מאד… הבלי שורף את גדות פי, בוער, יוקד, אינו נותן דמי לנפשי, ואני עטוף ברדיד השחר, ומכוסה טל, אשב ואשאב לקרבי אגלי רסיסים, ועודני צמא… לא אדע, רויה… אזי אמרתי, ארד לכרמים, אחליק לי מבעד לגדדרות השית, אקטוף אשכול או שניים, אולי אשיב נפשי. והנה בראשונה, אך נעתי את ראשי בין הסבכים וראיתיה. אותה… את הנוטרת… את השחרשחורת… את איילת השחר שרמזה לי מאז ומקדם בהררי יהודה, ואני עודני נער… את שתי ידיפרשתי ואדום… חרש חרש קרבה אליי, ומדי הריחה את צלי המתשרע במשעול, קמה ונסה מנוסת חרב: ואני אחריה… כאד מועף בהררי בשמיים כך ריחפה לה, הלך ורחף, הלך והתחמק, עד שדימיתי, כי עוד מעט ותשוב למחצבתה, להיכל הפז של אילת השחר… ככה רדפתי אחריה בטללי הבקרים פעמים אין-ספור, עד שבבוקר אחד עייפה במרוצתה ותעמוד פתע. עייפה… עמדה… והשגתיה… נטלתי את מאכלתי ואמרתי לפתוח את סגור לבי לעיניה, למען תראה מה מפרפר לבי באהבתי אליה, אך היא מנעתני… מני אז דבקנו לאין הפרד… דבקנו… לנצח… לעד… לעולמים!
קולות:
האח! מה יפה!
הזקן:
(אל איתן) החיית את לשד עצמותיי, ברוך תהיה. (אל גדעון) ועתה בני, שיר נא לנו את שיר הרועים, וידע העם כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל (קולות עידוד והסכמה. אחד מוציא את חליל וגדעון משמיע את השיר שבראש התמונה).
מסך
אינטרמדיו 🔗
(קינת איתן)
איתן:
עוֹטֶה הַלַּיִל שַׂלְמַת אֹפֶל, סוֹבֵב בַּּגַּיְא צָבוּעַ,
נִבְעַת הַצֹּאן מֵאִוְשַׁת דֶּרֶס, גְּדִי אֶל גְּדִי יָזוּעַ:
לָהוּט מִדַּם עִנְבֵי הַכֶּרֶם, בּוֹכֶה הַתַּן בְּלִי הֶרֶף,
עוֹרֵךְ מִסְפֵּד בְּצֵל הַשַּׁיִת, יִזְעַק שָׁכוּל מִטֶּרֶף.
אוֹיָה לִי מַר לִי גַם אָנֹכִי, כִּי סָר מִנִּי מַרְגֹּעַ,
אוֹרֵב הַצַּר, זוֹמֵם לָקַחַת חֶמְדַת לִבִּי בִּזְרוֹעַ
אֶת עֲלוּמַי בְּטַל הַשַּׁחַר אַשְׁקֶה דְוָי וְזַעַם
עַל גּוֹרָלִי הַמַּר מִתֹּפֶת אַרְבֶּה נְהִי וְנַהַם:
אֲהוּבָתִי נָאָה שְׁחַרְחֹרֶת, דְּרוּכָה כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת,
אֶת נַחְלָתִי זוֹ כְּלִילַת יוֹפִי לֹא אֶתֵּן לָרֶשֶת:
רַק הַשְּׁאוֹל יַפְרִיד בֵּינֵינוּ, חֵי הַצֹּאן, נִשְׁבַּעְתִּי!
תִיבַשׁ יָדִי עַד קֵץ יָמִין אִם לְאַחֵר נָתַתִּי!
מסך
תמונה ז' 🔗
(כרם. זקנים וזקנות, לבושים בגדי חג, יושבים במעגל. על מחצלת פרושה ערוכים כל מיני מאכל, יינות ומגדנות).
