לוגו
מי אנוכי?
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הוא רץ אנה ואנה בבית-המדרש הריק.

פתאום עמד וישאל את עצמו:

– מי אנוכי? רבונו-של-עולם, מי אנוכי?

– מי אנוכי? בני אדם קוראים לי בריל חנטשי’ס, רצונם לאמר, בריל בנה של חנטשי, אבל האומנם באמת בריל חנטשי’ס אני? הלא זה שמי ולא אנוכי. הבית שיגור בו הרב נקרא בשם “תחת הדג” ואני – בריל חנטשי’ס, ו“תחת הדג” אינו הבית, ובריל חנטשי’ס אינו אני…

– בכאן יודעים אותי, הכול יודעים אותי, הכול יודעים מי הוא בריל חנטשי’ס; אבל בחוץ-לארץ, למשל, באמריקה, אם יעמוד שם איש בבית המדרש, ויקרא לפתע-פתאום: בריל חנטשי’ס, הידע איש אל מי הוא מתכון?

– שאני הכא. בכאן כל השומע יצחק, יניע ראש, יעוות פנים, יקרוץ עין – הכול יודעים. אחד אומר הבטלן, משנהו: המשוגע, השלישי יעלה על לבו איזה דבר מגונה אחר, הרביעי יזכור, כי נקראתי בשם דודי המת, להקים את שמו, ועל כן שמי בריל… אחת היא חוה, אשר תאנח לזכר שמי. יודעת היא, כי יתום נעזב אנוכי – –

– אבל באמריקה, במקום שאין איש יודע את אמי חנטשי, הסוחרת בבצלים, את בריל החקרן – דודי, אחי אמי, ששם אינם יודעים שבריל חנטשי’ס הוא המשוגע, הבטלן, היתום ואפשר גם החקרן, – היעשׂה שם שמי איזה רושם? לא יעשה!

– הלא יודע אני, מי אנוכי! הלא בעצמי אמרתי: היתום, הבטלן, המשוגע ואולי גם החקרן…

– וכי לא משוגע אני? היעמוד אדם בריא ויחקור מי הוא? אדם הוא אדם, אני ושמי בריל חנטשי’ס! לו הייתי בית, אפשר שהיו קוראים לי: “תחת הדג”, לו הייתי אסיר במהפכת, אז היה לי טלאי על הכתף ומספר על הטלאי, ונקראתי במספרי: השלושה-עשׂר, השמונה-עשׂר… לוא היה אבי המפרנס והמכלכל, ולא בטלן סמוך על שולחן זוגתו, אז היו קוראים לי בריל שמריל’ס ולא בריל חנטשי’ס… אמת, שקשה לבטא: בריל שמריל’ס, אבל ההכרח לא יגונה, ותפארת הקריאה אינו כלום – אדם ושמו! ואולי לא היו מרבים אז לשׂיח ולדבר בי.

– אבל איך שיהיה, איך שהייתי נקרא, אדם הייתי ואדם הנני…

– כן, אדם אני! מלבד זה גם משוגע, גם בטלן, בטלן נורא – כמה ילדים מתיתמים ואין אחד מהם גר בבית-המדרש! האיני יכול לעבוד עבודה, לחטוב עצים, לשרת, להיות ציר לשולחים, לאכול לחם בזיעת אפי ולא לחם זרים, ללבוש בגדים ולא בלואי-סחבות נתונות – הלא אז לא היה לי גם פנאי לחשוב מי אנוכי!

– ולמה לי לדעת מי אנוכי? אם אינני יודע מי הם בגדי! של מי הם? הסחבות מעשׂר כתפות, והחוטים של חוה, תחיה, היא יודעת לתפור, תחת ידה הקרעים מתאחים, לולא חוה, כי אז עירום ועריה הייתי כאדם הראשון בשעתו.

