המבנה הסוציאלי של היהודים

כרך ראשון של

“הסוציולוגיה של היהודים”

(על פי הרצאות באוניברסיטה העברית בירושלים)

 

חלק ראשון    🔗

הקדמה    🔗

זה יותר מחצי יובל שנים עבר מאז נסיתי נסיון ראשון לשרטט תמונה כוללת של התנאים החברתיים של היהודים – בספרי “היהודים בזמן הזה¹. התקופה שעברה מאז ועד עתה היא – מחמת המלחמה ותוצאותיה – אחת התקופות כבירות-המאורעות ביותר שבתולדות היהודים. הטבות מכריעות במצב המשפטי של היהודים באירופה המזרחית, הגירות עצומות מעבר לימים, הכרת העמים בשאיפה לקומם בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, דבר העברת ה”הגמוניה" לידי היהדות האמריקנית ודבר הקימה חברות פילנתרופיות חובקות זרועות עולם, גידול מספרם של היהודים מאחד עשר לששה-עשר מיליונים, התקדמותה המהירה של ההתבוללות, אסונות כלכליים ברוסיה ובפולניה – כל אלה הם רק מעטים מן הקוים החשׁובים של אותה תקופה. תופעות רבות, אשר לפני חצי יובל שׁנים ניתנו להֵראות אך עפ"י אותות חלשׁים מאד – תמונתן בולטת כעת ומשמשות סימנים להתפתחות שבעתיד.

הידיעות שישׁנן עתה בידינו – אינן ניתנות עוד להצטמצם במסגרת הצרה של ספרי הקודם. ורצוני היה בזה להרצות הרצאה מלאה על כל מה שיש לומר בדבר היהודים מבחינת הסוציולוגיה. כי על כן נאלצתי – בקשר עם הרצאותי באוניברסיטה של ירושלים על הסוציולוגיה של היהודים – לכתוב ספר חדש מעיקרו ולחלק את החומר בשני כרכים. בכרך הראשון ניתן – מתוך שׁמושׁ בכל המקורות הסטטיסטיים הניתנים לשמוש – חתך מפולש במערכת התנאים הסוציאליים של היהודים בדורנו (הסטאטיקה של היהדות). הכרך השׁני מראה מה הם הכחות והמלחמות שנתעוררו ומתעוררים בגלל השנויים שחלו בסטאטיקה של היהדות ומה הם מטרותיהם ומגמותיהם (הדינאמיקה של היהדות).

בתורת מבוא לכרך הראשון הקדמתי הרצאה קצרה על מה שנראה לי במדה ידועה כדבר ודאי בענין הגזע והתכונות הגזעיות של היהודים. החלטתי על כך אחרי שקול-דעת והִסוס מרובה מאד. אם כי למדתי תורת האנתרופולוגיה הכללית מפי רב פליכס פון לושאן ותורת-הגזע היהודית מעסיקה אותי עשרות שנים – בכל זאת אין תורה זו ממקצועות החקירה הקרובים שלי. אם למרות זאת כתבתי מבוא זה – הרי זה בא מתוך הכרת ההכרח שבדבר. בכל אשר נדבר על התנאים הסוציאליים של היהודים ובכל אשר נראה על סטיתם מתנאיהם הסוציאליים של העמים הסובבים אותם – אנו נתקלים תמיד שוב באותה שׁאלה עתיקה: אם הבדל זה יסודו במסבות חברתיות, שׁהיהודים ניחנו בהם שׁלא ברצונם או למרות רצונם, אם שהוא נובע ממקורות פנימיים (גזעיים), נחלתם מאז ומעולם. לשׁאלה זו, אשר דוקא בימינו היא תופסת מקום רב בוכוח על “שאלת היהודים”, אי אפשר למצוא תשובה בלי שנדע על בוריו את המובן של הגזע ותכונות הגזע של היהודים. אני מקוה, כי מבחינה זו יראה המבוא לא כדעה פסוקה וגמורה אלא כנסיון לבירור המושגים.

כיהודי העומד בתוך החיים היהודיים ראיתי לי לא זכות בלבד אלא אף חובה לקבוע את עמדתי בכל השאלות הנדונות בספר זה והניתנות לביאורים שׁונים. אולם חשוב מכן היה לי, בכל זאת, לקבוע את העובדות באופן אובייקטיבי וללא לקויים ולהניח בזה יסוד מדעי לסוציולוגיה של היהודים.

לד"ר ש. איזנשטט, ירושלים, אני מביע בזה את מיטב תודותי על עזרתו בקביעת הנוסח העברי.

ירושלים, דצמבר 1930 א. רופין

שער ראשון: מוצאם וגזעם של היהודים    🔗

פרק ראשון: התרכובת הגזעית של היהודים בארץ-ישׂראל

1. שלשת האלמנטים העממיים: כנענים, בדואים, פלשתים

התהוות העם העברי חלה במאה החמש עשרה והארבע עשרה שלפני הספירה הנוצרית, בזמן שלטונה של מצרים בכנען וממשלת-נציביה בעם הארץ. באותה תקופה חדר, לפי ספורי-התורה, עם-רועים “בני יעקב” מן המדבר אל עבר הירדן מזרחה ומשם אל עבר הירדן ימה. יש משערים, כי הם ה“חבירים” (=עברים?) הנזכרים במכתביהם של נציבי-כנען למלך מצרים מימי המאה הארבע עשרה, שנתגלו בשעת החפירות בתל-אל-אמרנא. בני יעקב הכניעו את יושבי-כנען, את הכנענים או את האמורים². במשך הזמן התערבו בני יעקב בשאר יושבי הארץ ויהיו לעם אחד, אשר נקרא בשם בני ישראל אחרי זמן קצר הוכרחו בני ישראל לעמוד בקשרי מלחמה קשה עם הפלשתים. הפלשתים, אשר יצאו מארץ מושבם, מאי כפתור (כרתים), השתערו בשנת 1196 על מצרים מעבר הים והוכו אחור על-ידי רעמסס השלישי. אחרי תבוסתם זו התישבו בחוף ארץ כנען, אשר ניתן לה מאז השם ארץ פלשתים או פלשתינא. במשך המלחמות בין שני העמים שארכו מאות שנים אחדות הפסידו הפלשתים את שלמותם האֶתנית ויטמעו בתוך עם ישראל.

מורכב היה, איפוא, העם הישראלי בשעת ישיבתו בארץ-ישראל משלשה יסודות עממיים: בני-יעקב, הכנענים, והפלשתים. כיוָנים הקדמונים כן נמנו גם הפלשים על חוג התרבות האֶגֶאית והם שהביאו לארץ-ישראל את התרבות הכרתית המפותחת (למשל, את כלי הברזל (ורכב-המלחמה). מה שנוגע לכנענים, העובדות מוכיחות, שהם עם-תערובת של ארמים ובדואים, כי הרי ארץ כנען, ארץ קטנה בלי גבולים טבעיים מסוימים, שמשה במשך אלפי שנים שטח של חדירה פעם בשביל הארמים שישבו בצפונה ופעם בשביל הבדואים אשר ישבו בדרומה ובמזרחה. והוא הדבר גם בנוגע ל“בני-יעקב”. התורה מספרת, כי אברהם, ה-heros eponymos של בני ישראל בא מחרן לארם נהרים³ והיא מיחסת ליעקב בפירוש את הכנוי ארמי (דברים כ"ו, ה') מצד שני, התחברו, כנראה, “בני-יעקב” לפני כניסתם לארץ כנען עם שבט הקינים אשר ישב במדבר סיני ויתערבו בו.

כמה פעמים הובעה הדעה, כי באלף השני ואולי עוד קודם לכן הגיע עם צהוב-שער מגזע אירופי צפוני בנחשול הגירת-עמים גדולה עד לגבולות ארץ כנען. חוקרים שונים רוצים להוכיח על יסוד ציורים אשר בקברות מצרים, כי האמורים היו צהובי-שער ותכולי-עינים, כלומר, עם מן הגזע האירופי הצפוני⁴. אבל נתברר הדבר, כי הנחות אלו אין בהן ממש, הואיל וצבעם הקדמוני של הציורים לא היה צהוב ותכול לגמרי והצבע הזה נתהוה רק במשך הדורות אחרי התפצלות השכבה השחורה העליונה⁵. בנגוד לזה יש לשער, כי במאה השביעית לפני הספירה הנוצרית התישב בארץ לזמן רב חלק משבטי-הסקיתים, אשר הגיחו אל ארצות המזרח ואשר היו, כנראה, בני גזע אירופי צפוני וקרובים ביותר לקורדים של זמננו. השם Skythopolis הניתן על ידי יוסף פלביוס לעיר בית שאן אשר בצפונו של עמק הירדן מוכיח על התישבות הסקיתים במקום ההוא. יש יסוד לחשוב, כי קרבתם של אוכלוסים בני גזע אירופי צפוני גרמה במקרים בודדים לחדירת דם גזע זה לתוך העם היהודי, אולם אנו יודעים, כי אכן בכל הזמנים היו עמים נודדים למחצה כסקיתים מזנקים וכובשים ארצות במהירות מפליאה, אבל מספר אוכלוסיהם היה מועט. אין מתקבל, איפוא, על הדעת, כי במובן הגזעי השפיעו הסקיתים על היהודים במדה ניכרת, ומה גם שזמן שלטונן בארץ ישראל נמשך רק עשרות שנים אחדות.

2. שלשת היסודות הגזעיים

על פי מה שאמרנו יוצא, כי מוצאו הגזעי של עם ישראל הוא משולָש: מסוריה הצפונית (הארמים), ממדבר ערב וסיני (הבדואים) ומאירופה הדרומית (הפלשתים). העמים אשר ישבו בימים הקדמונים על שטחים אלה נבדלים זה מזה לפי סימנים גופניים או, כמו שאנו רגילים לומר, לפי סימנים גזעיים⁶.

היסוד הראשון, הארמים, היו היורשים המדיניים של מלכות החתים העתיקה, אשר הגיעה למרום פריחתה בערך בשנת 2000 לפני הסה“נ ואשר הרחיבה את שלטונה מעיר בירתה חַתוזַס (עכשיו בוגהֶזקֵי בקרבת אנגורה) על פני כל אסיה הקטנה וסוריה, ולצד מזרח – עד לעבר הפרת. וכאשר באה מלכות החתים למצב של שקיעה, בערך בשנת 1500 לפני הסה”נ, המשיך חלק אחד ממנה להתקיים עד המאה השמינית בתור ממלכה מיוחדת, מלכות הארמים בסוריה הצפונית, ובירתו היתה סנדזירלי (בקרבת אלכסנדריה). בימי שלמה השתרעה ארץ ארם לצד צפון עד דמשק. לפי התמונות החקוקות על האבן שנמצאה בסנדזירלי היו הארמים בעלי קומה נמוכה ואיברים קצרים, בעלי חוטם עבה וכפוף, פנים רחבים וקדקוד רחב (ראה תמונה 1 בתוספת-התמונות לכרך זה). גם בשעת חפירותיו של הרוזן פון אופנהים בעיר תל חלב (עבר הפרת מזרחה), אשר נוסדה על ידי החתים ונתישבה על ידי הארמים נמצאו תמונות מאותו טפוס (ראה תמונה 2 ותמונה 3). טפוס זה הוא הרגיל והמכריע בסוריה ובאשור באלף הראשון שלפני הסה"נ, כמו שהלשון הארמית היתה הלשון השלטת באותה תקופה בכל השטח ההוא. כשקַריקַטוריסטים אנטישמיים בזמננו מציירים את היהודי בתור בעל חוטם עבה וכפוף ובעל רגלים קצרות, הרי הם מציירים למעשה את היסוד הארמי שביהודי זמננו.

על כל פנים נמצא בכתבות סנדזירלי גם טפוס אחר בעל חוטם גדול, ארוך מאד וישר (ראה תמונה 4). טפוס זה היה, כנראה, השליט בין החתים באסיה הקטנה, כפי שיש לראות מן החפירות בבוגהֶזקי, ושאריתו נתקיימה במלכות הארמים המאוחרת.

גם על פי תמונות מצריות אנו יכולים להכיר את הטפוס הארמי (סורי צפוני), למשל, על פי תַבליט מהיכל רעמסס במדינֶת הַבו בערך משנת 1350, שבו ממית רעמסס את אויביו הסורים (תמונה 5), וכן גם על פי תמונת קיר מקברו של שֶבֶכֶטפ בקַרנך מן המאה הט"ו, שבה מצוירים שליחי רֶתֶן (סוריה המערבית) המביאים מס לפרעה (תמונה 6).

בתורת הגזעים יכונה הטפוס, שיש בו מן הסגולות הגופניות של הארמים בשם הגזע של קדמַת אסיה. על הגזע הזה נמנים גם האשורים, כפי המוכח מתמונות האבן של מלכי-אשור מן המאה התשיעית והשמינית, שבהן מתבלט הקדקוד הרחב, החוטם הכפוף והגוף המגושם (תמונה 7). יש לחשוב אפילו שציירי-אשור הפריזו על עקמומיותו ועביו של החוטם, מחמת ששרטוט-פנים זה נחשב להם, כנראה, לאפיָני ביותר, כמו ש“חוטם הנשר” נחשב בשעתו לאפיני לאצילי-פרוסיה. “חוטם הנשר” נבדל בעיקר מן “החוטם היהודי” בזה, שבו הולך קו החוטם תחלה ישר משרשו ועד אמצעיתו ורק משם ואילך מתחילה בריכתו או עקימתו, ושגב החוטם צר אצלו; מה שאין כן גבי החוטם היהודי ושעקימתו מתחילה על פי רוב משרשו והיא מוסיפה והולכת עד קצה החוטם ושזה האחרון ברובו מעובה ובשרי. מענין שגם בפסל מצרי קטן מן המאה הי"ז בערך⁷ אנו מוצאים את אחד ממלכי-ההיקסים שמלכו במצרים בצורת ספינקס עם “חוטם יהודי” טפוסי, כשהוא מושך באזניו את המצרי הכורע לפניו.

היסוד הגזעי השני של העם הישראלי, הבדואים, היו, כבדואי זמננו החונים במדבר ערב ובמדבר סיני, בעלי קומה גבוהה וזקופה, ארֻכי-איברים ישרי-חוטם, צרי-פנים וארֻכי-קדקוד אם יש לומר על הארמים, כי בכל מבנה-גופם יש נטיה לצפיפות ולרוחב, ניכרת, להפך, אצל הבדואים נטיה לאורך ולצָרות-הגוף. לשם ציון הטפוס הבדואי בתורת הגזעים הנהיג זה לא כבר איג’ן פישר⁸ ואחריו ה. גיוּנְטֶר⁹ את השם הגזע “המזרחי”. שני החוקרים מוצאים בטפוס גזעי זה קרבה יתרה לגזע של הים התיכון, המשמש אחד משלשת הענפים הגדולים של הגזע הלבן בכלל. מן הראוי יותר לראות אותו בתור אחד הגונים (גזע מסונף) של גזע הים התיכון, אשר יסתעף, איפוא, לשני חלקים-מזרחי מערבי.

היסוד הגזעי השלישי, הפלשתים, היו בעלי קומה בינונית, בעלי חוטם צר וישר, פנים צרים וקדקוד ארוך. ביחד עם שאר עמי הים התיכון הם נמנים על הסניף המערבי של גזע הים התיכון. על התבליטים המצריים הם מצוירים כשראשיהם צנופים בפאר עשוי נוצות צפרים (תמונה 8). בנגוד לשאר העמים שנזכרו כאן אין הם מגדלים זקן.

צבע עורם של שלשת היסודות הגזעיים היה לבן בגונים שונים. לבן בהיר לארמים, שזוף לפלשתים וחום בהיר לבדואים. שערותיהם ועיניהם היו כהות.

ביהודי ארץ-ישראל, המורכבים משלשת היסודות הגזעיים האלה, דבקו באופן טבעי התכונות הגופניות של כל שלשת היסודות, פעם בצורה טהורה ופעם בצורה מעורבת. לפי דעתו של רֶדקלִיף נ. סלמן היתה מרובה השפעתם של הפלשתים על הרכבתם הגזעית של היהודים¹⁰. תערובת היסוד הפלשתי היא שגרמה, לפי דעתו, לשכיחות הטפוס היוני שהוא קורא לו “פסבדו-ג’נטילס” (Pseudo=Gentiles) בין היהודים של זמננו. אולם יש לשאול, אם לא בא הטפוס הזה דרך צנור ההשפעה של הענף הגזעי המזרחי. פליכס פון לושאן, אשר עסק ברבים מחבוריו בשאלת התרכובת הגזעית של היהודים¹¹, מצא בשעת תיוריו המחקריים באסיה הקטנה ובסוריה דמיון מפתיע בין היהודים האירופיים ובין כמה טפוסים ארמניים באסיה הקטנה, בין סורים מסוריה הצפונית ובין תאורי החתים-הארמים על התבליטים של סנדזירלי, והוא בא לידי מסקנה, כי היהודים שייכים ברובם לטפוס זה של אסיה הקטנה וסוריה הצפונית, אשר הוא קורא לו “ארמנואיד”. ומצד שני, מצאו חוקרים אחרים דמיון רב בין הטפוס היהודי ובין כמה שבטים ערביים (בדואים). בכל שלש ההשערות האלו יש קורטוב של אמת. נכונה היא דעתו של פון לושאן, כי בין יהודי זמננו יש יחידים, הדומים לסורים או לארמנים, אולם לא פחות מזה נכונה גם הדעה, שיש בין היהודים יחידים הדומים הרבה לבדואים או לבני דרומה של אירופה. אלמלי היה פון לושאן יוצא לשם תיור מחקרי לא לאסיה הקטנה, כי אם לערב ולאיטליה הדרומית, כי אז לא היה אולי מדגיש את דבר דמיונם של היהודים אל הסורים והארמנים, אלא היה מוצא אותם דומים ביותר לבדואים הערביים או לבני אירופה הדרומית. ברם, השקפתו של פון לושאן היא קרובה ביותר אל האמת, מחמת שהרוב הגדול של יהודי אירופה האמצעית והמזרחית הם בני הטפוס של אסיה הקטנה וסוריה הצפונית.

זכותו המיוחדת של פון לושאן היא, שהטה את תורת-הגזעים מן הדרך המשובשת, אשר הנחו אותה בה חוקרי-הלשונות. קודם לכן היו מסתמכים על שייכותה של הלשון העברית אל משפחת השפות השמיות, היו מציגים את היהודים בצד שאר העמים המדברים בשפות שמיות וביחוד בצד באי-כוחם הטפוסיים, הבדואים של ערב, והיו משערים, כי היהודים “האמתיים” קרובים גם קרבת-גזע לבדואים וצריכים, איפוא, להיות בדרך משל ארכי-קדקוד. שיטת פון לושאן התנגדה לזה נגוד גמור, מחמת שה“ארמנואידים” היו בהחלט קצרי-קדקוד, ועל פי לשונם, בין הקדומה בין זו של עכשיו, לא היו נמנים לעולם על השמיים, כי אם על ההודו-גרמניים. על ידי נסיגה זו מן ה“תיאוריה השמית” נפתחה בראשונה הדרך למחקר חפשי על שאלת גזע היהודים¹².

כאשר חרבה מלכות יהודה (בשנת 586 לפני סה"נ) ורובו המכריע של הישוב הגלה מארץ ישראל בבלה, שמרו בני ישראל בבבל על מסורת דתם, אבל הם קבלו גרים מבין תושבי-בבל ולאחר כבוש בבל על ידי הפרסים גם מתושבי-פרס. אולם על אותו חלק של היהודים, שעלה מבבל בימי עזרא ונחמיה אחרי גלות של שבעים שנה, לא השפיעה ודאי תערובת הדם הזר. הואיל וזמן ישיבתם בבבל היה מועט בכלל ושבי-ציון היו מן המקפידים ביותר על הפרישות מעמי-הארץ, מתקבל על הדעת, כי לא חל בתקופת ישיבתם בבבל כל שינוי בהרכבתם הגזעית. ובשובם לארץ שם, כידוע, עזרא את לבו לשמור על טהרת המשפחות מכל תערובת עמים אחרים וגם הרחיק מן הקהל את הנשים הנכריות ואת ילדיהן. משום כך היתה התרכובת הגזעית של היהודים בימי חורבן בית שני בערך אותה תרכובת עצמה כבימי חורבן הבית הראשון, אלא שעל ידי הטמעת האדומים, השייכים לטפוס הבדואי, שחלה בימי הבית השני, נתחזק היסוד הבדואי שבתרכובת הגזעית של עם ישראל.

לוח היוחסין הגזעיים של היהודים בשעת חורבן המדינה מתבלט, על סוד כל האמור, בצורת סכימה זו:

משתמשים אנו כאן בסדר חלוקת-הגזעים המקובל ביותר בתורת האנתרופולוגיה. כדאי להעיר, כי חלוקה זו לגזעים, לסעיפיהם ולענפיהם היא מן הדברים המותנים. במקום לחלק את בני-האדם למחלקות שונות לפי צבע העור, השער והעינים או לפי מבנה הראש, אפשר היה להבחין ביניהם גם על פי תכונה גופנית אחרת¹³. (הסימן המקובל בתורת הזואולוגיה לשם חלוקת בעלי-החיים למיניהם (הסימן המיוחד המשמש באמת קו מפריש בין מין למין והשומר על עצמותו של כל אחד מהם) הוא כשרון ההפראה הטבעית של בני כל מין בינם לבין עצמם והעדר כשרון זה ביחס לבני מין אחר, - וסימן זה אינו נוהג לגבי בני-האדם בכלל, הואיל וכשרון ההפראה ההדדית קיים בין בני כל הגזעים. חלוקת בני האדם לגזעים, לסעיפים וסניפים היא לקויה גם מחמת שהגזעים השונים קשורים זה בזה על ידי מעבר מודרג מטפוס גזע לחברו, ויש כמה בני-אדם שקשה להבחין את שייכותם הגזעית. ברם, שיטת הגזעים מציינת לנו דרך בתוך תהום ההפרשים האינדיבידואליים ונותנת לנו את האפשרות לחבר לקבוצות את הטפוסים הקרובים ביותר זה לזה.

חלוקת בני-האדם השגורה ביותר בתורת הגזעים היא לגזע לבן, צהוב ושחור. הגזע הלבן נפרד לשלשה סעיפים: אירופי-צפוני, ים תיכוני ואלפי. הסעיף ים-התיכוני מסתעף לענפים: מזרחי (בדואי) ומערבי. הסעיף האלפי מסתעף לענף של קדמת-אסיה ולענף הדינַרי. לפי טרמינולוגיה זו יוצא, כי היהודים יצאו מתערובת הענף של קדמת אסיה שבסעיף האלפי עם הענף המערבי שבסעיף ים-התיכוני.

3. הבלטה ציורית של יהודים בני התקופה הקדומה.

מחמת האסור הדתי של עשית פסל ותמונה לא שיירו לנו אבותינו הקדמונים שום ציור, שיעיד על הטפוס הלאומי. לעומת זה אנו מוצאים טפוסי-יהודים בכתבות של שכניהם. אמנם התבליט שבשער טיטוס ברומי, שבו מצוירים בדייקנות טבעית כלי המקדש ושבאותה דייקנות היו מצוירים בו ודאי גם פרצופי היהודים השבויים, אינו נותן לנו שום מושג על תכונתם הגזעית, מחמת שבזמן יותר מאוחר נפצו את ראשי האנשים המצוירים. אולם יש לנו מושג ברור על אזרחי מלכות ישראל מן המאה התשיעית שלפני סה"נ על פי העמוד השחור של שלמנאסר (במוזיאום הבריטי). עליו מצויר מלאכו של יהוא מלך ישראל ומשרתיו המביאים מס לשלמנאסר מלך אשור (תמונות 9,10). א. ה. סַייס¹⁴ מעיר על תמונה זו ואומר, כי יש למצוא אצל בני ישראל המצוירים על עמוד שלמנאסר את כל התכונות האפיניות המצויות לגבי היהודים בני זמננו. “שום צייר בן זמננו לא היה יודע לצייר אותם בדייקנות יתירה”. כדאי גם להעיר, כי בשליחי-יהוא מתבלט הטפוס היהודי במדה לא פחות מרובה מזו, שבה מתבלטים טפוסי שאר עמי סוריה המצוירים באותו עמוד. אצל כולם אנו מוצאים חוטם כפוף ופרצוף צר, שהם מתכונת הארמים.

רמזים קלים להכרת פרצופיהם של היהודים בארץ ישראל הקדומה יש למצוא אולי גם בתמונות המצוירות על ארונות החנוטים בפאיום (מצרים התחתונה) מן המאה הראשונה אחר ספה"נ. בפאיום היה בתחילת התקופה הנוצרית ישוב מעורב מכל עמי המזרח הקדמון וגם יהודים רבים ישבו שם. אנו מביאים כאן תמונה אחת מאלו (תמונה 11), שמקורן הראשון נמצא במטרופולין-מוזיאום בניו-יורק ולשם השואה אנו מביאים תמונה של נער ספרדי מירושלים של זמננו (תמונה 12). הדמיון הזה בין הילד הירושלמי ובין בן גילו מלפני אלפים שנה הוא מפתיע.

פרק שני: תולדות הגזע של היהודים מחוץ לארץ ישראל

1. זרם ההגירה המערבי והצפוני.

לאחר חורבן מדינת היהודים הוכרח רובה המכריע של האומה לעזוב את ארץ-ישראל. הגולים יצאו ממולדתם בשני זרמים עיקריים. האחד פנה מערבה והשני צפונה. הזרם המערבי הלך למצרים ולאפריקה הצפונית ומשם הסתעף ובא גם ליון, לאיטליה ולספרד. הזרם הצפוני עבר דרך סוריה לבבל ולפרס וגם לאסיה הקטנה ולחופי הים השחור. שני זרמי-ההגירה האלה קלטו אל תוכם במשך אלפים השנה של זרמתם הנפרדת אלמנטים גזעיים שונים מן החוץ אשר נטמעו בתוכם. הזרם המערבי קלט אל תוכו, קודם כל, באפריקה הצפונית אלמנטים מן הענף המערבי של הגזע ים-התיכוני שנמצאו שם. לאחר זמן קלט אל תוכו באפריקה הצפונית ובספרד אלמנטים ערביים (הגזע המזרחי) בימי עליתם ההמונית מערב לאפריקה הצפונית ולספרד. בדרכו על פני אירופה הדרומית ליון ולאיטליה קלט הזרם המערבי אל תוכו שוב אלמנטים גזעיים מערביים. הזרם הצפוני התרחב על ידי קבלת גרים, אשר מספרם היה גדול מאד במאות השנים הראשונות שלאחר ספירת הנוצרים בבבל, בפרס וגם באסיה הקטנה. הגרים היו בעיקר מבני הגזע של קדמת-אסיה, שהוא היה הרוב בארצות אלו, ועל ידי התערבותם בתוך היהודים נתגבר היסוד הגזעי הזה ביהדות. יש לשער, כי באותה תקופה התערבו ביהודים גם בני עם אחר, השייך בעיקרו לגזע האירופי הצפוני ושחדר מאירופה לאסיה המערבית, זה עם הקורדים היושב על גבולה הצפוני של בבל. לפי חקירותיו של פון לושאן¹⁵ מרובה בין הקורדים גם עכשיו מספר הצהובים, כחולי-העינים וגבוהי-הקומה. הקורדים היו עם של שודדים נודדים שישבו מימי התקופה הקדומה בקורדיסטן ההררית מצפונה למוסול (=נינוה) והדריכו את מנוחת שכניהם בבבל הצפונית. הנוסע היהודי בנימין “השני”, שעבר בקורדיסטן בשנת 1848, מצא שם עוד מספר רב של יהודים שישבו בערים ובכפרים, שהיו כמעט במצב של עבדים בידי הקורדים. רגיל היה אפילו המנהג של Jus primae noctis לגבי כלות יהודיות¹⁶. בתחילת ימי הביניים היו רגילים במזרח וגם באירופה מקרי-התגיירות של עבדים צעירים, שעבדו אצל היהודים. הם היו מתקבלים אל משפחת אדוניהם והיו נושאים להם נשים יהודיות. בין העבדים הללו היו לא רק סלבים, כי אם לפעמים גם תושבי אפריקה הצפונית עם תערובת דם כושי. אולי מטעם זה ישנם בין יהודי זמננו (פחות מ-1%) יחידים בעלי שער מסומר, בעלי שפתים עבות ובולטות ובעלי חוטם שטוח. כאשר התגייר במאה השמינית חלק מעם-הכוזרים באה תערובת-דמו של עם טטרי זה גם היא לתוך הזרם הצפוני של ההגירה היהודית. בימי הרדיפות של ימי הבינים באירופה המזרחית קלטו היהודים אל תוכם יסודות סלביים ומונגוליים. וַגֶנְזֵיל¹⁷ סובר, כי שבטי ישראל, שישבו בצפון ארץ ישראל ושבתור ענף דרומי של החתים-הארמים היה מרובה אצלם ביותר היסוד הגזעי של קדמת אסיה, באו בשעת נדודיהם בעיקר במגע עם אלמנטים גזעיים הקרובים להם, עם הארמים, אחר כך עם ערב רב של עמי-הקוקז, עם מונגולים ועם הגזעים האירופיים, ביחוד עם האלפיים. ולעומת זה קלטו אל תוכם שבטי ישראל שבדרום ארץ ישראל, שהיו מלכתחילה יותר קרובים לערב ומעורבים יותר עם האלמנטים הבדואים, בשעת נדודיהם, במדה יתירה דם של העמים ים-התיכוניים ושל הערבים, שהיו יותר קרובים ליסוד הבדואי הגזעי שבעצמם. על ידי כך נתגבר בהם היסוד הגזעי המזרחי (הבדואי) והמערבי (הפלשתי) ונתרופף היסוד הגזעי הקדמון של קדמת-אסיה שהיה אצלם מועט מתחילתו. מן הטפוס הגזעי הקדמון של ארץ ישראל בעל שלשת היסודות הגזעיים (ארמי-בדואי-פלשתי) “התפתחו היהודים האשכנזיים בכוון קדמת-אסיי-מונגולי-אלפי-צפוני והיהודים הספרדיים בכוון מזרחי (בדואי) ים-תיכוני ועל ידי כך נתהוה הפרש ניכר בחטיבתם הגופנית של שני חלקי היהדות”¹⁸.

