לוגו
המולדת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

קשה לכתֹב על ענין, אשר לא דבר עוד איש עליו, וקשה מזה לכתֹב על ענין, אשר כבר דברו הכל עליו. מטבע כזאת עוברת לסוחר מיד ליד ומפה לפה, אשר הכל מתוכחים ומפלפלים עליה, כל הדרשנים קושרים לה ציצים ופרחים וכל הסופרים מחיבים או שוללים אותה-היא המולדת, או כאשר יכנוהו החדשים על פי שמה הרומי הלאומיות. ספק גדול, אם ימָצא אף אחד בין הקוראים את המאמר הזה, אשר לא הוציא עוד משפט על הרעיון הזה לטובה או לרעה; בעיני כֻלם אהיה כטוחן קמח טחון בראותם על מה יסבו דברי; ובכל זה מה רחוקים הם רֻבם ככֻלם מתת דין וחשבון לנפשם על הרגש הזה, אשר כל כך יחרדו לקראתו או נגדו. הן ידוע, כי הקשה בהכרות הוא להכיר את עצמו; ולכן כאשר ייקר ויקדש או ימָאס וישָׂנא רגש בעיני איש, כאשר יוסיף להיות עצם מעצמו ורוח מרוחו או ההפך, כן יפלא להשיגו ולבֹא עד תכליתו. “עקב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו”. אם ירצה איש ממנו לחדֹר אל נפשו פנימה ולשמֹע את שפת רעהו, אך זאת העצה היעוצה, להרחיק לשעה מהמיַת המלחמה החזקה בין הלאומיים והמתבוללים ולבדוק את שיג המולדת לא על פי הרצון החם והשואף, כי אם על פי המציאות בהגיון קר ויבש.

המולדת או הלאֻמיות שמה מעיד עליה, שהיא קרבת האיש ויחסו אל הלֹאֹם, אשר נולד בו. אבל לא רק מתנגדי הרעיון. כי-אם גם אוהביו חלוקים הרבה בעצם היחס הזה: לפי דעת רבים עקרו בדמיון התכונות הנפשיות והמדות, אשר לכל אישי האֻמה ולפי דעת אחרים בדמיון מעשיהם ומנהגיהם; יש דנים בו חובה, להִדֵּמות כל פרט ופרט לכל הלאֹם ויש רואים בו הויה, אשר לא נוכל לשנותה, אף אם נתאמץ בכל כֹּחנו, ולא רק ביחס האיש אל עמו, כי-אם גם בגדר הלאֹם בעצמו רבו הדעות: יש תולים אותו בארץ ויש בשפה וספרות. יש בגזע ויש בדברי הימים יש במדינה ויש במדינוּת, יש במוסר ויש בדת. וכל שטה מהשטות הרבות מזֻינת בטענותיה וראיותיה מהעמים והזמנים המתאימים אליה והמחלֹקת פתלתֹלת ומסֻכסכת עד אין קץ. אם נתיצב בצד ונשמע את הדחיות, אשר ידחו בעלי שטה אחת את סברות מתנגדיהם, נַסכים אתם בלבנו; ואך בשובם מהשלילה אל החיוב, להבנות על חרבות השטה הדחויה, נפקפק גם בשטתם. בעלי הממש ממלאים פיהם צחוק על אנשי הרוח, הרוצים להכיר מולדת איש על פי תכונות נפשו; לפי דעתם עלינו לקבֹע הלכות פסוקות בתורת הנפש לעמים ולבדֹק את עמקי לב כל איש, למען דעת מאיזה עם הוא; ואחרי כל החקירה והדרישה, אם נמצא, כי הצרפתי העומד לפנינו קר רוח והאשכנזי אשר בצדו חם המזג, נדון על פי חכמתנו, שהשטה מָחלפת: האשכנזי צרפתי והצרפתי אשכנזי. אבל גם על פי המעשים והחיים החיצונים לא להבדיל בין שני האנשים האלה ולא בין שני העמים, אשר יצאו מהם. גם