– רבונו-של-עולם! היש עוד משוגע ובטלן כמוני? כמה נערים, כמה בחורים היו בכאן, ואני נותרתי לבדי ומבני-גילי אין אחד אתי. שמריל היה לסוחר, לסוחר-עצים, וכבר פשט גם את הרגל; חיים –לנושׂא סבל, כמדומה לי, שהוא חולה קצת; יונה מחזיק בית-מרזח… וכולם נשאו נשים, הולידו בנים ובנות. ויש מהם שגירשו את נשותיהם ונשׂאו נשים שנית ושלישית. אבל כולם בעלי-בתים, בעלי ענינים ומסחרים מתעסקים בישובו של עולם. עסוקים, טרודים ומטורפים, ואין להם אף רגע פנאי לעמוד ולשאול: “מי אנוכי?”

– כולם היו לאנשים, לבני-אדם, ואני? כמו שאני יהודי, שאינני בן-אדם!

– כמו שאני יהודי… כו, אני יהודי, אבל כל בני העיר יהודים הם, ולא רק אנוכי… חצים – גברים, גם אני גבר… כן, זכר אני, אף כי – מי יודע! אבל – הלא נקבה אינני! ואם כן, הנני בן-אדם, זכר, יהודי – –

– אבל, אל תונה את עצמך, בריל! הנך בן-אדם, זכר, יהודי, יתום, משוגע ובטלן, אך כל זה, סרח עודף לך ולא אתה בעצמך. אתה יכול להיות בן-אדם או חיה רעה, יהודי או נכרי, זכר או נקבה, אבל מה אתה בעצמך? הלא רבים הם בני-האדם, הזכרים, היתומים, אולי גם הבטלנים והמשוגעים. אם לא בכאן – בערים אחרות, בחוץ-לארץ, באמריקה – ואתה רק אחד מהם, אבל מי אתה?

– אין זה, כי אם נכנסת בי רוח שטות, איזה דבּוק של חקרן שומם… בנשמתי כרוך איזה זה, נשמה נכריה לי, אדם אחר לגמרי, והוא שואל אותי: מי אתה?

– – בלתי ספק! אדם יודע את עצמו ואינו שואל על עצמו, ואנוכי השוטה אמרתי, שאני החושב, אני השואל, והא ראיה שטעיתי, שבימים שאיני צם, שאני אוכל לשׂובע, כגון ביום השני והחמישי ובשבתות ומועדים, כשאני סמוך על שולחן בעלי-בתים, כשאני שׂבע באמת, ויש לי כוח, אין זה הזר שבקרבי שליט עלי, ואינו מכניע אותי תחתיו, ואינו מטריד אותי בשאלותיו – שוכב הוא שם למעצבה וגם קולו לא יישמע – –

– ואמנם, החקירה נותנת, שאין אדם חוקר ודורש את עצמו, שאין אדם מתבונן אל עצמו… היתכן? האוכל לצאת מקרבי, לעבור ממני הצדה ולהתבונן משם אל עצמי, “אני-הוא” יביט על “הוא-אני”…

– בריל שוטה, הגע בעצמך…

פתאום הרגיש, כי מוחו מתחמם יותר מדי, וירץ אל הכיור, ויקלח מים על ראשו, אחרי כן הוציא מצד התנור איזו סחבה ויקשור לראשו.

– עתה תתרוצצנה המחשבות בנקל… עוד הפעם – אני חפץ לדעת, מי אני! אני חפץ לראות את עצמי; לאן אביט? למעלה או למטה? ימין או שׂמאל? הלא אני בקרבי ולא מחוצה לי! ואם אעלה אל ארון-הקודש, אהיה שם כולי, ולא אשאיר ממני מאומה למטה! ואם ארד, ארד כולי, מכף רגל ועד ראש – איך אראה את עצמי?

– אבל מי בקרבי? מי יושב בקרבי ושואל? מי כרוך בקרבי פנימה ומסתולל בי? ומי יודע, אם יושב שם אחד? אולי יושבים שם שנים שלושה, או יותר, והם יושבים שם, ומתוַכּחים, וטוענים זה עם זה, ומתנגחים זה בזה!