2. שלשת מרכזי הגִדוּל: בבל, ספרד, פולין.

לרגל התערובות השונות של דם זר היו היהודים נבדלים איש מחבירו לפי חטיבתם הגופנית במדה יתירה, אלמלא היה גורם אחר משפיע להתדמותם¹⁹:

אחרי כל תקופה של קליטת דם זר היתה באה תקופה של מאות שנים, שבה היו היהודים מתבדלים ומתכנסים במקומות שונים בשטחים מצומצמים והיו מתחתנים רק בינם לבין עצמם בלי קבלת כל תערובת של דם זר. על ידי התבדלות זו ועל ידי גדול מרוכז זה נתבטלו במשך הדורות כמעט כל ההפרשים האינדיבידואליים שהיו קיימים בין טפוסי-היהודים השונים בפנים כל שטח ושטח. שלשה שטחים גיאוגרפיים שמשו בעיקר בתור מרכזי-גדול כאלה ליהדות מזמן חורבן מרכזה המדיני בארץ ישראל ועד היום הזה: בבל, ספרד ופולין. מדינות אלו הן מרכזי הפתוח הגדול, אשר בהם נתהוו במשך מאות שנים של ישוב קבוע וצפוף טפוסים יהודיים קבועים.

בבבל מתחילה משעת עלית האישלם במאה השביעית תקופה של התבדלות והתרכזות היהדות: תנועת ההתגיירות פוסקת והיהודים מוסיפים להתחתן רק בינם לבין עצמם בלי כל קליטת דם זר. מאותה תקופה ועד המאה הי"א היה מרוכז בבבל רוב מנינם של יהודי-העולם. כאן היה קיים מרכזה הרוחני של היהדות. במשך חמש מאות השנים האלה התפתחו בארץ הפרת והחדקל הטפוסים הבבליים שביהדות, שנשתמרו עד היום אצל רוב היהודים ילידי אסיה המערבית.

באופן דומה לזה הגיעה בין המאה הי“א והט”ו שעת-מנוחה ויציבות לזרם-ההגירה המערבי של היהודים באפריקה הצפונית ובספרד והיא שגרמה להתהוות הטפוס הספרדי.

אולם יותר מזה חשוב בשביל ההתפתחות הגזעית של היהדות מרכז הגִדול השלישי: פולין. זמן קצר אחרי חורבן המרכז המדיני בארץ ישראל ואולי גם קודם לכן הלכו יהודים מבבל דרך אסיה הקטנה אל ערי החוף של הים השחור, ולאט לאט חדרו משם לתוך רוסיה הפנימית. בקיוב ישבו יהודים כבר במאה השמינית. יהודים אלה דברו בלשונות סלביות²⁰. אולם אחרי פרעות הקוזקים בשנת 1649, כשנמלטו היהודים מאוקרינה לפולין, מצאו שם ישוב גדול של יהודים, שבאו לשם במשך הזמן מן המאה הי“ב עד הט”ז מבוהמיה ומגרמניה, והתערבו בהם וקבלו את לשונם, את הדיאלקט היהודי-גרמני. פולין שמשה מרכז, שבו התאחדו, אחרי פרוד של אלף שנה, יהודים שיצאו מארץ ישראל בזרם-ההגירה המערבי (אלה שבאו מגרמניה) עם אחיהם שהלכו בזרם-ההגירה הצפוני (אלה שבאו מעבר הים השחור) ומכאן ואילך התחתנו במשך מאות שנים רק בינם לבין עצמם, גדול מרוכז וממושך זה הוא שגרם להתדמות היהודים בשטח גיאוגרפי זה. ואם אנו מוצאים, כי כמה מן הסופרים והחוקרים השתאו על דמיונם הגזעי של היהודים, אין זה אלא מחמת שהסיקו את מסקנותיהם רק על יסוד הסתכלותם ביהודי-פולין. מיהודי-פולין אלה יצאו כמעט כל היהודים האשכנזיים (המדברים גרמנית או יודיש) שבזמננו.

3. טפוסים יהודיים מקוריים, טפוסים מיוחדים וטפוסים זרים.

א) טפוסים מקוריים.

אנו קוראים לשלשת קבוצי-היהודים, לבבליים, ספרדיים ואשכנזיים בשם טפוסים מקוריים של היהודים. מבחינה גזעית כל אחד מהם מורכב משלשת היסודות הגזעיים, שמהם נבנו היהודים הקדמונים בארץ ישראל. נשתנה רק יחס היסודות הגזעיים שבתרכובת. גבי הטפוס הבבלי מרובה יותר שפע דם הגזע המזרחי (הבידואי), גבי הטפוס הספרדי – דם הגזע המערבי וגבי הטפוס האשכנזי – דם הגזע של קדמת-אסיה (האלפי), גבי היחידים של שלשת הטפוסים המקוריים הללו מתגלות התכונות של שלשת יסודי התרכובת הגזעית או בצורה טהורה או בצורת תערובת בת יחסים שונים. מוצאים אנו בהם את כל דרגות-המעבר מן ארוכי-הקדקוד שבטפוס המזרחי והמערבי ים-התכוני אל טפוס קצרי-הקדקוד מקדמת אסיה.

המחלוקת הישנה, אם נשתמרו היהודים בגלות “בטהרתם”, יש לישב באופן כזה: משעת עזבם את גבולות ארצם קלטו היהודים אל תוכם דם עמים רבים אחרים, אלא שבמובן הגזעי היו העמים האלה ברובם המכריע מאותם היסודות הגזעיים אשר מהם הורכבה קודם לכן היהדות הארץ ישראלי. משום כך נשארו רוב היהודים דומים לפי הרכבתם הגזעית לאבותיהם הקדמונים בארץ ישראל, אף על פי ששלשלת היוחסין של כמה וכמה יחידים אינה מגיעה עד ליהדות הארץ ישראלית.

היחס הפרופורציונלי שבין שלושת היסודות הגזעיים המשתתפים בבניתו הגזעית של כל העם היהודי נשתנה בתקופה הגלותית לא רק מחמת קליטת דם זר לתוך גוף היהדות, כי אם גם מחמת ההפרשים שנתהוו בין מדת גדולם הטבעי של הקבוצים השונים (שבהם היה חלקו של יסוד גזעי אחד מרובה משל חבריו). המופת החותך ביותר מבחינה זו הוא ההפרש במדת הגדול הטבעי מן המאה הי"ח ואילך. בערך בשנת 1700 היתה היהדות עוד מרכבת מחמשים אחוז של יהודים בבליים וספרדיים (שלפי טפוסם הגזעי הם קרובים ביותר לגזע ים התיכון) ומחמשים אחוז של יהודים אשכנזיים שלפי טפוסם הגזעי הם יותר קרובים לגזע של קדמת אסיה). אולם מאז ועד היום ירד האחוז של היהודים הבבליים והספרדיים עד 8% והאחוז של היהודים האשכנזים עלה ל-92%. על ידי כך נשתנה פרצופו הגזעי של כל העם היהודי. מעכשיו אפיני הוא בשביל היהודי לא הטפוס ים-התיכוני של היהודי הבבלי והספרדי, כי אם הטפוס של קדמת-אסיה אשר ליהודי האשכנזי.

יהודים מכל שלשת הטפוסים המקוריים מובאים בתמונות מ-13 עד 67. יחסנו אותם לכל אחד מן הטפוסים הללו לא לפי סימניהם הגופניים, כי אם לפי מוצאם. לפי זה נמנים יהודים אשר מוצאם או מוצא אבותיהם מאירופה המזרחית, ואשר דברו או שהם מדברים יודיש, על הטפוס המקורי של האשכנזים, ואלה אשר מוצאם מיהודים מדברי ספרדית נמנים על הטפוס המקורי הספרדי. יהודים אשר מוצאם מאסיה המערבית והמדברים ערבית, פרסית, תורקית וכו' נמנים על הטפוס המקורי הבבלי.

יש שבתמונות הטפוסים המקוריים השונים אנו מוצאים גם קוים של דמיון ושל השפעה הדדית. אצל כמה טפוסים אשכנזיים אנו מוצאים סימנים ניכרים של הגזע ים התיכוני, שהם טפוסיים בעיקרם בשביל היהודים הספרדיים וגם להפך (דבר שאינו רגיל כל כך), שסימני הגזע של קדמת-אסיה, שהם מיוחדים ליהודים האשכנזים, באים לידי גלוי גבי יהודים ספרדיים, הסבה לדבר היא, כי גם היהודים האשכנזיים וגם הספרדיים יש בהם משום תערובת שלשת היסודות הגזעיים, אף על פי שגבי האשכנזיים היסוד של קדמת-אסיה מכריע ואצל הספרדיים – היסוד ים התיכוני. יש שיקרה גם מקרה, כי באחד משני אחים יבוא לידי גלוי היסוד הגזעי האחד ובאח השני – היסוד הגזעי השני (ראה תמונות 68–67). השפעה מונגולית (הקרויה לפעמים גם יפנית) יש להכיר בתמונות 49a, 49b.

ב. טפוסים מיוחדים.

מלבד הטפוסים המקוריים, שנתהוו בשלשת מרכזי-הגדול של היהדות, יש עוד טפוסים מיוחדים בין אותם קבוצי-היהודים שלא עברו בדרך התפתחותם את מרכזי-הגדול הללו. לפי מספרם אין אלה מגיעים אפילו לאחוז אחד מכל כלל היהודים. מוצאם הוא מן היהדות הארץ ישראלית, אבל תקופת-ההתפתחות המאוחרת עברה עליהם בשטחים גיאוגרפיים מופרשים ממסלוּל ההגירה הגדולה של היהדות. הם לא הגיעו לעולם לאירופה ולרגל פרישותם אבד להם על-פי הרוב הקשר עם המוני-היהדות. הם התבדלו, קלטו אל תוכם במדה מרובה דם זר וגרמו להתהוות טפוסים מיוחדים.

על היהודים בעלי-הטפוסים המיוחדים האלה אנו מונים:

1) את יהודי-תימן (ערב הדרומית). מספרם עולה בערך לשלשים-ארבעים אלף נפש, הם צאצאי אותם היהודים, אשר יסדו במאה הששית לפי סה"נ ממלכה יהודית בערב, שהיתה אמנם קיימת רק זמן קצר בלבד. קרוב לודאי, שרוב היהודים האלה יצאו בשבטי ערב, אשר קבלו את דת ישראל. אולם, כנראה, באו מארץ ישראל לתימן לא רק יחידים מישראל שהפיצו שם את תורת עמם ודתו, כי אם גם המונים רבים, אשר המסחר הגדול שהיה נפוץ אז בתימן עורר אותם להגירה מארץ ישראל. היהודים האלה התערבו עם הגרים מבני השבטים הערביים.

היהודים התימנים נבדלים מאחיהם האשכנזים והספרדים בצבע עורם הכהה ביותר, בגולגולותיהם הצרות, בחזם הצר, בחטמם הישר, בשערם השחור שבשחורים ובעיניהם הגדולות והנודדות. לרגל התקשרות תרבותית מסויימת עם יהודי-מצרים וארץ-ישראל נשתמרה אצלם ידיעת הלשון העברית והספרות העברית וגם מדה גבוהה של אינטליגנטיות. יהודים מתימן היושבים עכשיו בירושלים הובאו בתמונות מספר 75–69.

2) יהודי-קוקז. הם באו לגבולי הקוקז ישר מארץ ישראל או שבאו לשם מבבל, קודם שנתהוו שם הטפוסים הבבליים. יש יסוד להשערה, כי השבויים אשר הגלו על ידי מלכי אשור ממלכות ישראל (בשנת 792 לפני סה"נ) וממלכות יהודה (בשנת 586 לפני סה"נ) התישבו מקצתם על גבול אשור, בקוקז. באופן דומה לזה התישבו יהודים במאה הששית שלפני סה"נ במצרים התחתונה, בתור מושבה צבאית. אל יהודי קוקז נצטרפו אולי לאחר זמן גם מהגרים יהודים חדשים מבבל וגם גרים מעמי-קוקז. הם בני קומה נמוכה, אבל מבנה גופם חזק²¹. הם קצרי-קדקוד במדה מרובה ובעלי חוטם עבה. לפי לשון דבורם הם מתחלקים לשלש קבוצות: יהודים הרריים, יהודי גרוזיה (גאורגיה) והיהודים הקורדיים (תמונות 82–77).

3) היהודים הבוכריים באו, כנראה, מבבל לבוכרה כבר במאה הראשונה לספירת הנוצרים בלכתם במסלה המסחרית הגדולה, שחברה בימים ההם את בבל עם סין. הם נשארו כאן מופרשים מכל שאר קבוצי-היהודים וכפי שיש להכיר על פי חטיבתם המיוחדת קלטו אל תוכם דם של עם גבה-קומה מתושבי אסיה המרכזית. רק באופן כזה יש לבאר את העובדה, ששכיחים אצלם כל כך יחידים בעלי-קומה גבוהה מאד, אם כי ראשם צר וחלקי-גופם ממוצעים, חטמם גדול, עבה וישר (תמונות 88–83). את הטפוס הבוכרי יש לראות כאחת הנוסחאות של הטפוס של אסיה הקטנה. לפי חטיבתו, גבהו וצרוּת ראשו הוא דומה לתמונות מלכי-אשור, אלא שהוא נבדל מהם במבנה חטמו שהוא ישר ולא כפוף. את הטפוס הבוכרי (האשורי) הזה יש למצוא במקרים בודדים גם בין יהודי-אירופה (למשל, בתיאודור הרצל). אגב יש גם בין היהודים הבוּכריים יחידים בעלי קומה בינונית ושאינם נבדלים הרבה מן הטפוס הגזעי של אסיה הקטנה. הם דומים ליהודי-פרס והם, כפי הנראה, מצאצאי המהגרים היהודים, שבאו במשך מאות השנים האחרונות מפרס לבוכרה.

ג) טפוסים זרים.

כל זמן שלא יצאו היהודים מחוץ לתחום הגזע של קדמת-אסיה והים התיכון (ענף מזרחי ומערבי) היתה עלולה להשתנות אצלם רק הפרופורציה של היחידים הקרובים יותר אל הטפוס של גזע קדמת אסיה או של הים התיכון. אבל לא היה יכול להתהוות אצלם טפוס גזעי חדש. רק לאחר אשר יצאו היהודים מתחומם הגיאוגרפי של עמים אלה ויבואו לאירופה התיכונה והמזרחית, נתקלו שם בעמים בני הגזע הצהוב (המונגולי) והאירופי הצפוני ועל ידי כך התחילו להתהוות אצלם טפוסים חדשים, שאנו קוראים להם טפוסים זרים. כבר הזכרנו קודם, כי על ידי התגיירות העבדים בימי הבינים ניכרו עוד לעתים גם בימינו סימני תערובת דם כושי בגוף היהדות, כפי שיש להכיר על פי שפתותיהם העבות ושערם המסומר של כמה יחידים. מספר יחידים כאלה שהיה מועט גם מתחילתו הולך ופוחת מדור לדור, הואיל והקבוץ היהודי פסק מלקלוט אל תוכו דם כושי.

לא כן הדבר בנוגע לתערובת דם מונגולי ואירופי צפוני. לא רק הכוזרים שהיו מונגולים לפי גזעם התערבו ביהודים, גם העמים הסלביים, אשר בתחומם התישבו היהודים לפני אלף שנים בערך, הם לפי מוצאם הגזעי מרכבים משלשה יסודות: מן האלפיים השחורים וקצרי-הראש, מן האירופיים הצפוניים הצהובים וארוכי-הראש ומן המונגולים. מן הנמנע הוא, שבמשך דורות ארוכים של ישיבה בין העמים האלה לא יסתנן דמם של עמים אלה במקצת לתוך גוף היהדות. אולם כל זמן שמדת-הקליטה של דם זה היתה מועטת ומקרית היה רשומה הולך ונמחק במשך דורות אחדים, עד שהיה מתבטל בהחלט. רק לעתים מופיעים גבי יחידים סימני הגזע הזר, ובמקרים אלה אנו קוראים להם “טפוסים זרים”.

טפוסים זרים נתהוו גם על ידי התערבות היהודים עם האירופיים הצפוני ים צהובי-השער, דמם חדר לתוך הקבוץ היהודי במשך תקופת הגירת העמים, וגם באופן חוקי וגם באופן בלתי חוקי, כמו בגרמניה, באיטליה הצפונית (הלונגברדים), בפרנציה, באנגליה, בהולנדיה, וגם בספרד (הגותים המערביים) ובאפריקה הצפונית (הוַנדלים).

האחוז של טפוסים זרים הולך ורב בזמן הזה לרגל נשואי-התערובות ויחסי-מין בלי נשואין בין יהודים לנוצרים באירופה. אולם אפשרי הדבר, כי בתוך דמם של הטפוסים הזרים המתהווים עוד ישארו שרידי התכונות הגזעיות של היהודים, שיבואו לידי גלוי ובטוי אצל הבנים והנכדים, עד שימחקו כליל על ידי נשואין חדשים עם לא יהודים.

היה זמן שחשבו, באופן מיסתי, כי הטפוס היהודי יש בו משום קביעות מיוחדת ומשום השפעה מכריעה בשעת תערובות עם גזעים אחרים, או כמו שסחים בעלי תורת-המורָשה – גרמי-המורשה של היהודים הם המכריעים לגבי גרמי-המורשה של לא יהודים. הידיעות המועטות שישנן בידינו בדבר כח ההכרעה של סגולות המורשה גבי נשואי תערובות בין יהודים ולא יהודים²², מוכיחות, כי יש סגולות-מורשה המחוננות בכח-הכרעה ויש, להפך, סגולות-מורשה שהן נדחות ונמחקות בפני סגולות הצד שכנגד. עצם העובדה המובהקת של מציאות טפוסים זרים בתוך קבוץ היהודים, כתוצאה של תערובות, סותרת את התיאוריה בדבר כח הכרעתן הכללית של סגולות-המורשה אצל היהודים.

יש קשר פנימי בין מציאותם של טפוסים זרים ובין מציאותם של יהודים צהובי-שער, שהם בערך 15–10% בין היהודים האשכנזים ו-5% בין היהודים הספרדיים והמזרחיים. כבר ראינו קודם, כי ההשערה, שלפיה היו כבר צהובי-שער גם בין יהודי ארץ-ישראל היא משוללת כל יסוד. האחוז המועט של צהובי-שער בין האוכלוסים הלא-יהודים בארץ-ישראל ובסוריה של עכשיו סותר גם הוא את הדעה הזו. מה שלא נעדרו כליל צהובי-שער בין אוכלוסי ארץ ישראל נגרם על ידי שלטונם של הצלבנים בארץ שנמשך כמאה שנה. ובאמת יש למצוא כיום בארץ ישראל ערבים צהובי-שער בעיקר במקומות ששמשו מרכזים לצלבנים, כמו בסביבת אשקלון. העובדה, כי צהובי-השער בין היהודים הספרדיים הם פחות שכיחים מאשר בין היהודים האשכנזיים²³, נותנת מקום למסקנה, כי היסודות צהובי-השער חדרו לתוך הקבוץ היהודי רק לאחר שעזב את קרקע ארץ ישראל וילך בזרם ההגירה הצפונית. כפי שהזכרנו, רצה פון לושאן לבאר את מציאות צהובי-השער בין היהודים על ידי התערבות יהודי-בבל עם הקורדים (צהובי-השער), שישבו בגבולה הצפוני של בבל. וכנגדו מוצא פישברג את טעמה העיקרי של עובדה זו בהתערבות היהודים בני אירופה המזרחית בימי הבינים עם הסלבים צהובי-השער; ההתערבות עם אירופיים צפוניים בזמן האחרון יש לה מבחינה זו רק ערך טפל.

הנחתו של פישברג מתקבלת יותר על הדעת. למעשה אין היא שוללת על כל פנים את העובדה של קליטת דם אירופי צפוני. אלא שלפי דעתו לא קלטו היהודים את דם האירופיים הצפוניים באופן ישר כי אם על ידי תווך הסלבים, שבהם היה הדם האירופי הצפוני מעורב עם דם אלפי ומונגולי. גם ניונטהֶר, הרוצה לבאר את העובדה של מציאות צהובי-שער בין היהודים לא על ידי קליטת דם אירופי צפוני, כי אם על ידי התערבות עם איזה גזע “בלטי מזרחי”, אינו מתכוון אלא לבטא את הרעיון הזה. על ידי התערובת הסלבית או הבלטית-מזרחית נעשה השער הרך של צבע פשתן אשר אצל האירופים הצפוניים בהשפעת השער השחור של היסודות הגזעיים האלפיים והמונגוליים כהה לפי צבעו, ויותר עבה וקשה. הטפוס הסלבי צהוב-השער נבדל מן הטפוס האירופי הצפוני בזה, שגבי האחרון בא על פי הרוב השער הצהוב בצרוף עם קומה זקופה, עינים כחולות וראש מארך מה שאין כן אצל הסלבים אשר אצלם צהובי-השער הם לעתים קרובות נמוכי-קומה, כהי-עינים וקצרי-ראש (יסודות אלפיים ומונגוליים).

יש להבדיל בין היהודים צהובי-השער ובין היהודים אדומי-השער. צבע שער אדום או אדמדם אינו בא בתור תוצאה של תערובת עם צהובי-שער, כי אם הוא יכול להיות גון מיוחד משחורי השער. האדום הזה עומד לפי הערך בקו אחד עם האלביניזמוס, שאין בו משום בטוי טפוס גזעי קבוע, כי אם תולדה של מקרים אינדיבידואליים (העדר גרמי-מורשה ידועים) והוא נמצא אצל אנשים, אשר מוצאם ממשפחות שחורות-הראש וכהות-העינים.

4. התהוות טפוסים יהודיים חדשים בהווה.

כדרך שנתהוו טפוסי-היהודים הקיימים בזמננו על ידי התבדלות ועל ידי קיום מרכזי-גדול, כך הולך ונמשך התהליך הזה של התהוות טפוסים גם בזמננו. ביחוד אפשר להכיר את זה בין היהודים האשכנזיים. עד סוף המאה הי"ח היה קיים אצל היהודים האשכנזיים רק מרכז גִדול והתבדלות אחד, כלומר, פולין – עם המחוזות הסמוכים לה. היהודים האשכנזיים שנמצאו מחוץ לתחום זה היו גבי יהודי מזרח-אירופה כמות מבוטלת ההולכת וכלה. בדבר זה חל שינוי במשך המאה האחרונה. יותר מחצי מספרם של היהודים האשכנזיים יושב עכשיו מחוץ לאירופה המזרחית, ביחוד באמריקה, אבל גם בארצות אירופה האמצעית והמערבית. עד הזמן האחרון היו ארצות אלו קולטות בקביעות את הגירת היהודים מאירופה המזרחית ועל ידי כך לא היתה התבדלותם שלמה. אבל במדה שארצות אמריקה ואירופה המערבית הולכות ונועלות דלת בפני הגירת-היהודים מאירופה המזרחית, בה במדה ילכו ויתהוו בארצות אלו טפוסים חדשים על ידי התבדלות היהודים הקבועים שם, על ידי גדול מרוכז ועל ידי תמותת הטפוסים הבלתי מוכשרים בשביל הסביבה החדשה. כבר עכשיו אפשר להכיר באותם המקומות שקשריהם עם פולין היו רופפים. במשך מאת השנים האחרונה, כמו גרמניה הדרומית, בהמיה, הולנדיה ואונגריה את סימני-התהוותו של טופס חדש בין היהודים האשכנזיים. הטפוס החדש ההולך ומתהוה מתדמה במדה ידועה לטפוס הישוב הלא-יהודי של אותו מקום. גורמת לכך השפעת התנאים החיצוניים (אופן התזונה, האקלים, השתנות שרירי-הפנים בעקב הלשון המדוברת) וגם קליטת דמם של האוכלוסים המקומיים בדרך חוקית ובלתי חוקית. תהליך ההתפרדות הלשונית של הקבוץ היהודי מקביל, איפוא, לתהליך ההתפרדות הגזעית ההולך ומתקדם.

5. עמדתם הגזעית של היהודים אל סביביתם.

על יסוד מה שנאמר מובן מעצמו, כי ההפרשים הגזעיים שבין היהודים והלא-יהודים מועטים ביותר במקום שהגזעים השליטים מורכבים בעיקר מאותם היסודות הגזעיים עצמם, שמהם מורכבים היהודים, כלומר, באסיה המערבית ובאירופה הדרומית. וכנגד זה גדולים ההפרשים ביותר במקומות ישיבתם של אותם הגזעים, אשר לא השתתפו כל עיקר או השתתפו במדה פחותה בהתהוותו הגזעית של הטפוס היהודי. כונתנו כאן בעיקר לאירופה הצפונית, שטח התפשטותו של הגזע האירופי הצפוני גבה-הקומה, ארך-הראש וצהוב-השֵּׂעָר בשוידיה, למשל. מבחינים בנקל במובן הגזעי בין יהודי לנוצרי (מלבד מקרים היוצאים מן הכלל), ולעומת זה קשה הבחנה זו ביותר באירופה הדרומית. ואף בדרומה של אירופה האמצעית, בגרמניה הדרומית, ובגליל האלפים, אין הבחנה זו פשוטה כל כך, הואיל וכאן נפוץ הטפוס של הגזע האלפי קצר-הראש וכהה-השער, הדומה לגזע של קדמת-אסיה. ההפרש הגזעי בין גרמני צפוני צהוב-השער, גבה-הקומה וארך-הראש ובין גרמני דרומי מן הטפוס האלפי הוא הרבה יותר גדול מן ההפרש שבין גרמני דרומי ובין יהודי מן הטפוס של קדמת-אסיה. כמעט בלתי-אפשרי הוא להבחין בין יהודים ובין בני אומות אחרות בקדמת-אסיה. בכמה ארמנים וסורים צפונים מתגלות בצורה בולטת אותן תכונות גזעיות המיוחדות באירופה ליהודים בלבד. בתמונות 89 עד 123 נתנו טפוסים לא-יהודיים מקדמת-אסיה ומאירופה הדרומית, אשר תרכובת-אוכלוסיהן דומה לזו של היהודים ושמטעם זה רגילות אצלם כל כך התכונות הגזעיות “היהודיות”.

פרק שלישי: כתות יהודיות למחצה

עד עכשיו דברנו בכל מקום לא רק על יהודים לפי דתם, אלא גם על יהודים לפי מוצאם, זאת אומרת על יהודים שמוצאם הטהור פחות או יותר הוא מן היהדות ההיסטורית, אשר מרכזה הלאומי היה בתקופה העתיקה בארץ ישראל. אולם אם נסיח את דעתנו מאישים יחידים ונשים לב לקבוצים בלבד, נמצא קבוצות שלמות המחוננות רק באחד משני הסימנים האפיניים (דת או גזע). אלו הן, מצד אחד, קבוצות הנמנות על פי מוצאן הגזעי על היהדות, אלא שנפרדו מן היהדות עוד בימים קדומים או שהמירו את דתן היהודית באחרת (מומרים), ומצד שני, קבוצות הנמנות מבחינה גזעית על עמים אחרים, אלא שקבלו את הדת היהודית (גרים).

1. מומרים

על הקבוצה הראשונה (מומרים) נמנים:

א. השומרונים בשכם.

ב. הקראים בקרים.

ג. האנוסים בפורטוגל.

ד. הדֶנמים בסלוניקי.

ה. הג’דיד אל אישלם בכורַסַן (פרס).