אצלם וגם אצל כל עמי ארפה האכרים עובדים בשדה והאמנים בבית בכל ימות השבוע וביום הראשון מתאספים בבֹקר לבמות וביום לבתי משתה לשתות ולרקד והעשירים שותים יין או שכר גם בחֹל והולכים בערב לבית החזיון או לבית נגינה, מגדלים כלבים ומשחקים בקלפים וקוראים ספורי עגבים ושולחים את בניהם לבית הספר, אשר תקנום בעלי “האנושיות” (הומניסמוס) האיטלים לפני ארבע מאות שנה. ומנינים אחדים בהם עוסקים במדע המשֻתף לכל עמי ארפה. האין זאת צורת החיים החיצוניים לכל עמי ארֹפה? טבע הנפשות ואֹפי החיים אינם איפֹא אפילו סימנים שאינם מֻבהקים להבחין על ידיהם בין עם לעם. נסורה נא לראות את הקנינים הפרטיים אשר לעם ועם. הנכבד בכֻלם הוא הארץ; ואך אם נמצא איש מאיזה עם בארץ נכריה, האם אבדה כבר מולדתו? חלקי עמים כאלה ישנם בכל הארצות במדה מרֻבה והם עדי חיים על מציאותם. אף אחרי אשר סרה כבר מעל ראשו רשות המדינה, אשר יצא ממנה, יֵחָשֵב על עמו. בני ניו-יורק האסופים ממאות עמים לא פסקו מהיות בנים לעמיהם, גם אחרי אשר היו לאזרחים “במדינות הברית” ומרבית העמים אשר אין להם לא ארץ ולא מדינה, הנוכל לכחש במציאותם? הבחנם נלחמים עמי אסטריא זה בזה באין הרף? אבל לא רק העמים הצועקים אשר יש להם למצער מדינוּת מיֻחדת, אם לא מדינה, כי אם גם העמים, הנִלוים על עמים אחרים גם במדינוּת, מרגישים דם חי בעורקיהם. יהודי אוסטריא היו יהודים גם לפני יום ההפגנה בעשרה בטבת תרס"ו. והשפה מלבד רבוי המִדברים וחלופיהם מדור אל דור בעם אחד, גם שפת הכתב ידועה רק למשכילים משתנה לרֹב ויש גם תקופות גדולות וארֻכות לעמים, אשר ישתמשו בהן משכילים בשפות הכתב של עמים אחרים, ותקופות אחדות, שאין בהן שפת הכתב כל עקר. הלאֻמיים הנלהבים לעם ועם דורשים דרשות יפות בבנין שפתם ורואים בה את “נשמת עמים” – והלֵשָנים1 הבקיאים יודעים, שֶחֻקי הלשון תלוים בכלי הדבור אשר לאדם, שולטים בכל השפות באין פדות. אם כה בשפה, שהיא לכאורה קנין פרטי לכל עם, בספרות אשר נראה בחוש לֶכתה מעם לעם, על אחת כמה וכמה. הספרות היפה והמדעית אחת היא לכל עמי ארֹפה ורק את קלי האמנה וקצרי הראות יוכלי נביאי הלאֻמיות לפתות בפטומי מלים “שהספרות היא ראי טהור לנשמת העם”. היש עוד צֹרך להראות, שמוסר ודת אינם מבדילים בין עם לעם? כי מצד אחד שוים בהם עמים רבים ומצד אחר שונים בהם גם חלקי עם אחד. והגזע, איך נוכל לעשות ממנו עקר, אם אין אף עם אחד בן גזע טהור בעולם; כי גם ישראל, הטהור בגזעו לפי ערך מכל העמים, כבר קבל אל תוכו את הגבעונים והאדומים והכוזרים, מלבד הגרים הפרטיים מגוים רבים. ויחוּד דברי הימים לעם, זאת היא רק מליצה ריקה, אשר בדו הלאֻמים מלבם; ובאמת דברי הימים אינם כי אם שוק העמים, אשר יתחברו בו כל עמי הארץ וממנו יפרדו.