– הס! מעשׂה שהיה אני זוכר! אז רעב הייתי, רעב מאד, כשלושה ימים לא אכלתי, כן הוא, ועמדתי בבית השמש… ולבדי הייתי בחדרו, לא היה איש אתי, השמש הלך לו לעסקיו וגם השמשית הלכה לה, ובקשה ממני לשמור את ביתה… ואני שמרתי. על השולחן היו מונחות עוגות, עוגות שמנות, מטעמי השמשית, עוגות בלתי מנויות… העוגות מונחות ואני רעב; אני רעב, ורירי נוזל בלי הפוגה… אז שלח אחד מהם, מהיושבים בקרבי, את ידי הימנית, לקחה עוגה, והשני קרא: אסור! ותעמוד היד מקחת, כי לא ידעה היד בקול מי לשמוע! ויתרוצצו השנים! זה מוצא אלפי היתרים: מי הגיד לך ששומר חינם אתה, שלא על מנת לקבל שׂכר? השמשית בעצמה, לא תרע עינה בך, אם תקח… “לא תגנוב” לא-תעשׂה, “וחי בהם” עשׂה, ובשעת פיקוח-נפש עשׂה דוחה לא-תעשׂה! ואם אינך רוצה – קח לך בהשאלה, כשתרויח תשלם. והשני אוטם את אזניו משמוע, והוא באחת: אסור, אסור, אסור! והריר מהפה נוזל, והיד נטויה באויה, עד שבאה השמשית ונפסקה המחלוקת.

– והא ראיה, שהיתה מחלוקת, שהתאבקו בי, בקרב נשמתי, שאחרי כך הייתי עיף ויגע כאחר וכּוח עם יונה העיקש, החפץ להוכיח לי, שהגאון, זכרונו לברכה, יושב בשער גן-עדן ואין לו רשות ליכנס לשם, משום שהתגרה בחסידים – בהמה בצורת אדם! אבל אחרי כל וכוח עמו, הנני עיף ויגע, וגם אז בבוא השמשית, כבר כלה כוחי וזיעה קרה כיסתה אותי כולי, עד שנבעתה השמשית השאלה: מה היה לך, בריל? הלא טובים ויפים ממך מובילים לקבורה! ונתנה לי עוגה להשיב נפשי.

– וכך קרה לי ביום הפּורים העבר, כשנשׂאתי את המנות מהגבירה אל הרב; גם אז נמלא פי מים וידי רעדו… אך לא לקחתי, לא שלחתי יד במגדנות. אחד זולל וסובא היה בי, חשקה נפשו לקחת, והשני – איש נאמן וירא שמים, אמר: “לאו”!

– הרי שנים! הבריות אומרות: יצר-הטוב ויצר-הרע, יהי כן. אבל סוף סוף, אני בעצמי – דירה נאה או מגונה, ושני שכנים גרים בי, שם האחד: יצר-הטוב, לשני קוראים יצר-הרע, עוד הפעם שמות; אבל מי הם, מי אנוכי? וכמה הם? הלא לפעמים מתגוררים בי יותר משנים ויותר משלושה! פעם אחת עמדתי כשעה שלימה, מבלי נוע, מבלי דעת מה לעשׂות? סביב שתו עלי, כל בני בית-המדרש, ילדים, בחורים ובעלי בתים, והתבוננו בי בצחוק ומנוד-ראש, ואני לא ידעתי מה לעשׂות… זוכר אני היטב מה היה אז. בחצר בית-הכנסת היו חוטבי-עצים ואמרתי: הבה, אלך גם אני ואנסה את כוחי לחטוב, וחפצתי ללכת, ופתאום שמעתי, שמספר אחד לרעהו שמסיקים היום את המרחץ, והנני רוצה לשוב על עקבי, ולקחת מארוני את החבילה של זרדין וללכת אל המרחץ; ובאותו הרגע מספר זרח המלמד ליענקיל החתול, שבעל-העקדה דרש הפלא ופלא על פרשת השבוע, ותיכף ומיד משתוקק אני לדעת את העניין, אשר מצא חן בעיני זרח המלמד, ומתאווה לגשת אל ארון-הספרים אשר במזרח, ולקחת משם את בעל-העקדה. ועל כן עמדתי בלי נוע, כי שלושה נצים ומריבים היו בקרבי. אחד קורא: לך לחטוב עצים, השני – מהרה אל המרחץ, הלא מלוכלך אתה, והשלישי מושך אותי אל בעל-העקדה.

