גָּדוֹל מִלִּבִּי וְקָרוֹב לוֹ כְּנֶבֶט

חוֹגֵג זֶה הָעֶרֶב הֲדַר-גְּסִיסָתוֹ.

אֵיזֶה עֶצֶב עֶלְיוֹן,

לְלֹא עָב שֶׁל עַצֶּבֶת.

וְאִמָּא שׁוֹקַעַת פָּנֵינוּ מַזְהֶבֶת,

כְּעֵין נַחְתּוֹם מֵעִיד עַל עִסָּתוֹ…

כַּאֲסִיר-קְסָמִים, וּרְתוּק-חֲלוֹמֵנוּ

מוֹתֵחַ הַבְּרוֹשׁ צַוָּארוֹ הָרָפֶה.

הַב יָד אָחִי-בְּרוֹשׁ:

הֲלֹא הוּא יַעֲנֵנוּ

בְּרֶמֶז, בְּאוֹת, אוֹ בְּצַו – נִלְמְדֶנּוּ

עַד נֵדַע הֶבֶל פִּיו בְּעַל פֶּה…

עַד נֵדַע לְהִמּוֹג זְקוּפִים לְלֹא רַעַד,

וֶהֱיוֹת בְּיָדוֹ הַגְּדוֹלָה מַס אוֹבֵד.

הַבֵּט בְּרוֹשׁ-רִישִׁי,

כּוֹכָבִים הִיא זוֹרַעַת

זְהַב-שִׁכְחָה – אַךְ נַפְשֵׁנוּ יוֹדַעַת,

גִּבְעוֹלֵינוּ עוֹמְדִים לִכָּרֵת…