עמינדב:
אכלו ידידים, שתו מישרים, עוד הגת דרוכה ותוסס היין בכדים.
יהורם:
(זקן א'. הלץ) ואני אם מן האדום גמעתי אפרוץ קיר וגדר. (מנסה לחבק את אחת הזקנות. צחוק.)
זקן ב':
אל נא, יהורם, חתה גחלים על אפר דועך, פן תהיה ללעג בפי כל עשתרות הצאן… (צחוק).
זקן ג':
(קורץ בעיניו) לא, יהורם עוד כוחו עמו: שם עינו בכוס ובולע רוקו כאייל נידח… (צחוק).
זקן ד':
לשווא, רעים, תטילו דופי בשב תשוש וחסר אונים (צחוק)
עמינדב:
אם הגדלתם דבר. אין כמו יהורם לשמחה ולששון (קולות: אמת). הן חג גדול לנו היום. (קולות עידוד: א…) משתה נעורים (נשמע קול הנוער המתקרב) הסו, הכונו! הנה הבחורים! הנה הולכים! הנה באים. (מופיע הנוער בהמולה ובקול חוגגים. הם מסתדרים לשני מחנות ורוקדים את ריקוד המחניים).
הבחורים:
שובי, שובי, השולמית ונחזה בך.
הבנות:
מה תחזו בשולמית?
הבחורים:
כמחולת המחנים.
הבנות:
אחזו לנו שועלים,
שועלים קטנים:
שועלים קטנים,
מחבלים כרמים:
מחבלים כרמים -
וכרמינו סמדר…
(בגמר הריקוד תופסות הבנות את שולמית ובקריאה: “ברחנה, בנות ציון, מן השועלים אשר במשעולים" הן בורחות עמה, והבחורים אחריהן, הכל מלווה בצחוק ובצריחות גיל).
זקן ב':
(נאנח) אח… אח… אח… חלפו הזמנים ללא שוב.
זקן ג':
תם הדור ופסה הגבורה. הגם אלה ברוקדים ייחשבו? לא כן עמנו בנעורינו. רבות מאלה עשינו.
יהורם:
רוח הבחורים כיום עכורה כבתולה בלה… (צחוק)
עמינדב:
א… תברכנה בנות ציון וברוכים הבחורים. משוש ישראל ותפארתו. לשווא ריחם תבאישו והוא כנטף מור באפנו יעלה.
יהורם:
צא. צא. צא! מה נדיב עמינדב, עד כי כל תיש – אריה בעיניו (צחוק). ואני בנעוריי, אם בכרכור פתחתתי באשמורת הבקר ולא הרפיתי מנהו עד כי נטה השמש לערוב.
קולות:
האומנם כן? ואי כחך כיום?
עמינדב:
או פן מתהולל אתה לתוהו?
יהורם:
מי? אני? אי… אי… עוד לא נס ליחי.
קולות:
לא נאמין עד אם עשית כדבריך.
יהורם:
כהנה וכהנה עשיתי ועוד רב צפון עמי. הנה… הנה… שירו, זמרו: (המסובים שרים: אחזו לנו שועלים וכו' ויהורם יוצא בריקוד עושה אי-אלו פסיעות, נכשל ונופל, קם ומוסיף לרקוד: הכל צוחקים. בינתיים חוזר הנער עם איתן ושולמית בראש).
איתן:
הרמים בישראל והנכבדים ביהודה! הסכיתו ושמעו, האזינו לאמרי פי! (מראה על השולמית) הנה זה שללי וגורלי, אותו הצלתי מפי השועלים. ועתה חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי. הנה זאת רעייתי, אין דומה לה בנשים. שורו, שורו, מה יפה תמתי, עד כי יועם אור החרסה מזיו פניה. אם מחרוזת ישפה, ספיר ויהלום אראה לכם ולא חזיתם אף שמץ מני אלף יופי הכלול ביפתי, זאת כלילת חן שלי… (קריאות התפעלות).
