בַּחֲצֵרִי בִּצְפַת יֵשׁ שִׂיחַ שֶׁל וְרָדִים,
רַק פַּעַם רְאִיתִיו פּוֹרֵחַ בְּסִיוָן:
וַרְדִּינִיּוֹת אֵין־קֵץ שׁוֹפְעוֹת, שׁוֹפְכוֹת זִיוָן
וּמְשַׁכְּרוֹת יוֹתֵר מִמֹּר וּמִנְּרָדִים.
הֵן הִתְפָּרְצוּ הַחוּצָה מַחְרוֹזוֹת־בַּדִּים,
רֵיחָן הַטּוֹב יָצָא הַרְחֵק־הַרְחֵק סְבִיבָן,
בְּכָל הָרְחוֹב כֻּלּוֹ הוֹדִיעַ אֶת טִיבָן –
מֵעֵבֶר לַחוֹמָה קְטָפוּן הַיְלָדִים.
אַךְ בְּשִׁבְתִּי בִּצְפַת בְּאָב וּבֶאֱלוּל,
זֶה שִׂיחַ־הַוְּרָדִים בִּכְמִישָׁתוֹ כָּלוּל:
צִפְּתָה לִי הַפְּרִיחָה, עֲדֵי פָנְתָה לָלֶכֶת,
כִּי דֶרֶךְ כֹּל וָכֹל לַחְדּוֹל וְלַחֲלוֹף.
עַתָּה כָּל יוֹם וָיוֹם אַךְ אֶעֱמֹל לִגְרוֹף
בְּמַטְאֲטֵא זְרָדִים עֲלֵי וְרָדִים, שַׁלֶּכֶת.
צפת, תשי"ד