סרן ברעוז, עמוס ברעוז, עומד על לשון המזח וצופה למזרח.

מימי הכנרת אפורים גם היום. אפרוריות יבשה, שקרובה אל הכְּחֶלֶת. הים שקט היום. גלים קטנטנים נעים בו לכאן ולשם, בלי כיוון אחד. סרן ברעוז מרגיש שמי שמריץ את הים והרוחות שעליו בכל יום ויום נח הבוקר ממלאכתו. מנוחה חשודה, כמובן, אם אין אדם יכול לשער את תכליתה. ונדמה שאין אדם יכול לשער את תכליתה. לבד אולי מאותו אדם, הצועד במשעול הצר.

סרן ברעוז יכול, אם הוא עוצם עיניו בחוזקה, לחוש בקווי מיתארו של אותו אדם. הוא יכול לצייר לעצמו את רגליו הארוכות, הרכות כרגלי אישה, מסונדלות ברצועות רכות, מרחפות מעל שברי הגלים השוקטים שמלמטו. אותו אדם מאיר לפניו איזה חשכות מתבקעות. קשה מכאן, מן הנקודה הנמוכה הזו, שבקצה המזח, לשער את כיוון רחיפתו. אולי הוא מתכוון לחלוף לאורך הימה ולהתגלגל במורדות עד מבואות יריחו. ושמה להפנות שוב לעסקי בשר-ודם, ולעלות ירושלימה. ואולי לא, אולי הוא מתכוון לחלוף את הימה לרחבה, לפסוח בצעדים מהירים ומזהירים מעל שפך-הירדן, להרחיב פסיעה מעל בקעת-הבטיחה המוטלת כנועה למרגלותיו, ולהמשיך מזרחה: אל האופקים המוזרים שקורעים איזה קריעות מוזרות בשמים. אגב, השמים גם הם אפרוריים היום. וגם בהם ישנו אותו חשד לגבי טיבו של האפור. משהו נטייה אל הכִּחֵלֶת, אבל רפויה יותר מאשר במים שמתחתם. סרן ברעוז מתפקח פתאום מתוך חשש. ייתכן שהלך כמה צעדים מיותרים בעיניים עצומות. אפשר כך להגיע בנקל עד גבול הסכנה. כלומר לעמוד מתוך סכנת החלקה והתמוטטות אל תוך המים, על קצה מעקה הבטון. אגב, הבטון, שנוצק כנראה לפני הרבה שנים, מתחרר מתוכו.

איזה גושים של אוויר שנכלאו בו בשעת יציקתו משתחררים מתוכו בלילות. כמובן, בלילות הארוכים והלחים הניגרים מן ההרים ונפרשים על פני הימה המשחירה. והם מותירים אחריהם ממש חורים פעורים. אבני החצץ קפאו סביב החורים ואף כי ניתן לחוש ברצונן לנוע ממקומן ולחסום את הפער המשחיר, הן אינן זזות. כשסרן ברעוז מניח את אגרופו על גושי הבטון המחוספסים הוא יכול לחוש בזיפזיף הסרבן ובחלודה של מוטות הברזל, שהים מכרסמן מבפנים. אגב מתוך ליטוף היד ואחר כך, מתוך העפת עין חוקרת יותר, אפשר בהחלט להבחין בשרידי הטפסים שאל תוכם נוצק הבטון. אל נכון קרשים היו, אף שהזמן, או המים, או נקירות השחפים אכלום מזמן. ואף-על-פי-כן חש סרן ברעוז בביטחה, שהיתה איזו מסגרת חסונה, חיצונית, לכל העיסה הרכה והמשתלחת הזו. וגם הדבק שלכד אותה מתוכה מורגש, ממש כמו מגע סנדליו הרכים של אותו אדם באותו המשעול. עמוס ברעוז נרתע משפת הבטון החלקלקה, המסוכנת. אם יחדד עכשיו מבטו, יוכל להבחין בפקיעה של בועות אוויר מתחממות מעל גוש החורשות הכהה של כפר-נחום. שם מתחיל להתבקע משהו. האם מעל ההר, או ממש מתוך החורשות? קשה מאוד להבחין מכאן.