זקן ב':
התאבה להתנשא כי טובה רעיתך מכל המלכות אשר לשלמה המלך?
איתן:
אני היום מלכתי בציון ואך לה (המחותנים מסדרים אפיריון, מושיבים את איתן ושולמית ושמים נזרי מלכות בראשם).
יהורם:
(מעקם את שפתיו) יפה… יפה… (תופס באחת הזקנות) הנה זאת רעייתי, עלתה על כולנה (צחוק כללי).
עמינדב:
רב לך, יהורם, הגדלת עשה. (פונה אל איתן) המלך לעולם יחי! (משתחווה) תן צו וישתעשעו הנערים לפנינו.
איתן:
כל גיבורי ישראל, צאו לקרב למען עמכם ומלככם! (קריאות: יחי המלך! יחי!) הראו את נחת זרועכם לכל אויבי ציון! (בגמר דבריו מסתדרים הבחורים לשני מחנות ויוצאים לקרב. הם מסתערים בקריאות "בעד עמנו ומלכנו, האח! האח!” והמסובים מעודדים אותם אף הם בקריאותיהם: “הוסיפו, הגבירו, הגדילו!” וכו' וכו'. בגמר הריקוד מסתדרים הבחורים במשמר כבוד סביב איתן, כשחרבותיהם שלופות, ומזמרים):
ששים המה הגיבורים
מגבורי ישראל:
סביב אפריונו
של המלך שלמה (קריאות: יחי המלך, יחי!)
כולם אחוזי חרב,
מלומדי מלחמה. (קריאות: יחי, יחי!)
יהורם:
צא, צא, צאו! גם אלה בשם גיבורים יקראו. תנו לי את הטוב בכם ואשיב לעפר כבודו… (תופס חרב ויוצא לקרב עם אחד הבחורים, הבורח ממני כביכול, אלא שבהזדמנות הוא מכשיל את הלץ ברגלו, והלה מתגלגל וקם חליפות, לצחוקם הרב של כל הנוכחים).
עמינדב:
הרף, הרף, שבענו צחוק ולעג. (אל איתן) ועתה מלכנו, אם אומנם מלכת בציון, צא בראש צבאותיך. שא ידך באון והראה נא אות ומופת לכל עמך, כי אכן אביר אתה בין כל רובי קשת וראש לגיבורים (קריאות: אמת, אמת, כנים דברי עמינדב). הנה הפלשתי (במשך דבריו של עמינדב מופיע ענק-מפלצת וחרב ענקית בידו) קם לחרף את מערכות ישראל. ראה, נמס לב הגיבורים כשלג בצהרי בציר. כל ברכים תהלכנה מים, חלחלה אחזתם, חיל ורעדה, לעין ענק בן הרפאים. קום מלכנו, קום, צא והושיענו מיד הפלשתי הזה! (קולות: קום, מלכנו, קום! איתן רוצה לקום, אך שולמית אוחזת בו ואינה מרפה).
איתן:
תני לי, רעייתי, ואעשה שפטים בערל הלזה המתעלל בנו (משך דבריו של עמינדב משמיע הענק כל מיני דבר בלע, כגון: נרפים אתם כל ישראל! אין אלוהים בכם! נפלה רוחכם, אין לכם מושיע, טפו עליכם! וכו' וכו'.)
שולמית:
(סופקת כפיים ומייללת) אויה לי, ברח דודי ודמה לך לצבי או לעפר עיילים על הרי בתר ראה מה אדיר הערל ומה גדולה חרבו!
איתן:
אל מגור, רעייתי. לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח אמר אלוהי ישראל. אם מצאתי חן בעיני אדוננו והורדתי היום את נבלת הערל הזה שאולה.
