¹

(מועידת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּוינה²)

וינה, 5 אוֹגוּסט [1920]

כּל המלחמה הנוֹראה מתנהלת אפילוּ לא בּשאלוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת, בּשאלוֹת הפּעוּלה הציבּוּרית, כּי אם סביב לענינים פוֹרמַליים ודקדוּקים פרַקציוֹניים. וכל התהוֹמוֹת, אשר רוֹצים לעבוֹר עליהן וּלהעלימן, מתבּלטוֹת בּכל סעיף פּעוּט של “סדר היוֹם”. הכרח הפּירוּד בּרוּר למַדי לכוּלם.

הטרגדיה היהוּדית מתגלה בּועידה זוֹ בּכל מוֹראה וּבכל גילוּייה השוֹנים. קוֹדם כּל מתגלה הפּירוּד לא רק העיוּני, התָכני, כּי אם פּירוּד אחר לגמרי, אשר אינוֹ תלוּי בּנוּ וּברצוֹננוּ. כּשם שבּשבילנוּ שאלת העבוֹדה המעשׂית בּארץ-ישׂראל וּדרכיה היא מרכּז הענינים, כּך לאנשי מזרח אירוֹפּה שאלת האִינטרנַציוֹנַל והמדיניוּת המַהפּכנית היא עילַת העילוֹת. ואין כּאן רק ויכּוּח עיוּני. הבַּלַדָה של טשרניחוֹבסקי על שני האחים, בּני סַלוֹניקי – אשר לאוֹר בּרק היריה איש את אחיו הכּירוּ, חוֹזרת גם כּאן. חזית מבדילה בּינינוּ, והחזית הזאת היא עוֹד יוֹתר איוּמה, בּאשר היא לנוּ לא רק חזית בּין עמים וּמדינוֹת, ואינה רק ענין של לוֹיאַליוּת פַּטריוֹטית, כּי אם בּאשר היא מוּאָרה אֵש-דת המהפּכה העולמית. וכל פּעוּלוֹתינוּ ונצחוֹנוֹתינוּ ואפשרוּיוֹתינוּ נערכים אצלם, החיים בּתוֹך החזית, בּמידה שלהם, שהיא מדינית וּמוּסרית כּאחת. וגם כּשהם מוּכרחים להוֹדוֹת בּחיוּב מפעלינוּ, הם מחַשבים תמיד שׂכר מצוה כּנגד הפסדה, ויוֹצאים אנוּ החייבים. וּבאוֹתה שעה שהם מביאים לנוּ את הידיעוֹת הכי-מַחרידוֹת על מצב ישׂראל שמעֵבר לחזית, על ההידַלדלוּת הגמוּרה, על חוּרבּן כּל העמדוֹת הכּלכּליוֹת, על ירידה מוּסרית, על מעמד עלוּב של בּטלים וריקנים בּתוֹך חברה המַעריכה רק את העוֹבד, על חוֹסר כּל כּניסה שהיא לתוֹך חיים פּרוֹדוּקטיביים, על עם, הניתּן כּוּלוֹ להֵיעָסק רק בּעבוֹדוֹת של אוֹנס, בּטיאטוּא הרחוֹבוֹת וניקוּי המָחראוֹת, בּאוֹתה שעה הם – שכוּרי המלחמה הכּללית, וּבנצחוֹנה של מַלכוּתם, ורק בּה, הם רוֹאים את עתידנוּ. ואתה רוֹאה לפניך יהוּדים כּוֹאבים, המכּירים בּמציאוּת היהוּדית, החוֹשבים את עצמם ליהוּדים אַקטיביים וּפלשׂתינאים גמוּרים, וידיהם ריקוֹת וכל דרך של פּעוּלה יהוּדית אין לפניהם. ואלה הם הטוֹבים. הגרוּעים – אוֹ שהם ריקנים בּיוֹתר אוֹ שהם עוֹשׂים רוֹשם של שליחי מלכוּיוֹת ותקיפים.

לכאוֹרה מוּכרח לבוֹא הפּירוּד לשנַיִם בּאוֹפן טבעי: אלה הקשוּרים בּהשׂגוֹתיהם וּבפעוּלתם לארץ-ישׂראל ואלה המשוּללים כּל אפשרוּת מעשׂית ונַפשית לפעוֹל יחד אִתנוּ, והם מחכּים לנסים שלא כּדרך הטבע. היינוּ צריכים, כּדרך ההיסטוֹריה שלנוּ, לחַלק את המחנה לשנַיִם, וּלהיפּרד כּידידים, אשר דרכיהם שוֹנוֹת, בּתקוה כּי יבוֹא יוֹם וּמתוֹך החרבוֹת השוֹנוֹת יציצוּ עוֹד אלה אשר ישָארוּ בּחיים – בּמוּבן האישי והארץ-ישׂראלי – ויוֹשיטוּ יד, אבל הזמין לנוּ הקדוֹש-בּרוּך-הוּא עוֹד בּינוֹניים. אם מצד אחד עוֹמדת ארץ-ישׂראל ואִתה אמריקה, אנגליה ואַרגנטינה וּמאידך גיסא – המזרח ואִתם הוינאים והצ’כוֹסלוֹבקים וכוּ' (רוּבּם – ריקים שבּריקים וּבהם גם שׂוֹנאי-ציון ממש, וּמיעוּטם – יקרים וּמסוּרים בּלב ונפש לישׂראל וּלארץ-ישׂראל), הנה יש לנוּ פּוֹלין וגַליציה, הנקלעוֹת בּכף הקלע, המתנַגדוֹת לדרכינוּ אנוּ הריאַקציוֹניוֹת ואינן רוֹצוֹת להיפּרד מאִתנוּ, כּי הן מרגישוֹת את עצמן קשוּרוֹת לארץ-ישׂראל. וצד בּינוֹני זה, הגדוֹל בּכמוּת וּבמספּר של דעוֹת ויש לוֹ בּאמת הסתדרוּיוֹת גדוֹלוֹת (בּרוּסיה – הֶרֶס), מסַבּך את הדברים. גם המצב המדיני הבּינוֹני וההגמוֹניה הרוּחנית השוֹלטת בּארצוֹת אלה אינם נוֹתנים להן לקבּוֹע את מקוֹמן. וכל זה גוֹזל מאִתנוּ כּוֹחוֹת-נפש וּמוֹציא לפי שעה את זמננוּ בּחיפּוּשׂ דרכי-שלוֹם וּפשרוֹת, ללא תוֹצאוֹת.