אם נוסיף להסתכל עוד מעט ומצאנו, גזע אחד לכל עמי התבל, ומשפה אחת יצאו כל אלפי השפות, הנפרדות לכתחלה רק מעט אשה מאחותה ומתרחקות הלאה מדור אל דור על פי חֻקי הלשון הנוהגים בכֻלן. וכדור הארץ אחד בלא קץ וגבול וכל הגבולים בין ארץ לארץ ובין מדינה למדינה נעשו בחמס וגזל, בחרב ובדם, והדת הטבעית משֻתפת לכל באי עולם והדתות העשויות יצאו גם הם מאנשים אחדים ותעבֹרנה מגוי אל גוי באין מעצֹר והמוסר אחד לכל מין האדם, (להזיק – חטא ולהטיב – מצוה) וחלוק רק במדרגתו בין עם לעם ועוד יותר בין איש לאיש. מלבד זאת אין הלאֻמים וצורותיהם הוים כי אם נהיים: עם הולך ועם בא, מדינה אובדת ומדינה נוסדת, ארץ נחרבת וארץ נושבת, שפה מתה ואחרת קמה תחתיה ולו היה הלאֹם עצם קים לעד, לא היה מקום למחלֹקת בין לאֻמיים ומתבוללים בעם מן העמים, כי “אין מחלֹקת במציאות” כהגיון הבריא של פוסקי ישראל. בהגיענו אל ההכרה הזאת, כי לא אמת בפי הרואים במולדת הויה שרירה וקַימת ועלינו לנסות אחרי שטת החובה, תתלבט השאלה מעצמה, מי ומה יטיל חובה על הפרט להִדּמות אל הכלל? בעקרי החיים והתרבות, בחכמה ומלאכת מחשבת, דת ומוסר, ירגיש כל איש בלבו את החובה לשום לו למופת את הטוב ואת הישר, את היפה ואת הנשגב בכל מקום שהוא, אף בקצוי ארץ, לעקֹר משׂרש את הרע, אשר ימצא באבותיו ובעמו, ולפַתח הלאה את הטוב, אשר ימצא בהם. כן דורשים וכן מקימים אנשי הרוח אשר לכל העמים; ואף נביאינו ע“ה וחכמינו ז”ל, אשר התאמצו בכל עוז לעורר בישראל אהבת מולדתו, לא נמנעו מלגגות בכל עת מצֹא את המדות הרעות שבישראל ומלשכֹּח את הטוב אשר מחוץ למחננו; והמלך הצדיק חזקיה הזהיר באגרוּתיו את עמו: “אל תהיו כאבותיכם וכאחיכם, אשר מעלו בד' אלקי אבותיכם”. מחֻקים ומנהגים חיצונים אמנם נרגיש בלבנו את הנטיה ללכת בדרכי אבותינו, ועלינו להודות, כי מנהגי אבות נחוצים לקיום האֻמה כמזון לקיום האדם. ואך כאשר יתחלפו במשך זמן מה כל חלקי הגוף בחלקי המזון המתעכל יום יום, כן יתחלפו במשך הדורות כל המנהגים החיצונים והשפה בכלל והעם לא ירגיש ולכן לא יתנכר לאבות אבותיו לפני מאות ואלפים בשנים ויצַירם בדמיונו בצורתו הוא. ורק אם תבֹא פתאום מהפכה גדולה בתוך העם מן החוץ ותשנה את צורתו פעם אחת, אז יתנכר ללאֻמו ויחשבהו כמת; אם הוא בעל טעם ורגש, יספֹד לו ויבכהו, למען הפיג את צערו, לשוב וללבֹש לבנים ולראות חיים בעם זר, אשר בטל בו או אשר התערב בו ויהיו שניהם לעם תערובת חדש. פעֻלה כזאת פעלה תנודת העמים בצרוף הדת החדשה על עמי דרום ארפֹה ומערבה באחרית ימי קדם ולדאבוננו ולבשתנו גם ההשכלה החדשה לפני מאה שנה על חלק מסֻיָם מעמנו במערב. המקוננים באשכנז עשו אז מספד תמרורים לכל ישראל הגוסס לעיניהם ובזה שגו אמנם שגיאה גדולה, כי “בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה”. אבל סוף כל סוף קשה, אם סמנים מֻבהקים המבדילים בין עם לעם אֵין ובתוכן החיים לדברי הכֹל “התבלות” צודקת נגד הלאֻמיות וצורת החיים גם היא משתנה לאט לאט, למה זה ילחם עָם בעד קיומו? אם עם הרומים מת, הן האזרחים הרומים לא מתו חשוכי בנים, ובניהם, אשר התערבו בגרמנים וקֶלטים, הם האיטלקים והצרפתים והספרדים ועוד ועולם כמנהגו נוהג. ולא עוד אלא שהחרופים והגדופים על פלוני הפושע בעמו ואלמוני הבוגד במולדתו נראים לרֹב כסותרים זה לזה ומחוסרי יסוד: אם יקום איש בבולגריה ויפתה את אחיו הבולגרים לעזֹב את שפתם ואת מולדתם ולהיות עם אחד עם הסרבים שכניהם וקרוביהם, ידינוהו כבוגד בעמו: ואם יקום איש בהנָבר ויפתה את אחיו ההנָברים להפרד מאשכנזֵי הדרום ולהיות עם לעצמו ולהחזיק בשפתם גם בכתב, ידינוהו גם הוא כבוגד בעמו. אי שמים, האין ההנָברים רחוקים בשפתם ומנהגיהם ודתם מהבאירים שבעתים ממרחק הבולגרים מהסרבים? אמת, ששבטי האשכנזים, עם היותם שונים הרבה בדת ובתכונת הנפש, במִדברים ובמנהגים, נהנים הרבה מחבורם לעם אחד בהגנם זה על זה ובהיות כל פרי התרבות הרוחנית והגשמית הנולד באחת הזויות באשכנז לקנין כל העם. ואך אם הכנוס טוב מן הפזור, אולי טוב היה לשוב אל המצב הטבעי, בטרם נפרדו העמים למשפחותיהם, ולעקֹר את הגבולות, אשר בין עם לעם ובין לשון ללשון ולהפֹך את כל מין האדם לעם אחד ושפה אחת.

