לוגו
החנוך
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

בין המון השאלות של קיום ישראל, הבאות תכופות ודחופות באלפי צבאים ורבבו­ֹת צבעים, נפתלת ומסֻלסלת היא ביותר שאלת: מה יעשה ישראל בזמן הזה מצד החנוך? בכל אשר ינסה האיש המאמין בעתידות ישראל להתישן בשנת בטחון ותקוה, תבא שׁאלת החנוך ותדריכהו מנוחה ותטפח על פניו.

ואף הברירה של “שב ואל תעשה”, זאת העצה היעוצה לכל הספקנים איננה ממתקת את חֹמר השאלה "מה נעשה לדור הילוד? אם לא יתוה האב דרך חנוך בנו לפני הכניסו אותו בבריתו של אברהם אבינו וחנוך בתו לפני קראו שמה בישראל. בהשמיעו באזני הרך הנולד ביום הראשון את השפה, שהוא עתיד לקבל בה את תורתו בבית הספר, אשר יבקר בו, יותר משלש וארבע שנים לא יוכל האב האֻמלל לדחות את השאלה הבוערת והחודרת ועליו לדון את בנו דיני נפשות בדין, שאיננו יודע בו עד מה. המעשה הנורא הזה, אשר לא יוכל כל איש להכחיש את אמִתו והיה לנו למליץ טוב אצל כל צרי הלב וקשי העֹרף מימין ומשמאל הנרדמים בתרדמה וממלמלים מתוך שנתם “כל חדש אסור מן התורה”.

ההקדמה הקטנה הזאת, אפשר שתַספיק לרכך את לב הקוֹראים התמימים לבלי להתמרמר עלינו, אם נביע בזה את האמת המרה, כי החנוך הנהוג אצל שלומי אמוני ישראל בארץ ישראל ובגליציה וברוסיה עתיד הוא לגרש את כל בנינו ובנותינו מנחלת ד' להסתפח בעמים זרים ולעבֹד אלהים אחרים, אם לא נחיש לתקנתו בעוד מועד.

אף לו היה סדר הלמוד המקֻבל בידינו זה מאות בשנים לכתחלה מתֻקן כל צרכו והדורות כתקונם ולא נעשתה בהם כל מהפכה, כבר היה החנוך הזה עתה מחֻסר תקון מרֹב ישנו. אין צריך לעסֹק בדברי הימים, למען דעת, כי כל המחזיקים בנושנות אינם כי אם מרמים את עצמם; די לשבת בעמקה של הלכה פעם אחת בכֹבד ראש ובאהבת האמת, למען הכיר, עד כמה הדעות והמשפטים והתהלוכות והמנהגים הולכים ומשתנים שלא מדעת, הולכים ומִתֵּקנים אף ביהדות הפֹלנות “החנוטה” כביכול.

רק באשר כתבו נביאי השקר העומדים ומנבאים לישראל זה ארבעה דורות לחנֻפה ולפריקת עֹל ולתַבלית ולקופיות, עד דגלם את השם “תקנה”, ראו החרדים לקיום תרבותנו הנעלה להם לחובה לדגֹל בשם “האדיקות” ולהלחם בחרף נפש נגד כל תקון, יהיה רע או טוב כי כן הוא דרך העם לשים לב אל השלט החיצון של כל תנועה ולבחון אותה ואל כלל תוצאותיה הטובות הן אם רעות.

 

ב    🔗

ואם ימצא העם, כי שכר התנועה יוצא בנזקה, אז יתעב אותה עם כל סעיפיה ופרטיה; כי “לאכֹל את התָוך ולזרֹק את הקליפה” יבינו רק ר' מאיר וחבריו. המון העם יקרא לפי תומו: “לא מעֻקצך ולא מדבשך” ואת כל חמתו ישפֹך על שֵם התנועה, אף אם השם הנהו אחת הסגֻלות היקרות. כאשר היו פורקי עֹל “למתקנים”, היו החרדים לאדוקים; כאשר הרימו “החפשים” נס ציון, היו היראים לשונאי ציון; וכאשר החלו הקלים להחיות את לשון הקדש, נפרדו החסידים ממנה בזעף.

ואך הם נָסו מהמערכה וידמו בתֻמתם להחזיק בנושן – והחיים עשו את שלהם; “כי מי זה יבוא אחרי המלך” לבטל את חֹק השנוּי אשר נִתַּן בעולם, ורק תחת להטות את השנוים לפי אָפים וטבעם ולסַגלם לפי צרכי הזמן והמקום והענינים, נעזבו למקרים ולהשפעה זרה, להיות ככדור משחק לכל בוצע בצע, ולסוסה, לכל אשר ירצה לרכֹב עליה.