ו. שבטים קוקזיים אחדים.

א) השומרונים הם הכת היהודית העתיקה ביותר. הם צאצאי היהודים אשר לא הגלו בבלה בימי חורבן הבית הראשון (בשנת 586 לפני סה"נ), כי אם נשארו בארץ ישראל ונתערבו בין הגויים. בשוב גולי בבל לארץ ישראל לא רצו לבוא במשא ובמתן עם השומרונים. במאה החמישית או הרביעית לפני סה"נ יסדו השומרונים קהלה מיוחדת. היא לא השתתפה כל עיקר בהתפתחותה של דת ישראל ומקום פולחנה היתה לא ירושלים, כי אם הר גריזים שעל יד שכם. היהודים התיחסו אל השומרונים בבוז. מספרם בימי המדינה היהודית היה רב למדי. עוד בימי מסעיו של בנימין מטודלו התקיימו קהלות שומרונים רבות בסוריה, בארץ ישראל ובמצרים. לפי דבריו נמצאו אז:

בשכם……………………..100 משפחות

בקיסריה…………………..200 משפחות.

באשקלון…………………..300 משפחות.

בדמשק…………………..400 משפחות.

אולם מספרם הלך ופחת לאט לאט עד כי בימינו נשארו מכת זו רק 190 נפש בעיר שכם (תמונות 115–112). הם מתחתנים אך ורק בינם לבין עצמם, אינם מתבוללים לא בין היהודים ואף לא בין הנוצרים או בין המושלמים. הם מתלבשים בתלבושת ערבית ומדברים בלשון הערבית. התורה אשר בידם כתובה עברית בכתב שומרוני עתיק.

ב) הקראים נפרדו מעל היהדות במאה שמינית לספה“נ משום שדבקו רק בתורה שבכתב ולא רצו לקבל עליהם את התורה שבעל פה (תלמוד). בתחילה הופיעו הקראים בסוריה, וקבעו שם את מרכזם ומשם התפשטו באסיה הקטנה עד שפת הים השחור. בנימין מטודלו מצא 40 קראים באשקלון, 200 בדמשק, בתקופת התיהדותם של הכוזרים, במאה הי”א, נספחו רבים מהם גם על כת הקראים. בארץ הכוזרים, בחצי-האי קרים, קים עוד כיום מרכזם של הקראים, בשנת 1897 היה מספרם 6,166 נפש, וברוסיה בכלל 12,894 נפש. רובם, היינו 9,566 נפש, דברו בשפה התורקית-תתרית, הנפוצה בקרים, 2,634-רוסית ו-383-יהודית. בעיני הממשלה הרוסית נחשבו הקראים כבלתי-יהודים ולכן לא חלו עליהם ההגבלות והגזרות שהיו קיימות במאה הי"ט נגד יהודי רוסיה. מחמת התבוללותם של הקראים בין הרוסים הולך מספרם ופוחת בזמן האחרון ובשעת מפקד העם של שנת 1926 נמנו בכל רוסיה רק 8,324 קראים, מהם ברוסיה המרכזית – 5,826 נפש, באוקרינה (קרים) – 2,341 ו-157 נפש בשאר מחוזות רוסיה²⁴. מחוץ לרוסיה נמצאים אלפים אחדים של קראים בתורקיה (רובם בקושטא). בגליציה היה מספרם לפי המשוער²⁵ בשנת 1880 – 40,000 נפש. הם ישבו אז ברובם בלוצק, האליטש, טרוצק, קרוסני-אוסטרו. בשנת 1903 מצאתי עוד בהאליטש רק 100 נפש בערך. בארץ ישראל ובסוריה נעלמו הקראים כמעט לגמרי, לרגל טמיעת-הכוזרים התערב דם זר (מונגולי) בדמם של הקראים והגזע היהודי לא נשתמר בהם בטהרתו (תמונה 116).

ג) האנוסים הם צאצאי היהודים הספרדיים והפורטוגליים שנאלצו להתנצר למראית עין כדי להנצל מחמת האינקביזיציה ומן הגרוש, אולם במסתרים נשארו נאמנים לדת אבותיהם. קצתם הגרו במאה הט“ז לפרנציה הדרומית, לאיטליה ולארצות המזרח ואחר כך להולנד ולאנגליה. במספר מועט באו האנוסים גם לאלזם, לגרמניה הדרומית, לבוהמיה ולהמבורג ובכל מקום שבאו חזרו בגלוי אל היהדות. האנוסים שנשארו בספרד נטמעו במשך המאה הט”ו כמעט לגמרי בין הנוצרים. לעומת זה שמרו האנוסים שנשארו בפורטוגל או שהגרו לאיים הבלאַריים (מאיורקה) בסתר את מצוות דתם על אף הרדיפות האכזריות של האינקביזיציה שהעלתה על המוקד אלפי אנוסים וששלטה כמעט עד סוף המאה הי"ח (עוד בשנת 1781 הועלו על ידי האינקביזיציה על המוקד יהודים בלישבונה ורק בשנת 1821 בוטלה האינקביזיציה בהחלט).

הואיל והאנוסים, ביחוד אנוסי מאיורקה, התחתנו על-פי-רוב רק בינם לבין עצמם נשארו קיימים עוד עד היום בתור קבוצה נבדלת. התקופה הארוכה של ארבע מאות שנות התבדלות שללה מהם כל ידיעה ברורה על היהדות רק בפולחנם ובתפילותיהם יש למצוא אי-אלו שרידים של הדת היהודית. האנוסים המפוזרים בפורטוגל והמעורבים במדה מרובה עם הנוצרים יודעים מכל מועדי ישראל רק את השבת, את הפסח ואת יום הכפורים, אולם על ברית המילה ועל דיני-הכשרות אין להם מושג כלל.

בשנים האחרונות הגיעו אלינו ידיעות יותר מדויקות על האנוסים שאסף שמואל שוורץ, יהודי פולני, שהגר לפורטוגל, ולוסין וולף, שבקר את האנוסים בשנת 1925 ושפרסם על בקורו זה דין וחשבון מיוחד²⁶. בשנת 1926 נוסד בלונדון ועד יהודי “למען האנוסים”, שתפקידו להפיץ ידיעת היהדות בין האנוסים ולהקל עליהם את השיבה אל דתם. בעזרת הועד הזה הוקם בעיר אופורטו בשנת 9271 בית כנסת שבו מתפללים יהודים ואנוסים יחד. מלבד אופורטו ישנם 800–700 אנוסים בעיר ברגנצה. גם תושבי הכפר וילַארִנהו, שמספרם כ-500 נפש, הם, כנראה, אנוסים. מרובים האנוסים גם בעיר בלמונטה וקולילהאן. תעשית האריג של הערים האלה נמצאת ברובה בידי האנוסים. מלבד זה יש ביניהם רופאים ובעלי מקצועות חפשיים אחרים וגם אומנים. לוסין וולף משער, כי מספר האנוסים היושבים במקומות הנזכרים, וכמו כן בכפרים אחדים הסמוכים לגבול ספרד, הוא פחות מ-10,000 משפחה, אם להביא בחשבון רק את אלה השומרים על נמוסים דתיים יהודיים; אולם אם להביא בחשבון גם את הנוצרים הגמורים כיום, שנשארה אצלם רק הכרת מוצאם היהודי, יעלה מספר האנוסים למעלה מ-10,000 משפחה.

ד) הכת שנוסדה במאה הי"ז על ידי שבתי צבי והמכונה דֶנְמִים (בתורקית) – “מתפלגים”. הם קוראים לעצמם “מאמינים”. מספרם מגיע כיום לאלפים אחדים. הם יושבים בתורקיה וביחוד בסלוניקי. דויד בי, וזיר הכספים של ממשלת התורקים הצעירים בימי המלחמה העולמית, היה בן הכת הזו. בכלל אפשר למצוא כמה דנמים בין הפקידים הגבוהים והסוחרים הגדולים. לפי דתם הם מושלמים ומבקרים במסגדים, אולם עד הזמן האחרון היו מתחתנים רק בינם לבין עצמם ולכן נשתמרו בתור קבוצה נבדלת. מספרים, כי בסתר הם שומרים על כמה מנמוסי הדת הישראלית, אבל לא את השבת.

ה) הג’דיד אל אישלם במחוז כורסן (פרס) שמספרם עולה בערך ל-2000 נפש הם צאצאי היהודים שהוכרחו בשנת 1870 על ידי השך הפרסי לקבל את דת האישלם. רובם יושבים בעיר מֶשֶׁד²⁷ וקשריהם עם היהדות רופפים מאד. חלק מהם יצא אל הארצות הסמוכות ושם חזר אל היהדות בגלוי.

ו) בקוקז היה ישוב יהודי עוד לפני ספירת הנוצרים²⁸, וגם במאות הראשונות לספירת הנוצרים היה שם מספר היהודים גדול למדי. לפי הדין והחשבון של ועדת החקירה היהודית שנשלחה לאסרבידזן מטעם ממשלת רוסיה המועצתית בשנת 1928 היו בקוקז שבטים מושלמיים אחדים שלפי דברי עצמם מוצאם הוא יהודי, אולם בראשית התקופה האישלמית קבלו את דת האישלם בפולחנם נשתמרו עוד שרידי נמוסים דתיים יהודיים.

2. גרים

על הקבוצה השניה של יהודים למחצה נחשבים לא יהודים לפי מוצאם כי אם יהודים לפי דתם (גרים) ואלה הם:

א) הפלשים בחבש.

ב) היהודים השחורים בהודו.

ג) היהודים הסיניים.

ד) הגרים ברוסיה ובארץ ישראל.

א) קשה לקבוע בודאות גמורה את מוצאם של הפלשים. יעקב פיטלוביץ, העוסק בחקר מוצאם והמתענין בהם בכלל זה יותר מ-20 שנה, סבור, כי היהודים שגרו במצרים העליונה במאה הששית קודם ספה“נ עברו לסודן ומשם לחבש (אתיופיה-כוש)²⁹. אל היהודים המצריים האלה נספחו גרים מילידי המקום ואחרי כן גם יהודים שבויים מערב הדרומית שהגלו לחבש בשעת נפילתה של המדינה היהודית בתימן בידי מלכי חבש במאה הששית לספה”נ ופה התערבו ביהודים יוצאי מצרים³⁰. אולם העור השחור וקלסתר הפנים הכושי של הפלשים בזמננו אינם מניחים כמעט מקום לפקפוקים, כי הגרים השחורים ילידי המקום הם האלמנט העיקרי בהרכבתם הגזעית של הפלשים (תמונות 120–117). התורה כתובה אצל הפלשים בשפת גיז (Ghees)). את התלמוד ואת הלשון העברית אינם יודעים כלל. הם שומרים את השבת ואת חגי ישראל וגם נימולים. גרים הם בשכונות מיוחדות בכפרי חבש ובית-כנסת מיוחד להם. על פי מלאכתם הם אומנים ואכרים חרוצים. פיטלוביץ מעריך את מספרם ב-50,000 נפש, אולם חיים נחום³¹, שבקרם מטעם חברת כי"ח בשנת 1904, אומד אותם רק ב-7000 נפש. בזמן האחרון נפתח בהשתדלות פיטלוביץ בית ספר לחנוך מורים בשביל הפלשים באדיס אבבה. אחדים מהם הובאו ירושלימה והם מבקרים כאן את בתי הספר העבריים.

הפלשים מחבש ויהודים דמומי-עור אחרים מצפון אפריקה וערב אשר הגרו לניו-יורק יסדו כאן קהלות מיוחדות של “יהודים שחורים”. מספרם כ-2000 נפש, בכללם גם מאות אחדות של כושים אמריקאיים שנתגיירו על ידם. חלק מתפלותיהם הם מתפללים בעברית, אולם הם קבלו גם כמה השקפות ומנהגים נוצריים.

ב) “בני ישראל” והיהודים השחורים מקוכין. מספר היהודים בהודו ה ה:

לפי המפקד של שנת 1881………..22,648 נפש

לפי המפקד של שנת 1901…………21.778 נפש

במספרים אלה נכללו גם היהודים בעדן (דרום ערב) הנמנים על מדינת בומבי, אשר מספרם היה בשנת 1901 – 3059 נפש, ובשנת 1920- 3749 נפש. סבת הירידה הגדולה במספר היהודים לפי המפקד הרשמי (34,076 בשנת 1901 – 21,778 בשנת 1821) היא, לפי מה שהסבירו לי אחדים מיהודי הודו, כי בשעת מפקד העם בשנת 1921 לא מנו בתור יהודים כמה אנשים בעלי דת יהודית.

היהודים בהודו מתחלקים לפי מוצאם לזרם הגירה מוקדם ומאוחר. זרם ההגירה המאוחר הקיף את היהודים שבאו להודו לאחר גלוי דרך-הים מאירופה להודו על ידי וסקו די גמה (1498). הם באו מפורטוגל ומארצות אחרות של אירופה בתחילה בשנת 1511 ויתישבו במושבות המסחריות של פורטוגליה על חופה המערבי של קדמת-הודו. אליהם נצטרפו אחר זמן גם יהודים ממצרים, מסופוטמיה ופרס. היהודים “הלבנים” האלה בהודו הם עכשיו יותר ממחצית יהודי הודו בכלל. לפי חיצוניותם ותרבותם אין הם נבדלים מיהודי אירופה הדרומית ואסיה המערבית.

על זרם ההגירה המוקדם נמנים היהודים שבאו עוד קודם לגלוי-דרך הים מארצות אסיה המערבית אל החוף המערבי של קדמת-הודו. אלה הם “בני ישראל”, אשר מרכזם הוא בבומבי ויהודי-קוכין אשר בחוף מַלבֵר הדומים להם לפי צבע עורם החום. על זמן בואם להודו ועל ארץ מוצאם קיימות השקפות שונות. ודאי הדבר רק, כי מזמן קדום היה נוהג משא ומתן מסחרי פעיל בין ערב הדרומית דרך עדן ובין בבל ופרס דרך נמלי מפרץ פרס (בסרה, בושיר, מוסקט) אל נמלי החוף המערבי של קדמת-הודו (קרנגנגר, קוכין) ואל אי צילון. בצילון (=טפרובַנַה) ישבו היהודים כבר במאה השביעית. בבבל ופרס ישבו כבר באלף הראשון לסה“נ ועוד קודם לכן הרבה סוחרים יהודים. קרובה, איפוא, ההשערה, כי היהודים האלה, שגם במובן הגיאוגרפי היו קרובים ביותר אל חופי-הודו, הם שיסדו להם קולוניות מסחריות בהודו עוד קודם לגלוי דרך-הים על ידי וסקו די גמה. כמה מן החוקרים סוברים, כי “בני ישראל” באו מארץ ישראל להודו עוד לפני התקופה הנוצרית ואולי גם בזמן גלות בבל (722 לפני סה"נ) ומשום כך הם קוראים לעצמם “בני ישראל” ולא יהודים. חוקרים אחרים סבורים, כי “בני ישראל” באו להודו בזמן יותר מאוחר, בערך בין המאה הששית והאחת עשרה לסה”נ³².

מספר “בני ישראל” מגיע ל-10,000 – 15,000 נפש ומספר יהודי קוכין מגיע רק לאלף נפש. עד לפני חמשים שנה ישבו “בני ישראל” כמעט רק במחוזות קולַבה, פונַה ותֵנה במדינת בומבי; במשך תקופה זו עבר חלק גדול מהם לשבת בעיר בומבי ובערים אחרות של הודו ובורמה. בעיר בומבי עצמה יושבים כחמשת אלפים מ“בני ישראל”, תחילה היו רובם אומנים, ביחוד כובשי-שמן, ומחוסרי תרבות. במשך חמשים השנה האחרונות הוכשרו על ידי בתי-ספר מתוקנים במהירות מפליאה לחיי-תרבות. יש מהם בעלי משרות צבאיות ואומניות חפשיות (רופאים, עורכי-דין, פקידים) וגם מצבם הכלכלי הוטב במדה מרובה. ולעומת זה מועט ביניהם גם היום מספר הסוחרים³³. את ידיעת השפה העברית והתפלות בעברית שכחו כמעט לגמרי ורק בזמן האחרון, כאשר התחברו “בני ישראל” מחדש אל העם היהודי, התחילו ללמוד את השפה העברית. הם מדברים בשפת מַרִתִֹי ההודית; את חיצוניותם יכיר הקורא על פי תמונות 123–121 שבספר. צבע עורם החום של “בני ישראל” ושל יהודי קוכין בא להם, כנראה, מיהודי תימן שגם צבע עורם חום, או מחמת שהמהגרים הראשונים ברובם גברים, מה שהוא רגיל בכל ההגירות למטרות מסחריות. הדורות הראשונים של המהגרים נשאו להם אולי לרוב נשים הודיות. לאחר זמן אסרו על כל אופן את נשואי הנשים ההודיות ויכריזו את הבנים שנולדו להם מנשואים כאלה כעל כת נמוכה (“שחורה”) בתוך הקבוץ הדתי שלהם.

לפי תערובת הדם היהודי והזר בתוך “בני ישראל” והיהודים החומים מקוּכין קשה להחליט, אם למנות אותם על הטפוסים היהודיים המיוחדים (כמו התימנים) או על הכתות היהודיות למחצה. אולם ברי הדבר, כי את היהודים השחורים מקוכין יש לראות בתור כתה יהודית למחצה, הואיל ואבותיהם היו ברובם לא-יהודים שקבלו את הדת הישראלית.

בכלל 1500–1000 היהודים בקוכין יש בערך 200 יהודים לבנים, אשר התישבו שם רק במאה הט“ז. השאר הם מבני שכבה יותר קדומה של מתישבים. אצלם התפתחה החלוקה לכתות הנהוגה אצל “בני ישראל” במדה מרובה ביותר. יש ביניהם “מיוחסים” (משפחות מיוחסות מבחינת המשפחות העירוניות באירופה בימי הבינים), אשר לא נתערבו במשך הרבה דורות בנשים הודיות (אף על פי שאירע להם כך בתקופה קדומה ביותר). ויש ביניהם כתה נמוכה, אשר אמותיהם בדורות האחרונים היו נשים הודיות או אבותיהם היו עבדים יהודיים, שנתגיירו ונשתחררו על ידי רבותיהם היהודים³⁴. תהום עמוקה קיימת בין שתי הכתות הללו. ה”מיוחסים" הם כ“בני ישראל” בעלי צבע עור חום, ורק בנגוד ליהודים הלבנים יש לקרוא להם יהודים שחורים. בני הכתה הנמוכה הם בדרך כלל בני עור יותר כהה מזה של ה“מיוחסים”. על יסוד זה חלקו כמה חוקרים את יהודי קוכין לשלש קבוצות: ליהודים לבנים, חומים ושחורים. אצל ה“מיוחסים” נשתמרה במדה יותר מרובה ידיעת התפלות בשפה העברית. הם מדברים בשפה ההודית מַלַאיַלַם, ברובם הם מרוכזים במקומות אחדים מסביב לעיר קוכין, אשר אחד מהם נקרא בשם “עיר היהודים” (Jew’s T0wn).

בקשר עם היהודים ההודים יש להזכיר גם את היהודים הסיניים אף כי הם נעלמו כיום לגמרי. ויש בזה רק ענין היסטורי בלבד. היהודים הסיניים באו לסין מבוכרה דרך פרס, קרוב לודאי, במאה השלישית לספה“נ לרגל מסחר המשי. לפי עדות היסטוריונים סיניים הם באו ממערב בשנות 322–319 בימי ממשלת המלך חינג טי השני³⁵. בפולחנם השתמשו במלים פרסיות במבטאן הבוכרי. הם התפשטו בימי הבינים בסין ויסדו קהלות רבות. הגדולה שבקהלות אלו היתה קהלת קַיפוֹנְגפוֹ. על מציאות היהודים הסיניים נודע באירופה רק בתחילת המאה הי”ז הודות לישועיים, וכבר אז נמצאו הקהלות האלו במצב של ירידה. בקיפונגפו, למשל, היו רק 12–10 בתי אבות בני מאות נפש אחדות. הנוסעים שבקרו בקיפונגפו במשך המאה הי“ח והי”ט מעידים על חורבן הקהלות ההולך ומתמיד. בית הכנסת בקיפונגפו שנחרב בשנת 1849 על ידי שטפון לא הוקם מחדש והמשפחות האחרונות נטמעו בין הסינים. אומרים, כי אחדות מהן יצאו לשנחאי בשנת 1900 בערך. לפי קוי פניהם היו היהודים הסיניים דומים לסינים גמורים, וסמוך לבואם לסין קבלו, כנראה, גרים מתושבי-המקום, אך לאט לאט התבוללו בין הסינים. ספרי-תפלותיהם ושאר כתבי-היד שלהם נרכשו בשנת 1925 על ידי בית המדרש לרבנים בסינסינטי.

4) הגרים ברוסיה ובארץ ישראל הם יוצאי הכת הנוצרית של “שומרי שבת” (“סובוטניקי”-ברוסית), אשר הופיעו במחצית השניה של המאה הט"ו, כתוצאה מתנועת הרפורמציה שבכנסיה האורתודוכסית הרוסית. בתור מרכז שמשו להם הערים נובגורוד ומוסקבה³⁶. הרפורמיים האמינו באל יחיד ובישו הנוצרי נביאו, אבל הם דחו את עיקר אלהותו של ישו ושל אמונת השלוש. הם העדיפו את הברית הישנה על הברית החדשה ושמרו את יום השבת במקום יום הראשון. בני הכת שמרו את אמונתם בסתר, הואיל והכנסיה השולטת רדפה אותם באופן אכזרי. אולם למרות הרדיפות נתקיימה הכת הזו במשך מאות שנים ויש לה עוד כיום חברים ברוסיה. בתחילת המאה התשע עשרה ישבו בני הכת הזו על פי רוב בפלכים וורוניז', אריול, מוסקבה, טולא, סרטוב. מחמת הגרושים התפשטו אחר כך גם בקוקז ובסיביר. מספרם לא נקבע בדיוק. יש שאומדים אותם לאלפים אחדים ויש שאומדים אותם למיליונים אחדים. אולם המספרים האחרונים הם, כפי הנראה, מופלגים.

לפי דתם “שומרי השבת” אינם בעצם לא נוצרים וגם לא יהודים. מקומה של דתם הוא בין שתי הדתות האלה. “שומרי השבת” הרגישו את עצמם פעם קרובים לנצרות ופעם ליהדות, חלק מהם נימולים וחלק מהם אינו שומר את ברית המילה, בלבושם ואופן חייהם אינם נבדלים מן הנוצרים האורתודוכסיים. אולם אומרים שבסתר הם מתפללים תפלות יהודיות בתרגום רוסי ובשעת התפלה יכסו את ראשם.

חלק של “שומרי שבת” עזב מחמת הרדיפות והלחץ את רוסיה וילך לארצות הבלקן ושם התגיר, כלומר, קבל את הדת היהודית כמות שהיא. עשרות אחדות של “שומרי שבת” באו גם לארץ ישראל, קצתם עוד לפני 30 שנה. פה התגיירו והתישבו במושבות יק"א בגליל.

במאה הי“ז נוצרה באונגריה כת נוצרית הקרובה לפי תכונתה ל”שומרי השבת" הרוסיים. מחוללה היה המשורר אנדריאס אֶאוסי (שנת 1618). מספר בני הכת הזו עלה במאה הי“ז לאלפים אחדים, וגם במאה הי”ח היה עוד מספרם גדול למדי. בני כת זו שמרו את השבת במקום היוםהראשון וקבלו עוד הרבה מנהגים יהודיים אחרים, אף כי למראית עין נשארו נוצרים הם נרדפו על ידי הכנסיה הנוצרית באכזריות רבה ורבים מהם הוכרחו לוַתר על אמונתם. השריד האחרון שלהם, במספר 100 נפש,התגייר בשנת 1867,לאחר שהתירה הממשלה הליברלית את ההתגיירות הזו. גם כיום הם יושבים בכפר בֶצֶד-אויפַלו על יד שֶׁסבורג בזִיבנברגן. בידי כתה זו נשתמרה תעודה ספרותית מענינת מאד: סדר תפלה שתוּרגם לאונגרית על ידי בן הכת המשורר האונגרי שמעון פֶּכִי, שחי בשנת 1630 בערך.

כמה מנמוסי הדת היהודית אנו מוצאים אצל עמים שונים באפריקה הצפונית ואפילו באפריקה המרכזית וכן גם באפגניסטן ובהודו אלה הם שיירי הדת היהודית שנפוצה כאן קודם לתקופה הנוצרית ובתחילתה על ידי הקולוניות של סוחרים יהודים שנתישבו שם. בתקופה יותר מאוחרת נמחקה השפעה זו כולה או מקצתה על ידי חדירת דתות אחרות³⁷.

---

פרק רביעי: עצמיותם הרוחנית של היהודים

1. הקשר בין התכונות הגופניות והנפשיות

האנתרופולוגיה עסקה תחילה הרבה יותר בתכונותיו הגופניות של האדם מאשר בתכונותיו הנפשיות (הרוחניות). אולם בכל מקום שחקרה את התכונות הנפשיות המיוחדות לגזעים השונים, תלתה אותן בעיקר בהפרשים גופניים מסוימים. במאה הי"ט סברו, למשל, כמה מן האנתרופולוגים, כי צורת הקדקוד יש לה השפעה מכריעה על התפתחות המח ועל הכשרון. רק במתינות מרובה נשתחררה האנתרופולוגיה מהשקפות אלו. כמעט שבאו לידי הכרה, כי הסימנים החיצוניים של פרצוף האדם אין להם כל השפעה ישרה על תכונתו הרוחנית, כי אם, להפך, הבלוטים בעלי ההפלטה הפנימית, שלא שמה להם האנתרופולוגיה קודם לב, משפיעים במדה יתרה על עצמניותו הנפשית של האדם.

ואם אנו מוצאים בכל זאת אצל קבוצי בני-אדם קומפלקס מסוים של תכונות גופניות קשור על פי רוב עם קומפלקס מסוים של תכונות נפשיות, הרי זה בא מחמת שאותו קבוץ בני-אדם היה נתון במשך תקופה ארוכה מאד להשפעות חיצוניות ועל ידי בחירה טבעית וסוציאלית התפתחו אצלו תכונות גופניות וגם נפשיות מיוחדות. על ידי כליון הטפוסים שאינם מוכשרים להסתגל לסביבה התפתחו והשתכללו אצל הקבוץ אותן התכונות הגופניות, שהן מועילות ביותר לצרכי מלחמת-הקיום בשטח הניתן. כל זמן שאותו קבוץ לא נטמע באחרים. כי אם חג לו חוג מיוחד, ששמש לו מרכז-גדול, עברו התכונות הגופניות והנפשיות, שנתהוו אצלו בדרך הברירה וההסתגלות, בירושה מדור לדור. מבחינה זו שמשה מציאות הסימנים הגופניים (הנראים לעין)??? למציאות תכונות נפשיות (בלתי נראות לעין).

כלל זה נוהג עוד כיום לגבי אותם קבוצים המופרשים ממרכזי-התרבות והחיים בתנאים חברותיים פרימיטיביים. אולם אין מקרים כאלה שכיחים גבי קבוצים המצויים בדרגת התפתחות גבוהה ביותר. בשעה שתנאי האקלים של כל מקום אינם משתנים כמעט לגמרי והקבוץ שנסתגל במשך כמה דורות בכל תכונותיו הגופניות אל התנאים האקלימיים של מקום מושבו אינו סובל יותר כל השתנות התכונות הגופניות, הרי התנאים החברותיים נתונים לתמורה מהירה ותכופה והם עוברים במשך התקופות ההיסטוריות ממדינה אחת לחברתה. בהשפעת התנאים האלה מתחלפות בדרך הברירה תכונותיהם הנפשיות של הקבוצים, מחמת שבהגיע האדם למדרגה יותר גבוהה של התפתחות חברותית תכונות אלו נעשות חשובות לו לצרכי מלחמת הקיום יותר מן התכונות הגופניות. נמצא שקבוצים בעלי תכונות גופניות שוות יכולים, בהשפעת גורמים חברותיים שונים, להשתנות זה מזה הרבה בתכונותיהם הנפשיות. ולהפך, יש שקבוצים בעלי תכונות גופניות שונות, המצויים בתנאים חברותיים דומים, מתדמים זה לזה בתכונותיהם הנפשיות. לו היה אפשר לפתח אצל הקבוצים השונים של הגזע הלבן, לפי אפני-הפתוח אצל חיות-הבית והצמחים, תכונות נפשיות מסוימות ולעצור את רבוּיָם הטבעי של היחידים בעלי התכונות המתנגדות, כי אז היו כל הקבוצים האלה משתווים זה לזה במדה שלמה במשך דורות אחדים. אמנם בני-האדם אינם כפויים לברירה מכוונת מעין זו מצד אחרים. אולם התנאים החברותיים עצמם הם המשמשים במדה מרובה בבחינת בורר כזה ומגיעים, ולו גם במתינות יתירה, אל מטרתם. האופי הלאומי של קבוץ איננו תופעה נצחית, טרנסצנדנטית, כי אם “פרי תהליכים היסטוריים שקדמו”³⁸.