“לעזאזל, איזו נקודה נמוכה הוא המזח הזה.”

מן הספינה, מאחורי המזח, מגיעות קריאותיו של כנרתי. הוא מנסה את מנועיו. מתניע אותם ומדמים, לפי איזה סדר מוזר. אבל אין טעם לשאול את כנרתי מה ההגיון שבמנועים. הוא יחייך, יפשיל את שפתיו באיזו זווית משונה וישתוק. לא לכל דבר יש הסבר. הנה למשל, איך תסביר את הדבר שמאז שעות הבוקר המוקדמות ממהרים לכאן, אל המזח הזה, קצינים בכירים במכוניותיהם המהירות. כאן, ברחבת הבטון שלפני המזח הם עוצרים, יורדים, ומשלחים את נהגיהם להמתין להם אי-שם לאורך הכביש. או מוטב באחד מבתי-הקפה של טבריה.

אחרי שהתקינו בגדיהם הם שולפים משקפות מנרתיקים מסתייעים במפות, באיזה שהם ניירות. מעשנים, כמובן, במין עסקנות אחראית וחמורה, וצועדים בצעד מהיר עד שפתו החלקלקה והמסוכנת של המזח. שם הם עוצרים. החלקלקות אינה מרתיעה אותם. אם ניתן היה להוסיף צעד היו מוסיפים. אבל הם אינם מוסיפים. מכאן והלאה ים. ים שהוא אפור היום, קטן גלים, ומשתוקק לאיזו כְּחֶלֶת בלתי-מושגת. אבל עיניהם אינן מתפנות להשתוקקויות הצבע של הים. עיניהם נאחזות בשקיקה בחופים שממול. בהתגבהויות המסוכנות שלהם, המציצות עכשיו באיזו הבלחה חמקנית מבין גושי-החורשות.

אקליפטוסים כמובן, כפי שניתן להניח מתוך גובהם רוחבם ועומק הצל שהם זורקים לתוך המים. אבל המזח מכעיס גם את הקצינים. הם מנסים לטפס על חביות שכוּחוֹת, פחים מוטלים, ארגזים מנופצים וכל מה שיש. אבל מה שיש אינו מספיק להם. והם קוראים בכעס:

“נמוך מדי, לכל הרוחות. מי המציא את המזח הנמוך והמחורבן הזה?”

סרן ברעוז רואה את שמשות המכוניות מנצנצות בבוהקים עזים. מעין איתות חשאי הנזרק לכאן ולשם, באיזו אקראיות חביבה, שאינה שומרת טינה. אבל יש בה חשד למה שירחוש כאן בלילות הבאים. כנרתי יריץ פתאום את הספינה במהירות לאורך המפרץ, ינגח להנאתו את צרורות הצמיגים המדובקים אל עמודי הבטון, יתחכך בקורות המזח בקולות חריקה: יאיט יריץ, ושוב יאיט, יסוב פתע לאחור, וכתום כל התרגילים ייגש ויגיד:

“סרן ברעוז, היא בובה.”

ויקנח את מה שעוד נותר נקי בפניו. יסוב, גבו אל הים ויזעיק אל הסיפון את מאיר דהאן. דהאן יוציא את ראשו, כמו עכבר מתוך חורו, יחייך איזה חיוך עצוב, וישאל:

“נו, שוב יוצאים הלילה?”