– ואם כן – שלושה גרים בקרבי: בלן, בעל-עקדה וחוטב-עצים. ואת כולם, את שלושתם יחד, הניס לפתע פתאום הרביעי, אשר הזכירני, כי לא התפללתי עוד תפילת מנחה, ובקולו שמעתי, ואתנועע ואתפלל… ובאמת גם הם לא נסו. בשעת התפילה הטרידו אותי, בשעת השמונה-עשׂרה, כשסגרתי את עיני, עפו לפני באויר גזרי עצים, חבילה של זרדין ודפים שלמים של העקדה…

– כללו של דבר, אני בעצמי איני כלום, אפס אני… אני בעצמי איני חי; אני בעצמי איני יכול לקום בבוקר מעל הספסל; בעמדי, אינני יכול לעשׂות איזה דבר, ובלכתי – אינני יכול להתיצב או לשבת ולנוח; אני בעצמי גולם אני, גולם בלי נשמה, ואך נשמות זרים, ומי יודע כמה נשמות זרים, מצחקות בקרבי, מסתוללות בי, ומטות אותי לחפצן…

– ואולי אין נשמה בקרבי כלל, ואך להסובב אותי יש נשמות, אלפי נשמות, רבואות נשמות, ואותן הנשמות מזהירות, מזריעות אור, מוציאות מקרבן קרני נוֹגה, ארוכות וחדות, והקרנים הללו נכנסות לקרבי ומתקשרות, ומסתבכות, ומתקלעות בקרבי, ורועדות ומרצדות בי ובקרבי, והן מחיות אותי לשעות, לרגעים, ומצווֹת לנוע, ללכת, לעמוד, לעשׂות או לחדול, ואני בעצמי איני כלום…

– ומי הוא איפוא החושב בקרבי? מי הוא בעל המחשבות? הגם הוא לא אני?

– אני הקן והוא הצפור! היונה…

– חה, חה, חה! בּריל חנטשי’ס הוא צפור, בריל חנטשי’ס הוא יונה… דוד המלך עליו השלום אומר “יחידתי”, ולי אלפי יחידות…

                                                                                                 ***

אל בית-המדרש בא זאב הסוחר.

בריל חנטשי’ס ראהו ויט הצדה, ויחבא בפינה.

זאב הסוחר נגש אל הקיר וירחץ את ידיו, ונגבן בכנף בגדו, ויוצא ספר מן הארון, וישב ויען בו.

בריל חנטשי’ס אינו גורע את עינו ממנו מרחוק, ושואל ומשיב לעצמו:

– מי הוא?

– זאב הסוחר!

הוא מורט את לחיו; התשובה אינה מספקת.

– בהמה, חמור, זאב הסוחר הוא כמו בריל חנטשי’ס; זה שמו. אבל מי הוא? אחד הוא, שנים או שלושה? כמה צפורים בכלוב הגדול הזה? האם הנך מבין את השאלה, שוטה, גס ועם-הארץ?

והוא מהדק את הסחבה לראשו ומעמיק חקר:

– נעלה הוא מעל כל ספק, כי בזה הרגע זאב הסוחר אחד הוא, אחד הוא, למדן הוא, צולל באיזו סוגיא, בלי ספק במסכת נדרים, ואינו רואה אותי, ואינו שומע אותי… כן, אחד הוא, למדן הוא. “קונם – קונח – קונס” הוא, “לשון שבדו חכמים” הוא – ואחרי-כן? אחרי-כן יצא זאב הסוחר לשוק, יונה את הבריוֹת באיפה ואיפה, במטבעות פסולוֹת, באסימונים – והיה לגנב! ואחרי כן? ילך הביתה, ויתקוטט באשתו חוה, ויכּנה הכה ופצוע – ויהיה לגזלן! וחוה זו, עלובה ואינה עולבת, שׂה לגזיזה ולטביחה, שׂה ביד גזלן, בכף רוצח…

