פִּתְאֹם הוּא מַבְחִין:
בְּפֶתַח בֵּיתוֹ הוּא עוֹמֵד, מְצַלְצֵל – וּמַמְתִּין.
אִם גַּנָּב לֹא פָּרַץ – הֵן בַּבַּיִת אֵין אִישׁ. וְאֵין אֵשׁ.
וַדַּאי. הוּא יוֹדֵעַ. וְהַפַּעֲמוֹן עוֹד מַרְעִישׁ, מִתְעַקֵּשׁ.
הַשָּׁכֵן שֶׁמִּמּוּל: הַמַּפְתֵּחַ אָבוּד אוֹ נִשְׁכָּח? –
וְהוּא מְגַמְגֵּם: כָּכָה… כָּךְ…
אַח, הַשָּׁכֵן עִם פִּתּוֹ וְסַלּוֹ! שְׁכֵנִי הַחַיְכָן,
שֶׁתֵּלֵךְ. כְּבָר יוֹדֵעַ אַתָּה לְהֵיכָן.
(פִּתְחִי לִי, פִּתְחִי מִבִּפְנִים, צִפִּיָּה שֶׁל עַרְבִּית…)
וְאַתָּה עָלַי קָם, שׁוֹלֵף שְׁאֵלָתְךָ הַחַרְבִּית.
כֵּן. מַשֶּׁהוּ שָׁכָחְתִּי בָּעִיר – בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ יִתְנַצֵּל.
חוֹזֵר אֶל אָפְלוֹ שֶׁל הָרְחוֹב. נִכְלָם מִצַּלְצֵל.