אין שום תשובה נשמעת משום מקום. הקצינים הבכירים ממהרים ושבים אל מכוניותיהם המהירות. הנהגים מריצים אותן שוב לאחור ומתרחקים לאיזה מרחקים בטוחים יותר, מואפלים יותר. על רחבת המזח מתגוללות קליפות הבננות שהקצינים עקפו אותן תוך שהם אומרים ומשיבים ומטילים אגרופים מרושלים על גבי המפות. ותוך שהם מפסיקים לרגע, ומוציאים מכיסים עלומים ניירות לעיון, אבל העיון אינו מפריע לדברים. ויש מהם שמדברים ומעיינים בניירות כאחד. ומסביב מתחילה לנשוב איזו רוח של תיכנון דברים. אם יהיו גדולים, או יישארו בקטנותם, או יבוטלו כליל, כמות שבוטלו עד היום, קשה לדעת. וסרן ברעוז אינו מסתכן בניחושים. כל איש צריך לעשות את המוטל עליו. כמו אותו אדם, המתנשא עכשיו וחג מתוך בועת האוויר החמה, מעל חורשות כפר-נחום. הזוהר שבפניו מטעה, מוליך שולל. מתוק מכדי להיות אמיתי. אבל יש בו איזה כוח מושך, שגם סרן ברעוז, חרף עייפותו וחרף הדברים שמתחילים להתרקם עכשיו, וודאי ינועו לתוך הלילה, נמשך אחריו. איזו הימשכות שמבלי משים. שמבלי כוונה. הימשכוּת שאין בה שום דברים בעדה. אבל אין גם דברים כנגדה. רצונו נמצא מחוצה לו, כשהוא חש בהימשכוּת הזו. דהאן קורא אליו פתאום ומפסיק אותו מהירהוריו:

“מה יש להכין ללילה?”

וסרן ברעוז מושך עצמו, בעל כורחו, אל הספינה. אל שלושת צריחיה, אל ארגזי התחמושת שלה, מקלעיה הכבדים ושקי הרימונים.

אין שום ביטחון שהלילה תצא הספינה. כבר היו דברים מעולם. שבע פעמים יצאו ושבע פעמים חזרו. שודדי הדגה מן החוף המזרחי מחציפים והולכים. בתחילה היו יורים מן הגבעות הנמוכות שלחוף. בלילות, כשהיתה הספינה מחליקה מולן באין-קול, היו נראות במשקפת כמו ראשים של חיות רעות הרובצות לפתח הלילה. במפתיע היו ניצתות עיניים רעות בתוך החשיכה. לפתע היה מתלקח קרב יריות מוזר, תמוה, שסרן ברעוז מתוך צריחו ומעל הקנה המאודם מלהט של הבזה הנאמנה, לא יכול להסבירו לעצמו. במפתיע פורץ ובמפתיע חדל. הציורים המדהימים של נתיבי הכדורים בשמים, והשתקפויותיהם המוזרות במים היו משיירים בו איזה טעם משונה. הוא חש בכוונות המשונות שנשלחו אליו. משהו שנזרק אליו ונרמז לו מאותו האיש. והוא נסתם, ולא קלט. אחר-כך היו שודדי-הדגה מחציפים עוד וקורעים את הרשתות של דייגי טבריה. בבקרים היה סרן ברעוז נאבק עם עייפותו. היה יורד אל המזח, ומנסה לפלח בעיניו את הים, את הגבעות, את הכפרים החבויים לרגלי ההרים. היה מתאמץ בכל נפשו להגיע אל המקומות הנסתרים שם ולנחש מה ילד לילה. הגלגולים הרבים של הרוע החלו לעניין אותו. הרי אין גבול למספר הדמויות והצורות שהרע מתגלגל בהן. ביום כך ובלילה כך. ומפעם לפעם קשה יותר, מאיים יותר. כלומר, שלבסוף מוכרח לבוא איזה קץ מכאיב לכל הדברים. ממש כמו שדהאן נוהג לומר:

“תראה, יום אחד, יעלה כל האגם הזה לשמים.”

ואחר כך החלו דברים מתרחשים. כלומר התנשב משהו באוויר שבסופו מתרחשים דברים. הקצינים הבכירים, המפות, ספינות משמר מהירות הבוקעות פתאום מתוך החשיכה, שדרים מוזרים במכשיר האלחוט. ופקודות, פקודות. אלו המבטלות את קודמותיהן ואלו המכוונות לקראת הבאות אחריהן ואלו המתייחסות לאלו שטרם הגיעו. ואלו שבמפתיע עוסקות פתאום במספר השרוכים ומסמרי-הנעליים המוליכים, אגב, את סרן ברעוז אל הצדפים שגילה בתוך גושי הבטון המתאכלים. הים שמרע לבטון מיטיב לצדפים. מושח אותם במין ברק חולני, שבטרם עקירה. ומעניין, דווקא הצדפים שאחיזתם בבטון כבר ניכרת ברפיותה, שכבר מורגשת ההתרחקות שלהם מן הגושיות המחייבת, דווקא הם בורקים פתאום באור אחרון. לבן על פי רוב, אבל לפעמים נמסכים בו גם גוונים ורודים, או אפרוריים, כצבע הימה היום. זו שמעליה מרחפות רגליו, הרכות כרגלי אישה, ומסונדלות באותן הרצועות שכבר החלו לעלות כתמי בוץ מרוססים במים, כאילו היה כבר רץ ומתנשא אל אותם המקומות.