– בריל שוטה – הרואה אתה אותו? הלא שׂה תמים הוא, פרק של נדרים! ואתה, בריל שוטה, חפץ לדבר על לבי, כי אותו השׂה, אותו התם, ירא-השמים, הלומד בכוָנה – הוא הגזלן, הוא הרוצח! אותי לא תונה, בריל שוטה! הבט אל מראהו, הלא איש תם הוא עתה! הלא עיניו מפיקות תום, חסד ורחמים…

– אני, בריל שוטה, אומר לך, ששלושה הם, שלושה בגוף אחד; יש זאב תמים, יושב ועוסק בתורה, מתחמם בזיו השכינה, ומתקשר בנשמת הר“ן… והוא יזכה וילמד בגן-עדן עם שאר צדיקי ישראל, והקב”ה בכבודו ובעצמו יפרש להם סודות התורה… ויש זאב שני, זאב גנב וחטפן, זאב מונה ומרמה הבריות, וזה, כשיעלה לשם, יחטוף מכל הבא בידו, משור הבר, מהלויתן ומן היין המשומר, וישׂים בכליו, אם אך יהיו לו כלים… ויש עוד זאב שלישי, זאב אכזרי, זאב ערבות, זאב מכּה את חוה האומללה…

– הוי, חוה חוה!

בעיניו נראו דמעות, ראשו נפל על חזהו.

– אומללה היא… היא מבקשת עזר ממני… בלילה, בחלום, תבוא אלי ותתאונן, ותתחנן לעזור לה… לא בפיה היא מבקשת; בת ישׂראל לא תוציא, חס ושלום, הגה מפיה אל איש זר, לא תתאונן על בעלה באזני זר… אך היא מתבוננת אלי, מבטה ועיניה מפיקות, מפיקות – –

– רבונו-של עולם! האם מותר לה להביט אלי, להביט על גבר?

– חה, חה, חה! אני הגבר!

– זאב הסוחר גבר הוא, תרקבנה עצמותיו, שׂונאו בנפש אני! הוא מאכילני פעם אחת בשבוע, ובכל זאת אשׂנאנו, כחזיר אשׂנאנו, לו יכולתי לרצחו נפש!

– אך לא את זה, לא את זאב הלמדן ארצח, גם לא את הגנב בשוק… מה לי ולגנב, אין לי עמו שום מגע-ומשׂא, אך את זאב הרוצח האכזר, לו יכולתי לקרוע כדג…

– לו יכולתי! אני בעצמי איני יכול, אני אינני שליט על ידי, אני בעצמי אך קן או כלוב, והכול תלוי ברצון הצפורים, הרצות והשבות, חליפות לרגעים…

– אני בעצמי איני כלום! יש לי סכין חד, חד מאד, חלף הוא הסכין, ואיני נוטל בו את צפורני…

– גם פנס עץ אינני עושׂה לי, חס אני על הסכין, אשר יצליח למלאכה אחרת. אך אני בעצמי אינני יכול! יתן איש צו, תצא בת-קול… תאמר לי איזו בריה שתהיה, ואם גם זרח המלמד, יונה החתול, או בטלן אחר, ועל אחת כמה וכמה, אם תצווה היא, בחלום, בחזיון ליל…לא תפתח פיה לדבּר, לא תשמיע קולה. הלא אשה צנועה ויראת-שמים היא, אך עין תקרוץ, באצבע תתן אות, ואני אבין!

– חה, חה, חה! טעם גן-עדן אטעם, את הסכין אוציא בלאט, אעבירנו פעמים ושלוש על בתי-רגלי, הסכין יברוק, יזריע אור, ואחרי כן, לפתע פתאום, בנשימה אחת – חיק! והנצב אחרי הלהב!…

– ומעים יצאו, ובני-מעים, ודם יזל, דם אדום, דם לרוב!