רעיון חבור כל העמים לעם אחד לא מוזר הוא לנו; כֻלנו נדע, כי כל נביאינו הקדושים ע"ה נשאו את נפשם אל היום הגדול והנשׁגב הזה ואל הרעיון הזה נגיע גם אנחנו על פי סקירה כוללת בדברי ימי העמים והחקירה חפשית ממשפטים קדומים וצרכים זמניים. לכאורה מכלל הן אתה שומע לאו ואם התבלות צדקה-הלאֻמיות חטא, ואך לבנו יזעק חמס על מתבוללי עמנו ואנחנו נרגיש עמֹק, כי רגשנו זה איננו בא מהצד הרע שבנו, כי אם ממקור אהבת האדם ואצילות הנפש. את המעשים הלאֻמיים אשר לעמים אחרים נלַוה ברגשים שונים: במלחמת האשכנזים והטשֶכים באוסטריה נשחק לשניהם, בבלותם את כחם ואת זמנם בהבלים; במלחמת הרוטנים והפֹלנים בגליציא נצדיק בלבנו את הרוטנים; במלחמת האשכנזים והפֹלנים בפוזן נצדיק את הפֹלנים. בנתחנו את רגשותינו אלה לנתחיהם, נמצא, כי לא השפה והמנהגים החיצונים, אשר יצטינו בהם פֹלני פוזן ורוטני גליציא, יגעו אל לבנו. כי אם חֻפשם הנולד אתם וחפציהם הכלכליים, אשר יגזלו מהם העריצים בשם התרבות הפֹלנית פה והתרבות האשכנזית שם. השפה איננה התכלית לא ללוחצים ולא לנלחצים, כי אם לאלה שבט נוגש וּלאלה דגל החרות. תחת הדגל הזה יתאספוּ כל הנדכאים להגן איש על אחיו ולהלחם יחד בכח רב במעניהם. השפה איננה הלבוש האחד המיַחד את הנדכאים בין המושלים. לרוב יושבים הנדכאים בחלק ארץ מיֻחד ונבדלים גם בגזעם, לפעמים הם מצֻינים בבגדיהם ולפעמים נבדלים גם בדתם. ככל אשר ירבו האותות אשר יכירו בהם הכנענים איש את אחיו ויקרבו זה אל זה בלבם, כן יחזקו וכן יאמצו נגד אויביהם. הדבר הזה מביא חבה יתרה בלב העם לקניניו הגשמים ועוד יותר לקניניו הרוּחנים כגֹדל כחם. המון העם ולרֹב גם ראשי החיל אינם יודעים את תכלית מחלֻקתם; הם מדמים שהסמנים המבדילים בינם ובין מושליהם, הם הם תכלית מלחמתם, ובאמת אינם כי אם המכשירים להגן על ידיהם על חיותם וכלכלתם. ואמנם רק במחשבה ישגו האנשים והגיון מעשיהם תמיד מחֻכם ובטוח מהגיון הדעות. לכן אם ישבו שני עמים יחדו בשלום ואחוה ואחד איננו מושל על רעהו, יטמע בן התרבות השפלה בבן התרבות הגבוהה, ואם לשניהם תרבות גבוהה, ישאר כל אחד נאמן לשפתו ובכל זאת ירגישו את עצמם כעם אחד על פי המדינה המשֻתפת להם. באוֹסטריה, אשר ימשלו אצילי כל עם גם בבני עמם ועוד יותר בזרים, ילחמו האשכנזים בשם אשכנזות-ובשבַיץ יֵשבו המדברים והכותבים אשכנזית עם בני שפה צרפתית ובני שפה איטלית יחדו בשלום ואין להם דבר את האשכנזים והצרפתים והאיטלים כי אם שתוף השפה בלבד ושלשתם או ארבעתם עם הוֶלשים, רואים בעצמם עם אחד, עם השביצים. המולדת איננה מעתה כי אם אהבת האדם לעצמו בצבור ואהבת האדם לעצמו בין ביחיד בּין בצבור; משֻבחת, אם בא להגן על זכיות בעליה, ומגֻנה, אם באה לגזֹל את אשר לאחרים.

