זאבי מים / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
לכבוד יום-טוב קנו דגים חיים. בתוך קערה גדולה של זכוכית ירוקה, ממוּלאה מים, מוּטלים שני זאבי-מים גדולים, ומעט הלאה מהם, בתוך קערת-חמר שחורה, מוטלים שבּוטים קטנים.
כל החבורה הזאת לא מן הים היא באה, אך אף-על-פי-כן מתוך אגם רחב-ידים, וצר להם בתוך הקערה.
השבּוּטים המסכנים הקטנים שבתוך קערת-החמר השחורה כבר מזמן ידעו על מציאותה! הם מוטלים כבר כשעה ויותר על-פי השעון והם חושבים, איזה מין כלא הוא זה שנכלאו בו! ופנאי לחשוב יש להם! עד שתאחר הטבחת מן השוק ותביא כל-טוב לצרכי יום-טוב, אפשר שתעבור עוד שעה מרובה! ואפשר שעד אותה שעה עוד יגיע שבּוּט אל השׂכל האמיתי!
אך זאבי-המים שבתוך קערת הזכוכית אינם מרגישים בקירותיה, הם מסתערים כל פעם בכוח גדול ופוגעים בראשיהם בזכוכית הקשה! זאבי-מים יש להם ראשים של ברזל אך מוחות קהים! כל אחד משני הגבורים התפוסים נחבל מאה פעמים בכל נקודה מן הקערה, עד שעלה בדעתם לחשוב, שהם סגורים מכל הצדדים!
כבר הם מרגישים את הקיר, אך עיניהם החלושות, עינים של זאבי-מים, עדיין אינן רואות אותו!… הזכוכית ירוקה, והיא דומה דמיון גמור למים שבאגם… ואף-על-פי-כן אין יכולין לצאת!
– כשוּף הוא! – אומר זאב-מים אחד לחברו.
– כשוּף! – מודה השני. – מחר עתידה להיות מכירה פּומבּית של דגי-רקק, באו המתחרים שלנו וכישפו אותנו…
דבר זה עשה בלא ספק סרטן, או גם צפרדע!
***
עדיין לא עבר זמן מרובה, משעה שהמכמורת הוציאה אותם מתוך המים… כשהוצאו אל האויר, מיד התעלפו! וכשחזרה אליהם רוחם – כבר נמצאו סגורים ומסוגרים בתוך חבית.
– כמה הקדים היום לרדת הלילה! – העירו אותה שעה שניהם יחדיו. בחבית צר היה המקום, ואין לפנות לכאן או לכאן. והמים הספיקו בדוחק כדי נשימה. מן ההתעלפות הקודמת והנשימה הרעה שלאחריה נתנמנמו שניהם. הם חלמו על כל דבר שבעולם, ואפילו על יריד, תיאטרון ובּאַלעֶ"ט, רק חבית לא הראה להם מלאך השינה…
הם לא שמעו לא פתיחת החבית ולא הרעש בשוק! הם לא נתנו דעתם על רעידתה של כף המאזנים, שעליה התחבטו בשעה שמוכרת-הדגים עמדה על המקח עם הטבחת… לא שמעו, כיצד הלשון החדה הקריאה להם את הודוּי!
תרדמה עמוקה עוד יותר נפלה עליהם אצל הטבחת בתוך הסל. הם נתעוררו רק בקערה, תחת הזרם של מים צוננים. שעה ארוכה חבטו שלא ברצונם את ראשיהם בדופן הקערה, ועכשיו רק הם מעלים את המחשבה על כשוּף שנתכשפו…
– מה נעשׂה? – שואל אחד את חברו.
השבּוּטים יודעים שהם יושבים בכלא… הם יודעים גם, שהיה איזה לילה ארוך, והם נתעוררו בתוך קערה. בוַדאי – מהרהרים הם – הכניס לנו מישהו שטרי בּאַנק מזוייפים. הדבר יתברר – מהרהרים הם – צריך עם מישהו לדבּר דבּור של כובד ראש ושׂכל-הישר!
הם מקרטעים קרטוּע מועט כלפי-מעלה, רואים את זאבי-המים, ומיד הם נופלים לאחוריהם, ספק חיים ספק מתים.
– הם יזללו אותנו! – מרעידים הם, ונרגעו במקצת רק לאחר שעלה בדעתם, כי זאבי-המים בוַדאי גם הם כלואים בתפיסה…
– הם הם בוַדאי – אומר שבּוּט אחד לחברו – אותם שעשׂו סחורה בשטרות-באַנק מזוייפים!
– כן – משיב השני – אבל מהם אפשר, אף-על-פי-כן, שתבוא הישועה! הם לא ישתקו… ויוציאו אותנו יחדיו, בעזרת השם.
– והם יראו אותנו, וגם… יבלעו אותנו (ואף זה בעזרת השם)!
ומחמת זהירות נלחצו בצדיהם היטב היטב אל קרקעית הקערה.
על הרצפה עמד סל בצלים.
