הִנְּנִי –

עַל בִּרְכֵּי עֲנָוָה.

שָׂא לִי עֲווֹן הַצְּרִימוֹת, וְרִבְרוּב יְמֵי-קוֹל.

עַתָּה שֶׁזָּנַחְתִּי רֵעַי לְמִשְׂחָק,

כִּי לְפֶתַע שְׁקִיעָה הִתְעָרְבָה;

וּכְנַף הַצְּלָלִים בִּי נָגְעָה בְּכָחֹל

וְהָעֶרֶב קְרָאַנִי לֶחָג,

הִנְּנִי עַל בִּרְכֵּי הַדְּמָמָה.

רַחֲצֵנִי מְכָּל הַזֵּעוֹת, הָסִירָה אֶת כָּל הַבְּלוֹאִים,

שָׁטְפֵנִי שְׁטִיפָה גְּדוֹלָה.

לוּ פַּעַם, לוּ פַּעַם אַחַת אֶרְאֶה גִּבְעוֹלַי הַגְּבֹהִים,

וְנַפְשִׁי תִּתְנַעֵר מֵחֻלָּהּ.

וְאִם גַּם יָדְךָ שִׁמְשִׁי לֹא תּוֹלָה,

גַּרְעִינַי צוֹחֲקִים בַּקָּמָה…

עָטְפֵנִי אַדֶּרֶת שַׁבָּת רְקוּמָה מִסָּבִיב רְחָבוֹת,

הַנִּיחֵנִי בַּגַּן הַשּׁוֹקֵט הַצּוֹפֶה פְּנֵי יוֹמוֹ –

וָאֱהִי כְּשׁוֹמֵעַ מַרְאוֹת, כִּי בָּרָאתָ עֵינַי כִּלָּיוֹן.

כִּי זָרַעְתָּ לִבִּי חֶזְיוֹנוֹת – יַעֲלוּ בִּי זִכְרֵי הַכְּתוֹבוֹת…

אֵין אָדָם הַהוֹלֵךְ לְתֻמּוֹ

אַךְ יֵש מְגַשֵּׁש מִסִּמְיוֹן לְסִמְיוֹן

וְעֵינֵי שַׁבַּתּוֹ עֲצוּמוֹת…

עָרַגְתִּי לָבוֹא שַׁעֲרֵי עֲצָרָה חֲגִיגִית.

זֶה חֶטְאִי-יִעוּדִי, שֶׁהֵעַזְתִּי לָלֶכֶת לִקְרַאת…

שֶׁאֵין לִי עוֹד כֹּחַ לָשֵׂאת שְׁתִיקָתְךָ הָעוֹלָה הֲגִיגִית,

כִּי דָּחַקְתִּי שַׁבָּת.

כִּי רָצִיתִי הַבַּיְתָה לָבוֹא וּבַבַּיִת עוֹד אֵין קַבָּלָה,

וּבִקַּשְׁתִּי לִרְחֹץ אֶת פָּנַי, וּמֵימַי עוֹד אֵינָם בַּגִּגִּית.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אֵיךְ אֶשָּׂא זֶה עָנְשִׁי, אֱלֹהִים,

לַעֲמֹד מוּל שַׁבָּת נִנְעָלָה

וְיָדְךָ חֶפְזוֹנִי לֹא תַּשְׁבִּית?