שולמית:
(מתייפחת ומתרפקת עליו) צו שמיים הוא. צא, מלכי ואדוני, למעני ולמען עמך וגבוריך: כלה זעמך בפלשתי עד כי לא נשאר מנהו מחוט ועד שרוך נעל: צא, מלכי, לקרב וברכת אלוהים תשכון במותניך (מחבקת אותו בבכי. הנשים מסובבות את איתן ומייללות: צאתך לשלום ובואך לשלום! קולות מצד הבחורים: צא, מלכנו, צא! הם מפרידים בין הזוג. איתן זורק מעצמו את כל נשקו. מביאים לו ילקוט והוא מוציא ממנו את קלע הרועים אשר לו).
הענק:
(צוחק) הו, הו, הו! הכלב אנוכי כי אתה בא אליי במקלות? ארור אתה וארור אדוניך! (הבחורים עונים לו בתרועת בוז).
איתן:
לכה אליי, ערל נבזה וחדל אישים, ואתנה את בשרך לעוף השמיים ולבהמת השדה. (תרועת גיל ועידוד מצד הבחורים. איתן קומץ את אגרופו למו פיו ומשמיע תרועת בוז. צחוק כללי).
גדעון:
גש הנה, פגר מובס, ונעשה ממך בליל מחראות (יורק. צחוק).
הענק:
ארורים תהיו כל גברי שפתים! (מנפנף בחרבו ומתקרב בצעדים איטיים. הנשים משמיעות קולות פחדים).
איתן:
אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנוכי בא אליך בשם אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת. (קולות עידוד).
הענק:
בא נא הנה, עול ימים, ואבלעך חיים (מתקרב. הנשים צווחות).
איתן:
היום הזה יסגירך אלוהים בידי והכיתיך, ונתתי את פגרך לעוף השמיים ולחיות הארץ, וידעו כל הגויים כי אכן יש אלוהים בישראל! (תרועות גיל ועידוד. מתחיל הקרב. איתן מתחמק מהענק ככל האפשר, לסוף הוא קולע אבן במצח הענק, והלה נופל מת. קריאות גיל מכל עבר. הגיבורים מסובבים את איתן ונושאים אותו על כפיים לקראת האפיריון, כשהם מפזזים, מכרכרים ומזמרים):
עזי וזמרת יה
ויהי לי לישועה:
יה עזוז וגיבור
יה גיבור מלחמה.
יהורם:
אך זה גיבור! בהבל פיו שרף את הפלשתי. הראיתם איך נפל שדוד הערל הארור, כן יאבדו כל אויבי ציון! (משמיע תרועות בוז. צחוק. בינתיים מביאים את איתן אל שולמית וזו שמה זר נצחון על ראשו. המסובים שרים):
נוהרת שפעת רוננים אל כס אפריון את עלית
אל מלך חתן בהדר, כדקל גאה על הפרי,
צועדת כלה בין רוזנים אי שם לך ימתין השליט
לקראת אלופה המכתר. בשגב מלכות כארי.
יהורם:
הביטו נא מה רעת-לב המלכה. אל נא תישק על הלחי את מלך ישראל. בראשית התרפקה עליו והתייפחה: “אויה לי, מה יראתי פן תהיה בנופלים" ועתה אין מאום בפיה. מהר נשקי לו לעין כל העם.
קולות:
נשקי לו, מהר, מהר!
שולמית:
(בסירוב) אנא, אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ.
יהורם:
אין מנוס ואין מפלט. נשקי לו פן אנשקנו אנוכי. (צחוק).
קולות:
קבלי את פניו! נשקי לו! (שולמית מחבקת את איתן, והם מתנשקים. המולה כללית. הקהל סופק כפיים ושר:)
מה יפית ומה נעמת
האהבה בתענוגים.
עמינדב:
(ניגש אל הזוג. מרים את ידו הימנית ומשתרר שקט) ועתה, ילדי, ברכת אלוהים תחול על ראשכם (הזוג מרכינים ראש ועמינדב שם את שתי ידיו עליהם) רבות השתעשענו, אף מראות שבענו. הגיע המועד לשאת אמרות בשער. (אל איתן) איתן, בני: איתן אתה ואיתן מושבך, בחור כארזים, השמע קולך בעוז ואמור נא לעין השמש ולעין כל ישרי לבב: מה חפצך בישראל?
