לוגו
חוזר ונעור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

ירידת הדת בגוים ומעוט כחה במאות האחרונות מדור לדור ומשנה לשנה בולטת ונראית לעין כל. אצלם, שהדת והכנסיה הם שני דברים ולפעמים גם מתנגדים זה לזה, נכרת עוד יותר ירידת כח הכנסיה. פרוד דת ולאֹם בצרפת ובספרד תנועת “שחרור מרומי” באוסתריה, חֹק נשיאי חֹל, אשר כבר יצא אל הפֹעל בהגר אתמול ושעתיד לצאת באסתריה מחר, בטול ממלכת האבון ועוד ועוד הן ראיות על נפילת הדת ומעוט כח הכנסיה.

אבל התולדה כגלגל סובב ועולה, סובב ויורד. ובעת שהשלבים הימנים עוד הולכים ויורדים, השלבים השמאליים כבר עולים לעֻמתם. המאֹרעות האחרונים בתוגרמה מראים, כי כח הכנסיות לא לבד שהנהו עוד גורם גדול ומכריע למלחמה ולשלום אלא שעודנו חוזר ונעור. הכל מרגישים, כי על עמי ארֹפה מעבר מזה ותוגרמה מהעבר השני. המקום איננו גורם, כי תוגרמה גם היא בארֹפה, לאמר ארץ מכורתה בבלקן; ואם היא מושלת גם באזיה ועד הנה גם באפריקה, הלא כמו כן מושלות צרפת ואנגל באזיה ואפריקה אשכנז ונידרלנדי באפריקה וכ'. ואם מוצא התוגרמים מאזיה, כי באו מטורקסטן לפני מאות בשנים, הלא כמו כן באו כל עמי ארופה מאזיה (אררט) לפני אלפי שנים וגם בתקופות האחרונות כמו המַדיַרים.

בני השכלה שטחית מדמים למצֹא הבדל בנוגע בין עמי ארֹפה ובין תוגרמים. והנה המדמים, כי התוגרמים הם ישמעאלים טועים טעות גדולה; כי רק הערבים (בני יקטן) בלעו אל קרבם את הישמעאלים ועוד עמים שמיים רבים ורק השפה הערבית היא שמית ודומה לעברית. התוגרמים הם ממשפחת המונגולים. ואם המשכילים, שרק תורת בית הספר בידם, מאמינים, כי אינדוגרמנים ומונגולים הם שני גזעים, הלא עכ“פ גם הם יודעים, כי ההגרים והפינים גם הם מונגולים וקרובים לתוגרמים ולשונותיהם דומות ואין איש חולם למנות את ההגרים והפינים בין עמי אזיה, איזה נקֻדה מבדלת איפוא את התוגרמים לעשותם לחטיבה מיֻחדת כנגד כל עמי ארֹפה. ומכש”כ לפי האמת הידועה רק למעמיקים בתורת כוון הלשונות, שהמונגולים והאינדוגרמנים (האריים) הם גזע אחד. והשפה התוגרמית קרובה לאשכנזית ולאנגלית ולא לערבית ועברית. עוד יותר קשה, למה כל עמי ארֹפה מרגישים שנאה כבושה וזרות לתוגרמים וממלכתם וכמו שאנגל וצרפת, ואף אוסתריה ואשכנז צוררות ונושכות את איטליה וכל הממלכות האלה מלאות נכלים ותחרות, קנאה ושנאה זו לזו, כן כֻלן כח אחד גדול כנגד תוגרמה האֻמללה, כמו שהידיעות על מהלך המלחמה בטריפֹליס מוכיחות. ואם תאמר, כי ארֹפיותם לאמר השטה החדשה של חיי הפקר ובתי משחק וכו', נשענת על תרבות יון גורמת, הלא בכל הדרכים האלה הולכים גם התוגרמים הצעירים ולמה אין רואים בהם הארֹפיים הצעירים אחים לדעה ולמדינות ואף לא אחים חורגים?

 

ב    🔗

רגילים בארֹפה לקרֹא לתוגרמה “מזרח” אבל כל גבול טבעי בין רוסיה ותוגרמה בין ארצות בלקן ותוגרמה אין. רומניה ובולגר הנן באמת באֹרך אחד עם קצה המזרח של תוגרמה; אלבן הנהָ בדרום מַקבלת אל אֹסתריה בצפון ובאיזה זכות קוראים לתוגרמה מזרח?

אין כל ספק, כי לולא כבשו גולי טורקסטן את קושטה במאה השלישית לאלפנו, היו קוראים אל הארץ ההיא, המלאה עד היום יונים וסלבים נוצרים, מזרח ארֹפה ולא סתם מזרח. בושים הם בני דורנו, אשר פרקו את עֹל הדת מעל צוארם, להודות בכחה, כי עז, להיות חומה עבה להפסיק בין העמים ולהבדיל אותם לעולמות מיֻחדים ולכן הם מבקשים להם שמות אחרים ותואנות אחרות לכסות על הקנאה הדתית. יכולים הם הארֹפים להתפאר בחֹפש דעות ובסבלנות דתית. אם יגיע לאיזה מאֹרע נכבד. מיד נעורה השנאה הכבושה לבני דת אחרת ובני דת אחת מתחברים יחדו לרדֹף את “הזרים” עד החרמה.

מהטעם הזה עומדות עתה כל ממלכות ארֹפה כנגד תוגרמה, לאמר: “שתי וערב” כנגד “חצי ירח”. הן בארו אמנם גלוי לכל העמים, כי הן עומדות מן הצד מבלי לנטות לשום צד משתי הממלכות הנלחמות. אבל סתמיות כזאת מזכרתנו את יחס הצבא הרוסי לאחינו בעת הפרעות. כל עוד הכה החוליגן ורצח, שדד ורמס באכזריות חמה, עמד לו הקוזק וידיו בכיסיו לראות ולהשגיח על הסדרים, ואך אם נסה היהודי האֻמלל לעמֹד על נפשו, מיד נעור החיל הרוסי לירות ביהודי המפריע את הסדרים. גם ממלכות ארֹפה עומדות מן הצד ורואות, איך הצבא האיטלי שופך דם רב במוחמדים והופך את ארץ טריפֹליס למדבר שממה ואך בנסות תֹוגרמה לחבל תחבלה לֹעורר את חמת האיטלים בממלכתם ע"י גרוש האיטלים הרבים, אשר בקשו להם וימצאו בתוגרמה, מיד תעזֹבנה הממלכות הארֹפיות (הנוצריות) את סתמיות. “ותבקשנה” את תוגרמה (לאמר תאימנה באיומים קשים עליה) לחדֹל ממחשבתה. גם לפרס המוחמדית אין רחמים וחנינה ואנגל החפשית והצדקת מסכמת עם רוסיה לדכא הפרסים ולעשות הם הרג רב ויתר ממלכות ארֹפה אין מתערבות כי הלא מחמדים הם, והפרסים יודעים אל מי לפנות אל התוגרמים, אחיהם המֻשלמים בקושטה, רק הם ירחמו עליהם, אף אם לא יוכלו לעזֹר להם בלתי אם באנחה ממֻשׁכה.1


  1. נדפס בעתון יומי “בת–קול”, גליון י“ח–י”ט, לבוב תרע"ב.  ↩