הוא מעיף עינו על הלומד ואומר בחשאי:

– אל תירא, זאב למדן, לא לך אארוב, אתה למדן מפואר, ואחרי כן – גנב נודע לשם… אני בשביל השלישי מחדד את סכיני, בשביל השלישי…

– הוי, בריל בטלן, לו היית אך רגע לאיש, רגע כמימרא! כי אז נגאלה חוה… אמנם, בכה תבכה חוה, הלא היה תהיה לאלמנה, אך אני אנחמנה! בחלום חזיון לילה אנחמנה ואדבר אל לבה: האין די לך, חוה, בשני בעלים? באחד למדן ומכניס לעולם-הבא, ובשני מרמה את הבריות, ומפרנס אותך בכבוד? ולמה לך השלישי, השודד, הרוצח, האכזרי?

(בקול פחדים) ואולי הוא באמת רק אחד?

– בריל שוטה, הבה נתערב, כי שלושה הוא! ואם חפץ אתה להיוָכח, לראות עין בעין, צא לשוק, ותראה כי בשעה שזה יושב בכאן ולומד תורה, השני נושׂא ונותן בשוק ומשקר ומכזב, ומונה ומרמה… אחרי כן תלך לשם, אל ביתו ותראה את השלישי, את הרוצח…

בתנועה פתאומית קם ממושבו וימהר אל הדלת, ויוציא את המפתח מחור המנעול, ויפתח את הדלת, ויצא, ויסגרנה אחריו.

                                                                                                 ***

ובחמה שפוכה שב.

– נחבא הגנב! מה לו לעשׂות בשוק? אין משׂא-ומתן היום, אין אף אכּר אחד בעיר, יומא דפגרא שלהם, דגלים תלויים… וביתם סגור, גם חוה איננה… הדלת סגורה… ומי יודע? אולי ישנם שניהם שם, ושוכבים הם תחת המיטה. בעד החלון השקפתי וראיתי דברים מעוררים חשד – על הרצפה מתנועעים צללים, הלא דבר הוא!

– חה, חה, חה! וזה הלמדן, לא ידע בצאתי ובבואי! טובע הוא, צולל הוא בתוך הר"ן!

– ואולי איננו לומד כלל? מתחפשׂ הוא, הגנב, מתראה! הבה אנסנו.

והוא קורא בקול:

– זאב!

– מה לך?

– אין דבר.

ואחרי רגע:

– זאב!

– מה חפצך?

– יש לי סכין.

– אשריך וטוב לך.

– החפץ אתה לראותו, זאב?

– לא.

– מדוע לא?

זאב מחשה ושב להביט אל ספרו, ובריל קורא שלישית:

– זאב!

– מה לך? למה תפריעני?

– האם באמת ובתמים אתה לומד, או רק לפנים, למראית-עין?

– ומה לך ולי?

– לי נחוץ לדעת, נחוץ לדעת מאד.

– החרש, משוגע, אל תפריעני.

אחרי רגעי דממה:

– וכמה אתה, זאב?

– השתגע באמת – קרא זאב, ויפן כה וכה. ויסגור את הספר, ויצא את הבית.

– ההיה פה זאב ואני דבּרתי עמו? האני דבּרתי, או אחר בקרבי השתמש בלשוני וישׂוחח אתו? האנוכי הוצאתי את סכיני ואפתחנו?

ומבוכתו גדלה עוד בהתבוננו, כי בית-רגלו נחתך לארכו, ויתקצף.

– הוי, בטלן, בטלן שוטה! חתכת את בית-רגלך ביד וגם לא ידעת. החפץ אתה, שתתן לך חוה בתי-רגלים אחרים, המעט קללות ומהלומות קבּלה בעד הראשונים!

פתאום נכמרו רחמיו על עצמו:

– ולמה אני מתנפל עליך, אומלל, הלא ברור הדבר כשמש בצהרים, כי לא אתה האשם, כי זד יהיר להכעיס יושב בך ומסתולל בך, וקורע את בתי-רגליך, ואתה אינך יודע! הבה אראנו את הזד! המצאה נפלאה!

והוא קורע את הסמרטוט מעל מצחו, ורץ אל הכיור, ומצחצח בו את נחושת-הקלל.

– כבר אני רואה אותך קצת, זד-משוגע! קצת אני רואה, חכּה, חכּה עוד מעט ואראך כולך, את כל פרצופך הטמא, את ראשך – ראש החמור.