איתן:
חפצי ורצוני לקנות ממך את בתך, את יחידתך, את השולמית אשר אהבתי, לקניין עולם, לצמיתות, ולעשות עמה כדרך איש ואשה, כדרך כל בית ישראל.
עמינדב:
(אל שולמית) ואת, בתי, התאבי לכת עמו ולשרתו ככל אשר יצווה לך?
שולמית:
כרצונך, אבי, כן יקום וכן יהיה.
עמינדב:
(אל איתן) ומה תתן במחיר הבת?
איתן:
אין עמדי אך לב תמים ורוח נאמן, וזאת המשאת (מוסר לעמינדב צמיד זהב, העובר מיד ליד. נשמעות קריאות התפעלות. לבסוף מוסרים את הצמיד לכלה וזו עונדת אותו).
עמינדב:
ומי יערב לנו כי כנים דברייך?
אחד הבחורים:
אני אערבנו בכל מאודי וזה האות! (מוציא מטפחת, נותן קצה לאיתן וקצה לעמינדב וחוצה באמצע, אחר מוסר קצה לכלה וחוצה. אחר למחותנים וחוצה.)
עמינדב:
ברוכים תהיו, בני, לפני אלוהי ישראל.
הקהל:
ברוך ה' אלוהי ישראל לעולם ועד.
עמינדב:
דור שלשים ורבעים תראו.
הקהל:
יוסף ה' את שנותיכם כהנה וכהנה.
עמינדב:
(אל איתן) ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה.
הקהל:
ויהיה זרעך כחול אשר על שפת הים.
עמינדב:
(אל שולמית) ואת בתי, תהי לאלפי רבבה.
הקהל:
ויירש זרעך את שער אויביו. (עמינדב מוזג כוס יין ומגיש תחילה לחתן, אחר לכלה, ואחר למחותנים. אחד המחותנים מוזג יין לשאר המסובים ומחלק להם מלא חופנים מגדנות).
יסכה:
(מתנפלת על צוארי בתה, בנשיקות ובבכי) בתי היקרה, יחידתי, ברה ליולדתך, את אמך את נוטשת, אל נא תשכחי את בית מולדתך, את בית אמך, אל תשכחיני.
שולמית:
(מתייפחת אף היא) אם אשכחך אמי תשכח ימיני. לא אשכחך אמי לעולמים. (המחותנים מפרידים ביניהם).
יהורם:
מה הבכי ומה הנהי? לא עת קינים והגה כיום. רב לכן, רב. תם ונשלם! תחי הכלה, יחי החתן! (קולות: יחי, יחי!) בואו, אנשי שיבה, הבה נצא במחול. (הזקנים והזקנות יוצאים במחול, מחנה מול מחנה. נשמע קול המכרזת:)
המכרזת:
הנכבדים בישראל והרמים ביהודה! קול התור נשמע בארצנו והגפנים סמדר נתנו ריחם. עורה הנבל וכינור, קום בחור ושא מזמור, כי עת דודים הגיע (הנשים מסיימות את ההכרזה בקולות עידוד. לפתע נשמעת קריאת טירוף מאחורי הפרגוד. הקהל זוקף את אוזניו והריקוד נפסק. הקריאה נשנית, הולכת ומתגברת, הולכת וקרבה. עכסה מתפרצת בשצף קצף על שפתותיה.)
עכסה:
א… ששון חמדתם לכם… משתה נעורים… קוץ ודרדר בראש שמחתכם… א… את עכסה הזקנה שכחתם… אותי לא קראתם… מפני עכסה הידענית דמיתם להתחמק… מחנק לצואריכם…
עמינדב:
עכסה, אלוהים עמך, איש לא זמם לפגוע בך. שבי, אכלי ושתי כאוות נפשך.
