אשֶׁר אִוִּיתִי לֹא בָּא.
לֹא בַּנְתִּי לְרֵעֲךָ. אַתָּה לֹא רֵעִי,
וְאַתָּה לֹא רְאִי לְקַרְנֵי אַהֲבָה
הַבֵּן הַמַּפְלִיג מִן הָאִי…
כּוֹכָבִי הָרָחוֹק – –
מָה אָחוּשׁ בְּאָמְרִי
נְדוֹשׁוֹת עַל גּוֹרָל וְעַל חֹק?
אַתָּה, הַקָּרוּץ מֵחָמְרִי,
הַאֵיךְ תְּצַוֵּנִי לִשְׁתֹּק?
_ _ _ _ _ _ _ _ _
שׁוֹמֵר הָיִיתִי לְפֶלֶא עָנֹג,
וְעַתָּה, מָה אֶשְׁמֹר בְּשָׁמְרִי?
נְאוּם הָאָב-נִשְׁאַר-בָּדָד,
נְאוּם מִקִּיר אֶל קִיר.
שִׁיר אִלֵּם. שִׁיר לְעֶלֶם אֶחָד.
שִׁיר לְכַף-יָד
(הוֹ אַבָּא, אַתָּה כֹּה שָׂעִיר!)
וְהִנֵּה, לֹא הָיָה – וְאָבַד…
אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי – בָּא.
אוֹתָהּ הַסַּכִּין! אוֹתָהּ הַסַּכִּין
נָעַצְתִּי בְּלֵב אָבִי, וּבָהּ
חָרַשְׁתִּי פָּנָיו בָּרַבִּים לְהַלְבִּין,
תּוֹקֵע בִּי נַעַר אֶחָד מֵרְבָבָה,
וְדָמִי גַּם קְטֹן-צְעָדָיו לֹא יַרְנִין…
הוֹ בְּנִי הָרָחוֹק הַמְחַיֵּךְ נְּדָבָה –
נְאוּם הָאָב הַמֵּבִין…