שש שנים התגורר אריה פטישי, פועל בנין, בצריף קטן זה, החבור לבית־החומה ודבוק בו, בקירו האטום, כיוצא-דופן, ואיש לא כהה בו ולא ערער על עראיותו של הצריף וזכותו של שוכנו עליו. בשעה שבנו את הבנין שימש צריף זה מחסן לשקי מלט וחמרי בנין אחרים הטעונים השגחה, ועתים – גם משרד בשביל המהנדס ושאר האנשים שהיה להם שיח ושיג בקשר עם הבנין.
אריה – שהיה אז אחד מפועלי הבנין – שם עינו בצריף זה, ומיד, עם גמר הבנין, השיג רשות מאת הממונה לדור בו, עד שישיג לו דירה יותר נוחה. בעל־הבית עצמו עשה בנכר והממונה על הבית, אדם שעסקו בכך, היה דואג רק להשכרת הדירות במועדן ולקבלת הכסף. הוא אמנם העיר פעם את אריה, שמוטב לו ללכת מכאן ולברור לו דירה יותר מתאימה, אך משעמד על מצבו הדחוק של הפועל, העלים עין, וכך נתגלגלו הדברים שאריה התגורר בצריף זה שש שנים. הוא טרח ופאר את מעונו ככל האפשר, קרע בו חלון, קבע בו דלת, שנסגרה ונפתחה יפה על ציריה, סייד מבחוץ ומבפנים והוסיף כמה שיפורים ושכלולים הכרחיים, אף שתל על־יד קירותיו מטפסי יסמין, ועם נשיבת רוח, שחלפה ונפחה את הוילון הצחור שעל־גבי חלונו, היה למעונו מראה רומנטי למדי ומושך את העין.
חלפו השנים וצעדיו כבשו שביל, שהתפתל מדלת מעונו בין עשבי הבר, מסביב לבנין ועד למדרכה – שביל, שעל־פי־רוב דרכו בו רק רגליו הוא בלבד, שכן אדם מתבודד היה מטבעו והשכנים לא ידעו מאומה על אודות בחור רזה ומתולתל זה, שהיה נועץ בהם מדי עברו מבטים תמוהים וחולף לדרכו. הוא וצריפו –שניהם היו הקבועים כאן, הרתוקים יפה למקום, ואילו הם – שכנים…
הוא הסתפק במועט, לא היה להוט אחרי יתרונות, וטוב היה לו כך במעונו הדל והצנוע. בפנים השליט סדר, הקפיד על הנקיון, ועתים בהסתכלו בכליו, בכוננית הספרים מעשה ידיו, ביצועו הצר, בארגז העץ המחופה נייר ירוק, שנשא עליו כלי מטבח, מכונת-בשול, זחה דעתו עליו ביותר, והיה מתחיל פוזם לו נגון חרישי, או שקע בקריאת ספר, ועובר לעולמות אחרים גדולים ורחבי ידים.
בוקר אחד אֵחר לישון, כי אותו יום לא היתה עבודה מזומנה בשבילו, והנה נתעורר משנתו: על דלתו נשמעו כמה דפיקות, לא דפיקות־יד מנומסות, כנהוג, כי אם דפיקות מקל־עץ דחופות ונמרצות. אריה קפץ ממשכבו כשעיניו אחוזות עדיין קורי שינה; הוא זנק לעבר הדלת מתוך התרגזות ניכרת וקרעה בבת־אחת, מתוך רצון חריף לנזוף קשה בחצוף. עם סילוני אור הבוקר שזלפו לתוך מעונו פנימה, הופיעה לפניו דמות גדולה ומסורבלה של בר-נש, חבוש משקפי־קרן שחורים ולבוש חליפת־קיץ בהירה, ומקלו, שבו התדפק על גבי הדלת, עדיין מזדקר ונטוי בידו, כמוכן להמשיך בהסתערות.
רגע עמדו השנים זה מול זה זעומים וקודרים. אריה מוכן היה לנזוף קשה באדון שאינו ידוע לו, אשר פרץ למעונו מתוך גסות יתירה; ברם, הלה הוריד בינתים את מקלו ופתח ואמר:
–עליך לפנות את הצריף!
יצאו המלים מפיו של האדון נוקשות, יבשות, כגזירה שאין להרהר אחריה, וכדי שלא לתת מקום לטעות כלשהי, הוסיף בנשימה עצורה במקצת:
–אני בעל־הבית!
אריה כבש את פניו בקרקע. אדנותו של הלה לא היתה מוטלת בספק. חתוך־דבורו מעיד על כך… כל זעמו התוסס של אריה, בו עמד לכבד את המתפרץ האלמוני, פג מיד. הנה בא זה ובפליטת משפט אחד הרס וניתק את כל זכותו למקום, שאליו נקשר בכל נימי נשמתו! מקום, שטפח אותו בחבה והטעון זכרונות כה רבים. האדנות הרשמית פגעה בו ביד גסה. עיניו נצמדו אותו רגע לוילון הלבן, שהתנפח כמפרש קטן, פנימה, לתוך מעונו, ולבו נצבט בו מתוך כאב חרישי, שגלום היה בו רטט הפרידה מדבר יקר וקרוב מאוד…