עכסה:
לא, עמינדב! איחרת את המועד. ועתה לא ביין ארוה חכי כי אם בדם… דם… את דמכם אתם… את דם כולכם.
עמינדב:
אנא, עכסה, אל תפרי את שמחתנו.
עכסה:
שמחה? חא, חא, חא!… בוקה, מבוקה ומבולקה! צרה ואיד ביום מועד!
איתן:
גשי הלאה, מכשפה ארורה! (קולות נשים: אל נא, איתן תתגרה בה, כי פגיעתה רעה).
עכסה:
א… גם אתם בחוגגים?… רועה עני נודד… משתין בקיר:… עוד מעט ודמך יותז אל חגוי סלע, אותו ילקקו כל שועלי הגיא, אי… אי…
הבחורים:
הלאה, הלאה! (הם דוחפים אותה בחזקה ומגרשים אותה).
איתן:
למה חרדתם? חרדת שווא היא. לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. במחול נצא! (קולות הסכמה ועידוד מכל צד. הכל יוצאים במחול ההופך לאט לאט למין אורגיה של ריקוד. מרחוק נשמעת תרועת חצוצרה. תחילה אין שם לב אליה, אך התרועה הולכת ומתגברת, הולכת וקרבה. הריקוד נפסק לאטו, והקהל זוקף את אוזניו בציפייה מתוחה. מופיע זעון בראש חיילים).
עמינדב:
(אל זעון) ברוך תהיה, נשיא המלך ומעוזו. על כי באת אלינו, אנא, עשה חסד עמנו וקח חבל בשמחתנו.
זעון:
לא שעת לצון לפניך! הט אוזניך ושמע! בשם המלך שלמה אני מצווה עליך למסור לנו את השולמית, למען תכלא בחדרי הרמוניו.
עמינדב:
חלילה לך, זעון, לעשות נבלה בישראל. לא יעשה כן בעמנו. הן הנערה הזאת נשואה כיום לדודה לעין זקני הקריה. שור במו עיניך! הנה האפיריון והנה כבוד החופה!
זעון:
לא אדע מאום! אתה את השולמית מסור בין אמר ודברים, כה ציווה המלך.
יסכה:
(מורטת את שערה ומתפרצת) אויה לי! מה זה דמיתם לעשות? למה תגזלו את כבשת הרש? הן אחת היא לי השולמית, אחת לאמה, יפה כחמה, ברה כלבנה, אחת לאמה, ברה ליולדתה! אויה לי!… (הנשים מייללות וצווחות עמה).
איתן:
הסו! (משתרר שקט) שמע, זעון! במשתה נעורים זה אני המלך! אני ולא אחר! לא אמסור את נחלתי לאיש!
זעון:
(אל חייליו) מורד מלך הוא! אסרוהו בכבלים! (החיילים ניגשים לאסור את איתן, אך הלה שולף את חרבו ומכה על ראש החייל הניגש אליו בראשונה והנופל שדוד. שאר החיילים מתנפלים עליו בחרבותיהם).
דישון:
בחורים! למה תתמהמהו? חיש, אל החרב, בעד כבוד אחותנו! (מתלקחת מערכה כללית ובה נופל איתן הרוג. שולמית מתנפלת על גווייתו ואינה מרפה).
זעון:
(מראה על שולמית) חיילים, קחוה! (החיילים מתנכלים לקשור את ידי שולמית, אך זו מתאבקת עמם, מצליחה להוציא פגיון מחגורת אחד החיילים ובקריאה " אני לדודי ודודי לי" היא דוקרת את עצמה ונופלת גוססת. היא מתקרבת אל איתן, לוקחת את ידו ומנשקת. אחר לוחצת את ידו אל חזה, למקום הפצע).