סרן ברעוז מתמרד פתאום על הנומך שהוא שרוי בו:

“לכל הרוחות, איזה מזח נמוך. אי אפשר לראות מכאן כלום.”

המזח באמת נמוך לעומת עטרת ההרים שמסביב לימה. אבל הוא גבוה לעומת מי שמגיע מן החוף בשחייה, ומנסה לטפס, מתוך דבקות מוזרה, על עמודי הבטון החלקלקים. יש בעמידתם השקטה מעין השלמה של צמח מים. מה שברגליהם לא חשוב. כלומר הבוץ שמתוכו הם צומחים הוא אותו הבוץ המצמיח את כל הדברים העולים אל פני האגם. מלבד השקנאים כמובן, אלה הנדים על הגלים הקטנים ופניהם לא מכאן. אבל על ראשי העמודים מונח המזח הצר, שהוא מין פרח משונה גם בשביל פני האגם הזה. נקודת תצפית נמוכה בכוונה. מקום שסרן ברעוז חייב תמיד להתמתח מתוכו כדי לראות מה שהוא כל כך מבקש. סרן ברעוז חושד שכל התכונה האפרורית של היום לא תצמיח דבר. גם הפעם תבוא אותה הפקודה המבטלת כל אלו שלפניה ומניחה מין פתח פתוח למה שיבוא אחריה. אלא שאחריה אין בא כלום. וחולפים שוב ימים רבים ולילות רבים עד שמתעוררת אותה הרוח שמולידה דברים. אלה הדברים שנגמרים כמעט תמיד באותו קרב יריות צבעוני ומרתק, הנראה מתוך צוהר הצריח כמו איזו השתוללות שדים מטורפים.

אגב, רגליו הרכות של אותו אדם. רכות כרגלי אישה, ומשום כך ודאי מכוסות גם בשמלה. שמלת-בד רחבה. מרובת קפלים, נשרכת, אבל קלה עד כדי פתיעה. כלומר לא חשיפת הרגליים המהירה היא שמחייבת את קלותה אלא איזו התנשאות מהירה. נאמר מין המראת-פתע חפוזה. ללא משקל, ללא שום דברים נספחים. אותו אדם ופניו הזוהרים. הוא לבדו, ומסלולו המפתיע כמובן, לפניו. זה שאין סרן ברעוז יכול לנחש אם יוליך לגאיות העמוקים שמעל יריחו, כלומר למרגלות ירושלים, או אולי למקומות אחרים. וסרן ברעוז ליבו יוצא פתאום להיספח אל האיש הזה, לנוע איתו, לפניו, או על גבו; אפילו בין רגליו, מכוסה בשמלת הבד הרחבה. לרקד מתחתיו ולפזז אצלו, במשעול הצר. אם צריך לחוג מעל הימה, הוא יחוג איתו ללא שום הפסקה. אם צריך לרוץ במורדות הירדן הוא ידהר איתו עד שפת ים-המלח. עד גרגרי המלח עצמם. לכל מקום שבארץ ושאינו בארץ. לכל מקום שבשמים ושמתחת להם. לכל מקום. פתאום נראית ההיספחות הזו כהכרח גמור לסרן ברעוז. והרי תהיה בה גם תצפית נפלאה, מן הגובה הרב, על כל המקומות שהוא אינו יכול לראותם עד תוכם בגלל נמיכותו של המזח. גם תועלת תהיה בה, גם הבטחה לבאות. סרן ברעוז כמעט מתחייך כשהוא מתאר לו את היספחוּתו המוזרה בדמות סיור אווירי. כלומר סיור אווירי ממש ללא תצלומים. אבל לשם כך הרי עיניו איתו, ואולי גם אותו האיש יהיה מאציל עליו משהו ממה שיש בידיו להאציל. והמצלמה, כלומר זה שהדברים נשארים בזיכרון, כמו אחרי חלום נכאב, זה הרי דבר קטן. ובכלל הכול נראה קטן פתאום. מהו שמחייב אותו להיקשר אל המזח ולא להתנשא?