ויכרע על ברכיו להתבונן היטב.

– אך מי צחצח את הכיור, אני? הלי יש כוח לעבודה? האם אכלתי היום? ואתמול – הטעמתי טעם תבשיל? וידי מי עשׂו זאת? הלא הכיור מתנוצץ, והיד נחלשה, וזעה קרה תכסה את כל בשׂרי…

ובשובו לעבודתו:

– ישׂחק מי שירצה, אני או צפור, או יונה, יצר-הטוב או יצר-הרע, אך את פרצופו של בּריל הבטלן אני חפץ לראות, אני מוכרח לראות, את בתי-רגליו הוא חותך בזדון… עוד מעט, עוד מעט.

והוא סוגר את עיניו וממהר לשפשף. אחרי רגעים אחדים הוא פותח אותן שנית ורואה.

– אל אלוהים! זהו קלסתר פני! הלא המתים יפים ממני…

– הרואה אַת, חוה, את תואר פני?… וזה תואר פני אחרי קבלי ממך, כפעם בפעם, פת-לחם… ובלעדיך…

– חה, חה, חה! שוטה אני, שוטה? אני מתאונן על פני הדלים, ואינני שׂמח על המציאה שמצאתי – הלא מצאתי את עצמי, את בריל הבטלן והיתום והמשוגע!

– ואולי הוא לא אני?

והוא מתבונן חליפות, פעם בכיור ופעם בעצמו, בכיור הוא רואה את עצמו מחגורתו ולמעלה, ופה – מחגורתו ולמטה. ועל זה עלתה חמתו. חפץ הוא לראות בכיור את בריל הבטלן כולו, עם בתי-רגליו, עם החתך שעשׂה בעצמו בסכינו. והוא כועס על צלמו בכיור:

– בן-בליעל, אם בית-רגלי חתוך גם בית-רגליך חתוך! אי אפשר אחרת! אינני רואה, כי החבאת את רגליך, אבל כן הוא, נכון כנכון היום! חכּה, עוד עין בעין אראה.

וישכב ארצה, וידחוק את רגליו אל הכיור.

– יש לך, יש לך! – קרא כשׂמח לאיד זר ויתגרה בו:

– הוי, בן-כיור, לא טוב אתה ממני.

אך פתאום נפל עליו פחד בבואתו אשר בכיור. רעדה אחזתו ויסגור את עיניו. בשארית כוחו אשר אסף קם ויתרחק אחורנית מן הכיור וצלמו. מתנודד כשכּור, ניגש אל התנור ויקח מלא חפנים עפר מן הארובה, וישפוך על הכיור להכהותו.

– שב שם, בן-כיור, אינני חפץ לראותך עוד! מנוּול אתה יותר ממני, אל תבט החוצה!

ובדברו נשען אל התנור. הוא חש מאד בראשו.

– נפלא הדבר… ראשי כואב; כשאני חושב מחשבות הנני חש בראשי… כשהרוצח מכה את חוה האומללה, לבי כואב, כואב מאד… לפעמים, כמו עתה, ברכי כושלות… לפעמים אני מורט את לחיי ולחיי כואבות… יש לי לחיים למרוט, יש לי ידים ורגלים, יש לי ראש ויש לי לב, ואולי יש לי גם נשמה – הכול יש לי, הכול אני מוצא בקרבי, אך את עצמי אינני מוצא, אני מי אני? הלא אני אינני לא הלחיים, לא הידים ולא הרגלים, לא הלב ולא הראש, ולא הנשמה, הלא כולם שלי הם, ואני מה? אנוכי מי?

– לוּ יכולתי לאבּד את עצמי לדעת ולראות אחרי כן מה יוָתר ממני! מה אהיה בלי הראש והמוח והלב, בלי הידים והרגלים, בלי הסחבות והסמרטוטים הקרועים שעלי, בלי בתי-הרגלים, אשר חתכתי…

– ואולי עוד לנסות באחר? בו – בזאב הסוחר? ובשעה שהוא רוצח?

– לוּ תצוה היא… בקריצת עין, ברמז קל…