אֲשֶׁר הָיָה לִי הוּא אִתִּי.
אֲשֶׁר לֹא בָּא, לֹא יְבוֹאֵנִי.
וְרַק אֶחָד – אֶחָד יִרְאֵנִי
מוֹשֵׁךְ טוּבִי בְּחֵיק חֶטְאִי.
גַּם לֹא לָמַדְתִּי דָּבָר.
עוֹד לְפָנַי עֻצַּב הָעֶצֶב.
אַחֵר קוֹבֵעַ אֶת הַקֶּצֶב,
זוֹרֶה הָאֶבֶן מִן הַכָּר.
הַכֹּל כָּתוּב מִבְּרֵאשִׁית.
שָׁלֵם וּמְרֻסָּק אָבוֹאָה
אֶל זֶה הָעֶרֶב הַגָּבֹהַּ,
אֶל הַדְּמָמָה הַכְּחוֹל-שֵׁישִׁית.
הַשְּׁאָר הֵם עִטּוּרֵי-לִבְלוּב
שֶׁל סֵפֶר-תּוֹרָתוֹ תָּמוּהַּ,
אֲשֶׁר חֶלְקִי בּוֹ לֹא יָדוּעַ,
וְהוּא בַּלֵּב שֶׁלִּי כָּתוּב.