הקצין כנרתי. מנועי הדיזל שלו?

מאיר דהאן או פסליו? גושי החימר שלו?

הספינה? שלושת צריחיה? או אולי אשכולות הבננות הרובצים במטבחה?

אבל יש הכנות מרובות לעשות. שאחרי הכול אולי הלילה הזה דווקא מכל הלילות, יש להכין את הספינה שתקלוט אנשים נוספים. “אורחים”, מלגלג סרן ברעוז, “אורחים ליליים”.

כנרתי כמארח הופך פתאום אבהי כל כך, מרבה לחייך אל הצוללנים הצעירים, ללטפם, לחזק את רוחם. אחר כך אחרי שישמטו לתוך המים האפלים אולי ינוד להם. כלומר לא בדיוק ינוד להם. הרחמים יתפסו את מקומם בדבריו. וגם דהאן, מאיר דהאן, יסתובב כל העת מסביבם. ימשמש את ציודם, את חליפותיהם. יתלהב משעוניהם הזורחים גם באפילה, גם מתחת למים. כבר היה שישב עימהם עד הבוקר ודיברו במכרים משותפים הפזורים בכל מיני מקומות בארץ. זה וזה חשוב לו מפני יופיו. וזה ואחר חשוב לו מפני שהוא כשרון גדול.

“אמנם ילד, ילד במדים,” כמו שאומר דהאן, “אבל כשרון כזה לא יוכל להסתיר.”

הוא דבק בהם ומתחיל ללוש אותם. “הוא עוד יעשה פסלים,” מתקרב אל הנערים עוד ועוד. “האדמה כולה עוד תהיה כחומר בידיו.”

עד שסרן ברעוז נזעק אליו מתוך צריחו ומגרשו מעליהם ממש בידיים.

ויש עוד לעמוס את רשתות הברזל המכבידות, לגוללן ולסדרן על הסיפון כך שלא יזיקו. ועליהן יש להניח כל מה שנצרכים לו בלילה כזה. והכול מתוך סדר, מתוך שיטה, שהמעברים אל הצריחים ישארו פנויים. שאפשר יהיה לרוץ בהם במהירות אל המקלעים הכבדים, ולהזעק כשיתחיל הכול.

סרן ברעוז נזכר בלילות הרבים שכבר הוכן הכול. ואפילו הצוללנים הושמטו כבר בזה אחר זה אל תוך המים. ואחר כך, במפתיע, חירחר האלחוט, והכול, כל מה שדוּבּר והוכן ונעשה בוטל בדיבור צרוד אחד. כנרתי ודהאן שהירשה להם לנטוש את צריחיהם, גחנו ומשו את הנערים ואוששו את ליבם. וגם ערכו להם סעודה חפוזה וחיממו את נשמתם. ורק הוא, סרן עמוס ברעוז, אינו נוטש את הצריח שהוא עומד בו. וכשהוא שולח עיניו אל המזרח, מפציע שם אותו מעט האור שסובב עם אותו האיש. וליבו יוצא אל שמלתו הרחבה, אל התנשאויותיו הרכות, אל אַבקי משעולו הצר. וכמעט שהוא זונח הכול מאחוריו וכמעט שהוא מפצח בקסדתו את תיקרת הפלדה של צריחו, וממהר להיספח לאן שהוא מרגיש שהוא נקרא, אלמלא הוא מעיף מבט אחרון אל המזח הנמוך מדי, ורואה שם תיק-מפות שכוּח של אחד הקצינים הבכירים.

“לעזאזל המזח הנמוך הזה.”

הוא מגדף וממהר להציל את התיק. אבל רגליו מכבידות כל כך, וצריח הפלדה מתהדק וסוגר עליו, והוא מנחש בצער שהמראתו זה כבר בוטלה.