והעזובה הזאת לא נעשתה בשעת שלום ושקט, כי אם בזמן המהפכות הגדולות, אשר סדרי החיים של כל העולם וישראל בכלל שֻנו מן קצה אל הקצה וסדר הלמוד לא היא מתֻקן לכתחלה וכבר צעקו עליו מהר“ל מפר”ג ז“ל ובעל של”ה ז“ל בימיהם במאה הרביעית. ואמת הדבר שאף לולא היתה כל סכנה צפויה לראשנו מצד חנוך זר, כדַי היה להרעיש עולמות עם הגאונים הנזכרים, כי ע”י הפוך הסדר יבלו התלמידים את רֹב זמנם בצפצוף של הבל וריק – ואף כי עתה, אשר בתוך מחננו התחרות של החנוך המסֻדר, אשר מצד צורתו יש בו הרבה מעין תורת החנוך הטבעית של חז"ל: “בן חמש למקרא וכו' " ומצד תכנו הנהו זמרת זרים, אשר ענביה ענבי ראֹש, המשַכרים ביינם הנעים והמר… את המֹחות הבהירים ואת הלבבות הטהורים של זרע בית ישראל, המאבדים את כל המדות הטובות, מוסר, יושר, טהרה, שקידה, חריפות, אמונה וכו' אשר חֻננו בהן בני אברהם יצחק ויעקב… והעם, שאיננו יודע להבחין בין אור וחושך היוצאים ממקום אחד אך זאת היא דרכו להרחיק את הכֹל בקשי עֹרף או לקבל את הכֹל בעינים עצומות; מכיון שראה סוף כל סוף, כי בחנוך הזה ישנם ספרים טובים וקצת למודים שהמצב הכללי שבזמננו מצריכם, וקצת למודים שהלב חומד אותם, מכיון שטעם את טעם החנוך הזר וימתק לחכו – וידבק בו לאהבה והנהו שותה ומו­צה את כוס התרעלה עד שוליו. האבות המחנכים את בניהם על פי החנוך הישראלי הנושן הולכים ומתמעטים ועוד מעט והנה כל המון ישראל מחנך את בניו ע”פ החנוך הארופאי, אם בגופו או בתרגומו העברי.

 

ג    🔗

עכ"פ אין לנו גם עתה כל חנוך ישראלי מקורי המתאים אל זרע אברהם בדור הזה; כי מעט האדוקים מחקים את אבות אבותינו מהמאה השלישית (לאמר: ידַמו לחַקות אותם) והמון החדשים מחַקים את הגוים אשר סביבותיהם.

משני מיני הקופים האלה יצא מין שלישי מרכב משניהם והוא מצוי בארצות הנאורות אשכנז והגר תחת דגל “תורה עם דרך ארץ”. הם מחקים את העם, אשר עליו הם נחשבים, בכל עניני החנוך, שָמים בפי בניהם את שפתו ומלהיבים אותם לגבוריו ולקדושיו ולחכמיו ולמשורריו – ועם זה הם מלמדים אותם אמונה צנומה ויבשה ע"פ קריאת חלקים ידועים מהתורה ותרגומם בלי ידיעת שפתנו וּמורים להם את דת העם, שכבר מת לפי דעתם. מצדם הם הנם צודקים באמת; כי אם יחיה איש ולא ידע את חייו גם הוא חשוב כמת. ואולי ההליכה בעולם התֹהו עוד גרועה מהמות. רֹב דרשות רבניהם סובבות על החלוק, שבין ענינים “אנשים כללים” (לאמר: אשכנזים) ובין ענינים “יהודים פרטים”, כמו לולא היינו גם אנחנו יהודים בכלל אדם.

תורתנו, אשר ידענוה תמיד “לתורת חיים”, היתה אצלם לעוינת וצוררת את החיים והם עמלים בדי ריק לקבֹע גבולים, בין הדת – והדעת, בין האמונה – והתבונה, בין התורה והחיים. כמובן אין הגמדים האלה מעיזים לסתֹר את דברי מוריהם ומאוריהם הגוים בכל עניני החיים והחכמה והאמנות, כמו שאין מעיזים לחלֹק על דברי רבותיהם מהדורות החולפים בעניני תפלה וכַשרות הכירה. במקום ששני הצדדים עוברים את גבולם ופוגעים זה בזה בסתירה מחלטת ימצאו “החרדים” להם מנוס באמת הכפולה של יעק­ֹבי: אמת “דתית” לבד ואמת “מדעית” לבד. ב“מכלל” ישב וידין לפני רבו הגוי בפסוק פלוני, שבלי כל ספק שמשו שני סופרים בכתיבתו והאחד הפסיק את רעהו בתוך הכתיבה ויגזֹל את עטו ממנוּ להשלים הוא את הפסוק ולכן בחציו הראשון שם “הויה” ובסופו שם אלקים – ושב אל בית המדרש של ישראל ולמד אסור אכילת אגוזים בר“ה, מפני, ש”אגוז" בגימטריא “חט” ואם יש לאיש מהם מֹח ישר, שאיננו סופג את התהפוכות האלה, יראה בכל “החרדות” רמאות פשוטה ויפנה לה עֹרף ויקדיח תבשילו ברבים, אם לא ימצא תועלת לנפשו בשנותו פניו ככרום… 1

צר לנוּ מאד להדאיב את הלבבות ולהמריד עלינו את כל המפלגות את המימינים ואת המשמאילים ואף את הבינונים ההולכים לכאורה בשביל הזהב לאחֵד “תורה עם דרך ארץ”.2


  1. במכלל ישֹב וידין לפני רבו וכו‘ "האחד הפסיק את רעהו וכו’ “ ”ויגזל עטו וכו‘ “ ”ושב אל בית המדרש וכו’. השנינה הזאת מכונת כנגד הפרופסורים הטפשים מהגוים האומרים, כי המכונה בשם הויה הנה שונה מהמכונה בשם אלקים וכן הסופר, אשר השתמש בשם הויה בתורה, איננו אחד עם הסופר המשתמש בשם אלקים וסופרים רבים כתבו את תורת משה. ובאשר שני השמות הקדושים נמצאים לרב בפרשה אחת וגם בפסוק אחד וכמו להכעיס את הפרופסורים, נכתבו בפעם הראשונה, אשר השתמשה תורתנו הקדושה בשם הויה שני השמות יחדו “ד' אלקים (בראשית ב‘ ד’) לכן לעג להם המחבר באמרו, כי סופר אחד חטף מהשני את עטו בעמדו בתוך הפסוק והשלימהו אחריו. – המו”ל.  ↩

  2. נדפס בעתון היומי “בת קול” גל‘ ד’, ה‘, ו’, לבוב תרע"ג.  ↩