לוגו
הרוכל האיטלקי
מיקום ביצירה:
0%

קולו הצרוד נשמע כקול פעמון שבור מתוך רעש הגפת בעל תריסין ושאון צעקות החנוונים והרוכלות, המוכרים, המפצירים והקונים המסרבים, ברחבה אשר בעיר ב-גי, בעצם יום השוק.

הוא עמד בצל סוכה, ואולי עוד פחות מסוכה: לחי וקורה ומין מחצלת, ולפניו שולחן, ועל השולחן כלים שונים, “שכיות החמדה” שהוא מזכה בהן את הבריות, והימים ימי סוף התקופה, כשיחתן של בריות: שלהי דהילולא, אחרית “הסיזון”, ואז עמלים הרוכלים בכל עוז למכור את שארית סחורתם, את השחולת.

והוא עומד ונוהם כארי יגע, מתוך קופת צעצועי אפע אשר לו, במבטא מוזר ומגוחך, אשר בו יבטאו האיטלקים את השפה האשכנזית: סורו, אתיו הנה, אדונים גבירות, פה שער המצבה למעשי יוצר ולפעלי-חרשים, מערכה גדולה מהמערכה הפאריזית, חפצים מתנוססים כלבנת הספיר, צמידים יקרים מעולפי אבני יהלום ואקדח, אבני שוהם גדולות כבוהן-יד, כפתורים, נזמים, רצפת תשבץ, מאזאיק!!

והאיש גבוה ורחב הכתפות, פניו תפוחים, ועורם שחום, זקנו מגולח ושפמו עב ושופע, עיניו שחורות והבטתו חדה כשיפוד ושפתותיו מרחישות ודובבות בלי הרף, על ראשו כיפה קטנה ומעוכה, ועל צווארו תלה שֵיר – והוא מ“שכיות החמדה” שהנהו מוכר – וכולו כרוז אחד, כולו צועק ומפרכס – “רוכל איטלקי”!

והוא יודע את עיתו ומכיר את מקומו וייבן, כי אם לא יצעק – אז יצלול כעופרת במים האדירים האלה; בלוע יבלענו השוק, ולא ייוודע כי בא אל קרבו.

כי לא בשל הכפתורים והאלמוגים ורצפת התשבץ האיטלקית כל השוק הזה בב-גי, כי אם בשל סחורה אחרת, סחורת מדינה, מעשי יד הפועלים והאיכרים והאיכרות, שהשתבחה בהם ארץ בלגיא, בשביל השזורים העשויים לא מעשה מכונה כי אם מעשה ידי אדם.

ו“הרוכל האיטלקי” חותר בכל תחבולותיו ובכל מרמת חינו לצוד צייד: עלמה יפה כלבנה ועדינה כחבצלת! קני נא את המחט היקר הזה בעד בחירך, חצי חינם! – כאלה וכאלה הוא קורא ועיניו משקרות מסביב.

ואנחנו הולכים לשוק ההוא לקנות שזורים. לקנות או לעמוד על המיקח. היום הראשון והיום הששי ימי השוק המה, ואז יוצאים, “יושבי מנוחות שאננות ומשכנות מבטחים” הרוחצים בים, והנשים לפניהן – הנשים, אשר בעצתן תנחינה אותנו מישור, הנשים המבינות, בעלות הטעם, היודעות להבחין בין מעשה מכונה ומעשה אדם.

אך פרא-בודד-לו ייבדל מן המחנה, ומדי ילכו עדרים עדרים כעלות השחר לשוק, עיניו תקדמנה אשמורות לבדו על חוף הים ולשיח לבדו עם הזקן ההוא, אשר לסיפוריו אין קץ.

אחרי מיאון וסירוב משכוני גם אני. פה מעשה בראשית: הים, ויש אשר הוא עשוי תלמים תלמים, ויש אשר הוא מרודד, ושם, כמהלך עשרה רגעים, שוק, תל של נמלים, שוקקות, משקרות, עוסקות, גם מחוכמות מאד.