עתה נפתרה השאלה, למה ירבו גדולי הציונים מאלה אשר חֻנכו מחוץ למחננו לדבר השכם וערב רק על מצבנו בגוים ושנאתם לנו. ישראל עם חכם ונבון ושרי צבאותינו מעמיקים במחשבה ומכירים את ערך הלאֻמיות האמתי ויודעים, שהיסוד האחד לציונות הוא להם שנאת ישראל, ותולדתה כריתת ברית למגן נגד החזקים ממנו. לפי שטתם חקקו בצדק את שם תכנית בזל הראשון, לאמר: “הציונות שואפת להמציא מקלט בטוח במשפט העמים בארץ ישראל לאלה היהודים אשר לא יחפצו או לא יוכלו להתבולל במושבותיהם”. למראה האמת הזאת לא נבין את הכעס, אשר כעסו אז ואשר יכעסו עד היום הזה הציונים הנלהבים על חבריהם שבמערב. הלא לפי זה כל הלאֻמיות איננה כי אם שלילת השלילה, מלחמת מגן נגד האויבים, וטוב שלא נבראה משנבראה, ואם כּן צודקים הציונים “המחשבים” נגד הציונים “המרגישים”? אבל אם גם אנחנו ציוני הרגש הולכים ומחשבים את אשר אחינו האשכנזים, לא אלה אשר התבוללו למחצה ולשליש ולרביע, כי אם אלה, אשר ההזיה “במים קדושים” נקתה אותם מכל חטאות גזעם ודתם והם ובניהם ונכדיהם אוכלים את כל טוב ארץ אשכנז בחֹמר וברוח – ואיננו מתקנאים בהם כלל וכלל.

לא משנאתנו למשֻמדים הם בזוים בעינינו; כי הנכדים, שנשבו אבותיהם לבין הנכרים, לא חטאו מאומה, ואף אין לנו מקום לקנא לא בהם ולא בכל בני עמם ודתם, עם היות האשכנזים לפי דבריהם העם הנאור בכל העמים; כי כל חכמתם רק במכשירי החיים והחיים בעצמם בהם כבכל הגוים יגֵעים וריקים. לא בראות בתים בנוים לתלפיות ומכונות גדולות ואדירות תשבע הנפש; התרבות החרֹשית תאמר למלא את צרכינו החמרים והיא רק עורר תעורר את התאוה למותרות ותדחה את רגלי העבודה בצרכים אמתיים. אבל יהיה איך שיהיה במזון הגוף, לאדם יש מלבד הקיבה – מֹח להשכיל ולב להרגיש, ומזון לנפש לא תתן תרבות אירופה. בתי ספריהם ריקים מחכמה: המדה הקטנה של מדע הנִתּנת לתלמידים בערך הארץ ודברי הימים, תורת הלמודים ותורת הטבע, כֻלה מספָרים ושֵמות והיא צנומה ויבשה בלא פלפול ובלא חיים, ולכן יקיצו כל התלמידים בחייהם בעת עסקם בלמודי בתי הספר. ובפרקם את עֻלם, אחרי גמרם את השעורים השנואים, ישתובבו וישתגעו והיו לפראים גרועים מחיות השדה. במכללים (אוניווערזיטעטען) יש חכמה; אבל התלמידים כבר הסכינו לראות בספרי למוד סם המות ולכן יבחרו לעסוק בשתית שכר ויין ובמשחק הקלפים ובתאות נמבזות. בין שכרות ושכרות יתעורר בהם לפעמים רגש האדם באשר הוא האדם ואז יילילו ויבכו מר על שפלות החיים וישפכו את מררתם על הניר להרעיל בה גם את חיי אחרים, או ישבו לקרא ספור עגבים, אשר החכים כותבו להקדיח את תבשילו במלח ותבלים ופלפולים עד כדי שרפה, בדעתו היטב, כי חבריו הכתבנים הוגיעו