השערה זו מיוסדת על כל פנים על ההנחה, כי כל הקבוצים של הגזע הלבן מחוננים באופן פוטנציאלי ביסוד נפשי, שממנו יכולות להתפתח התכונות הנפשיות הרצויות. אולם לעומת זה סוברים רבים מחוקרי הגזעים, כי מדות ידועות המכשירות את האדם ליצירות עליונות מצויות רק אצל הגזע האירופי הצפוני צהוב-השער. יש לסתור סברה זו על ידי העובדה, כי רבים מגאוניה וממנהיגיה על האנושיות, כמו משה, ישעיהו, ישו, בודדה, קונפוציוס, מוחמד, לותר – במקצוע הדת, אפלטון, אריסטו, שפינוזה, גלילי ואינשטין – במקצוע הפילוסופיה והאמונה, יוליוס קיסר ונפוליון – במקצוע הפוליטיקה, ביטהובן – במקצוע הנגינה לא היו מבני הגזע האירופי הצפוני. התיאוריה על דבר יתרונו הרוחני של הגזע האירופי הצפוני נוצרה רק לרגל עליתם המדינית הענקית של עמים שהם בעיקר בני גזע זה (הגרמנים, האנגלים, האמריקאים הצפוניים), שאירעה בזמן החדש. תיאוריה זו לא היתה לה יסוד בתקופה הקדומה ובתקופת ימי-הבינים, משום שכל היצירות התרבותיות הגדולות, שהאירו את מסלולי-האנושיות, נוצרו אז על ידי הגזע ים התיכוני, בעוד שגרמניה ואנגליה עמדו עוד מחוץ לכל תרבות.

אם נשתמש בכל מה שאמרנו בדבר השפעת הסביבה החיצונית ביחס ליהודים, יצא לנו, כי אם גם תכונות נפשיות, אלא שלא קפאו מאז ועד היום בהתפתחותם ולרגל השפעת התנאים הסוציאליים בארצות הגולה נקלטו בדרך הבחירה וההסתגלות גוונים חדשים בתכונותיהם הנפשיות של היהודים. לא הבאנו כאן בחשבון את העובדה, כי גם כניסתם של לא-יהודים בעלי תכונות נפשיות אחרות לתוך קבוץ היהודים (אף-על-פי שמספרם לא היה רב ביותר) השפיעה במדה ידועה על תכונותיהם הנפשיות של היהודים. לפיכך אנו מוצאים כיום גבי היהודים לא רק את התכונות שקבלו בירושה מאת הגזעים אשר הורכבו מהם בשעתם, כי אם גם את אשר רכשו להם עצמם בדרך הבחירה בתנאי הסביבה הסוציאלית השונה של הגלות.

כמה מן האנתרופולוגים נסו להמעיט את מדת השפעתם של התנאים הסוציאליים על ההויה הגזעית על ידי שראו את מצבו הסוציאלי של כל קבוץ בעיקר בתור תוצאה של תכונתו הגזעית. השאלה מה קודם למה, השפעת התכונה הגזעית, דומה כאן בעצם לשאלה אם קדמה הביצה לתרנגולת או התרנגולת לביצה. הדבר מסור לרצונו של החוקר, שיש לפניו שני גורמים X ו-Y, שאין האחד מהם ניתן להתבאר בלי השני, לציין את האחד בתור מוקדם והשני בתור מאוחר. ערך מעשי אין לשאלה זו.

מכל האמור יש להסיק, כי הקשר בין תכונותיו הנפשיות והגופניות של קבוץ אנושי, שהיה קיים בזמן קדום ושהוא קיים גם בזמננו גבי קבוצים מופרשים ופרימיטיביים, הולך ומתבטל בשעת עליה לדרגה חברותית גבוהה. כלל זה נוהג במדה יתירה גבי יחידים. האנושיות המתקדמת מעורבת במדה כזו, שיש בידי כל אחד למצוא בין אבותיו ואבות-אבותיו אנשים מבני-גזעים שונים, ויש שיקבל אדם בירושה תכונות גופניות של גזע אחד ותכונות נפשיות של גזע שני. “צריכים אנו להתרגל אל הרעיון, כי אנשים הדומים על פי חיצוניותם יכולים להיות בעלי תכונות נפשיות שונות וכי יש שאנשים השונים זה מזה בחיצוניותם דומים זה לזה מבחינה נפשית”³⁹.

העדר היכולת לקבוע את עצמיותו הנפשית של אדם על פי תכונותיו הגופניות הוא שגרם לנסיונותיו המענינים של קלויס (Clauss) להסיק מסקנות על תכונותיו הנפשיות של אדם על פי הבעת-פניו. הוא אומר בנידון זה⁴⁰: “כל כך לא הרגלנו להתיחס ברצינות אל האפיָני שבהבָּעה, עד שהאנתרופולוגים מנסים למעשה לחקור את האופי “היהודי המיוחד” באמצעים אנתרופומטריים כלומר בקנה מדה ובמחוגה, ואחר כך- לאחר כשלונם של נסיונות אלה – הם באים לידי מסקנה, כי בכלל אין שום אופי “יהודי מיוחד” בצורת התופעה הגופנית… אולם האופי היהודי המיוחד הזה אינו קשור באופן בלתי אמצעי עם גזע מיוחד או עם תערובת גזעית, כי אם בהבעה מיוחדת של הפנים שיש בה, כדי להיות טבועה בפרצופם של גזעים שונים”. וכן הורה עוד קודם לכן שליך⁴¹ על כך, כי האפיָני שבהבעת הפנים היהודיים הוא יותר בתנועות הפנים מאשר בבניתם הגופנית. ולמעשה יש להכיר את תכונות הנפש יותר על פי הבעת הפנים מאשר על פי בנית הקדקוד וצבע השערות. אלא שאין הבעת-הפנים ניתנת להמדד על פי שיטה אוביקטיבית, ומתוך כך היא יכולה לשמש אמצעי להכרת חיי-הנפש רק בשביל האמן ההולך אחרי ההרגשות ולא לחוקר המדעי, השואף להגיע לידי מסקנות מבוססות באופן אובייקטיבי. אולם ההרגשות אין בהן אלא משום התרשמות אישית ואינן משמשות יסוד למסקנות מדעיות.

2. מהות עצמיותם הנפשית של היהודים

רוב חוקרי-הגזעים, שעסקו בעיקר בחקר היהודים האשכנזים, מציינים את העובדה, כי במובן הנפשי היהודים דומים איש לחבירו במדה מרובה. פ. ליֵנץ אומר במקום אחד⁴², כי “עצמיותם הנפשית של היהודים בולטת עוד הרבה יותר מעצמיותם הגופנית; אפשר היה לכנות את היהודים בשם גזע נפשי” ש. ויסנברג, אשר הקדיש את כל חייו למחקר האנתרופולוגיה היהודית מציין גם הוא ביחוד את “האחדות הנפשית”⁴³. אולם מה פירושה של עצמיות נפשית זו?

אם לא נביא בחשבון את הכשרונות האמנותיים ואת תכונות האופי של היהודים ונשים לב רק לכשרונותיהם השכליים, נוכל לציין בתור מדות הנפש המצויות אצל היהודים את החריפות, השקדנות במחשבה, כשרון-הצרופים, שאיפה כלפי מטרה בהויות העולם, קלות-התנועה או קלות-התפיסה בענינים עיוניים ואת הרציונליות בענינים דתיים. אפשר שכל המדות הללו נובעות ממקור אחד: מכשרון האסוציאציה המהירה של הרעיונות. ברם, תכונה זו אינה מיוחדת ליהודים בלבד, כי אם היא משותפת לכל העמים התרבותיים העתיקים. עם התפתחות חיי-התרבות המזקיקים את האדם לתפיסה שכלית יתירה הולכים וכלים מאליהם האנשים בעלי מחשבה כבדה, אטית ונחשלת, ורק אנשים בעלי מחשבה מהירה ובעלי מסלות משוכללות של אסוציאציה כובשים להם את דרכם בחיים. מבחינה אחרת יש להכיר, כי האנשים בעלי מהלך-מחשבה מהיר הם בדרך כלל יותר רחוקים מן החיים החושניים. ולעומתם משועבדים האנשים בעלי מהלך-המחשבה האטי והנחשל במדה יתרה לחושיהם. חיים חושניים חזקים מעכבים בעד הפעולה המושכלת. בכל מקום שאנו מוצאים מהלך-מחשבה מזורז וחסר-מעצורים, סימן שהאדם יודע לכבוש את חושיו ואת יצריו. בשביל האדם הכפוי לחושיו משמשות התמונות וההרגשות, העולות מתחת לסף-הכרתו, מעצורים למחשבותיו ולפעולותיו. הן מכריחות אותו לרסן את מחשבתו ולהסיק לעצמו מסקנות או לקבל החלטות רק אחרי פקפוקים והסוסים ארוכים. לעומת זה צועדים אנשים כובשי-החושים בלי כל מכשולים, בקלות ובמהירות מרובה כלפי מטרתם. בדרך התפתחותה התרבותית השתחררה האנושיות משלטון היצרים, שהוא אפיני בשביל חיי העמים הפרימיטיביים ובשביל השכבות הנחשלות שבין עמי-התרבות, והיא מתקרבת יותר ויותר אל שלטון השכל. במדה שתרבותו של עם היא עתיקה ביותר, באותה מדה שליט אצלו השכל על היצרים.

הלכך, אפינית היא בשביל היהודים, כמו בשביל עמי-תרבות עתיקים אחרים (למשל, הסינים) מדת-השלטון של השכל על היצרים, שהיא יותר מרובה מאשר אצל עמי-תרבות “חדשים”. הם יותר מיושבים, פקחים, אבל הם משוללים כח-דחיפה, הניתן לקבוצים אחרים מתוך תסיסת-היצרים. אולם התקדמות האנושיות בדרך אל שלטון השכל הולכת ונמשכת. ההתפתחות השכלית של היהודים היום דומה להתפתחותם השכלית של הלא-יהודים מחר. יתר על זאת בכל מקום שנתהותה בדרך הבחירה קבוצה של יחידים בעלי-מרץ ותעודה כמו, למשל, בדרך ההגירה לארצות-הברית של אמריקה ובמדינות היַשבניות, יש להכיר גם בין הלא-יהודים בזמן הזה רציונליות דומה לזו של היהודים. הנגוד הנפשי שבין יהודים ולא יהודים הוא כאן יותר קטן מאשר בין עמים בעלי תרבות חדשה, הכפויים עוד לשלטון היצרים.

אם יש לראות את הגורם העיקרי לעצמיותם הרוחנית של היהודים בעתיקות תרבותם, הרי יש עוד גם גורמים אחרים שהעמיקו אותה, קודם כל העובדה, שהיהודים יושבים זה אלפים שנה בערים; שנית, מה שעסקו בעיקר במסחר; ושלישית, מה שהדת הטילה עליהם חובת למוד-התורה והתלמוד. חיי-העיר, אשר בה יושבים בני אדם צפופים, גורמים בעל כרחם למשא ומתן, לחליפת רכוש ודעות בין התושבים. הם גורמים לערות תמידית של המחשבה. משום כך מסתגלים אנשים כבדי-מחשבה בקושי לחיי-עיר והם נוטים במדה יתירה להתנונות. וכן גם גורם המסחר לפעילות מרובה של המחשבה. אלה מן היהודים שלא חוננו בכשרון זה לא הצליחו בעסקי-מסחרם ומחמת מצבם הירוד לא יכלו לגדל ולחנך בנים במדה שעשו זאת אחיהם בעלי הכשרון המסחרי. ביחוד אנו נתקלים בתופעה זו במשך חמש מאות השנים האחרונות, שבהן גרמו התנאים הפוליטיים הקשים למלחמת-קיום מחודדת וחמורה. מימי הבינים היו היחסים בין המעוט היהודי החלש והרוב הנוצרי החזק יחסי שנאה מוחלטת. היהודים היו בעיני הנוצרים כעם זר ומזיק. במצב כזה היתה דרושה מדה מרובה של זהירות ופקחות בכל משא ומתן שבין יהודי ושכניו. היכולת להעמיד בנים ובני בנים במדה יותר גדולה היתה רק לאותם היהודים אשר היו מוכשרים להסתגל לתנאי-החיים המיוחדים בין עמים זרים ואשר היו מחוננים בכשרון להבין את חיי הנפש של זולתם, להתבונן בשעת הופעתם, לדבר בקצב ולהבחין מכל צד את יחסי-העולם החיצוני⁴⁴.

יחס הכבוד והחבה לכל תורה ודעת וביחוד ללמוד התלמוד המפתח את חריפות-המחשבה השפיע גם הוא על בחירת המוכשרים בדרך ההשתדכות עם בני-תורה. היהודים העשירים באירופה המזרחית לא היו להוטים למצוא חתנים עשירים לבנותיהם, כי אם להשיא אותן לתלמידי-חכמים מובהקים ועל ידי כך גרמו להתפתחות החריפות והרוחניות בקרב היהודים, כי הרי תמותת התינוקות לא היתה מגיעה בקרב העשירים לאותה מדרגה כמו אצל העניים.

כנגד הדעה השכיחה, כי אצל היהודים יש הרבה בעלי-כשרון אבל אין אצלם גאונים יש לומר, כי בכלל אין הגדרה מדויקת של שני המושגים הללו קיימת עד היום. בלי ספק יהיה קשה להוכיח, מפני מה ברוך שפינוזה, אלברט אינשטין, אלברט א. מיכלסון, קרל מרכס, פרדיננד לַסל, הנרי ברגסון וזיגמונד פרויד הם רק בעלי-כשרון ולא גאונים.

אולם נכון הדבר, כי זריזות המחשבה המרובה של היהודים מכשירה אותם לתפיסה מהירה ולהִמָצאות (Orientierung) בכל דבר, אלא שעל ידי כך לקויה אצלם ההתעמקות בענין. היהודי, ביחוד זה שקנה לעצמו חנוך חלוני, למד באופן מפליא לעשות את חשבונו עם העולם ועם המציאות. אין בשבילו יותר סודות בעולם. הוא מנתח ובוחן אותו עד שהוא מסיר מעליו את לבוש המסתורין ועושה אותו מוכשר לתפיסה קלה. כדרך שהדת הישראלית היא תבונה מזוקקת ואין בה מקום למסתורין (מעין המסתורין הגרמניים, למשל, של יעקב בֶאהמֶה), כן גם חייו הרוחניים של היהודי הם רציונליים, טהורים ומשוללים כל מסתורין.

בזמנים שונים נתגלו גם זרמים מתנגדים לרציונליזציה של הדת ושל כל החיים הרוחניים. תנועת החסידות במאה הי“ח והי”ט היתה מחאה מעין זו נגד שלטון-היחיד של התבונה. גם כיום לא מעטים הם בין היהודים, ביחוד בחוגי העשירים והמשכילים ביותר באירופה המערבית, יחידים המחוננים בנגוד לנטיה הרציונליסטית של ההמונים, בעצבים עדינים מאד ושיש להם הרגשה דקה מן הדקה לסודות הטבע ולאמנות. כלום יש לפנינו כאן תופעה של טמיעה עם הרגשת-הטבע המיוחדת לגרמני? או אולי אין זה אלא תוצאה ממה שהיהודים בהיותם משוחררים מדאגות הקיום הקשות אינם נזקקים יותר לתפיסה מהירה של המציאות וגם הכרוכים אחרי היצרים יכולים לעמוד במלחמת הקיום? יש להשוות את היהודים עם האמריקאים הצפוניים, אשר בלהיטותם אחרי הרכוש נתרחקו מכל מה שאין בו כדי להועיל להם, כלומר, מכל דבר סוד ומסתורין ויבנו את חייהם על יסודות רציונליים, אבל גם באמריקה הצפונית, בעיקר בין הכתות הדתיות, מתגלית נטיה מתנגדת לרציונליות יתירה זו.

סוציאולוגים אחדים ציינו תכונות נפשיות ידועות של היהודים בתור תכונות אפיניות ביותר. הסוציאולוג האמריקאי שַלֶר (Shaler)⁴⁵ אומר: "היהודים אינם מסוגלים להכנע לאחרים. אינם נכפָפים. גם לֶנץ⁴⁶ מציין בתור תכונה מיוחדת של היהודים, שהיא משותפת אצלם עם הגרמנים – רצון בולט לשלטון. למעשה, קשה הציות ליהודי. לפי דעתנו יש שתי שתי סבות לדבר. האחת נובעת מתכונתו היסודית של האופי היהודי, מפעילות המחשבה. כל גרוי דוחף אותו לפעולה. כדרך שלגבור יש הצטרכות בהפעלת כח שריריו, כן שואף היהודי לאוביֶקטים, אשר בהם יוכל לאמן את רוחו. משום כך הוא בוחר לעצמו מקצועות של פעולה כאלה, אשר יביאו את מחשבתו לידי מתיחות, והוא בורח מפעולות אחרות המכריחות אותו לעשיה מיכנית ופשוטת-צורה או לשמוש בתור תוספת למכונה. זריזות מחשבתו והפעלתה בגדר המקצוע נוטלת ממנו, מאידך גיסא, את כשרון המשמעת המיכנית לגבי פקודותיו של משגיח. מחשבתו המפותחת היא הגורמת לכך שיבדוק את הפקודות מבחינת תועלתן, שיתוכח עליהן. תכונה זו חותרת, כמובן, תחת שרשי כל משמעת. אולם לגורמים אלה, שהם נובעים מן התכונה הגזעית, מצטרף עוד גורם שאין לו שום קשר עם התכונות הגזעיות, כי אם עם המצב המיוחד של היהודים בימי הבינים: כל היהודים היו שוים לפי מעמדם החברותי, כלומר, כולם היו נטולי-זכויות ושנואים. היהודי ידע בתקופה זו להשתעבד ולהכנע לזר, אבל לא ליהודי חבירו. עם כל ההפרשים בהשכלה ובמצב הכלכלי שבין יהודי ליהודי היו רואים את עצמם בתור צבור של אנשים שוים. והנטיה הדימוקרטית הזאת היא שגרמה לכך, שהיהודים לא למדו לא לפקד ולא לציית זה לזה. ומכיון שתקופת ימי הבינים נמשכה אצל יהודי אירופה המזרחית עד למאה העשרים, קיימת מסורת זו אצלם גם כיום, בעוד שבאירופה המערבית והאמצעית היא כבר הולכת וכלה. מסורת זו מוצאה לה, למשל, את בטויה בכך, שיהודים מסתגלים בקושי לשרות-אישי, לעבודה בתור משרתים ועוזרות בית.

ו. זומברט⁴⁷ חושב את כשרון הסתגלותם הגדול של היהודים לתכונה המיוחדת לעצמותם; היהודי מוצא לו במהירות את דרכו ומסתגל למצבם הנפשי של אנשים אחרים. אולם במדה יותר שלמה מתבטא האופי היהודי בתכונת התכליתיות (רציונליות מעשית), או השאיפה אל המטרה. החפץ החי ביותר אצל היהודי הוא “חפץ-ההשגה” (Erfolgsinteresse) איננו מפותח אצלו במדה יתירה. באופן דומה לזה אומר לֶנץ⁴⁸ על הגזע של קדמת-אסיה שממנו קבלו היהודים בעיקר את תכונותיהם הגזעיות: “הוא מחונן במדה גבוהה של פקחות ובכשרון מיוחד לתפוס את מצב הנפש של זולתו ולכוון על פיו את מעשיו… הוא נוטה פחות להשתלטות בטבע ולנצולו ונוטה יותר להשתלטות באדם ולנצולו… האדם בן קדמת-אסיה מכוון את פעולותיו יותר לפי חוש השמיעה, המעיד בעיקר על ההויה הנפשית, מאשר לפי חוש-הראיה, המעיד בעיקר על ההויה הגופנית”.

המספר הגדול של משחקים, מוסיקאים, עתונאים ועורכי-דין בעלי כשרון בין היהודים משמש ראיה לכשרונם של היהודים לתפוס את פעולותיהם או את רעיונותיהם של זולתם ולהעמיד את עצמם במקומם. אנו סוברים, כי תכונתם זו של היהודים היא תוצאה ישרה של הכשרתם הכללית לצרופים מהירים ונכונים. הכשרה זו היא הנותנת להם את היכולת לדון על פי התיחסותו של זולתם, מה הם הנמוקים שהשפיעו עליו בעיקר וכיצד יש להטות אותו להחלטה הרצויה. כדאי להעיר כאן, כי אין יסוד לתלות תכונות הבאות לאדם מלידתו בתהליכים סוציאליים ידועים ולדבר, למשל, על הכשרה למסחר. יש לאדם תכונות המועילות לצרכי המסחר, אבל אם קוראים להן בשם תכונות מסחריות או רוח מסחרי, באים לכלל מסקנה מוטעת, שתכונות אלו יכולות לשמש לאדם רק לצרכי המסחר בלבד. הכשרתו הרוחנית של האדם אינה מיחדת אותו לעולם רק לפעולה סוציאלית אחת. ההכשרה החשבונית, למשל, יש בה כדי להועיל גם לחנוני בשביל פדיון של פרוטות וגם לתוכן בשביל חשבונות בתכונה. ההכשרה אינה מכוונת מתחילתה כלפי שום מטרה מסוימת, ורק החיים מספקים לה אחר כך את הנושא, שבו היא עלולה להתגשם.

ומה שנוגע לתכונה התכליתית שהדגיש זומברט, הרי כל האנשים, בין יהודים ובין נוצרים שהשתחרו משלטון היצרים והיו ל“רציונליסטים”, נעשים מאליהם גם טלאולוגיסטים (שואפי-תכלית). רק לאנשים המשועבדים ליצריהם קשה ללכת כלפי מטרה קבועה בהכרה שלמה ובדעה צלולה.

3. הפרשים בין היהודים לבין עצמם

מכיון שהיהודים האשכנזיים הם כיום 92% מכל יהודי-העולם, משפיעים הם, כמובן, באופן מכריע על התמונה הכללית אשר לעצמיותם הרוחנית של היהודים. כשמסתכלים בשאר קבוצי-היהודים לעצמם מכירים מיד, כמה הם נבדלים מן היהודים האשכנזיים לפי תכונותיהם הנפשיות. גורמים לכך ההפרשים שבהרכבה הגזעית של האשכנזים, הספרדים ויהודי-המזרח וגם המאורעות ההיסטוריים החיצוניים השונים שעברו על כל קבוץ וקבוץ. היהודים הספרדיים שבאירופה היו חיים בתנאים משקיים ומדיניים יותר טובים מן היהודים האשכנזיים שבמזרח-אירופה ותהליך ההסתגלות והבחירה לא היה אצלם חריף ביותר. משום כך וגם משום שלא היו היהודים הספרדיים להוטים ביותר להשיא את בנותיהם לתלמידי-חכמים כאחיהם האשכנזיים אירע הדבר, שהיהודים האשכנזיים בזמננו עולים על היהודים הספרדיים בזריזותם ובנטיתם למדעים בבתי הספר שבארץ ישראל, שבהם לומדים יחד ילדי-ישראל מכל העולם. מפורסמת היא העובדה בדבר הכשרתם היתירה של ילדי היהודים האשכנזיים. קרובים להם ביותר יהודי-תימן (ערב הדרומית), אשר נשתמרה אצלם במשך הדורות, למרות כל סבלם הכלכלי, תשוקה מתמדת ללמוד הספרות העברית העתיקה. רחוקים מהם במדה יתירה היהודים הספרדיים, יהודי-קוקז והיהודים הערביים ממרוקו, סוריה הצפונית ומסופוטמיה.

נימצק⁴⁹, אשר בדק בשנת 1915 את תלמידי האקדמיה למסחר החדשה בוינה מציין את המדה המיוחדת של חיוּת וזריזות בתהליכי הדמיון אצל התלמידים בני היהודים האשכנזיים, בעוד שגבי התלמידים הספרדיים נתגלה “אופי קצוב ביותר” מושפע מן המנוחה המזרחית".

מחמת חוסר סכּומים מדויקים במקצוע זה מן הנמנע הוא להסיק מסקנות כלליות. ברם, נוטל אני לעצמי רשות להגיד על סמך נסיונותי, כי כוח-התפיסה בחשבון וכשרון-ההפשטה הם יותר גדולים אצל הטפוס היהודי של קדמת אסיה, וכי מהלך-המחשבה הוא יותר זריז אצלם מאשר אצל טפוסים יהודיים אחרים. היהודים בני הטפוס המזרחי (הבדואי) מצטיינים במדה יתירה של תפיסת-המציאות ושל הסתכלות חריפה, ובני הטפוס המערבי (האירופי-דרומי) מצטיינים בהכשרה אמנותית, ביחוד מוסיקלית, וכן גם בהכשרה מתימטית (תפיסת השטח) ובכשרון לשחמט.

מכיון שאצל האשכנזים שגור ביותר הטפוס של קדמת-אסיה ואצל הספרדים הטפוס ים-התיכוני המערבי, מתאים בדרך כלל גם בשבילם קו-ההפרשים בתכונות ובכשרונות שציינו. אנשי-הרוח הגדולים ביותר אשר העמידה היהדות הספרדית היו רבי משה בן מימון (הרמב"ם) וברוך שפינוזה. גם באלברט אינשטין, שנולד אמנם בגרמניה הדרומית, מתבלט הטפוס ים-התיכוני (ראה תמונה 57). כל האישים האלה מצטיינים בעיקר בשכל אנליטי חריף ובכשרון מיוחד לתפיסת השטח. מחמת כך אנו מוצאים גם על פי רוב אצל משחקי-השחמט היהודיים המצוינים ביותר סימנים גזעיים “ספרדיים”. והוא הדין גם בנוגע למוסיקאים מפורסמים (כמו, למשל, מנדלסון – ברטולדי) וציירים מפורסמים (כמו, למשל, מקס ליברמן). כוון ההכשרה המיוחדת של היהדות האשכנזית מתבלט באישים, כמו קרל מרקס, מאיר אנשיל רוטשילד, הנרי ברגסון, זיגמונד פרויד, כלומר, באישים בעלי כשרון סינתיטי, חשבוני, קונסטרוקטיבי, בעל-תכלית. משום כך שגור ביותר הטפוס האשכנזי בין היהודים המחדשים והממציאים במקצוע המסחר, הכספים והתכניקה.

4. הפרשים בין יהודים ולא יהודים

מענין הדבר, כי השאלה שנתעוררה במדה מיוחדת בעשרות השנים האחרונות, אם נבדלים היהודים מן הנוצרים לפי תכונתם הרוחנית ובמה הם נבדלים, גרמה לוכוחים בעיקר בארצות בנות אוכלוסים אירופיים-צפוניים (גרמניה, ארצות הברית של אמריקה). בקדמת-אסיה או באירופה הדרומית לא היתה שאלה זו יכולה להיות בגדר וכוח, מחמת שהיה מתברר מיד, כי קשה להבחין ביותר בין תכונותיהם הנפשיות של היהודים ובני קדמת-אסיה או דרום-אירופה.

כל התכונות הנפשיות, שרגילים באירופה למנות אותן בתור תכונות “יהודיות” מיוחדות, יש למצוא באופן דומה לזה אצל הסורים, הארמנים, היונים שבאסיה הקטנה ובמדה יותר קלושה – אצל בני אירופה הדרומית. בראשית ימי הבינים היו הסורים יריביהם המסוכנים של היהודים במסחר. במרשיליה היו רואים, כנראה, באותה תקופה את המסחר וחבור-הספינות עם המזרח בתור מקצוע מיוחד ליהודים ולסורים. הארמנים דומים ליהודים לא רק על פי כשרונם המסחרי היוצא מן הכלל, כי אם גם על פי הערצתם המרובה, למדעים. מלקולם⁵⁰ (Malcollm) אומר, כי הארמנים העניים ביותר שבאמריקה דואגים תמיד להשכלת ילדיהם. מה שקוראים באירופה לקומפלקס קבוע של תכונות בשם תכונות “יהודיות” ומה ששמים להן לב ביותר ומתוכחים עליהן בפוליטיקה, בכלכלה ובספרות יש לבאר על ידי כך, שהיהודים הם העם היחידי מעמי-קדמת-אסיה שבא במספר הגון לאירופה התיכונית והצפונית ונשתמר שם בתור קבוץ מאוחד.

רק מתוך נגיעה עם בני אירופה הצפונית הנבדלים מן היהודים על פי תכונותיהם הגזעיות נתבלט באופן חותך האופי היהודי. באסיה המערבית ואפילו באירופה הדרומית אי-אפשר היה לה לשאלת האופי היהודי שתתפוס מקום חשוב בתור שאלה סוציאלית, הואיל וגם שאר האוכלוסים דומים כאן ליהודים והרגשת-ההפרשים חסרה כאן לגמרי.