ואלך גם אני לבקש שזורים ואמצא אלמוגים, כי צוד צדני “הרוכל האיטלקי” כציפור. עברתי לפני האיצטבא אשר לו: מא-זא-יק! רגע אחד עמדתי ואפול בידיו. הוא השיגני בין המצרים. הבטתי רגע על רצפת התשבץ אשר הוא מוכר. הסחורה נמבזה ונמס, קלוש ורפה כעשב “אל תגע בי”. – מה מחיר הכפתור הזה? – אני נגעתי בכפתור וירעשו הסיפים. מקור הדבר נפתח. כאשר עיניך תחזינה מישרים – החל “הרוכל האיטלקי” לטייל ארוכות – אין ערוך לכפתור הזה בכל הארצות ובכל העמים. אם חבל זה יפול לך בנעימים, אז יתקנאו בך באי שער עירך, כל יושבי ארצך, כל יושבי תבל. הוא יהיה כחותם על לבך. שורה נא את האבנים האלה איך צורפו, איך התלכדו ולא התפרדו ומה נאווה שלל הצבעים ומה חברבר ומה מתוק האור לעינים, זה כברוק ברק וזה כשרף מעופף… מה מחיר הכפתור? – הוספתי לשאול. מחירו לא ייערך. לא אדרוש מידך את כל מחירו, אך חלק אחד ממנו. כי גם כה גם כה אישמט. אתה תתן לי חמישים פראנק…

ואשיב אותו שתי מילים: שבעה פראנק. הלא כן, איטלקית תדבר? אמנם לא נאווה לאנוש כערכך להתל באיש אשר את שפתו תשמע. דבר נא אלי בשפת אמת ולא בשפת לעג. ועוד הפעם החל להבטיח ולהישבע ולהתפאר ולהפציר. זרם מליצה השטיף עלי, ולקץ השיבותיו שנית את שתי המילים: שבעה פראנק.

בהפנותי שכמי ללכת החל להעתיר עלי דבריו בנוסח אחר, נוסח של צער ויגון עמוק: האמנם תאמר להרסני ממעמדי? בידך אפקיד רוחי ונפשי, אל נא תעש עמי כלה, כן תרבץ בי אָלה כאשר נאמנים דברי, כי לא אוכל למכור לך את המחט גם במחיר חמשים פראנק, אך למענך אעשה זאת, וגרעתי מהמחיר עוד חמשה פראנק.

ו“החברה” אשר עליה נלוויתי לקנות את השזורים התענגה על הפגישה הזאת ועל תשובתי הקצרה והמוחלטת: שבעה פראנק.

ואנו מתהלכים פעם בפעם לרוח היום בשוק ההוא, ותשובתי: שבעה פראנק היתה למשל, כי בכל פעם ארב “הרוכל האיטלקי” על כל הליכותי לשמור את עקבי, ובכל פעם הכביר עלי במילים, ויהי הוא פותח והולך וכבר גרע עד עשרים פראנק, ואני באחת: שבעה פראנק. ולא נגמר המיקח יען כי חדלתי לצאת לשוק אך אמור אמרו לי הנשים, אשר לא חדלו ללכת שמה, כי שאל “האיטלקי” לשמי ולבית מלוני, ואומר: אין זאת כי אם בוא יבוא הלום הרוכל המסתולל בכזביו ודרש ממני שבעה פראנק בעד הכפתור רצוף האבנים הצבועות, שייפא וסומקא, שאיננו שווה גם המחצית.

וילכו הימים הלוך וקצור והנשים הלוך וחסור, גם בתי המשתה נסגרו והתענוגות חדלו, וישארו אך “עשרה אחרונים” – והים!

ובראש השנה התלקטנו למניין להתפלל. בעל בית המזון הכשר היה בעל שחרית, והשוחט המתנדב – בעל מוסף, ומנגן אחד – בעל תוקע. מניין קטן ומנומר מאוד.

וכשנקראתי לעלות לתורה ואעל ואחכה שם עד אשר יכלה בעל העליה שלפני את עניניו, כי האריך השמש לטפל בו ולברך ברכת מי שבירך אותו ואת אשר לו, ברכה ברכה לכל נפש, והוא שואל אותו בכל פעם: כמה, והנודר לוחש לו בקול צרוד ובמבטא זר, ואז נגע אלי הקול הזה והמבטא הזה כמו נודעו לי מכבר, ואתבונן אל המברך, והנה… “הרוכל האיטלקי”.

