לוגו
עבדות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כשם שנהגו אבותינו מדור דור לקשר את התקוה לגאֻלה קרובה בגאֻלתנו הראשונה ולהוציא רעיונות של דרור וחרות בחיי הצבור מהחֻפשה, אשר נתנה לנו ביום צאתנו ממצרים, כן מצוה עלינו להביא בחשבון את המעלות ואת המורדות של שחרור ושל שעבוד בחיינו הפרטים ולבדֹק, עד כמה חדר הרעיון, אשר קלטו אזנינו על הר סיני “כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים” אל תוך בתינו וקרבנו. ואם לא נרצה לעשות את חֻקת הפסח מצות אנשים מלֻמדה, חובתנו לעשות חשבון כזה בכל שנה ושנה בזמן חרותנו ולקים מצות אכילת אפיקומן להחזיק טעם מצה בחִכנו כל הלילה וטעם דרור בלבנו כל השנה. החרות הכללית לכל עם ישראל הנהָ אמנם גם היא תלויה בנו בבחירתנו וכל יחיד ויחיד צריך לעשות את שלו ולאמר בלבבו “אם אין אני לי, מי לי”, אבל עם זה הוא מכרח להוסיף “וכשאני לעצמי, מה אני”. לעֻמת זה החרות הפרטית, שיכול כל יחיד לקחת ממנה סאה גדושה, אף אם אחרים לא יעשו כמוהו, היא קרובה אלינו מאד לעשותה.

הבה נראה, כמה מוסרות יכול בן אדם לפתח מעל בשרו ורוחו, אם יחכם להרגיש את החֹפש כי טוב. אך מעטים המה ההולכים ברצון לעבֹד את עבודת הצבא; ואך זה איננו תלוי בבחירתנו; זה הוא דבר הנוגע לכלל האזרחים היושבים באחת המדינות וכל יחיד מכרח לקים מצות הצבור. אבל מה רבו החילים המקבלים עליהם עֹל צבא ברצונם. בערים הגדולות והבינוניות בגליציה כמעט כל אחינו נותנים את בניהם לבתי ספר תיכונים ואוסרים את ידיהם ואת רגליהם את מֹחם ולבם לעשות ולחשֹב שנים רבות, ככל אשר יצוום הפרֹפסֹרים מבלי לנטות ימין ושמאל, ולהכניע את כל נטיותיהם האישיות מרע ועד טוב. אוי לשפוני1 המואס בכללים היבשים של הדקדוק הרומי ובוחר לו תחת זה לשרטט, ואי למשוני2 העושה את ההפך, ואוי לשניהם, אם יעלה על רוחם למשל ללמד חכמת החברה או תורת הבריאות או להגות בשמונה פרקים לרמב"ם. היש עבדות גדולה מזו?

ואם יעמֹד איש צעיר בכל הנסיונות והבחינות בבית ספר תיכון ובבית מדרש גבוה ויעבֹר כל שבעה מדורי גיהנם, הלא זאת היא משאת נפש כל המשכילים שבנו להגיע אל היום, אשר ישיגו באוסטריה שווי וכיות גמור כנוצרים כיהודים. ואם יפתחו גם לפני בנינו כל השערים של בתי פקִדה אז יגיעו למדרגה העליונה להיות פקידים. ומה הוא פקיד? איש, שכל מעשיו נעשים לא מלבו כי אם על פי מצות אחר הרודה בו, שהאחר ההוא גם הוא תלוי בדעת אחר הגבוה ממנו. “פקיד” הנהו רק לשון נקיה תחת “עבד”. ורק בעת שהיתה עבדות ממש נהוגה, היה העבד עבד לאדון חפשי – והפקיד הנהו עבד לעבד שכמותו. ולמה אנחנו רודפים אחרי ההבל הזה, שאין איש כופה אותנו לזה, ולא עוד, אלא שכל המשתחרר מהשגעון הזה לשאף לעבודות צבורית, לאמר להיות פקיד לממשלה, הוא פורק ממנו איבה וקנאה, ובני תחרותו, שלא הכירו כמוהו את ערך החרות למאֹס בעבדות ולבחֹר בחֹפש, מחזיקים לו טובה על פנותו להם מקום להיות להם עבדים כחפץ לבם.