הנקודה המרכזית בוכוח על ההפרש הרוחני בין הנוצרים והיהודים היא בעיקר: האם ההפרש הוא רק כמותי או גם מהותי? האם יש תכונות שהן מיוחדות לקבוצה זו ונעדרות לגמרי אצל בני הקבוצה האחרת? האם דומה התפתחותן השכלית של שתי הקבוצות לשתי תחנות-רדיו בעלות אורך גלים שונה ונמצא שהאחת מוכשרה לקלוט רק גלים מאורך פלוני והשניה רק גלים מאורך אלמוני וגלים אחרים עוברים עליה ללא השפעה? אלמלי היה הדבר כך היה מתקבל על הדעת, כי בכמה ענינים לא יבינו הנוצרים והיהודים איש את חבירו לגמרי, מחמת שגרויים ידועים נקלטים על ידי הצד האחד ואינם נקלטים על ידי הצד השני. דומה לנו, כי עד היום טרם הובאו שום ראיות לקיום יחס מעין זה בין יהודים ונוצרים. גורם לפי דעתנו להבדלן הנפשי של שתי הקבוצות הבדל שבהתפתחות התכונות השונות וחלוקתן בין שתיהן.

רק בזמן האחרון חדלו לשפוט על ההפרשים שבהכשרה השכלית, תכונתם ודרגותיהם, על יסוד הרגשותיו הסובייקטיביות של המסתכל בלבד, והתחילו במחקר של עובדות אובייקטיביות (תעודות בתי-ספר, תוצאות של (“inteligebce-test”. החקירות שנעשו על יסוד תעודות של בתי ספר הוכיחו, כי ילדי היהודים בבתי הספר הבינונים של ברלין ווינא נחשלים ביחס לחבריהם הנוצרים בשרטוט ובכתיבה תמה (חוש ראיה יותר חלש) ולעומת זה הם מצטיינים מהם בשפה הגרמנית ובהיסטוריה (הכשרה לשונית יתירה), בשפות זרות (זריזות יתירה בשמוש בכללי-הלשון), בסטנוגרפיה הדורשת ביחוד מהירות התפיסה ומסירה מן המוח ליד הכותבת. בגיאומטריה יפה כוחם של התלמידים היהודיים בעיקר בצד החשבוני ושל התלמידים הנוצרים בצד השרטוטי. הנסיונות שנעשו בתלמידים בוינא על פי שיטת בינה ((Binet בדרך באור בכתב לתמונות הוכיחו, כי מכלל 10 תלמידים יהודים ו-10 נוצרים נמנו:

נמצא שהיהודים נבדלים מן הנוצרים בהשתפותם המועטת בטפוס הדסקריפטיבי ובהשתפותם היתירה בטפוס האמוציונאלי. “התלמיד הנוצרי חושב באופן ריאלי, היהודי חושב יותר באופן מלולי”.⁵¹

הנסיונות שנעשו על ידי הוגהס (Hughe⁵²s) בערך באלפַֹים תלמידים יהודים ונוצרים בבתי-הספר העממיים בלונדון בשנת 1926 (על יסוד ה-(Northumberland standardized הוכיחו באופן מפליא את יתרונם של הילדים והילדות היהודיים על הילדים הנוצרים בני גילם. לפי התקדמותם עלו ילדי-היהודים על הילדים הנוצרים בערך בשנה, כלומר, ילדי-יהודים בני עשר היו דומים לפי התפתחותם הכללית לילדי נוצרים בני י“א שנה. מכיון שכל הילדים הנבדקים היו למטה מי”ד שנה, יש מקום להניח, כי ילדי-ישראל מתבגרים קודם לחבריהם הנוצרים, אבל במשך הזמן הילדים הנוצרים משיגים אותם בהתפתחותם. רק בדיקה של סטודנטים (בגיל של 25–20 שנה) עלולה לאשר או לסתור את ההנחה הזאת.

אם נדון על כשרונותיהם הרוחניים של נוצרים ויהודים על פי יצירות-התרבות של טובי-אישיהם, נראה, כי מדת-השתתפותם של היהודים בהתפתחותה התרבותית של האנושיות היא בלי ספק הרבה יותר גדולה מן האחוז של אוכלוסי-היהודים בכלל האנושיות כולה. על הערכתן המהותית של יצירות היהודים עוד נעמוד במקום אחר. כאן יש לומר רק בדרך כלל, כי- אולי חוץ מן הפסול, האדריכלות וחכמת-הים – אין אף מקצוע של פעולה אנושית שלא ישתתפו בו היהודים ביצירות בעלות מדרגה גבוהה.

שער שני: סטטיסטיקה של האוכלוסים    🔗

פרק חמישי: מספר היהודים

1. מספר היהודים עד סוף המאה הי"ח

ידיעת מספר היהודים המפוזרים בין אומות העולם וחלוקתם לפי מקומות מגוריהם תנאי קודם הוא להבנה נכונה של מצבם והשפעתם. ידיעות ראשונות על מספרם הכללי של היהודים אנו מוצאים בתורה (שמות י“ב, ל”ו; במדבר א' מ"ו). מספר הגברים יוצאי הצבא בלבד נקבע שם לסך 600 אלף. יש להסיק מזה, כי מספרם הכללי של היהודים עם נשיהם וטפם היה בימי משה, לכל הפחות, שני מיליונים. אבל אם נחשוב אפילו את המספר הזה לאגדי, עלינו ליחס על כל פנים ערך סטטיסטי לידיעה הבאה בספר מלכים ב' ט“ו, י”ט-כ'. שם מסופר, כי מנחם בן גדי מלך ישראל הטיל את המס אשר היה חייב לשלם לפול מלך אשור בערך בשנת 738 לפני סה“נ על 60 אלף גבורי החיל אשר לו, זאת אומרת, על הגברים בעלי האחוזות שהיו נהנים מזכויות אזרחיות שלמות⁵³. אם נוסיף על המספר הזה את הנשים וכן גם את האומנים העירוניים והעבדים, יש להניח, כי הישוב הכללי בממלכת ישראל היה מ-300 עד 350 אלף נפש. לפי הידיעות בספר הקורות לסנחריב, מלך אשור, היה בממלכת יהודה (בלי העיר ירושלים ובלי הגולים אשר הגלו מן הארץ) בשנת 701 קודם לסה”נ 200–150 אלף נפש. על סמך המספר הזה אפשר לקבוע את המספר הכולל של היהודים, כלומר, יחד עם יושבי ירושלים ועם הגולים, ל-300 אלף נפש. יש, איפוא, להעריך את מספר אוכלוסיהם של ישראל ויהודה בתקופת חורבנה של מלכות הצפון (722 קודם לסה"נ) לסך של 600–650 אלף נפש.

לפי ספר עזרא ב', ס“ד היה מספרם של שבי ציון (450 קודם לסה”נ 42.360 גברים. בחשבון זה לא הוכנסו עשרת השבטים שהגלו ממלכות ישראל בשנת 722 או שנטמעו בין עובדי האלילים בארץ ישראל ושפסקו להתקיים בתור יהודים. לאחר שנוסיף עליהם את הנשים והילדים יהיה בידינו המספר הכולל של 150 אלף נפש. אולם מכיון שרוב היהודים נשאר בבבל ומכיון שבאותו זמן היה קיים כבר ישוב יהודי גם במצרים, עלינו לשער, כי במחצית המאה החמשית קודם לסה"נ היה מספר היהודים בעצם הרבה יותר גדול והגיע אולי לחצי מליון נפש.

במשך חמש מאות השנים הבאות ועד חורבן מדינת היהודים גדל מספרם במדה עצומה, מה שמתאים להתרבות המהירה של כל העמים במלכות אלכסנדר מוקדון ויורשיו בכלל. הסבות שגרמו להופעה זו הן: ראשית, הרבוי הטבעי הגדול של היהודים (שעליו מספרים טציטוס⁵⁴ וסופרים אחרים). שנית, טמיעת עמים שכנים, למשל, האדומים. יוסף בן מתתיהו????⁵⁵), כי בימי מלחמת היהודים עם הרומאים, שנסתיימה בשנת 70 לספה"נ, נלקחו בשבי 97000 יהודים ומתו 1.100.000. כדי לאמת את המספר העצום הזה, הוא מוסיף ידיעה אחרת: בימי נציבותו של צסטיוס, היינו 10 שנים בערך לפני חורבן ירושלים, עלה מספר הגברים שהשתתפו בהקרבת זבחים בימי חג הפסח, ל-2.700,000. אם נוסיף על המספר הזה את הנשים ואת הילדים בני גיל פחות מ-13, שלא היתה להם הרשות להשתתף בזבחים, נבוא, לכל הפחות, למספר של ששה מיליונים נפש. אף על פי שאין הדבר מוטל בספק, כי סמוך לתקופת החורבן היתה ארץ ישראל מיושבת בצפיפות מרובה מאד, בכל זאת נראים לנו מספרים הללו של יוסף בן מתתיהו למוגזמים מאד. קרובה יותר אל האמת הידיעה המובאה על ידי טציטוס⁵⁶, כי מספר הסגורים בשעת מצור ירושלים (אנשים, נשים וטף) היה 600 אלף. נמצא שגם על יסוד הידיעה הזאת יש להעריך את מספר אוכלוסי-היהודים בכל ארץ ישראל לכל הפחות למיליון אחד.

על אלה יש להוסיף את המספר הגדול של יהודי חוץ לארץ. אחרי חורבן הבית הראשון הגרו היהודים לא רק לבבל אלא גם לארצות אחרות. במאה הששית קודם לספה“נ אנו מוצאים כבר מושבה יהודית צבאית ביֵב אשר במצרים העליונה. גם ברומי ישבו יהודים בזמן קדום, על זאת מעידה פקודה משנת 139 לפני סה”נ, אשר על פיה מתגרשים מרומי כל היהודים מחוסרי הזכויות של אזרחי-רומי. במאה הראשונה לסה“נ היה מספר היהודים בכל אחת משתי הארצות מצרים⁵⁷ וסוריה⁵⁸ מיליון אחד ובכל יתר הארצות מחוץ לארץ ישראל (אסיה הקטנה, קיריני, אירופה) 1 מיליון וחצי⁵⁹. בתקופת חורבן בית שני הגיע, איפוא, מספרם לסך 4 מיליונים וחצי, כלומר, לחלק שנים עשר של תושבי מלכות רומי, אשר מספרם הכללי הגיע לפי המפקד שנערך בשנת מותו של אבגוסטוס קיסר (שנת 14 לסה"נ) לחמשים וארבעה מיליונים. מתוך קביעת האחוז הגדול הזה של היהודים במלכות רומי מתחוור לנו תפקידם החשוב בזמן ההוא. לא כל היהודים האלה היו אמנם צאצאי העם היהודים שישב בארץ ישראל, כי מן המאה השניה קודם לסה”נ ואילך קבלה היהדות הרבה גרים מבין עובדי האלילים שבארצות הסמוכות לארץ ישראל ועד יון ואלה נטמעו בישראל.

לתקופת אלף השנים הבאות חסר לנו יסוד כל-שהוא לשם הערכת מספרם של היהודים. העם יצא ממרכזו והתפזר בכל ארצות המזרח והמערב. לרגל הפזור הזה וגם לרגל השגה לקויה על ערך המספרים. שהיא אופינית בשביל תקופה זו בכלל, אין לנו שום ידיעות על מספר היהודים. רק הודות לבנימין מטודילא שיצא למסעותיו מספרד מולדתו בשנת 1170 בערך נפוץ במקצת אור על מספרם של היהודים. הוא בקר במשך שלש שנים ברוב הארצות המאוכלסות על ידי היהודים ואסף ידיעות על מספרם. בספר מסעותיו הוא מוסר מתוך התענינות סטטיסטית יוצאת מן הכלל באותה תקופה את מספר היהודים בכל עיר אשר בקר בה או ששמע עליה ולפעמים הוא מוסיף גם הערות על מלאכתם וסדרי-קהלותיהם. מובן שהמספרים המובאים על ידי בנימין מטודילא אינם מדויקים כל צרכם, שהרי הוא מסר אותם רק על פי השמועה בלבד ובמקרים רבים היו ידיעות אלו בודאי בלתי מדויקות. מלבד זה חסרות ברשימתו ערים רבות שבהן ישבו יהודים. מערי ספרד וצרפת הוא מביא רק את אלו שעבר בהן בדרכו או את הסמוכות לשם. חסרות כל עיקר ידיעות על אוכלוסי-היהודים באנגליה, פולין ורוסיה. בגרמניה ידועות לו רק הערים אשר במחזו נהר רינוס. אם נחבר את כל המספרים אשר אנו מוצאים בספרו של בנימין מטודילא, יהא בידינו סך של 700,000 משפחות, היינו 3 וחצי מיליונים נפש המתחלקות לפי הארצות באופן זה:

לפי זה ישבו יותר מ-90 למאה של כל היהודים במזרח אסיה, כלומר, בבבל, פרס, ערב, סוריה וכו'. אולם נדמה שהמספרים של בנימין מטודילא הנוגעים לאסיה המערבית מיוסדים לא על חקירותיו הוא במקומות האלה, אלא על שמועות רחוקות; כי בו בזמן שהמספרים על אוכלוסי הערים האירופיות אינם עולים על מאות או אלפים אחדים של משפחות, הנה המספרים על מדינות אסיה ענקיים הם ביותר. כך, למשל, ישבו, לפי דבריו, בתימן 300.000 משפחה, בחיבר (ערב) בחמדן (פרס) ובסמרקנד – בכל אחת 50.000. נכון הדבר שגם פתחיה מרגנסבורג, הנוסע היהודי שסיבב במזרח כעשר שנים אחרי בנימין, מודיע גם הוא שבחבש (אביסיניה) ובבבל היו יותר מ-600.00 יהודים (משפחות?) וכמספר הזה גם בפרס. אף על פי כן יש לשער, שכל המספרים האלה אינם מדויקים והם נותנים רק להסיק את המסקנה, שבסוף המאה ה-12 התרכז הרוב הגדול של היהודים באסיה המערבית.

אחרי תקופת בנימין מטודילא ופתחיה מרגנסבורג חלפה שוב תקופה ארוכה של מאות שנים אשר לא השאירה לנו כל ידיעות על מספר היהודים בעולם. רק מארצות בודדות הגיעו אלינו לפעמים מספרים. כך, למשל, היו בשנת 1300 במדינת קשטיליה, שבה ישב רוב מנינם ורוב בנינם של יהודי אירופה,850.000 נפש⁶⁰. באותו זמן בערך נמצאו באנגליה 20.000 יהודים בגרמניה היה מספר היהודים בסוף ימי הבינים קטן למדי. מספר היהודים בקהלה כפרנקפורט דמיין, קהלה שמלאה תפקיד כה חשוב בדברי ימי ישראל לא עלה במשך המאות ה-14 וה-16, אף פעם על אלפים נפש⁶¹. מכאן מוכח, שהמספר הכולל של יהודי גרמניה לא עלה בזמן ההוא על רבבות אחדות. אוכלוסי-היהודים לא התרבו ביותר מחמת שהם ישבו ברובם בערים גדולות, אשר תנאיהן הסניטריים במשך כל ימי הבינים היו גרועים ביותר ולכן גרמו לתמותה מרובה. הערים שבהן הלכו והתרכזו יוצאי-הכפרים היו זקוקות לזמן של מאות שנים כדי ליצור את אפני השרות הסניטרי (הספקת מים, תעול, סלילת כבישים), אשר היו ידועים אמנם כבר בזמן קדום במזרח ובאירופה הדרומית, אולם לא עברו לאירופה התיכונית והצפונית וצריך היה, איפוא, להמציא פה הכל מחדש. בלי שרות סניטרי זה היו הערים למרכז של מחלות מדבקות ומגפות. ביחוד רבתה תמותת התינוקות.

עוד במאה הי“ח מתו בערים בכלל כשליש הנולדים בשנה הראשונה לחייהם. היהודים סבלו במדה מיוחדת מן התנאים הגרועים האלה, מחמת שהם היו מרוכזים בעיקר בערים גם בגרמניה וגם בצרפת ובאנגליה. לעומת זה היה אחוז התמותה קטן יותר אצל יהודי מזרח-אירופה, משום ששם ישב חלק הגון מהם בכפרים ובעיירות. אולם מספר היהודים במזרח-אירופה לא היה גדול ביותר עד סוף המאה הי”ג, כי הגירתם מאירופה המרכזית והמערבית אך התחילה בתקופה ההיא. גם בסוף המאה הי"ג ישב עוד רובם המכריע של היהודים בבבל ובארצות הסמוכות להן (פרס, בוכרה, אפגניסטן, ערב, סוריה, אסיה הקטנה ואפריקה הצפונית).

המגפה (“המות השחור”), ששררה משנת 1347 עד שנת 1350 והשמידה חלק רביעי מכל אוכלוסי-אירופה, לא פסחה גם על היהודים. אולם לרגל התבדלותם בגיתו היתה, כנראה, מדת-התמותה שלהם בכמה מקומות יותר קטנה מזו של הנוצרים. הופעה זו היא שהכשירה את הבסיס להאשמת-היהודים, כי הם הרעילו את הבארות וגרמו להתפשטות המגפה.

בסוף המאה הט"ו נתמעט מספר היהודים בספרד לרגל ההשתמדות ההמונית של האוכלוסים, אשר ראו בה תחבולה להנצל מן הגרוש בנוגע למספר המגורשים שנשארו נאמנים ליהדות קיימות השערות שונות. אולם אפילו על פי הערכת הזהירים שבחוקרים עלה מספרם של אלה ל-20.000 נפש. הם נדדו דרך הים לערי החוף של פרנציה הדרומית, איטליה ותורקיה וביחוד למדינות אפריקה הצפונית. חלק מהם יצא מספרד גם בדרך היבשה, ויעברו את פרנציה ובאו משם להולנד, אלזס, גרמניה הדרומית ובוהמיה. לשלש המדינות האחרונות באו רק אוכלוסים מועטים אשר התערבו מהרה בתוך העדות האשכנזיות. מלבד גולי-ספרד אלה ישבו עוד באותה תקופה בערך 400–300 אלף יהודים באירופה המזרחית והתיכונית, מאת אלף בסיציליה⁶² ושלשת רבעי מיליון או אולי גם מיליון שלם בארצות אסיה המערבית ואפריקה הצפונית. המספר הכללי של היהודים בעולם היה בשנת 1500 בערך קרוב למיליון וחצי.

התקופה שמתחילת המאה ה-16 ועד סוף מלחמת שלשים השנה (שנת 1640) היתה התקופה הכי רעה בתולדות היהדות האירופית. מעולם לא תכפו הטביחות, הגרושים ושאר הרדיפות נגד היהודים כבזמן הזה. המלחמה אשר הכריעה לטבח את חלקה העשירי של אירופה, עשתה גם היא שמות ביהודים. במדינות הגרמניות היו בשנת 1650 בערך רק 4 קהלות גדולות במקצת:

פרנקורט דמיין שמספר יהודיה היה 2000 נפש

וורמיזה " 1,400 נפש

פרג " 10.000 נפש

וינה " 3000 נפש

גם שאר הקהלות המפורסמות של היהודים היו בזמן ההוא מועט ובאוכלוסים. מספר היהודים ברומי היה בסוף המאה הט"ז מאלף עד אלפים נפש. באמשטרדם ישבו בשנת 1671 ארבעת אלפים משפחות. באירופה המזרחית נשמדו, לפי דעת גראטץ, בשעת פרעות הקוזקים קרוב לרבע מיליון יהודים.

הרב המלומד שמעון לוצטו מוינציה אומר בספרו שהופיע בשנת 1638⁶³, כי קשה הדבר לקבוע את מספרם הכולל של היהודים. במזרח מספר היהודים רב, ביחוד במלכות פרס. אולם מרכזם של היהודים במזרח היא תורקיה. הם קבועים במדינה זו מכמה דורות ומספרם נתרבה עם הגירה אחיהם גולי-ספרד. מרובים ביחוד אוכלוסי-היהודים בקושטא ובשלוניקי; מספרם מגיע שם ל-80.000 ובכל מלכות השולטן מספר היהודים עולה למיליון נפש. מכל ארצות העולם מתאספים המוני-יהודים ועולים לרגל ירושלימה ושולחים לשם גם כספים מכל קצוי-תבל, כדי לתמוך בעניים ולהחזיק את הישיבות ואת בתי המדרשות. מרובים אוכלוסי היהודים בגרמניה, אבל מרובים הם עוד יותר בפולין, ברוסיה ובליטה. יש הרבה יהודים גם בפיץ, במרוקו ובשאר המקומות באפריקה הצפונית, אולם מספרם המדויק אינו ידוע.

השערת לוצטו על דבר מציאות מיליון יהודים ב“מלכות השולטן” סותרת את הידיעה שיש לנו ממקור אחר, כי בקושטא ובשלוניקי, - אשר שמשו ביחד עם איזמיר, בגדד ומוסול בתור מרכזי היהדות בתורקיה-ישבו רק 80.000 יהודים בכל אחת משתיהן. במקרה שמספרים אלה הם נכונים – הרי ספירת-אוכלוסים לפי ערים בודדות היא, כמובן, יותר קלה מאשר למדינה שלמה – יש לקבוע את מספרם הכולל של אוכלוסי-היהודים במלכות השולטן לחצי מיליון. אם נניח, כי בשאר ארצות-המזרח (בפרס ובאפריקה הצפונית) היה רבע מיליון של יהודים, באירופה המערבית והאמצעית (ביחד עם בוהמיה, מירן ואונגריה) גם כן רבע מיליון ובאירופה המזרחית חצי מיליון נמצא, שבשנת 1650 היה מספרם הכולל של יהודי-העולם 1³_/4 מיליונים. אבל אחרי 50 שנה מעריך הצרפתי Besnage, אשר פרסם בשנת 1707 את ספרו הגדול בן שבעת הכרכים Histoire des Juifs depuis Jėsus Christ jusqu’a present (Rotterdam 1707) ואשר אסף בשקידה עצומה חומר רב מן הספרות שלפני זמנו, את מספרם של היהודים בעולם לשלשה מיליונים (ספר ז‘, עמ’ 3155) אולם אין הוא מביא שום ראיות להנחותיו. סוברים אנו, כי הערכתו היא מופרזת וכי קרוב לשנת 1700 היה מספרם של היהודים בעולם רק שני מיליונים בערך.

כדי לעמוד על ערכם הנכון של המספרים הללו, צריך לשים אל לב, כי באותו זמן היתה אירופה בכלל עניה באוכלוסים. בשנת 1700 היה מספר אוכלוסיה הכללי רק 110 מיליונים נפש לעומת המספר של 100 מיליונים שהיו בה לפי ההערכה בשנת 1350⁶⁴. במשך 350 שנה נתרבה מספר אוכלוסיה הכללי רק בעשרה מיליונים.

במאה הי"ח הלך מספר היהודים וגדל לאט לאט. על סמך ידיעות רשמיות מעריך גלבר⁶⁵ את הישוב היהודי בפולין בשנת 1765 (היינו 7 שנים לפני חלוקתה הראשונה של פולין) ל-310.000, את הישוב היהודי בליטא לאותו מספר. בסך הכל, איפוא, ל-620.000 נפש.

לפי וולף⁶⁶ היה בשנת 1776 מספר היהודים באוסטריה אשר ספחה אליה 4 שנים קודם לכן את גליציה:

לפי מפקדי-עם יותר מאוחרים נמצאו באוסטריה

בשנת 1784- 53074 משפחות יהודיות בנות 254–34 נפש,

שהן 2,40% של הישוב הכללי.

בשנת 1786 – 56602 משפחות יהודיות בנות 281873 נפש,

שהן 2,63% של הישוב הכללי.

בסוף המאה הי"ח אפשר להעריך את מספר היהודים בעולם ל-2¹/₂ מיליונים; מהם ישב מיליון אחד בארצות המזרח ו-1¹/₂ מיליון באירופה. באירופה התחלקו היהודים לפי הארצות השונות באופן כזה:

ישובו הכללי של העולם כולו היה בשנת 1800 – 600 מיליון נפש בערך 2¹/₂ מיליון היהודים היו, אפוא, 0,42% של המספר הזה.

2. שנויים במספר היהודים משנת 1800 ואילך

יותר משהתרבה מספרם של היהודים במשך 150 שנה, משנת 1650 עד 1800, התרבה מספרם במשך הזמן מ-1800 ועד הזמן הזה. לפי חשבונו של לשצינסקי⁶⁹, עלה מספרם של היהודים בשנת 1825 ל-3.281.000 ובשנת 1840 הגיע בפעם הראשונה אחרי זמן של 1800 שנה שוב ל-4¹/₂ מיליונים, לאותו מספר שאליו הגיעו היהודים בשעת התפשטותם הכי גדולה במאה הראשונה לספירת הנוצרים. ברם, 4¹/₂ המיליונים הללו לא היו יותר מה שהיו בתקופה הקדומה חלק אחד משנים עשר של כל העולם התרבותי, כי אם רק חלק אחד ממאה ממנו (חוץ מהודו ואסיה המזרחית). מכלל 4¹/₂ המיליונים הללו ישבו כמעט החצי, דהיינו 2.119.00 על האדמה, שהיתה שייכת לפני שנת 1772 למדינת פולין⁷⁰.

לפי הידיעות שנתפרסמו על ידי המיניסטריון לעניני פנים ברוסיה היה מספר היהודים ברוסיה (מלבד פולין) בשנת 1847 – 1.188.646. בספר השנה הסטטיסטי של מלכות רוסיה (פטרבורג 1871) אנו מוצאים את הידיעות הבאות על מספרם של היהודים ברוסיה בשנת 1867.

נמצא,שהיהודים הוו 3,41 אחוז של הישוב הכללי ברוסיה.

באוסטריה (בלי אונגריה) היו בהתאם לתוצאות מפקדי העם:

מן המספר הכללי של 620.896 היהודים שישבו באוסטריה בשנת 1857, נמצאו 72,3% בגליציה, 13,9% - בבוהמיה, 6,7%- במיהרן, 4,7% - בבוקובינה ורק 1,1% - באוסטריה התחתונה (ביחד עם וינה), ביתר מחוזות אוסטריה – 1,3%.

המספרים הנ"ל הם מינימליים. לאמתו של דבר היה מספר היהודים גדול מיותר מזה, אלא שרבים מהם השתמטו מלהפקד, בפחדם מפני עבודתם בצבא או מפני המסים.

משנת 1870 ואילך נמצאות ברשותנו תוצאות מדויקות יותר מספירות בארצות שונות. צעד ענקי קדימה בכוון זה הוא מפקד העם הראשון במדינת רוסיה משנת 1897. עד שנה זו היו דוקא ההערכות של מספר יהודי רוסיה, זו המדינה שבה ישב רוב יהודי אירופה,????? זו את זו. על פי רוב מעטו האומדים את מספר יהודי רוסיה ומשום כך אנו מוצאים כמעט בכל ספרי-השמוש והלקסיקונים, שהופיעו עד סוף המאה הי“ט, שמספר היהודים בכל העולם היה רק מ-7 עד 8 מיליונים. אולם כאשר נקבע על סמך מפקד העם משנת 1897 מספרם של יהודי רוסיה ל-5200.000 נפש נתברר, שמספר היהודים בעולם עלה בסוף המאה הי”ט ל-10¹/₂ מיליונים⁷¹. אף על פי שמספר זה מדויק יותר מכל ההערכות הקודמות, בכל זאת גם הוא איננו מדויק כל צרכו: ראשית, מפני שבארצות אחדות אין מציינים את דתם של המתפקדים (באנגליה ובפרנציה), ושנית, מחמת שבמדינות אחדות במזרח בעלות ישוב יהודי טרם סודר מפקד עם בכלל.

המספר הזה של 10¹/₂ מיליונים יהודים בשנת 1900 עלה ל-12.705.00⁷² בשנת 1910 ול-⁷³14.830.000 בשנת 1925. משנת 1925 נתפרסמו מספרים חדשים על יסוד מפקדי-עם והערכות, ביחוד המספרים על מפקד העם ברוסיה ב-17 לדצמבר 1926 ושל הערכת היהודים בארצות הברית משנת 1927. על סמך הידיעות האלה ובתוספת הרבוי הטבעי משנת 1925 עד שנת 1930 יש להניח, כי המספר הכללי של היהודים בכל העולם כולו בשנת 1930 הוא 15.903.000 נפש (ראה טבלה מספר א). הנה כי כן גדול הוא כיום מספר היהודים הרבה יותר מאשר בכל תקופה אחרת. רבוים השנתי (עודף הנולדים על המתים) הגיע במשך שלשים השנה 1930–1900 ל-180,000.