כבר את הקורא האֻמלל במעשה הזה פעמים לא ספורות. אם יש לו עוד בכיסו שקלים אחדים מהכסף, אשר השתכר אביו בזעת אפו ואשר שלחם בהדרת קדש אל “בנו החכם” לצרכי למודיו, ימהר לרוץ אל בית החזיון ויראה שם בפעם האלף ואחת, איך פולינה אשת הַנם מעגבת על פֵטר. אלה הם שנות העליה והשאיפה הרוחנית לרֹב משכילי ארופה וכמובן אין שנות הירידה טובים מהם. אלפים אחדים בכל ארופה עוסקים אמנם במדע ובחכמה באמונה, אבל מלבד המֹח ידרֹש גם הלב את תפקידו. המעטים, אשר יגביהו עוף לבקש להם דת ומוסר להשביע את נפשם הרעבה כאוגוסט קָנט, ניטשה וטולסטוי השתגעו ויהיו לנזירים ופורעי מוסר, חוטאים ומחטיאים, בחסֹר להם דת האמת, המאירה את עיני האדם ומחממת את לבבו בשלהבת קֹדש. לחנם הם מנסים לרמות את עצמם, בקראם לבתי חזיון “היכלות הקדש” ולמשחקים הנבלים “כהנים”. רק בדת ומוסר ישנו רגש קֹדש וטהרה ולא באלילי שחוק ותעתועים.

לא כאלה חלק הטובים שבעם ישראל; להם אין צֹרך להשתכן ולהשתגע ולרדֹף רוח ותהפוכות. יהודי בן תורה שופך שיחו שלש פעמים בכל יום לפני ד' אלקים חיים הקרוב אליו והעונה אותו; יהודי בן תורה צולל בעמקי ים התלמוד ונושאי כליו ומשביע נפשו ורוחו ונשמתו במזון מתוק ומבריא; יהודי בן תורה קורא בספרי הּנביאים ומתענג למראה העתיד המזהיר ומאמין בכל לבבו בעולם התקון בנצחון הטוב על הרע; יהודי בן תורה ישבֹת במנוחה וקדושה ביום הקדוש לד' וישמע קריאת פרשה הנתנת למשה בסיני מספר תורת ד' ויגיל ברעדה וישאב חדוה ונחת, עֹז ותעצומות בלי מצָרים. יהודי כשר כזה, אם יש לו רק לחם צר ומים לחץ, הנהו מאֻשר מנטילי הכסף, בני אלפי אלפים ובני רֻבי רבבות, אשר הכֹל להם – ואך לא חיים. וכאלה לא מעטים בתוכנו. עַם בן תרבות גבוהה כזאת לא יוכל להתבולל, אף אם יפתחו לו כל השערים; כי העמים לא יוכלו לתת לנו יותר מאשר להם, ורכושנו הגדול אנה הוא בא? תורתנו ומצותיה, חכמתה וסגֻולותיה אינן לנו מכשיר הלאֻמיות כדעת הפתאים, המלמדים עברית מספרים מתֻקנים בטעם אשכנזי ורוסי, כי אם חיינו ורוח אפנו וחוץ למחיצתה רק גל של עצמות. ירכיבונו העמים על במתי הגדֻלה, ירמסונו ברגליהם וידכאו לארץ חיתנו, אחת היא לנו. אנחנו לא נרפה מתורת משה ורב אשי ונברך מחדש לאדון כל הארץ “אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”. כל עוד רש“י ורמב”ם חיים בתוכנו, אנחנו הגבורים. רק אחרי אשר תהיה התורה הזאת לקנין כל העמים, לא רק באוצרות הספרים כיום הזה, כי אם גם בלבם ובפיהם ובמעשיהם, נוכל גם אנחנו להתבולל בעמים כדעת נביאינו ע"ה וזאת תורת המולדת2


  1. יחיד: לַשָן–בלשן – המו"ל.  ↩

  2. נדפס ברמת “המצפה” חוב. ו' קראקה תרס"ח.  ↩