שולמית:
עזה כמוות אהבה… רשפיה אשפי אש… שלהבתיה… מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה… אם יתן איש… את… (הולכת וגוועת) כל… הון… בי… תו… בעד… האהבה… (יושבת.לוחצת את יד איתן בחזקה… אוספת את שארית כוחותיה וקוראת בקול) בוז יבוזו לו!
(נופלת מתה. הכל עומדים נדהמים, בראשים מורכנים).
מסך
תמונה ח' 🔗
(סיום)
(חדר המלך. שלמה יושב על כסאו ומתנמנם. במבוא עומד זקיף וחרבו שלופה בידו. שלמה מתעורר, סומך את ראשן בידיו ועל פניו הבעה של קדרות וייאוש).
שלמה:
(נד בראשו ונאנח בכבדות) הכל הבלים, הכל הבל. (רואה את זן-אחילוד עומד במבוא כמהסס) מה לך, בן-אחילוד?
בן-אחילוד:
(מגילה בידו) האקרא באוזני אדוני ספר שלוח מאת אדורם אשר על המס? מסובב הוא בערים בין העם והניצבים, וטוב לשמוע מה בפיו.
שלמה:
קרא.
**בן-אחילוד: **
(קורא)… “לאחר השבח הרב ששמעתי בפי העם והניצבים על המלך שלמה ועל כל מעשיו הנשגבים עוד עלי להוסיף כי הגיע לאוזני שיחם של כמה מתושבי הפרזות – והם הרוב – ולר מחכמה ידברו כי אם מסכלותם כי רבה. בפיהם על כבד המסים יתלוננו ועל משכבם במרד בן-נבט יהגו. (שלמה מראה תנועה של חוסר-סבלנות והמזכיר מפסיק. אחר דממת-מה הוא אומר כמהסס) לו צו המלך ניתן לי ועקרתים משרשם לפי סדר שמות ראשיהם אשר בידיי"…
שלמה:
(בזעף) הרף, הרף!
בן-אחילוד:
(כעבור שהות-מה) האוכל להשמיע באוזני אדוני את אשר עם לבבי?
שלמה:
(בבוז) מה יוסיפו לי מיליך? ידעתיכם!… כולכם חבר בוגדים וחנפים אשר שתו ידם עם העבר המתפרץ בן-נבט הזה, בן בנם של כל הנבטים האוילים הנבערים מדעת, אלה השרצים הזוחלים המטפסים על שברי קיר וגדר למען קעקע את נזר המלכות אשר נטעתי, את ירושלים תפארת הארצות ועמה כל מושבות ישראל החוסים בצלה… (כובש את פניו).
בן-אחילוד:
(זוחל ונוגע בכנף בגדו של שלמה) אדוני ומלכי. עבדך הנאמן אני. אל תשים דופי בי.
שלמה:
מה לך?
בן-אחילוד:
האדבר?
שלמה:
(בבוז) כלה חציך, מהר.
בן-אחילוד:
גונח העם… רובץ תחת משאו… כבדים מסיו עד לאין נשוא.
שלמה:
העם?! מי הוא העם? ומי עשה אותו לעם אם לא דוד אבי ואנוכי? הוא אשר אמרתי: הבל הבלים, הכל הבל. אין לפלל לשחר הודיה מפי כסילים. מי היו המה לפני מלכי? חבר נקלים נודדים העורקים מדבר ציה, הנבהלים לקול עלה נידף, ובמחלות עפר וכפים ישכנו מפחד צר פן יריע עלימו על גנב, ואני ודוד אבי בנינו להם בית, נטענו להם כרם, יצרנו להם מלוכה מנוחה ונחלה, מלוכה אשר בפניה גויים יחתו, ממלכות תבל ארחות-כבודה אלי ישלחון מקצוי כוש ושבא, ועמי מה יאמר? כבד המס… זה הבלו משחר עד ערב, רק לזלול ולסבוא ולטרוף טרף: מה לו ארץ ומה לו מלכות?