אחוז היהודים בין אוכלוסי העולם כולו (2000 מיליון) הוא 0.8%. אולם אם נסיח את דעתנו מארצות כהודו, מזרח אסיה ואפריקה הפנימית שבהן אין כמעט יהודים ונביא בחשבון רק את יתר הארצות, כלומר, בדרך כלל את מקומות הישוב של הגזע הלבן ושל התרבות האירופית, נראה שמספר היהודים הוא 1.8% של מספר התושבים הכללי העולה שם לתשע מאות מיליונים. אלמלי היה יחסם האחוזי של היהודים לשאר האוכלוסים נשאר כמו שהיה בימי אבגוסטוס קיסר היו צריכים להמצא עכשיו בשטח התרבות האירופית לא 16 מיליונים, כי אם 75 מיליונים יהודים.

3. ספרדים ואשכנזים

מן הפרק הקודם מתחוור, כמה פגומות הן ידיעותינו על מספרם הכולל של היהודים בעבר. אף על פי כן אנו מנסים לסקור על מספר היהודים שנמנו במשך מאות השנים על שתי הקבוצות הגדולות, ספרדים ואשכנזים, מתוך מסירת מודעה למפרע, כי כל המספרים הנוגעים לתקופה שלפני המאה הי"ח הם רק מספרים משוערים ואינם באים אלא לשם השלמת התמונה הכללית של מבנה היהדות.

על האשכנזים נמנים לא רק היהודים היושבים באירופה המזרחית או אלה שיצאו משם במשך חמשים השנה, האחרונות והתישבו במדינות אחרות, לא רק אלה המדברים בלשון “יידיש” (יידיש-דייטש), כי אם גם אותם היהודים, שאבותיהם אמנם דברו “יידיש”, אבל הם בעצמם שנו – לפעמים גם מלפני כמה דורות - שפה זו בשפת המדינה שבה התישבו-בגרמנית, פולנית, אונגרית, רוסית או אנגלית. היהודים האשכנזים הם בזמננו הרוב המכריע, והמדבר על יהודים סתם כוונתו בעיקר להם. אולם למעשה ניתן כח-הכרעה זה ליהודים האשכנזים רק במשך מאתים השנה האחרונות. קודם לכן היו בבחינת כמות מבוטלת כלפי היהודים הספרדים ושאר יהודי-המזרח. הספרדים, כלומר, צאצאי אותם היהודים, אשר סגלו לעצמם במשך המאה הי“ב-ט”ו את השפה הספרדית בתור שפת הדבור ושהמשיכו לדבר בה במקומות מושבם החדשים במזרח ובאירופה הדרומית, - קבעו את מרכזיהם בקושטא, שלוניקי, איזמיר, ויניציאה וליורנו. גם בקרב הספרדים יש מספר מסוים של יחידים, אשר ותרו על השפה הספרדית וקבלו במקומה את שפת-המדינה שבה הם יושבים (איטלקית, צרפתית, אנגלית, ערבית), אולם נשתמרה עוד אצלם ההכרה, כי מוצאם מיהודי ספרד ובתפלותיהם הם נוהגים על פי נוסח ספרד.

חושבים על פי רוב בכלל הספרדים גם את “יהודי-המזרח” (מסוריה, פרס, ארם נהרים, תימן, בוכרה, קוקז). למעשה יש למצוא בין יהודי-המזרח כאלה שמוצאם באמת מיהודים ספרדיים, אלא שהם שכחו במשך הדורותאת השפה הספרדית ואת מוצאם מגולי-ספרד וקבל את השפה הערבית. אולם רובם של יהודי-המזרח אינם מצאצאי גולי-ספרד כלל,כי אם הם קבועים מימי קדם בארצות מושבותיהם. אבותיהם לא דברו מעולם ספרדית, כי אם לאחר שנשתכחה אצלם השפה העברית והארמית התחילו מדברים ערבית או פרסית או שפה מזרחית אחרת. בכלל אלה גם יהודי-בוכרה המדברים בוכרית והיהודים בגליל הקוקז,הנפרדים לשלשה ענפים: 1) יהודי דגסטן אשר מרכזם בעיר פטרובסק על חוף הים הכספי ולשונם היא טַטית (דיאלקט פרסי). לפי המפקד הרוסי משנת 1926 הם נקראים יהודים הרריים (горскіе евреи) ומספרם 25,866. 2) יהודים גיאורגיים (גרוזיניים) אשר מרכזם בעיר טיפליס ולשונם הלשון הגיאורגית. לפי המפקד הרוסי משנת 1926 מספרם מגיע ל-21,157 נפש. 3)יהודים קורדיים אשר מרכזם בעיר טֶבריס (פרס) ולשונם לשון קורדית. לפי אומדנא מגיע מספרם ל-25,000 נפש.

מספרם הכולל של כל יהודי-המזרח האלה, שאינם יודעים ספרדית הוא בערך 340,000 נפש והם מתחלקים לפי שפת דבורם באופן כזה:

1. מדברי ערבית⁷⁴:

יהודי תימן……………………………40,000

יהודי סוריה………………………….30.000

יהודי מסופוטמיה (ארם נהרים)….100,000

2. מדברי-פרסית:

פרס ואפגניסטן………………… 80.000

3. מדברי-בוכרית⁷⁵:

בוכרה וירושלים…………20,000

4. מדברי טטית, גיאורגית וקורדית:

קוקז וטבריס………………70,000

נותנים אנו בזה את הערכתנו המשוערת על מספר היהודים בעולם בזמנים שונים ואת האחוז של היהודים האשכנזים שביניהם (טבלה א') מתברר, כי בשנת 1700 בערך היה עוד מספרם של היהודים האשכנזיים והספרדיים (בכלל האחרונים-גם שאר יהודי המזרח) כמעט שוה (בכל קבוצה מיליון אחד). מאז ועד היום הלך וגדל מספרם היחסי של היהודים האשכנזיים עד שהגיע בימינו למספר 14,570,000, כלומר, ל-91.8% מכל יהודי-העולם. וכנגד זה קפא מספר היהודים הספרדיים כמעט על נקודה אחת ומספרם מגיע בזמננו ל-1,300,000, כלומר, רק ל-8.2% של כל היהודים.

היהודים הספרדיים מתחלקים לפי המדינות באופן כזה:

את הסבות והגורמים לשקיעתה או לגדולה האטי של היהדות הספרדית במשך מאתים השנים האחרונות יש למצוא בתנאים הסניטריים הגרועים של הארצות, אשר בהן יושב רובם המכריע של היהודים הספרדיים, תנאים שלא נשתנו הרבה מתנאי-ימי הבינים. התקונים ההיגייניים, שגרמו לגדולם המהיר של היהודים האשכנזיים באירופה, מתגשמים במקצת בארצות המזרח רק בימינו. תמותה גדולה ומגפות שכיחות אוכלות את האוכלוסים. דוגמה מעציבה יכולה לשמש לנו העיר בסרה אשר במסופוטמיה, שבה ישבו בשנת 1820 שלשת אלפים משפחות יהודיות. מגפה גדולה אחת שהתחוללה בעיר הפחיתה את מספרם במשך זמן קצר עד שנשארו מהם רק 50 משפחות⁸⁰. בכל מקום שהתישבו היהודים הספרדיים והמזרחיים בארצות בעלות תרבות מפותחת לא נשתנה רבוים הטבעי מזה של היהודים האשכנזיים. אולם חלק זה של היהודים הספרדיים והמזרחיים הוא רק אחד מששה ממספרם הכללי וגם על אלה השפיעה כבר לרעה שקיעת-הלידות שהיתה להופעה כללית בארצות התרבותיות.

טבלה א.

בארצות שישבו בהן עד המאה הי"ז כמעט רק יהודים ספרדיים, כמו בהולנד ובאנגליה, הם עכשיו מיעוט קטן מובלע בתוך רוב של יהודים אשכנזיים שהתישבו שם אחר כך. להולנד הגרו יהודי-ספרד בראשונה בשנת 1609 בערך והיו עוד במשך כמה זמן רוב לגבי היהודים האשכנזיים אשר הגרו לשם אחרי עשרות שנים אחדות מגרמניה ומפולין. אבל סוף כל סוף ירד מספרם ביחס ליהודים האשכנזיים עד שהיו:

בשנת 1909 רק 6624 ספרדים = 6.2 אחוז של כל יהודי הולנד.

ובשנת 1920 רק 5930 ספרדים = 5.1 אחוז של כל יהודי הולנד.

באנגליה נמצאים, לפי אומדנא, 20.000 יהודים ספרדים בין 330.000 היהודים היושבים במדינה.

מספרם של היהודים הספרדיים בארצות אירופה ביחס אל אחיהם האשכנזיים ממשיך, כנראה, להיות פוחת והולך. ויש למצוא טעם לדבר בזה, שהבנים הנולדים מנשואין בין יהודים ספרדיים ואשכנזיים מבכרים להתחבר אל הרוב האשכנזי מאשר אל המיעוט הספרדי.

מספר היהודים (האשכנזיים והספרדיים) בפרק זמן שבין שנת 70 ושנת 1930 לפי הסה"נ.

4. השואה בין מדת התרבותם של היהודים והתרבותם של עמים אחרים

התרבות היהודים מ-2¹/₂ מיליונים בשנת 1800 בערך ל-16 מיליונים בשנת 1930 היא התרבות של 640 אחוזים. שם השואה הננו מביאים טבלה⁸¹ המראה את מדת התרבותם של התושבים בארצות אחרות במשך הזמן מ-1800 עד 1920:

אף באחת מן הארצות הנזכרות אין התרבות האוכלוסים שוה אפילו בקירוב להתרבותם של היהודים. רק בארץ מזרחית אחת, במצרים, אין מדת התרבותו של הישוב (מ-2,460,000 נפש בשנת 1800 ל-12,750,000 נפש בשנת 1920, ז. א. 518 אחוז) נופלת כמעט מהתרבותם של היהודים.

ברשימה הנ“ל מנינו רק אותן הארצות אשר בשטחן הגיאוגרפי לא חל שינוי ניכר במשך התקופה הנ”ל ואשר קבלו הגירה מן החוץ רק בכמות מצומצמת. נכון הדבר שכל הארצות האלו (חוץ מפרנציה) סבלו הרבה לרגל יציאת-האוכלוסים, אולם מספר היהודים שבהן נתמעט גם הוא לכל הפחות במדה שוה לזו לרגל מקרי-השמד ונשואי התערובות.

כדי להשוות את מספר היהודים עם מספרם של עמים אחרים, כדאי להזכיר, כי מספר האוכלוסים של שאר העמים הוא עכשיו:

אולם צריך לשים אל לב את היתרון שיש לעמים האלה כלפי היהודים, שהם מרוכזים בשטח אחד, כלומר, הם המושלים בשטח הזה, והם מאורגנים בתור יחידה מדינית אחת, לעומת זה חסר ליהודים גם הרכוז הגיאוגרפי וגם הארגון המדיני.

מהזמן שמספר היהודים ירד עד המינימום (1³/₄ מיליון בשנת 1650) ועד זמננו גדל מספרם פי תשעה. אולם עליה זו לא היתה שוה במשך כל התקופה הנזכרת. היא הגיעה באופן ממוצע

הנה כי כן מועטת היא מדת התרבותם של היהודים עד שנת 1800, היא מגיעה לידי גובה מקסימלי במחציתה הראשונה של המאה הי“ט (1,7%) ומאז מתחילה שוב ירידתה. תקופת ההתרבות המקסימלית חלה בזמן שבו שפרו הכרכים באופן יסודי את מצבם הסניטרי על ידי סדור הספקת המים, התעול וסלילת הרחובות ושבו התקדמה במדה ניכרת ההיגאנה העממית וחכמת הרפואה דבר זה הוא שגרם להתמעטות עצומה של התמותה. העיר, אשר ז’ן ז’ק רוססו קרא לה עוד במאה הי”ח “קבר האוכלוסים”, הגיעה במאה הי"ט לידי תמותה יותר פחותה מן הכפר. את התמורה יש להכיר באופן מיוחד אצל היהודים בתור עירונים טפוסיים יותר מאשר אצל הנוצרים. ואם במאה העשרים הולך בכל זאת הרבוי הטבעי של היהודים הלוך ופחות, הנה יש למצוא באור לדבר בירידה המהירה של מספר הלידות אצל היהודים.

אם נבדוק את התרבותם של היהודים באחדות מאותן הארצות שבהן נוהג מכבר מפקד מסודר של האוכלוסים נמצא (לפי טבלה ב')

טבלה ב'

הערה: המספרים מתאימים לשנה הקבועה או למפקד העם הקרוב ביותר.

כי במדינות הגרמניות, כמו כן בבוהמיה ובמיהרן, הולך ופוחת חלק של היהודים בתוך האוכלוסים הכלליים זה 60–50 שנה ומספרם המוחלט זה 40–30 שנה. בבדן התרבו היהודים במשך מאה שנה (25 1925–1) ב-37 אחוז, בעוד שמספר האוכלוסים הכלליים עלה על 104 אחוז. גם בהולנדיה נתמעטה משנת 1890 התרבותם של היהודים לעומת זו של הנוצרים. אותו דבר אנו מוצאים משנת 1910 ואילך בבולגריה. בכל הארצות האלו נתמעטו אוכלוסי-היהודים מחמת ההגירה במדה לא יותר גדולה ואולי עוד במדה יותר קטנה מאשר אצל הנוצרים. אחוז היהודים בתוך הישוב הכללי באיטליה אינו משתנה משנת 1870 ועד היום. הסבה לדבר היא, שאוכלוסי הנוצרים באיטליה מתמעטים לרגל הגירה לארצות אחרות. בשויץ הולך וגדל אחוז היהודים משנת 1890 ואילך, אולם כאן משפיעה בעיקר ההגירה ממזרח אירופה. מצב דומה לזה קיים גם בדניה, אשר נכנסו אליה במשך השנים 1925–1900 מהגרים יהודים מאירופה המזרחית. המספרים האלה מוכיחים, איפוא, כי התקופה שבה היתה מדת התרבותם של היהודים גדולה מזו של הנוצרים נסתימה במאה העשרים. באירופה המערבית והאמצעית מפגרת התרבותם של היהודים באופן ניכר מאד לעומת התרבותו של הישוב הנוצרי. במזרח אירופה שוה לפי שעה מדת התרבותם של היהודים ושל הנוצרים, אולם גם פה יש להתרבות היהודים נטיה מפורשת לרדת בקצב יותר מהיר מאשר לזו של הנוצרים.

פרק ששי: חלוקת היהודים לפי הארצות, מרכזי התרבות ואזורי-הלשונות

1. מזרח ומערב

בתור עם אשר מוצאו מן המזרח נשארו היהודים ברובם לשבת בארצות המזרח גם אחרי חורבן המדינה. אמנם חדירתם לארצות המערב התחילה עוד לפני החורבן ועוד לפני ספה“נ ובמאות השנים הראשונות לספירה זו נמצאו כבר יהודים ברומי ובגליה ועל יד נהר רינוס, אולם פרוצס זה של חדירת היהודים למערב היה אטי ומספר היהודים המהגרים ממזרח למערב היה מועט. נחשול יותר גדול של הגירה יהודית פנה למערב רק אחרי כבוש ספרד על ידי הערבים במאה השביעית⁸³. עד המאה התשיעית והעשירית היו יהודי-אירופה רק שכבה דקה של היהדות כולה, שמרכזה נשאר במזרח, ביחוד בבבל. אולם במדה שעברה ההגמוניה התרבותית מן היהדות הבבלית ליהדות הספרדית – מן המאה הי”א ואילך – השתנה לאט גם היחס המספרי, והיהדות המערבית הלכה הלוך וגדול. בזמן גירוש ספרד, בשנת 1492, היה כבר מספרם של יהודי המזרח והמערב כמעט שוה. המצב הזה התמיד עד סוף המאה⁸⁴ הי“ז. לרגל התרבותם הטבעית המהירה של יהודי-אירופה במשך המאה הי”ח הכריע אחר כך המערב את המזרח. היהודים נהפכו לעם מערבי ברובו, כלומר לעם אירופי. ביחד עם זה התפשטו היהודים גם מחוץ לגבולות אירופה, בארצות אשר מעבר לאוקינוס הנתונות להשפעה אירופית, ביחוד באמריקה. בשום תקופה לא היה השטח הגיאוגרפי של פזור-היהודים גדול כל כך כמו בימינו אלה.

2. שנויים במקומות מושבם של היהודים במאה הי"ט

במאה הי"ט חלו שוב שנויים גדולים בחלוקת היהודים לפי הארצות. אם נתבונן, על יסוד המספרים המובאים אצל לשצינסקי⁸⁵, באופן השתנות חלוקתם של היהודים לפי מדינות העולם במשך התקופה משנת 1825 עד 1925 (טבלה ג'), תובלט ביחוד העובדה המפתיעה, שבמשך מאת השנים האלה ירד במדה איומה אחוז היהודים באסיה, אפריקה ומזרח-אירופה, היינו מ-85.9 עד 59.1 אחוז, לעומת זה נתהווה באמריקה, שבשנת 1825 לא היו בה כמעט יהודים כלל, מרכז יהודי הכולל 29.5 אחוז של כל יהודי-העולם.

אף על פי כן מרוכז עוד⁸⁶ גם כיום רוב היהודים במזרח-אירופה. בשנת 1825 ישבו שם 69.3 אחוז, בשנת 1925 – 51.6 אחוז מכל היהודים. הפחתת מספר היהודים במזרח אירופה היתה אינטנסיבית ביותר בשנות 1925–1900 לרגל ההגירה ההמונית לאמריקה. בתקופה זו ירד מספר יהודי מזרח-אירופה מ-69.8 עד 51.6 אחוז.

3. מספרם וצפיפותם של אוכלוסי היהודים בארצות שונות

על יסוד הטבלה ד' המראה את מספר היהודים לפי ארצות מושבותיהם אנו רואים, כי בשנת 1930 היה מספר היהודים גדול ביותר בארצות הברית של אמריקה. הוא הגיע ל-4,350,000 נפש, כלומר ל-27.4 [אחוז] של כל יהודי העולם.

שאר המדינות יש בהן פחות ממאת אלף תושבים.

לרגל המלחמה העולמית נשתנתה במדה מרובה נתינותם של היהודים. לאחר שעברו שטחים מאוכלסים על ידי יהודים מרשות רוסיה ואוסטריה-אונגריה לרשות פולין, היתה פולין שניה לאמריקה לפי מספר אוכלוסיה היהודיים. רוסיה, שהיו בה לפני המלחמה 5,200,000 יהודים ושהיתה ראשונה לפי מספר היהודים היא עכשיו שלישית במעלה. אוסטריה היא תשיעית במעלה. רומניה, שהיתה לפני המלחמה ששית במעלה היתה לרביעית. גרמניה נשארה עומדת כמקדם חמישית במעלה. אונגריה שהיתה רביעית במעלה היתה לששית במעלה. לרגל התהוות ממלכות חדשות על הטריטוריה הקודמת של רוסיה ואוסטריה-אונגריה, נתחלקו היהודים להרבה יותר מדינות מאשר לפני המלחמה.

הארץ שהצפיפות היחסית של הישוב היהודי שלה גדולה ביותר היא ארץ ישראל. בשנת 1922 היה כאן אחוז היהודים 11.1, בשנת 1929 17 אחוז של הישוב כולו. אחרי ארץ ישראל באה פולין עם 10.4 אחוז. ברוסיה הלבנה, ליטה, אונגריה, אוקראינה, לטביה עולה אחוז היהודים ל-5 עד 10 אחוז. הארצות שבהן הישוב היהודי הוא קלוש ביתר הן ספרד ופורטוגל, המדינות הסקנדינביות ואיטליה, ומחוץ לאירופה – מזרח אסיה, הודו, ארצות דרום אמריקה, צ’ילי וברזיליה. בכל המדינות האלה אחוז היהודים הוא רק חלק אחד מאלף או גם פחות מזה. בפנים אפריקה אין יהודים כלל.

טבלה ג.

חלוקת היהודים לפי חלקי התבל במשך התקופה משנת 1825 עד 1925.

טבלה ד.

מספר היהודים בארצות השונות של העולם

מספרם הכללי של היהודים בכל העולם בשנת 1903 – 15,900,000 וזה סדר הארצות לפי אחוז היהודים שבהן:

בכל יתר הארצות מספרם היחסי של היהודים בין שאר הישוב אינו מגיע אף לאחוז אחד. אל הארצות האלה שייכת גם רוסיה המרכזית, היינו רוסיה האירופית בלי רוסיה הלבנה, אוקראינה, שצפיפות הישוב היהודי בה היא 0.6 אחוז, וגרמניה שצפיפות הישוב היהודי בה הוא 0.9 [אחוז].

4. החלוקה הבלתי-שוה של היהודים בתוך מדינת רוסיה, פולין, וארצות הברית לפי מחוזות מושבותיהם

חשובה היא גם חלוקת היהודים בתוך אותן שלש הארצות שבהן מספרם הוא גדול ביותר והמאפשרות, הודות לשטחן רחב הידים, חלוקה בלתי-שוה של היהודים לפי מחוזות מושבותיהם. הראשונה בארצות אלה היא ברית הריפובליקות המועצתיות, כלומר רוסיה שמלפנים (בלי פולין, הפלכים הבלטיים ובסרביה). בכל שטח שלטון המועצות, המשתרע מהים המזרחי דרך אירופה ואסיה עד האוקינוס השקט, ישבו לפי מפקד העם משנת 1926⁹⁷ 2,680,181 יהודים, שהם 1.8 אחוז של הישוב כולו. המספר החל על החלק האירופי הוא 2,570,330 יהודים, שהם 1.9 אחוז של הישוב הכללי, על החלק של אסיה – 109,851 יהודים, שהם 0.8 אחוז של הישוב כולו. אולם גם ברוסיה האירופית קיימים הבדלים גדולים בחלוקת היהודים לפי מקומות מגוריהם.

בשנת 1926 היה מספר היהודים:

לפי זה צפיפות היהודים גדולה ביותר ברוסיה הלבנה (8.2 אחוז). לעומת זה עולה הצפיפות ברוסיה המרכזית רק ל-0.6 אחוז. אלה הן תוצאות החוקים הקודמים שהגבילו את זכות ישיבת היהודים וסגרו בפניהם את רוסיה המרכזית. אמנם כעת בא לאט לאט שנוי במצב ההגירה הפנימית, המעבירה יהודים מרוסיה הלבנה ומאוקראינה לרוסיה המרכזית וביחוד למוסקבה וללנינגרד.

בתוך אוקראינה גדולה צפיפותו של הישוב היהודי ביותר בגליל אודיסה, שיש בו 19.7 אחוז של יהודים; שניים במעלה הם גליל קיוב (10.2) וגליל ויניצה (10.0). מצד שני יש גם גלילים (סטרובל, קופאיס, איזיום), אשר אחוז היהודים הוא שם למטה מ-0.2.

ברוסיה הלבנה נמצא הישוב היהודי הצפוף ביותר בגליל מינסק (13.1 אחוז), והקטן ביותר בגליל פולוצק (5.4 אחוז).

ברוסיה המרכזית (ר.ס.פ.ס.ר) צפוף הישוב היהודי ביותר בקרים (5.6 אחוז), בשטח לנינגרד-קרלסק ובשטח המערבי (1.7 אחוז). בשאר המקומות מספרם היחסי של אוכלוסי-היהודים הוא פחות מאחוז אחד. בשטח התעשיה המרכזי (עם מוסקבה), שמספר היהודים היושבים בו הוא 169,918 או 30.2 אחוז מכל יהודי רוסיה המרכזית, נשארו היהודים בכל זאת רק 0.9 אחוז של האוכלוסים הכלליים.

טבלה ה.

מספר היהודים היה בשנת 1921

בפולין היתה לפי מפקד העם משנת 1921 (טבלה ה') צפיפותם של האוכלוסים היהודים גדולה ביותר בעיר ורשה ובמחוזות של ביליסטוק ולודז, מרכזי תעשית-הארג. מועטת צפיפות האוכלוסים ביותר בשטחים שהיו שייכים עד שנת 1919 לפרוסיה, בפוזן ופרוסיה המערבית, מחמת שמזמן מעבר השטחים הללו לרשות פולין יצאו מהם יהודי-גרמניה, ויהודי-פולין התישבו בהם לפי שעה רק במדה מועטת.

בארצות הברית של אמריקה בוחרים היהודים בפירוש מכל 48 המדינות להתישב בעיקר במדינות אחדות שבמזרח הארץ (ניו-יורק, מסשוסטס, פנסילבניה, ניו-ז’רסי) וכן גם אוהיא ואילינויס. סבת הדבר היא שלמדינות הללו אפשר להגיע מאירופה באופן הקל ביותר וגם משום שבהן נמצאים הכרכים הגדולים ביותר שבאמריקה (ניו-יורק, בוסטון, פילדלפיה, פיטסבורג, בופלו, נוארק, קליבלנד, סינסינטי, שיקגו), וזה סדר הארצות האלו לפי צפיפות הישוב היהודי שבהן בשנת 1927⁹⁸:

בכל יתר המדינות מספר היהודים הוא פחות מ-3 אחוז של הישוב הכללי. ישובם קלוש ביותר והוא פחות מ-½ אחוז בארצות הבאות:

העובדה של התרכזות היהודים בחלק קטן של ארצות הברית מובלטת ביותר על ידי המספרים הבאים. מכלל 48 ארצות הברית ישבו בשנת 1927:

נמצא שבשש הארצות המנויות יחד ישבו 3,280,000 יהודים שהם ⁹⁹77.6 אחוז של כל יהודי ארצות הברית, אשר מספרם הגיע ל-4,228,000. על שטח גיאוגרפי, שהוא בערך החלק העשירי משטחן הכללי של ארצות הברית מצטופפים באופן כזה 80 אחוז של כל אוכלוסי היהודים. מלבד שש ארצות אלו יש מספר הגון של יהודים גם במדינות:

עניות ביותר באוכלוסים יהודיים הן ארצות המערב, רק קליפורניה עם מספר 123,000 היהודים שבה משמשת יוצא מן הכלל. היהודים באו לשם במספר רב עוד באמצע המאה הי"ט, בשעת גלוי מכרות הזהב הראשונים ומאז השתתפו במדה מרובה בהתפתחות מדינה זו.

הארצות המרובות ביותר באוכלוסי-יהודים הן, אגב, אותן הארצות שאליהן משתפך זרם ההגירה היהודית הגדול ביותר. לפי הסטטיסטיקה הרשמית של פקידות ההגירה הצהירו בשנת 1927 מכלל 11,483 המהגרים היהודיים, שהגיעו לחופי ארצות הברית, כי מחוז הגירתם (State of intended future permanent Residence) הוא:

למדים אנו, איפוא, כי ניו-יורק בלבד קלטה 61.5 אחוז של כל המהגרים היהודים. סבת הדברים היא, כי המהגרים החדשים נוסעים כמעט תמיד אל קרוביהם הנמצאים כבר מזמן באמריקה.

5. חלוקת-היהודים לפני מרכזי התרבות

אם נחלק את כל השטחים, המאוכלסים על ידי יהודים לארבעה מרכזים דהיינו, – 1) אירופה המערבית והאמצעית, 2) אמריקה, אפריקה הדרומית הבריטית ואוסטרליה, 3) אירופה המזרחית וסיביריה, 4) המזרח, המזרח הקרוב, כלומר, תורקיה של אירופה ומדינות אסיה ואפריקה הסמוכות למים התיכון יצא לנו

1. באירופה המערבית והאמצעית (ביחד עם אונגריה) בערך 2,560,000 – 16.1%

2. באמריקה, אפריקה הדרומית ואוסטרליה " 4,928,000 – " 31.0

3. באירופה המזרחית, המדינות הנוצריות שבבלקן וסיביריה " 7,335,000 – " 46.1

4. במזרח " 1,080,000 – " 6.8­­­

בערך 15,903,000 – 100%

עוד בשנת 1870 ישבו רק 25 אחוז של כל היהודים במרכזי תרבות גבוהה, ובשנת 1930 ישבו כבר 47.1 אחוז של היהודים במרכזי תרבות גבוהה ורק 52.9 אחוז במקומות בעלי תרבות בינונית ונמוכה. עם מפלת השלטון הצארי ועם קביעת משטר-הנהגה דמוקרטי ברוסיה מתפתחת ההשכלה העממית והתרבות באירופה המזרחית במהירות יוצאת מן הכלל, והלכך יש לחשוב בודאות גמורה, כי האחוז 47.1 של היהודים היושבים בסביבה תרבותית גבוהה יעלה למעלה. עובדה זו חשובה ביותר בקשר עם טמיעתם של היהודים בסביבתם. בשטחים בעלי תרבות גבוהה מהיר ביותר הוא תהליך הטמיעה ומרובה ביותר גם כח התמדתה מאשר במקומות בעלי תרבות נחשלת ונמוכה. במדה שהיהודים עוברים תוך כדי הגירתם משטחים בעלי תרבות יותר נמוכה לשטחים בעלי תרבות יותר גבוהה, או במדה שהארצות בעלות התרבות הנמוכה מתפתחות יותר מבחינה רוחנית ומשקית, בה במדה עלול היהודי ביותר לותר על תרבותו המיוחדת, המיוסדת על השפה היהודית ועל הספרות העברית העתיקה ולהצטרף אל תרבות-הסביבה. בתור דוגמה מתאימה ביותר יכולים לשמש יוצאי אירופה המזרחית המהגרים לאמריקה; במשך דור אחד מתחוללת תמורה יסודית בשפת-דבורם, השכלתם, נמוסיהם המסורתיים וחיצוניותם, מה שלא אירע להם במשך דורות רבים של ישיבתם באירופה המרכזית. ארצות התרבות הגבוהה, וביחוד המדינות שמעבר לים שהן חסרות כל מסורת משמשות “כור”-ההתבוללות.