– אילו לקחנו את הפּוֹדראַ"ד 1והיינו מנקים את דגי הרקק, היינו מקבלים אותות-הצטיינות של זהב ממין זה – סובר זאב-מים אחד.
– עוד עומדים אנו, אם ירצה השם, לקבל, – משיב השני; אמנם כשוּף הוא זה, אבל…
– אבל מה?
– יש עצה לדבר!
– אמנם, בושה היא… אבל… מוכרח אני לומר לך… צריכין – להתפלל… ממלמל הוא ואומר – זוהי התרופה הטובה ביותר כנגד כשוּף!
– להתפלל?! אפשר!
ושני זאבי-המים נזכרים, שלא התפללו זה שנים רבות… אין הם זוכרים אפילו מלה אחת.
– אשרי… פותח אחד.
– אשרי… חוזר השני אחריו, ודי! לא מלה אחת יותר!
– הוֹ, כמה אני רוצה להתפלל! – נאנח בקול הראשון.
– אף אני, – מודה ומתוַדה השני, – שהרי סוף כל סוף גם אנחנו הרי אין אנו אלא דגים!
- - - - -
נפתחת דלת בקיר ושני ראשים מופיעים בחלל. אחד ראש-גבר יבש ומיובש והשני ראש-אשה…
– הוֹ! – שמח ראש-הגבר, – יהיה חג שׂמח! זאבי-מים… שבּוּטים… כל טוב.
– אלא מה! שלחתי גם להביא עוד בשׂר!
– זוגתי המחוכמת! – מחייך ראש-הגבר.
– נוֹ! נוֹ! רק בלא זה…
והראשים נעלמים.
- - - - -
– שומע אתה – אומר זאב-מים אחד – ישנם שבּוּטים גם-כן!
– להם טוב יותר!
– במה?
– ראשית, הם אין להם כאן פּודראַדי"ן, והם חפשיים כצפרי-דרור; והשנית, הם יודעים להתחבט… אילו התחבטו חבּוּט אחד כראוי, מיד היו מגיעים חזרה הביתה אל הנהר.
– באמת?
–ואפשר שמשם היתה יוצאת ובאה טובה גם לנו; המתן, ננַסה נא!
– שבּוּטים! – קורא ומכריז זאב-המים. שני השבּוּטים צפו פתאום ועלו למעלה ושירבבו את ראשיהם מעל לשולי הקערה.
זאב-המים שירבב עצמו כנגדם – –
– לא טוב, אחַי! – אומר הוא.
– לא טוב – משיבים השבּוּטים.
– מר מאד?
– מר כמות!
– מעטים המים?
– אוֹי, מעטים!
– ומסריחים?
– עפּוּש!
– קשה לחיות כאן?
– אי אפשר!
– צריך לחזור הביתה אל הנהר?
– כן… צריך!
– הרי שכחנו לגמרי טעמו של הנהר!
– שכחנו!
– חטא הוא!
– חטא לא יכופר!
– הנה ונכה לעצמנו על-חטא!
זאבי-המים מלטפים כרסיהם בקלות-בקלות אל שולי הקערה; והשבּוּטים מטיחים ראשיהם בכל כוח אל דופן הקערה, עד כדי כך שקול הטחתם עולה ומהדהד!
– צריך להתחבט חבּוּט הגון, ולקפוץ הביתה, – מוסיף ואומר זאב-המים.
– לקפוץ!
– ובכן!
זאב-המים מפקד, והשבּוּטים קפצו מתוך הקערה ונפלו על הרצפה… והם מוטלים ספק חיים ספק מתים.
– לא ידעתי כלל, – אומר זאב-המים השני, – שאתה בעל-דבּרן כזה. הרי דבש וחלב תחת לשונך!
השבּוּטים בינתים נאנחים – –
–זוזו קדימה! – מוסיף ומפקד השבּוּט הראשון.
השבּוּטים קופצים עוד קפיצה קטנה.
– אוֹי! – נאנחים הם, – עדיין אין רואים אפילו את הנהר, והעצמות דואבות, ואויר לנשימה חסר…
– זוזו הלאה! אספו את שארית כוחכם! כבר לא רחוק! קפצו עוד קפיצה אחת!
אך השבּוּטים אינם שומעים עוד.
- - - - -
השבּוּטים גוססים על הרצפה, וזאבי-המים מתעצמים בוכּוּח; שניהם מודים, שבקפיצה הראויה לשמה מגיעין בחזרה אל הנהר; אלא שאחד אומר, שלשם כך דרושים דגים אחרים, לא שבּוּטים פחותים, שיכולים לקפוץ רק בתוך המים, ושאין יכולים לעמוד ולהתקיים כמה שעות בלא נשימה ובלא אכילה, שלכך דרושים – דגים חשמליים!
והשני סובר, שדוקא ודוקא שבּוּטים! אלא שצריכים הרבה, הרבה שבּוּטים! ואם 100,000 יקפצו, יגיע אחד מהם, ולאחר שאחד מהם יגיע – הוֹ, הוֹ!
-
קבּלנוּת. ↩