בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הַהוּא
רָקִיעַ הֶחְוִיר אֵין עָנָן.
הָאָב וְהַנַּעַר עָלוּ,
וְרַגְלֵי הָאָב בְּכָבְדָּן.
שִׂפְתֵי הַמִּשְׁעוֹל תָּלוּ
בָּעֶלֶם אֶת תִּקְוָתָן…
וְהַנַּעַר עֵצִים כִּתֵּף,
זָהֲרוּ פְּעָמָיו בָּאוֹר.
הָאָב אֶת סֶלַע הַלֵּב
נָשָׂא בִּדְמָמָה כְּגִבּוֹר.
וְהַשֶּׁמֶש לַנַּעַר אוֹהֵב –
הַדֶּרֶךְ כּוֹרַעַת לַחְזֹר…
וַיָּבוֹאוּ בָּהָר הַמּוּעָד
וְרַגְלֵי הַזָּקֵן מָעֲדוּ –
אַךְ הָעֶלֶם מָהִיר וְקָד
לְהָרִים אֶת אָבִיו בְּיָדוֹ,
וְנִרְתַּע מוֹלִידוֹ וַיִּבְעַט –
וְהַנַּעַר יָדַע שְׁעָתוֹ…
וַיֹּאמֶר אַבְרָם: יִצְחָק,
כַּסֵּה מְאוֹרְךָ מֵהַבִּיט!
אַךְ הַנַּעַר נִגַּשׁ וְשָׁתַק,
עוֹד הָאָב אֶת יָדוֹ לֹא הִשְׁמִיט.
אָז אָמַר –
מָה אָמַר לוֹ יִצְחָק
שֶׁאַבְרָם אֶת פָּנָיו הֵלִיט?