6. חלוקת היהודים לפי אזורי הלשונות

בקשר עם שאלת-ההתבוללות יש חשיבות מרובה גם לדבר, בסביבת שלטונן של איזו שפות יושבים היהודים. מחמת יחסי הערצתם לתרבויות הגבוהות בוררים להם היהודים באופן טבעי את השפות המיוחדות למרכזי-התרבות הגבוהה. היהודים שהוגלו מספרד שמרו בפיהם בעקשנות מיוחדת, למרות ישיבתם במשך הדורות בתורקיה, את השפה הספרדית ועד המלחמה העולמית לא הסכימו ללמוד במקומה לדבר בשפה התורקית. מצד שני, קונים להם היהודים במהירות רבה את ידיעת הלשון האנגלית, הצרפתית והגרמנית.

מכלל 15.9 מיליוני היהודים שבכל העולם נמצאים:

באזור הלשון האנגלית, הגרמנית והצרפתית יושבים בסך הכל 38.5 אחוז של היהודים. באזור השפות הסלביות – 40.0 אחוז (מכלל זה נמצאים באזור השפה הרוסית, הפולנית והרותינית בלבד 36.7 אחוז), של הרומנית 6.3 אחוז; רק 9.0 אחוז של כלל היהודים נמצאים מחוץ לתחום שליטתן של הלשונות ההודו-גרמניות, דהיינו: 3.3 אחוז – באזור הלשון האונגרית, 4.7 אחוז – באזור הלשון הערבית ו-1.0 באזור השפה התורקית.

פרק שביעי: חלוקת היהודים לפי העיר והכפר

1. העיר בתור מרכז מקצועי של יהודי-הגולה

מקצועו של אדם משפיע בדרך כלל על בחירת מקום למושבו. בשביל היהודים, שבאו לאירופה בתור סוחרים או למטרות מסחריות או שהביאו לאירופה את ידיעת האומנויות המשוכללות מן המזרח, שמשו הערים מקום טבעי למושבם, כי בערים נתהוו מתחלת ימי-הבינים השווקים, בתור מרכזי משא-ומתן בנכסים ובסחורות. הכפרים הסמוכים לעיר היו מביאים לשוק העירוני את תוצרתם והיו מחליפים אותה בתוצרת האומנים העירוניים או בסחורות הבאות מן החוץ. כאן היו יושבים או לכאן היו באים האמידים שהיו מתענינים בכלים יקרים ובתכשיטים, שהובאו על ידי היהודים מארצות המזרח, או שנעשו על ידם באותו מקום מתוך ידיעה מקצועית וכשרון אמנותי. לפי תקנותיהן של רוב אגודות-האומנים אסור היה לאומן ולבעל מלאכה להשתקע בכפר, וגם דבר זה הוא שגרם במדה מיוחדת להתישבות האומנים ובעלי-המלאכה מישראל בערים; אולם בדרך כלל לא התעסקה האומנות היהודית במשך כל ימי הבינים בענפי המלאכה והאומנות שהכפר זקוק להם; לא היו ביניהם נפחים, מסגרים, נגרים, חייטים וסנדלרים. לעומת זה היו האומנים היהודיים מתעסקים בהספקת הצרכים העירוניים ודברי-המותרות. שכיחים היו ביניהם צורפים, צבעים, אורגי בגדים יקרים, זגגים, פחחים. בדרך כלל היתה האומנות היהודית מעין תוספת למסחר היהודי. היא שמשה על מנת לשכלל ולהתקין את המתכות, האריגים ואת האבנים היקרות שהיו מובאים על ידי הסוחרים היהודים, למשל, על מנת לצבוע את האריגים, ללטוש ולשבץ את האבנים היקרות. לפרקים היה היהודי הסוחר והאומן בנושא אחד.

נמצא שמשעת פזורם בין האומות היו היהודים בכל מקום, מלבד מקרים בודדים היוצאים מן הכלל, לעם עירוני. אחד המקרים המיוחדים האלה אירע בתקופה הקדומה בבבל, שבה עסקו היהודים לא רק במסחר, כי אם גם בחקלאות וחלק מהם ישב מחוץ לתחום הערים. מקרה שני מעין זה אירע בפולין ובליטא; אכן רוב היהודים ישב כאן מימי הבינים ועד הזמן הזה בערים הבינוניות ובעיירות, אולם מכאן התפשט חלק מהם גם בכפרים הסמוכים ועסק שם במסחר, בסדור פונדקאות ובמזיגת-יין. כמעט בכל מקום משמש היהודי בתור המוזג הכפרי. לפי רשימה סטטיסטית מן המחצית השניה של המאה הי"ח¹⁰⁰ אנו רואים, כי מספרם הממוצע של היהודים שישבו בעריהם ובכפריהם של הפלכים הפולניים קיוב, ווליניה, פודוליה וברצלב היה:

לפי זה ישבו בכל כפר באופן ממוצע 11–7 יהודים, כלומר, משפחה אחת או שתי משפחות. אולם מכיון שהכפרים היו בכלל קטנים ולא היו בהם אלא 100–50 נפש, היה בכל זאת אחוז היהודים בשנת 1775 ב-4172 הכפרים שבפלכי פלוצק, זבסקרז’ין, רוַה, דוברז’ין, מזוביה, וישגורוד, זקז’צ’ין ויצק 7.01 אחוז (דהיינו, 18,984 נפשות בתוך האוכלוסים הכלליים של 270,777 נפש). כמובן, שאחוז היהודים בערים היה יותר גדול מזה. למשל, בערי מחוז קרקוי היו היהודים בשנת 1775 22.9 אחוז של האוכלוסים. מכלל כל היהודים ישבו בשנת 1776:

ברוב ערי גליציה הגיע מספר היהודים בסוף המאה הי"ח עד כדי מחצית האוכלוסים העירוניים ויותר. בכמה ערים (למשל, בברודי, רוהטין, בֶּלץ) היו כמעט כל התושבים יהודים בלבד.

בפרנציה ובגרמניה ישבו היהודים בראשית התישבותם במדינה רק בערים בלבד. לא היתה היכולת בידם להתישב בכפרים, הואיל ונאסרה עליהם שם לא רק רכישת קרקע, כי אם גם הישיבה סתם. וגם לאחר בטול גזרה זו בתחלת המאה הי“ט נשתנה המצב אך מעט. בפרוסיה ישבו בשנת 1837 בכפרים רק 9 אחוז מכל היהודים וגם מכלל 9 אחוז אלה ישבו ¾ היהודים הכפריים בשטחים שנחשבו קודם על מדינת פולין¹⁰¹, אשר בה לא נאסרה לעולם על היהודים באופן מוחלט הישיבה בכפרים. יוצאת מן הכלל מכל מדינות גרמניה היא הסן, שבה התירו נסיכי-המדינה במאה הי”ז והי"ח ליהודים לשבת בכפרים. גם בזמננו יש למצוא כאן יהודים במספר הגון בכפרים ובעיירות. מקור-מחיתם העיקרי הוא מסחר הבָּקר והתבואה. תחלה היו עוסקים כאן גם בחלוקת קרקעות גדולים (“Güterschlächter”). מלבד נסיכות הסן ישבו היהודים עוד לפני מאה שנה בהרצוגיות הגדולה באדן בעיקר בכפרים ובעיירות. כיום יושבים שני שלישים בערים בינוניות וגדולות; בערך אחד מכל שלשה יהודים יושב במרכזה הכלכלי של המדינה, בעיר מַנהים. בכפרים ובעיירות של באדן היה עוד אחוז היהודים גדול בשנת 1825, מה שגרם לחיים צבוריים מפותחים ופעילים. היו קיימים בשנת 1825 תשעה מקומות, שאחוז האוכלוסים היהודיים הגיע בהם ל-25 אחוז, ו-36 מקומות עם 25–10 אחוז יהודים. בשנת 1925 היו קיימים בבאדן רק 5 מקומות אשר מספר אוכלוסיהם היהודים היה מ-10 עד 25 אחוז ואף לא מקום אחד, אשר מספרם יהיה בו למעלה מ-25 אחוז¹⁰².

אם לא נביא בחשבון את השטחים המיוחדים במינם, כמו הסן ובאדן, אנו יכולים לומר, כי באירופה המערבית והתיכונית היו היהודים כבר בתחלת המאה הי“ט בכל מקום עירוניים גמורים, ועד היום הזה נשתמרה תכונתם זו. אף על פי שתנועת האמנסיפציה במאה הי”ט גרמה כמעט בכל מקום להיתר ישיבתם בכפרים ולזכות רכישת קרקעות, אולם על פי הרוב לא השתמשו היהודים בזכותם זו. זוהי תופעה כללית בכל העולם, שבני אדם עוזבים ברצון את הכפר והולכים להשתקע בעיר (“הזיקה לערים”) ושרק במקרים בודדים הולכים העירוניים לשבת בכפרים.

אם את ישיבתם של היהודים ברובם המכריע בערים יש לראות בתור עובדה קבועה וקיימת בגלות, הרי הזיקה לכרכים שנתגברה במאה האחרונה יש בה משום חדוש. זיקה זו אינה מיוחדת בכל אופן ליהודים בלבד. הכרכים, עם מאות-האלפים או גם המיליונים של אוכלוסיהם, משמשים כח מושך גדול גם בשביל הנוצרים. היה כבר פעם בתקופה הקדומה זמן, שבו היו היהודים מרוכזים בעיקרם בכרכים. במאה הראשונה והשניה לספירה הנוצרית ישבו (לפי הידיעות המובאות אצל יוסף בן מתתיהו) באלכסנדריה של מצרים מיליון יהודים וברומי ובאנטיוכיה מאות אלפים יהודים. אולם עם ירידת ערכם של הכרכים האלה בתחלת ימי-הבינים הפסידו גם את רוב אוכלוסיהם היהודיים. בבגדד, בביצנץ ובגרנדה אמנם נשארו קבוצים גדולים של יהודים במשך כל תקופת ימי הבינים, אולם במאה הט“ו ירד גם ערכן וגם מספר אוכלוסיהן היהודיים של הערים הללו. במאה הי”ח היו רק במזרח ערים אחדות (בגדד, קושטא, איזמיר, שלוניקי) בנות עשרות אלפים אוכלוסים יהודיים. בכל שאר המקומות באירופה לא עלו קהלות היהודים למעלה מעשרת אלפים נפש. רק במאה האחרונה התהוו מחדש קהלות גדולות בעלות עשרות ומאות אלפים יהודים, ואפילו קהלה ענקית אחת (ניו-יורק) בת שני מיליונים יהודים בערך.

ברי הדבר, כי בשעת כניסתם למדינה היו היהודים בוחרים להם לשבת בכל מקום באותן הערים, שהיתה נשקפת להם שם מחיה ממלאכת המסחר והאומנות. מחמת חוסר דרכים מתוקנות בימי הבינים היו הגלילים הכלכליים המקומיים קטנים מאד. כל עיר וסביבתה הכפרית היתה משמשת חוג כלכלי “מסוגר” (תקופת המשק העירוני Stadtwirtschaft) והיהודים היו צריכים להתישב בכל הערים, כדי לבצר להם עמדה במסחר המדינה. ויהי כאשר הוטבו במאה הי"ח הדרכים בכל מקום והתרחבו הגלילים הכלכליים והמשקים העירוניים התפתחו ונהפכו למשק לאומי מסתעף ומתפשט לכל רחבי המדינה, אבדה למרכזים העירוניים הקטנים חשיבותם הקודמת. חלקם הגדול של המסחר והתעשיה של המדינה כולה התרכז עכשיו – ביחוד באירופה המערבית והתיכונית, אשר בהן התפתחות זו התחילה בראשונה – באותן הערים, אשר לרגל מקום-ישיבתן הנוח ליד נהרות או ליד ארחות מסחר גדולים או לרגל קרבתן למכרות-הרים, היו מוכשרות ביותר למסחר ולתעשיה. בכל מקום שהיהודים היו באים להתישב במדינה מעין זו היו בוחרים להם מלכתחלה לשבת במרכזי התעשיה והמסחר והיו מתרחקים מן העיירות הקטנות ביותר.

היהודים אשר התישבו בימי הבינים בעיירות ואשר הפסידו בזמן החדש ברוב או במעט את מקורי-פרנסתם לרגל התרכזות המסחר בערים מעטות, נסו תחלה להחזיק מעמד על ידי הקטנת צרכי-קיומם, על ידי התאמצות יתירה בהנהלת עסקיהם וכו'. ולבסוף, כאשר לא הועילו להם כל התחבולות האלו, לקחו רבים מהם את מקל הנדודים בידם ויבקשו להם ארצות חדשות לשבת בהן. על ידי כך גדֵלה לזמן מדת-החופש של הנשארים עד שהשקיעה המודרגת של המסחר מכריחה גם אותם להגירה. אולם תמיד עובר זמן ידוע עד שבני אדם מסתגלים לתנאים משקיים המשתנים תוך כדי שנוי מלאכה או שנוי אפני-התוצרת. נתיקת הקשרים המשקיים והנפשיים, המקשרים את האדם למקום מושבו, אינה קלה לעולם. הלכך אין ההגירה בתור תופעה המונית מתחילה מיד עם השתנות התנאים הכלכליים, אלא רק אחרי עבור זמן של עשרות שנים אחדות. היא מתפתחת במהירות יתירה, במקום שאסונות פתאומיים (מלחמות, פרעות וכו') מפריעים את שווי-המשקל הנפשי של האוכלוסים. בזמן מאורעות כאלה יכולים היהודים לקבל, בכח פסיכוזה כללית, במשך שעות אחדות החלטה בדבר הגירה, אשר פקפקו בה תחלה במשך שנים שלמות. הרבה יהודים היושבים עוד כיום בכפרים ובעיירות של אירופה המזרחית היו עוזבים מזמן את מקומות מושבותיהם, אלמלי היו נתונים להשפעת נמוקים כלכליים בלבד והיו יכולים להשתחרר מכל שאר המעצורים. אולם המעצורים אינם נותנים להסתלק והם המעכבים את הגשמת ההחלטה. העולם מלא “נמושות” כאלה – ולא רק אצל היהודים, כי אם גם אצל הנוצרים.

2. היהודים בכפרים, בעיירות, בערים ובכרכים

בימי הבינים היתה העיר – ביחוד באירופה המערבית והתיכונית – שונה תכלית שנוי מהכפר, לא רק התרכובת המקצועית של האוכלוסים ודרגת תרבותם אלא גם עמדתם הפוליטית של אזרחי-העיר החפשיים היו שונות לגמרי מאלה של האכרים המשועבדים למחצה. כיום נטשטש במדה מרובה ההבדל הבולט הזה בין העיר והכפר ורק נשתמר עוד על פי הרוב ההבדל האדמיניסטרטיבי החוקי שביניהם. באירופה המזרחית מכיר החוק עוד בתור דרגה אמצעית את העיירה¹⁰³, שמכלל כפר יצאה ולכלל עיר לא באה, שהיא מתאימה בערך למושג הקודם של “Marktflecken” בגרמניה. אבל גם במקום שאין החוק מכיר בקיום דרגה אמצעית זו מבחינה אדמיניסטרטיבית, קיימים למעשה מקומות בעלי אופי עירוני למחצה וכפרי למחצה ושהם דומים זה לזה מבחינה כלכלית ותרבותית, בין שיקרא להם בשם עיר או בשם כפר.

בכל מקום שנדבר בספרנו להלן על עיר וכפר נביא בחשבון לא את ההפרש החוקי-אדמיניסטרטיבי שביניהם, כי אם את ההפרש במספר האוכלוסים בלבד. הפרש זה הוא החשוב ביותר בשביל בחינת הסביבה הכלכלית והתרבותית. אמנם אין הכפרים שוים בכל המדינות. יש כפר בעל אלפים תושבים בשויץ הסמוך לכרך שהוא יותר מפותח במובן הכלכלי והתרבותי מעיר בעלת אלפים תושבים בפנה שבאירופה המזרחית. באירופה המזרחית יש לעיירה יותר תכונה כפרית מחמת חוסר רחובות מרוצפים ובנינים גדולים ומחמת העבודה החקלאית (כמו מחלבות, גדול פרות¹⁰⁴ וחזירים) המשמשת סניף לפרנסת כמה מתושביה. קראו לערים מסוג זה באירופה המזרחית בשם “ערי-יהודים” (“Judenstädte”), מחמת שהיהודים הם היסוד המכריע בערים אלו לפי ערכם הכלכלי ועל פי רוב גם לפי מספרם. מצבם המיוחד של היהודים הוא שגרם ליסודן של כמה מן הערים הללו: בראשית המאה הי"ז, כאשר רבו הגזרות שגזרו העירונים הנוצריים והכמרים הקתוליים על פעולתם הכלכלית של היהודים בערים, הגרו היהודים לאחוזות האצילים וקבעו שם ישובים חדשים, אשר נהפכו לעיירות¹⁰⁵. באירופה התיכונית מרובה עוד יותר ההפרש שבין העיירה והכפר. גרם לכך הדבר, שהעיירה באירופה המזרחית צמחה בלי כל תכנית על בסיס כפר או אחוזה גדולה, בשעה שבאירופה התיכונית היא נוסדה, בנגוד לזה, מלכתחילה על פי תכנית מסוימת.

הכלל נשאר בחזקתו, כי בתוך כל מדינה מספרם הרב של האוכלוסים בכל מקום מוכיח על אינטנסיביות מרובה של החיים הכלכליים והתרבותיים. אין אנו באים לקבוע הלכה ולומר אם יש לנקוט את המספר של אלף תושבים בתור גבול המבדיל בין הסביבה הכפרית והעירונית או יש ליטול מספר יותר גבוה, למשל, 2,000, 5,000, 10,000. נוטים אנו לצרף את הערים הקטנות (עד 10,000 תושבים) ואת הכפרים לחטיבה אחת ולהציג לעומתם את הערים הבינוניות (מ-10,000 עד 100,000) ואת הכרכים (למעלה מ-100,000 תושבים). אולם לא תמיד ממציאה לנו הסטטיסטיקה את החומר הנחוץ לכך. לפרקים היא מבחינה רק בין האוכלוסים היושבים בעיר ובין אלה של הכפר. במקרים כאלה אנו אנוסים להסתפק בהבחנה זו.

אנו מציינים את מדת ישיבתם של היהודים במקומות מרובים באוכלוסים בתור מדת האורבניזציה שלהם ומבחינים על פי זה בין מדינות בעלות

אורבניזציה בינונית

" מתקדמת

" מושלמת.

על יסוד המספרים שבטבלה ו' יש לומר על שלש הקבוצות הללו כך:

A. על קבוצה ראשונה יחשב תחום המושב הקודם שברוסיה והשטחים של טשכוסלובקיה, רומיניה ואונגריה הסמוכים לו. לארצות אלו באו היהודים לפני כמה מאות שנים בשעה שכל עיר קטנה שמשה מרכז מסחרי לגליל ידוע. היהודים התפזרו בכל המדינה והתישבו בכל עיר ועיר ובמדה מועטת חדרו גם לתוך הכפרים. הזיקה ההיסטורית הזאת נפקעת לאט בזמן החדש. אף על פי כן שרוי עדיין בזמן הזה משליש עד חצי של יהודים בכפרים ובעיירות.

ביחוד רבה בשטחים אלה התנועה מן הכפר לעיר במשך עשרות השנים האחרונות. למשל, באוקרינה וברוסיה הלבנה ישבו בו מכל 100 יהודים בכפרים (ובעיירות)

אחוז היהודים יושבי הכפר (או העיירה) פחת, איפוא, במשך שלשים שנה עד החצי. היהודים אנוסים היו לנדוד מן הכפרים והעיירות מחמת שנתקפחו שם מקורי פרנסתם לרגל קביעת המונופוליון הממלכתי על היי"ש, הלאמת מסחר-התבואה והתפתחות אגודות הצרכנים. מלבד זה נתנו הפרעות של שנת 1920–1918 דחיפה יתירה להגירת יהודי אוקראינה מן הכפרים והעיירות, אשר בהן היתה מדת הבטחון של חייהם¹⁰⁶ יותר מועטת מאשר בערים. מענינת ביותר היא התרכזותם בבירתה התרבותית של אוקראינה, בקיוב, ובבירתה האדמיניסטרטיבית, בחרקוב מספרם הלך וגדל:

בקיוב מ-32,000 בשנת 1897 ל-140,000 בשנת 1926

בחרקוב מ-11,000 " " ל-81,000 " "

הערים ברוסיה הלבנה, שׁבהן מתרכזים היהודים הן לא כרכים (שאינם שם במציאות), כי אם ערים קטנות ובינוניות. רק בשתי ערים (הומל, ויטבסק) מספר היהודים הוא למעלה מ-30,000 ורק בעיר אחת (במינסק) מספרם למעלה מ-50,000.

טבלה ו.

חלוקת היהודים לפי העיר והכפר.

ברוסיה המרכזית אסור היה ליהודים קודם למהפכה של שנת 1917 לשבת בכפרים, והלכך לא יכול היה לבוא כאן לידי זיזת אוכלוסים מן הכפר לעיר.

הסטטיסטיקה של לטביה מוכיחה, כי היהודים הם אומה עירונית במדה יותר מרובה מכל האומות אשר באירופה המזרחית. בשנת 1925 ישבו בערים¹¹⁴ מכלל כל 100

רק הגרמנים העוסקים בלטביה בעיקר במסחר (ובתעשיה) לפי דוגמת היהודים דומים להם גם מבחינת בחירת המקום למושבם.

B. על הקבוצה השניה (בנוגע למדת האורבניזציה) נמנות אותן הארצות של אירופה המערבית והאמצעית אשר בהן יושבים היהודים זה כמה מאות שנים. כאן התרכזו מלכתחלה בערים, ביחוד באותן הערים ששמשו צומת-הקשרים המסחריים. גם עכשיו יש למצוא בכפרים רק מ-5 אחוז עד 10 אחוזים מהם. כמספר הזה יושב גם בערים הקטנות. ערך מיוחד יש לערים הבינוניות, שבהן יושבים מ-20 אחוז עד 40 אחוז מכל היהודים.

לקבוצה זו נכנסות גם אותן ארצות המזרח, שבהן קבוע הישוב היהודי מכמה דורות. באלג’יר, למשל, אשר לפי האומדנה היה בה המספר הכללי של היהודים בשנת 1927 בערך 100,000, ישבו 65,000 בשלש הערים הגדולות של המדינה (אורן, אלג’יר, קושטנטינה) ושאר 35,000 נתחלקו בין 35 ערים אחרות.

בטוניס ישבו בשנת 1926 54,243 יהודים מילידי-המקום ולפי האומדנה עוד 10,000 יהודי חוץ לארץ; מכלל אלה ישבו 36,000 = 56.3 אחוז בעיר הבירה טוניס ושאריתם ב-23 ערים אחרות.

במרוקו הצרפתית ישבו בשנת 1926 107,512 יהודים מילידי-המקום; מכלל אלה ישבו 47,491 = 44.2 אחוז בארבע הערים הגדולות: קוזובלנקא, מרוקש, מנדור ופץ.

עוד יותר מרובה היא מדת ההתרכזות במצרים שבה ישבו בשנת 1917 90.7 אחוז מכל היהודים בשני הכרכים אלכסנדריה וקהירה. את טעמה של ההתרכזות היתרה הזו יש למצוא בזה, שמספר גדול של יהודים התישב במצרים רק בעשרות השנים האחרונות.

באופן דומה לזה מרוכזים יהודי מסופוטמיה (עיראק) ברובם בבגדד, בסרה ומוסול, יהודי פרס – בטיהרן, שירז, איספאהאן וחמדן, ויהודי אפגניסטן – בקבול, ומלבד כפרים בודדים במסופוטמיה הצפונית אין למצוא יהודים בכפרים כל עיקר.

יוצאת מן הכלל היא ארץ ישראל, אשר בהשפעת ההתישבות החקלאית השתקעו כ-25 אחוז של כל היהודים בכפרים.

C. לכלל קבוצה שלישית יש להכניס את המדינות אשר בהן התישבו היהודים בהמון רק במשך מאת השנים האחרונות, כמו ארצות הברית של אמריקה וקנדה. מבין מדינות אירופה יש למנות על קבוצה זו את שוידיה, דנמרק, שויץ, בולגריה, פרנציה, אנגליה ובלגיה. בתקופה זו כבר התרכזו במדינות הנזכרות המסחר והתעשיה בכרכים. הלכך פסחו כאן היהודים מלכתחלה על העיר הקטנה והבינונית והתישבו בכרכים או במקומות הסמוכים להם ביותר. במדינות אלה ניכרת נטיה להתרכזות יותר מרובה, כלומר, בבירת-המדינה. כמעט חצי מספרם הכללי של היהודים ואפילו יותר מזה יושב כבר בעיר הבירה. האורבניזציה נהפכת כבר כאן למטרופוליזציה.

לפי חשבון מענין של לשצינסקי¹¹⁵ ישבו בארבע עשרה הערים של אירופה ואמריקה, שמספר אוכלוסיהן הוא למעלה ממיליון אחד, בשנת 1925 3,500,000 יהודים = 9.2[אחוז]מכלל אוכלוסי הערים הללו, שהגיעו ל-38 מיליוני נפש. מספר היהודים בכרכים בעלי מיליוני נפש אלה היה, איפוא, פי 4 וחצי מן האחוז הכללי שלהם (2.0 אחוז) בין אוכלוסי אירופה ואמריקה. על אותו יחס עצמו מוכיחה העובדה, כי בארבעה עשר הכרכים בעלי מיליוני הנפש ישבו

5.3 אחוז מכלל כל הנוצרים באירופה ובאמריקה

ו- 25.4 " " " היהודים " "

האחוז היותר גבוה של היהודים בין תושביהן של ארבע עשרה הערים הללו היה – באודיסה (39.4 אחוז) ובניו-יורק (29.6 אחוז); האחוז היותר נמוך – בהמבורג (1.7 אחוז) ובגלזגוב (1.5 אחוז).

על פי לשצינסקי¹¹⁶ ישבו יהודי-העולם

בערים עם אוכלוסים למעלה ממיליון אחד 23.0[אחוז]

" " " " ממאת אלף 45.0[אחוז]

נמצא שבשנת 1925 ישבו כבר מחציתם של כל יהודי-העולם בערים גדולות, רבע בערך – בכרכים בעלי מיליונים ובערך שמיניתם בניו-יורק. גבי שום עם אחר אין חשיבות כזו לערים הגדולות. בדרך משל ישבו מכלל אוכלוסי-העולם בערים

בעלות אוכלוסים למעלה מ-100,000: בעלות אוכלוסים למעלה ממליון:

באנגליה 40.0[אחוז] 18.0[אחוז]

בארצות הברית 27.3[ " ] 12.0[ " ]

בגרמניה 26.7[ " ] 8.0 [ " ]

ברוסיה 6.5 [ " ] 2.5 [ " ]

נמצא שרק באנגליה התקרבה מדת האורביניזציה של האוכלוסים אל זו של היהודים.

בארצות הקולטות את ההגירה היהודית הגדולה במשך עשרות השנים האחרונות משמשים הכרכים בית קבול עיקרי לתנועת-ההגירה. בארצות הברית של אמריקה ישבו בשנת 1927, על פי ידיעות ספר השנה היהודי האמריקאי¹¹⁷ בארבע עשרה ערים, שמספר תושביהן הוא למעלה מחצי מיליון:

1) ניו-יורק 1,765,000 שהם 29.6 למאה מכל הישוב

2) צ’יקגו 325,000 " 10.5 " " "

3) פילדלפיה 270,000 " 13.3 " " "

4) בוסטון 90,000 " 11.3 " " "

5) קליולנד 85,000 " 8.6 " " "

6) דטרואט 75,000 " 5.6 " " "

7) בלטימור 68,000 " 8.3 " " "

8) לוס-אנג’לוס 65,000 " 5.0 " " "

9) פיטסבורג 53,000 " 8.0 " " "

10) סנט-לואיס 50,000 " 8.0 " " "

11) סנט-פרנציסקו 35,000 " 6.1 " " "

12) מילווקי 25,000 " 4.7 " " "

13) בופלו 20,000 " 3.6 " " "

14) וושינגטון הבירה 16,000 " 3.0 " " "

2,942,000 שהם 14.7 למאה מכל הישוב היהודי

בסך הכל ישבו, איפוא, 2,942,000, שהם 69.6 אחוז מכלל 4,228,000 היהודים שבארצות הברית בארבעה עשר הכרכים שתושביהם הם למעלה מ-500,000.