בן-אחילוד:
(בהיסוס-מה) הסוסים, אלוהי הנוכרים… והנשים… הם הם אשר בעוכריו… לא יתנו דמי לעם…
שלמה:
(מנענע בראשו) אלוהי נוכרים, סוסים, נשים… הוי, בן-אחילוד, בן-אחילוד! אף אתה בשם חכם-מלכות תקרא. סוסים, נשים… הכי למעני כל הכבודה הזאת? הן למען הרם קרן עמי בגויים הרביתי כל אלה, למען ידעו עמי הארצות כי אכן היה מלך בישורון! אוילים! בוערים! את זנב סוסי תראו, את שבל פלגשי תחזו ואת הוד מלכותי לא תשורו בעיניכם המסונוורות?
בן-אחילוד:
(נופל על פניו) אדוני ומלכי! צדקת… מאד צדקת… אך למען המלכות אבקשה… חוסה… הקל את עולך מעל העם, פן תחרב המלכות… למען ציון וירושלים… חוסה… למען המלכות… (בוכה).
שלמה:
(נוגע בכתפו) קום, עבדי הנאמן. שובה למקומך. אל תדאג ליום אחרון. הכל על מקומו יבוא בשלום (בן-אחילוד שב למקומו בזחילה. נשמעת המולה רבה מאחורי המבוא).
הזקיף:
(משתחווה) המלך שלמה לעולם יחי. זעון בשער.
שלמה:
אמור לו כי אשורנו ממחרת הבוקר.
הזקיף:
לא יאבה לכת. מראהו דחוף וכולו מבוהל.
שלמה:
הכניסהו. (זעון נכנס. כולו פצוע, בגדיו קרועים, ונופל לרגלי המלך). מה קרה לך? למה נזעקת הלום?
זעון:
דבקה לשוני לחכי. המלך שלמה לעולם יחי! אין מילים בפי.
שלמה:
הבו לו צנצנת יין! חיש מהרה! (זעון בולע את היין המוגש לו ונאנח) ועתה? ההוטב לך בעבור האדום הזה?
זעון:
לא ימצא טוב לנפשי כי אם המות.
שלמה:
אם לא תחיש את דברך ימצאך המוות במקום. טוב או רע דבר!
זעון:
כרצונך, אדוני המלך. עשיתי את מצוותך. שמרתי את פקודתך. לא נגרע דבר. אך איתן ואנשיו, וגם בני עמינדב, התקוממו נגדנו! הרגנו את איתן, ואף הנערה קיפדה את פתיל חייה במו ידיה.
שלמה:
הנערה? מי היא?
זעון:
השולמית.
שלמה:
איזו שולמית?
זעון:
בת עמינדב, ראש הנוטרים לכרמי המלך, את אשר פקדת עליי לאמר: אם ברצון תביאנה ואם בכוח תביאנה.
שלמה:
המ… אך מה לי ולכל אלה?
זעון:
אבל אנשי בעל-המון הרגו כמה מעבדיך, אכן הרגנו בהם די, אף כלאנו מהם לעשרות, ועתה באתי לשאול את פי המלך, מה יעשה בהם?
שלמה:
לך, לך מפה, לחיים ולשלום. את המתים קבור ולחיים קרא דרור. כה ציווה מלך.
זעון:
כדברך, אדוני המלך, כן יהיה. (נעלם).
שלמה:
(עולה ויושב על כסא ושב להתנמנם. אחר מתעורר ופונה אל בן-אחילוד) מזכיר, כתוב בחרט אנוש (המזכיר מוציא מגילה ומתכונן לכתיבה). הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר (חוזר ומתנמנם. המזכיר מסתכל בו מבלי גרוע עין. שלמה מתעורר ומוסיף) הבל הבלים, הכל הבל! (המזכיר חוזר אחריו תוך כדי כתיבה). הבל הבלים, הכל הבל!
מסך
סוף