ואם ישב נער עֵר המבקר בבית ספר תיכון אצל אביו ויערך אתו את הסדר יוכל להתלהב לציון חמדת לבבו באמרו “השתא הכא לשנה הבאה בארעה דישראל. ואך למען הפֹך את שאיפתו למעשה, הוא תלוי בכמה פרטים, שאינם בידו, ואף אם יעלה בשנה הזאת ארצה ישראל, הלא זאת איננה עוד ארץ ישראל שבדמיונו, אנחנו מתפללים פה “לשנה הבאה בירושלים” ויושבי ארץ ישראל מאחלים להם לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. ואולם בקראו “השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין” אם רק ירד לעֹמק הדבור היפה הזה, יכול ברגע אחד להוציא את מחשבתו אל הפֹעל, ברוּצו לקחת את הכובע השפוני, אשר בו כוכב לסימן עבדות, להשליכו דרך החלון החוצה ולאמר לאביו: "למחר בבקר אינני הולך עוד אל השפון כי אם אתך אל בית הכנסת לקרא את ההלל ולשמֹע ברכת הטל, כי גם לבי קָץ בלחם הקלוקל של למודי השפון והנני מתגעגע לטל של תחיה, להחיות את לבי החנוט והמכֻוץ. החזיון הנה איננו בּדוי כי אם לקוח מהחיים ורבים הצעירים בגליציה, אשר עשו כן למֹרת רוח אבותיהם הטפשים המקוננים על בניהם, שאינם רואים לתכלית, ואחרי שנים אחדות יראה, כי הבנים הממרים האלה מצליחים ומתפתחים לאנשים חפשים וחבריהם המקשיבים עודם עובדים באמונה לאלהי השפונים והפקידות בקיבה רעבה ומנעלים מטֻלאים. נערים, אשר עשו מעשה גבורות כזה, חגגו את זמן חרותנו כדין.

ומרבית “הפקידים הפרטים”: משרתים, עורכי ספרים, סוכנים וכדומה, רבנים דינים ושוחטים, מורים בבתי ספר עברים תחת ועדים ועוד, אשר זאת היא כל משאת נפשם, כי ימנו אותם אדוניהם לפקידים קבועים במשכֹרת קצובה, כל אלה לא חגגו מעולם את חג המצות במחשבה ובמעשה כי אם בפה מן השפה ולחוץ. הם נשאו ונתנו בסחורה שאינם מבינים אותה, ובעת קראם “עבדים היינו” עליהם להוסיף "ועבדים הננו “ועבדים נהיה כל הימים”. ולמה לא ישים פקיד כזה אל לבו כי לולא ידע אדונו נותן לחמו, כי הוא מרויח לֹו פי שנים במשכֻרתו, לא קבל על עצמו את האחריות לשלם לו את המשכֹרת היעודה לֹו על כל פנים, אם יהיה המצב טוב או רע. ואם יוכל להכניס לבעליוֹ פי שנים, הלא יוכל להכניס לעצמו, אם יעבֹד על חשבונו יותר ויותר, ולמה הוא עבד נרצע לרע לו? מהסוג הזה הוא השגעון של כל בעלי המלאכות המשתכרים לשבועות ולחדשים, שזה מביא שנאה ומרמה בין נותני העבודה ומקבליה ובטלה לנזק שני הצדדים. תחת זה הלא קל ונוח וכשר להשתלם לחתיכה, שאז העבודה נפשית ברצון חפשי בשלמות. בכל פנה שאנו פונים, הננו פוגעם בכבלי עבדות, אשר ברצותנו נחזקם וברצותנו ננתקם כחוטים והיינו לבני חורין.3


  1. תלמיד גמנזיה.  ↩

  2. תלמיד ביה“ס הראלי. – המו”ל.  ↩

  3. נדפס בשבועון “בת–קול” גליון י“ג לבוב תרע”ג.  ↩