והוא נודר חמשה חמשה פראנק בעד אביו, בעד אשתו, בעד ילדיו.

ואושט לו את ימיני. ויראני ויכירני וצחוק חדווה נראה על שפתיו.

“הרוכל האיטלקי!” גם בחלום לא שיער לבי, כי זה הוא יהודי אשר יבוא להתפלל ואשר יעלה לתורה ואשר ידור חמשה חמשה פראנק לדברי צדקה.

ואתבונן עוד הפעם אל “הרוכל האיטלקי”. גם עתה היו פניו תפוחים ועורם חום ועיניו שחורות ודוקרות. אך על ראשו מגבעה הגונה ועל שכמו טלית של משי ובידיו סידור של תפילה עם העתקה איטאלקית: “יום טוב”. ואגרופו אשר הושיט לי היה כאגרופו של עוג מלך הבשן.

כמתביישים היינו איש בפני חבירו, ולא דברנו דבר זולת זה.

ובצום גדליה בא אלי עבד בית המלון ויודיעני כי איש אחד, גדול, עב, בעל פנים תפוחים, מבקש לבוא אלי.

אמרתי בלבי: כלה ונחרצה; הוא בא לגבות שבעה פראנק בעד הכפתור אשר בו יזכני. הוא שב להיות את אשר היה אז בימי השוק, וביד אכזריה יקרע את וילון השירה והיופי, שכבר החל להתרקם מסביב לו, בעת אשר ראיתיו מתפלל ומברך ונודר.

קיבלתי את פניו בכבוד, כמו לא אזכור את השוק, אך את המניין. והוא הוציא מצלחתו את כפתור התשבץ…

וייחל לדבר… וקולו לא היה עתה צרוד, אך רך ונעים מאד, ויאמר:

לא בתור רוכל באתי אליך. נשאר קומץ סחורה. התקופה לא היתה טובה, אך בעבודה רבה הנני מוצא די סיפוקי. לי הורים זקנים, ואשה וילד – בויניציאה, ומעוני שם ב“גיתו-ווקיא”. שם יש לנו חמשה בתי כנסיות, ופה אין אף אחד. חרפה תשבר לב יהודי למראה מניין כזה בקרן זווית. נחוץ הדבר לאסוף מעט כסף לשכור פה בית קבוע לתפילה. כעת יש אורחים מעטים, אבל בכל שנה יבואו, ואם נאסוף בכל שנה, ונקבץ תוכן הכסף במשך שנות מספר. אין פה עדה, אך נמסור את הכסף לאחד האנשים הנאמנים בעיר הקרובה. הרם נא את תרומתך גם אתה בעד הכפתור הזה – לבית הכנסת העתיד להיבנות.

– שונא מתנות אנכי – השיבותי – את הכפתור אקנה מידך במחיר אשר תשית עלי, ולבניין בית הכנסת אתן לבד.

לא, למכור לא באתי, כי אך בשוק אני מוכר, ועל הפתחים אינני מחזר. ביני לבינך אגיד לך, כי הכפתור איננו שווה הרבה. אך לוא גם לקחתי הרבה במחירו לא העשרתי, כי כאלה וכאלה יישברו, יכלו, יאבדו, ומכל רכולתנו נמצא אך לחם צר ומים לחץ. קחה את הכפתור למזכרת ותנה את נדבתך. מעולם לא נתתי “נדבה” בשמחה כשמחתי אז. “רוכל איטלקי” בתור עסקן במצוות לבנות בית כנסת בעיר חוף הים בבלגיא, מניין של יהודים מלוקטים כאלה מן הארצות השונות, מן השווקים ומן האומנויות, זאת היא מאזאיק, זה מעשה תשבץ חי.

ואם יש טיפוסים כאלה גם בעמים אחרים – לא אדע.

*

ואם באחד הימים, באחת השנים, יעמוד על תילו בית-תפילה ליהודים בעיר ב–רגי הידעו האנשים אז כי “רוכל איטלקי” וסופר עברי מארץ הצפון היו מן הראשונים לירות את אבן הפינה, ואיך לא הכירו שני האנשים האלה, ואיך לקץ, מצאו איש את רעהו?