לינפילד¹¹⁸ משער, כי בשנת 1927 ישבו מכלל יהודי ארצות הברית:

3,553,600 יהודים ב-68 כרכים בני יותר מ-100,000 תושב כל אחד

370,862¹¹⁹ " ב-219 ערים בנות 100,000–25,000 " " "

111,742 " ב-461 " " 25,000–10,000 " " "

41,885 " ב-721 " " 10,000–5,000 " " "

32,370 " ב-1321 " " 5,000–2,500 " " "

43,513 " ב-12908 כפרים, שמספר תושביהם הוא פחות מ-2,500¹²⁰ כל אחד,

66,067 " בנקודות חקלאיות מחוץ לכפרים.

בסך הכל ישבו, איפוא, 84.0 למאה מכל היהודים בכרכים בני יותר מ-100,000 תושב. במדה שהעיר גדולה יותר, כן עולה יותר אחוז היהודים שבין תושביה; הוא היה:

בערים בנות יותר מ-100,000 תושב 11.11

" " 25,000 עד 100,000 " 3.11

" " 10,000 " 25,000 " 1.80

" " 5,000 " 10,000 " 1.06

" " 2,500 " 5,000 " 1.01

מספרים אלה משמשים אילוסטרציה בולטת יותר לעובדה, כי עם גודל העיר יגדל גם כח המושך שלה בשביל היהודים. מלבד הגורמים הכלכליים משפיעה כאן גם העובדה, שאין היהודי רוצה לדור במקום מופרש מן התרבות, כי אם הוא שואף תמיד להמצא במרכזה.

אם נסתכל בארצות הגירה אחרות נמצא, כי בקנדה ישבו בשנת 1921 91,855 יהודים = 77% מכלל יהודי קנדה בשלש הערים היותר גדולות: במונטראל, טורונטו, ויניפג; בארגנטינה יושבים בעיר הבירה בואנוס-אירס למעלה ממחצית יהודי-המדינה, וכן גם יושבים בערך מחצית יהודי ברזיליה בעיר הבירה ריו-די-ז’נירה (14,000 מכלל 30,090). באופן דומה לזה בחרו להם כשני שלישים של היהודים שהגרו במשך עשרות השנים האחרונות לאנגליה לשבת בלונדון וארבע חמשיות של היהודים שהגרו לפרנציה בחרו להם לשבת בפריס. בבלגיה יושבים 2/3 של כל היהודים באנטורפן ובבריוסל.

3. שש הערים האירופיות המאוכלסות ביותר על ידי יהודים

שש הערים המאוכלסות ביותר על ידי יהודים הן ורשה, בודפשט, וינה, אודיסה, ברלין ולודז. הטבלה ח' מראה על גדולם וצפיפותם של אוכלוסי היהודים בערים הללו במשך עשרות השנים האחרונות. מסיקים אנו ממנה, קודם כל, כי מספרם של היהודים בערים אלו היה עוד קטן בשנת 1860. בברלין היו אז רק קרוב ל-19,000 יהודים, בוינה – 6,000 בערך. רק בעשרות השנים האחרונות של המאה הי"ט מתחיל מספרם לעלות במהירות מרובה. אולם למרות גדולה הבלתי-פוסק של כמותם המוחלטת הגיע יחסם האחוזי אל שאר האוכלוסים למעלה גבוהה ביותר כבר בשנת 1900 ומאז אינו עולה יותר ואולי גם יש לו נטיה לרדת. יוצאות מן הכלל הן וינה בזמן 1925–1910 ואודיסה בזמן 1920–1897. אולם סבות מיוחדות גרמו לדבר. וינה שמשה במשך שנות המלחמה העולמית מקלט לעשרות אלפים של יהודי-גליציה, אשר יצאו מן המקומות הנכבשים על ידי הרוסים או מן המקומות שרחפה עליהם אימת-הכבוש, והמהגרים האלה נשארו לשבת בוינה גם כתום המלחמה. לאודיסה נמלטו יהודים רבים מן הפרעות שבאוקרינה בשנים 1920–1918. חוץ מן המקרים האלה היוצאים מן הכלל מוכיחים המספרים שבטבלה, כי האוכלוסים שאינם יהודים התרכזו בערים הללו במשך שתים-שלש עשרות השנים האחרונות במדה לא פחותה מזו – ואולי גם במדה יותר מזו – של היהודים. נתקלים אנו כאן בתופעה, שהיא שכיחה באירופה האמצעית והמערבית בכמה מקצועות החיים הסוציאליים, והיא, – כי כל תמורה סוציאלית הנגרמת על ידי ההתפתחות הכללית מתהוה אצל היהודים בזמן יותר מוקדם ובחריפות יתירה. במסה מיוחדת על היחסים הסוציאליים של היהודים בהרצוגיות הסן¹²¹ הראיתי לדעת, כי “בכמה יחסים סוציאליים של זמנם היהודים מעפילים לעלות לפני אחרים וכמה תמורות סוציאליות הנמצאות אצל עמים אחרים במצב של התהוות, כבר נתבשלו אצלם. מבחינה ידועה משמשים היהודים ברומטר בשביל שאר האוכלוסים; כמצב התפתחותם בהוה יהיה מצב התפתחותם של שאר האוכלוסים בעתיד”.

טבלה ח.

4. הקהלה הענקית – ניו-יורק

ניו-יורק בת 1,765,000 יהודים (בשנת 1927) היתה הראשונה בין כל הערים ביחס למספר היהודים שבה. מעולם לא ישבה כמות גדולה כזו של יהודים במקום אחד. היות ומשנת 1927 גדל מספרם פה עוד יותר בהשפעת הרבוי הטבעי וההגירה, מרוכז כעת כמעט החלק השמיני מכל יהודי העולם בעיר זו, שהנה עולם יהודי בפני עצמו. חלוקת היהודים בה לפי השכונות איננה שוה. אדרבה צפיפות הישוב היהודי גדולה ברבעים אחדים (Boroughs) וקטנה ברבעים אחרים. צפיפות היהודים ביחס לשאר האוכלוסים ירדה ועלתה חליפות, כפי שיש לראות מטבלה ט', בשנת 1925 מ-2.5 אחוז ברבע רישמונד עד 44.7 אחוז ברבע ברונקס. בתוך הרבעים מנהטן, ברונקס וברוקלין יש שכונות או רחובות שכמעט כל תושביהם הם יהודים ושבהם יושבים על שטח של קילומטר מרובע אחד יהודים במדה יתרה מאשר במדינות אירופיות גדולות.

טבלה ט.

חלוקת האוכלסים ברבעים שבניו-יורק¹²⁵

5. היהודים בערי הבירה

מענין הדבר לקבוע את אחוז היהודים בכל מדינה, הדרים בעיר בירתה (בעיר המרובה באוכלוסים ביותר). היהודים מתרכזים במדה יתירה בעיר הבירה של המדינה, בה במדה שהחיים הכלכליים והרוחניים של אותה מדינה מתרכזים בעיר בירתה. היחס האחוזי שבין יהודי עיר הבירה ובין היהודים שבשאר ערי המדינה הוא הסימן המובהק, אשר על פיו אפשר לקבוע את מקומה של עיר הבירה בחיים הכלכליים והרוחניים של המדינה. כשׁאנו מסדרים את רשימת הארצות על פי מדת התרכזותם של היהודים בערי-בירותיהן מתבלטת לפנינו התמונה שבטבלה ז'¹²⁶. ברם, יש להעיר, כי לגבי כמה ערים השפיעו גם גורמים אחרים על התרבות האוכלוסים היהודיים בערי-הבירה. וינה היתה קודם לא רק בירתה של אוסטריה הגרמנית שבזמננו, כי אם בירתה של כל המונרכיה ההאבסבורגית ובימי המלחמה העולמית שמשה מקלט להרבה פליטים יהודים מגליציה. לפי דרך הטבע עובר זמן ידוע, עד שמספר היהודים מסתגל לדמותה הממועטת של וינה של עכשיו, באופן דומה לזה היתה בודפשט עד המלחמה בירתה של מדינה יותר גדולה מזו של עכשיו. אולם ליהודים לא היה עוד (לפי מפקד האוכלוסים של 1921) סיפק לשנות את היחס המספרי וחלוקת-האוכלוסים. ובנגוד לזה שמשו ורשה ופרג לפני המלחמה רק ערים גדולות שבפרובינציה והן מקבלות עכשיו לאט לאט צורה של ערי-בירה. חוץ מארבע הערים הללו אנו מוצאים את האחוז הגדול ביותר של יהודי-המדינה מרוכז בעיר בירתה בדנמרק, בצרפת ובאנגליה, שבהן שולטת עיר הבירה באמת בחיים הכלכליים והרוחניים של המדינה.

טבלא י. היהודים בערי הבירה.

בתור מופת חותך, כיצד מושכת הבירה, בתור מרכז החיים הכלכליים והתרבותיים, אליה את היהודים, יכולה לשמש מוסקבה, אשר היתה בשנת 1917 לבירת רוסיה. מספר היהודים, שהיה כאן בשנת 1897 רק 8500 נפש ובשנת 1914 על פי אומדנה 15,000 נפש, עלה במדה ענקית, והגיע בשנת 1923 ל-66,000 ובשנת 1926 ל-131,000. מובן, שהמספר הקטן של האוכלוסים היהודיים קודם לזמן המלחמה מקורו בהגבלת זכות ישיבתם של היהודים שהיתה קיימת באותה תקופה.

6. הצטברות היהודים

האורבניזציה והמטרופוליזציה של היהודים גורמות לפשיטת-צורתם (Entjudung) ומזרזת את מהלך-טמיעתם בתוך הסביבה הבלתי-יהודית. מהירותו של תהליך זה היא מרובה ביותר במקום שמספר היהודים בין שאר האוכלוסים הוא מועט ביותר. לפיכך חשוב לקבוע, עד היכן מגיעה מדת הצטברותם בערים, כלומר מספרם המוחלט וצפיפותם היחסית בין אוכלוסי כל עיר ועיר. ההצטברות היא מרובה ביותר במקום שהיהודים אינם מתפשטים בכל ערי-המדינה, כי אם מתכנסים בערים מסוימות. במדה שהצטברות זו היא מרובה, באותה מדה ניתנת יכולת ליהודים לחיות בסביבתם העצמית, באותה מדה קטן שטח המגע שבינם ובין לא-יהודים ונחלש כח הגרוי של הסביבה הזרה המביאה לידי ותור על נמוסיהם המסורים והמקובלים. בערים המרובות באוכלוסי יהודים יכולה להתהוות קהלה יהודית, המסדרת את עניני הדת, החנוך, הצדקה והקבורה והמזכירה ליחיד בכל עת את שייכותו ליהדות. כח המושך בין היהודים ומדת-הבקורת של מנהגי כל אחד הם מרובים ביותר במקום שיש חיים צבוריים מסודרים. גדול האורבניזציה וגדול ההצטברות משפיעים, איפוא, בכוונים מתנגדים זה לזה: האורבניזציה משפיעה באופן צנטריפוגלי, ההצטברות – באופן צנטריפטלי.

על פי לשצינסקי¹²⁸ היו קיימות בשנת 1925 בכל העולם: א) 15 ערים בנות אוכלוסים יהודיים למעלה מ-100,000 (בסדר זה: ניו-יורק, ורשה, שיקגו, פילדלפיה, בודפשט, וינה, לונדון, אודיסה, ברלין, לודז, קיוב, בואנס-אירס, מוסקבה, פריס, קליבלנד), עם מספר כללי של אוכלוסים יהודיים 4,360,000 נפש, שהם 12.3[אחוז] של כל האוכלוסים. ב) 19 ערים עם אוכלוסים יהודים מחמשים אלף עד מאת אלף, עם מספר כללי של 1,281,000 יהודים, שהם 11.3[אחוז] של כל התושבים. ג) 31 עיר עם אוכלוסים יהודיים מ-25,000 עד 50,000 נפש יהודים, עם מספר כללי של 1,032,000 יהודים, שהם 11.1[אחוז] של כל התושבים. ד) 101 עיר עם אוכלוסים יהודיים מ-10,000 עד 25,000 נפש, עם מספר כללי של 1,512,000 יהודים, שהם 8.9[אחוז] של כל התושבים. בסך הכל 166 ערים עם אוכלוסים יהודיים למעלה מ-10,000, ועם מספר כללי של 8,185,000 יהודים, שהם 11.2[אחוז] מכל התושבים.

מכלל כל יהודי-העולם דרו באופן כזה בשנת 1925: 55.3[אחוז] ב-166 עדות שמספר היהודים בהן הוא למעלה מ-10,000. בכלל זה 29.4[אחוז] ב-15 עדות שיש בהן למעלה מ-100,000 יהודים, 8.7[אחוז] ב-19 עדות שיש בהן מ-50,000 עד 100,000 יהודים, 7.0[אחוז] ב-31 עדות שיש בהן מ-25,000 עד 50,000 יהודים. רואים אנו, איפוא, כי מדת ההצטברות היא מרובה והיא הגורמת לכך, שהתבוללות היהודים בכרכים לא תתקדם באותה מהירות, שבה היתה מתקדמת בודאי אלמלי היו היהודים משמשים שכבה דקה בין אוכלוסי-הכרכים.

באותן 166 הערים בנות אוכלוסים יהודיים למעלה מ-10,000 המובאות אצל לשצינסקי היה אחוז היהודים בתוך האוכלוסים:

80–70% ב-3 ערים (פינסק, רובנה, לוצק – כולן בפולין)

" 70–60 ב-8 "

" 60–50 ב-11 "

" 50–40 ב-24 "

" 40–30 ב-21 "

" 30–20 ב-16 "

" 20–10 ב-24 "

למטה מ-10% ב-59 "

מכלל היהודים שב-166 הערים הללו דרו¹²⁹

בערים עם פחות מ-10% יהודים 24.0%

בערים עם " 25–10 " " 23.5

בערים עם " 50–25 " (ובכלל זה גם ניו-יורק) " 45.4

בערים עם יותר מ-50% " " 7.1

חלק גדול של 166 הערים הללו השלים את מספר האוכלוסים היהודים ל-100,000 רק במשך המאה העשרים. דבר זה מקורו ודאי בגידולן המהיר של הערים בכלל במשך זמן זה ושל הכרכים בפרט. על פי לשצינסקי¹³⁰ ישבו בשנת 1900 (ראה טבלה י"א) רק 13.0[אחוז] מכל היהודים בערים שיש בהן למעלה מ-100,000 תושבים, ובשנת 1915 כבר ישבו בערים כאלה כפלים מן המספר ההוא, דהיינו, 19.5[אחוז]. ביחוד גדל זיז האוכלוסים ברוסיה, שבה ישבו בשנת 1900 רק 5.6[אחוז] מכל היהודים בערים בנות אוכלוסים למעלה מ-100,000 ובשנת 1915 כבר ישבו בהם 15.7[אחוז] מכל היהודים.

אם נסתכל לא במצב אוכלוסיהן של הערים בנות 100,000 תושבים, כי אם ביחסם האחוזי של היהודים בין תושבי כל הערים בכלל, נמצא הפרש גדול בין תחום המושב היהודי הקודם והשטחים הסמוכים לו, מצד אחד, ובין שאר הארצות, מצד שני. בתחום המושב קיים עוד מספר רב של ערים בינוניות ושל עיירות, שבהן היהודים הם רוב האוכלוסים. בשאר המדינות אין כדבר הזה. אף בכרכים שבאירופה המזרחית מספרם האחוזי של היהודים הוא הרבה יותר גדול מאשר במקום אחר (חוץ מניו-יורק). הוא מגיע לשליש של התושבים ויותר.

טבלא יא.

בפולין, אשר היהודים הם שם 10.4[אחוז] מכל האוכלוסים הגיע מספרם האחוזי בשנת 1921:

בכפרים 3.7%

בערים בנות פחות מ-10,000 תושבים " 33.4

בערים בנות יותר מ-20,000 תושבים " 31.6 מכל התושבים.

בשתי הערים הגדולות ביותר, בורשה ובלודז, היו היהודים 33.1% ו-34.5% מכל התושבים. דבר זה הוא הנותן אופי יהודי לערים הפולניות, ביחוד לערים הבינוניות ולעיירות, ביחוד מחמת שהיהודים יושבים בחנויותיהם ובבתי-מלאכתם בעיקר במרכזי-הערים, במקום שהתנועה מרובה ומחמת שהם רגילים לשאת וליתן בעסקיהם ברחובה של עיר. באחת עשרה הערים, שמספר היהודים שבהן עלה על 20,000 ישבו 804,136 = 28.3% של כל יהודי-פולין; מכלל זה בורשה – 310,322 ובלודז 156,155. בשתי הערים הללו ישבו 16.0% של כל יהודי-פולין. למעלה מ-40,000 יהודים ישבו עוד בלבוב (76,854), בוילנא (46,559) ובקרקוי (45,229).

בליטא היה מספרם האחוזי של היהודים (1923) בין כל תושבי המדינה 7.6 אחוזים ולעומת זה:

בכפרים 0.5%

בעיירות " 28.7

ובערים " 32.2

ברוסיה המועצתית היה בשנת 1926 מספרם האחוזי של היהודים בין תושבי-הכפרים קטן עד מאד (0.4 אחוז). לעומת זה היה בערי רוסיה הלבנה 40.1[אחוז] ובאוקראינה 22.7 אחוז. יש מספר הגון של ערים בינוניות ועוד יותר מזה עיירות שבהן היו היהודים (1923) רוב האוכלוסים, למשל:

קרמנטשוג 29,373 יהודים – 53.4% של כל התושבים

ברדיטשוב 28,381 " " 65.1 " " "

אומן 25,252 " " 57.2 " " "

פינסק 17,513 " " 74.6 " " "

ערים מעין אלו הן – ועוד יותר מזה היו לפני המלחמה – מרכזי-החיים המסורתיים של היהודים. פה היתה “יודיש” שפת הדבור היחידה של היהודים. פה היו קיימות הישיבות הגדולות ושמשו בכהונתם הרבנים המפורסמים. ילדים שגדלו בסביבה זו היו ספוגים רוח היהדות לכל ימי חייהם.

ברוסיה הקרפטית הגיע בשנת 1929 אחוז היהודים בין שאר תושבי הערים בנות אוכלוסים למעלה מ-20,000 למספר גבוה של 39.3 אחוז.

בבולגריה היו היהודים בכל המקומות 0.9 אחוז, בכפרים רק 0.02 אחוז ולעומת זה בערים 4.4 אחוז ובעיר הבירה סופיה 11.1 אחוז מכל התושבים.

ברומיניה יושבים בעיר הבירה בוקרשט 50,000 יהודים והם כאן רק 14.3 אחוז מכלל האוכלוסים, מחמת שערכה של בוקרשט בשביל המסחר הרומיני עלה רק בזמן האחרון ודבר זה הוא שמשך את היהודים לשבת בתוכה. קודם שמשו בתור מרכזי-המסחר ערי-הנמל שעל הדונאו: גלץ, ברילה ומרכזי-התבואות במולדביה (יאסי), בבסרביה (קישינוב, בוטושני) ובבוקובינה (טשרנוביץ). בערים אלה דרו בשנת 1925:

בקישינוב 80,000 יהודים – 60.2% מכל התושבים

ביאסי 45,000 " – " 60.0 " "

בטשרנוביץ 44,000 " – " 47.6 " "

בבוטושני 20,000 " – " 58.4 " "

בגלץ 18,000 " – " 24.0 " "

בברילה 12,000 " – " 18.2 " "

גם כאן אנו רואים הצטברות מרובה של היהודים.

מכלל 155,000 יהודי תורקיה דרים 70,000 = 45 אחוז בבירתה, בקושטה.

מכלל 120,000 יהודי-יון יושבת מחציתם בעיר שלוניקי (שהיתה שייכת עד שנת 1913 לתורקיה). 60,000 היהודים הוו שם בתקופה התורקית הרוב של 100,000 תושבי-העיר והטביעו צביון יהודי מיוחד על העיר. אולם אחר המלחמה העולמית הגרו לשלוניקי בערך 150,000 יונים מאסיה הקטנה ועל ידי כך ירד מספרם האחוזי של היהודים עד 25 אחוז והועם צביונה היהודי של העיר.

בארץ-ישראל, אשר מחצית תושביה היהודים נכנסו לארץ רק אחרי המלחמה העולמית, אנו רואים בתור מופת יחידי בעולם עיר שהיא כולה יהודית, ל-100 אחוז, היא העיר תל-אביב, שנוסדה בשנת 1909¹³¹ ושישבו בה בשנת 1929 38,500 יהודים. גם 9,000 תושבי פתח תקוה כולם יהודים. בשאר הערים היה מספר היהודים בשנת 1929¹³²:

בירושלים 53,500 יהודים – 62.0% מכל התושבים

בחיפה 17,500 " " 45.0 " "

בטבריה 7,500 " " 71.0 " "

ביפו 7,000 " " 18.0 " "

בצפת 3,500 " " 35.0 " "

לעומת הצטברות מרובה זו באירופה המזרחית ובארץ ישראל, שגם ניו-יורק עם 29.6 אחוז היהודים שבין תושביה (1927) מצטרפת אליהן, מועטת מדת הצטברותם של היהודים יותר בארצות אחרות.

בוינה היו בשנת 1923 202,000 יהודים – 10.8% מכל התושבים

בבודפשט " " 1920 207,000 " – " 21.5 " "

בברלין " " 1925 173,000 " – " 4.3 " "

בלונדון " " " 200,000 " – " 2.7 " "

בפריס " " " 100,000 " – " 3.5 " "

באמשטרדם " " 1920 67,000 " – " 10.4 " "

בגרמניה היו בשנת 1925 מלבד ברלין רק עוד שש ערים (פרנקפורט על נהר מיין, ברסלוי, המבורג, קלן, ליפסיה, מיונכן), אשר ישבו בהן למעלה מ-10,000 יהודים. בפרנקפורט היו היהודים 6.3[אחוז] של כל התושבים, בשאר חמש הערים היה מספרם האחוזי בין 1.7 אחוז ובין 4.2 אחוז.

בכל פרוסיה היו היהודים (1925) 1.1 אחוז של התושבים, בכרכיה – 2.6 אחוז ובשאר מקומות הישוב 0.4 אחוז של כל התושבים.

7. התהוות של גיתו בתוך הכרכים

ההצטברות המרובה של היהודים מעכבת את התבוללותם בין שאר התושבים. תופעה זו משפיעה עוד במדה מיוחדת, הואיל ובכמה ערים היהודים דרים ברבעים מיוחדים לעצמם. נטיה זו לקביעת גיתו נפוצה ביחוד בארצות ההגירה. הולכת ונשנית כאן לעינינו אותה תופעה עצמה, שגרמה בשעתה ליהודים בבואם לאירופה בתחלת ימי-הבינים להתישב ברובעים מיוחדים, לשם הגנה מעולה ולשם נוחיות חייהם הדתיים. הסגר זה שתחלתו מרצון היה רק מן המאה הט"ו ואילך להסגר מאונס. נטיה זו להצטופפות אינה רק מיוחדת למהגרים יהודים, כי אם משותפת גם למהגרים שאינם יהודים, במדה שהגירתם היא המונית ושרובם מחוסרי אמצעים. גם האיטלקים, הארמנים, הסורים, הסינים יש להם “גיתו” משלהם בניו-יורק. הצטופפות זו ברובעים מיוחדים היא תופעה טבעית לגבי מהגרים שאינם יודעים את שפת-המקום ואת נמוסי-המקום ושהם משתקעים מתוך שביעת רצון מיוחדת בתוך אחיהם. סדר התהוות הגיתו הוא זה: מתחילה מתישב גרעין של המהגרים הראשונים ברובע עירוני, שהדירות זולות בו ביותר או שהוא קרוב ביותר למקום העבודה או לבית תפלה. מסביב לגרעין ראשון זה מצטברים לאט לאט שכבות של מהגרים. תנאי-הדירה בגיתו הם רעים מאד. המהגר החדש השואף למצוא אוכל ומקלט לעצמו במקח השוה מסתפק בכך. אבל לאחר שרכש לו אחרי זמן רב או מעט הון כל שהוא, הוא שואף לעזוב את הגיתו ולעבור לשכונה יותר נוחה. בניו-יורק עדים אנו למעבר הדרגי (באנגלית Shifting) של המהגרים מהגיתו שבאיסט סייד (רובע מנהאטן), המשתרע מנהר הודסון עד הרחוב ה-14, לברוקלין ולברונקס. כאן יושבים המהגרים שיש להם הכנסה בינונית אולם אך עלה בידם לצבור הון ידוע, על פי הרוב בדור השני והשלישי, הם מעתיקים את דירתם לרובעים מיוחסים. לרגלי המעבר הזה משתנה תמונת ניו-יורק במהירות מיוחדת. רובעים שבהם היה לפני זמן קצר ישוב יהודי צפוף מתרוקנים מיהודים ורובעים אחרים קולטים אותם. השואה בין חלוקת יהודי ניו-יורק לרבעים השונים (Boroughs) בשנת 1916 ובשנת 1925 מוכיחה, כי מכל 100 יהודים דרו:

תוספת או גרעון

במנהאטן בשנת 1916 46.3% בשנת 1925 28.6% 17.7–

בברונקס " " 14.0% " " " 22.3 8.3 +

בברוקלין " " 37.8% " " " 45.6 7.8 +

בקווינס " " 1.6% " " " 3.3 1.7 +

בריטשמונד " " 0.3% " " " 0.2 0.1 –

על פי מספרים אלה יש לראות, כי בין שנת 1916 ושנת 1925 נתמעט הרבה מספר היהודים ברובע מנהאטן, שבו נמצאת השכונה Lower East Side המשמשת על פי רוב מקלט ראשון למהגרים חדשים, וכנגד זה התפתחו במדה מרובה הרבעים ברוקלין וברונקס. בשני רבעים אלה הדירות הן מטפוס יותר משובח מאשר הדירות ב- Lower East Side. המעבר ההדרגי משכונות רעות לטובות משמש אגב גם הוכחה לגדול העושר.

בתוך רובע מנהאטן, ברונקס, ברוקלין צפוף הישוב היהודי ביותר בשכונות (Sections) הבאות:

קוני איסלנד ברובע ברוקלין 40,000 יהודים – " 96.7 של האוכלוסים

טרימונט " ברונקס 121,000 " – " 96.4 " "

ברונסויל " ברוקלין 170,000 " – " 95.0 " "

ויליאמסבורג " " 105,000 " – " 81.0 " "

ניו-לוטס " " 116,000 " – " 78.8 " "

איסט סיד " מנהאטן 264,000 " – " 73.3 " "

המעבר ההדרגי של יהודי ניו-יורק גורם לכך, שבשכונות הנעזבות על ידם נשארים בתי-חולים, בתי-כנסיות ובתי ספר בלי מבקרים, בעוד שבשכונות שבהן הם מתישבים יש, להפך, מחסור במוסדות צבוריים אלה.

מצב דומה לזה שבניו-יורק קיים גם בכרכים אחרים שבארצות הברית, אשר היו קולטים עד השנים האחרונות הגירה יהודית גדולה. בכולם יש שכונה שבה מצטופפים המהגרים מתחלתם על מנת לעזוב אותה לאחר זמן ולעבור לשכונות יותר מתוקנות. בגיתו הישן של שיקגו – למערבו של נהר שיקגו – דחקו היהודים לאט לאט את הגרמנים ואת האירים, אבל גם הם נדחקו משם אחר כך במדה הגונה על ידי הפולנים, הליטאים, האיטלקים, היונים, התורקים ובסוף על ידי הכושים¹³³ (בכל מקום שהכושים נכנסים בהמון לשכונה בתור בעלי בתים או דיירים, עוזבים הלבנים בדרך כלל את השכונה). יהודי שיקגו יסדו להם אז גיתו שני (Lawndale) ובמשך עשר שנים הפכו שטח של שדות וגנים לשכונה מאוכלסת בצפיפות מרובה. פה יושבים היהודים שנעשו לאמידים, על פי רוב הדור השני למהגרים. הדור השלישי, שנתאמרק בשלמות, עזב במקרים רבים גם את השכונה הזו ועבר לשכונות גנים אחרות (רוג’רס פארק, ראוינס וואוד, ואחרות) ולפרורי-העיר¹³⁴.

השכונה שבה יושב היהודי האמריקאי מעידה יותר מכל שאר הסימנים על מעמדו החברתי. היא לא רק משמשת עדות למצבו הכלכלי, למקצועו, ליחסו אל הדת, כי אם גם להכרתו המדינית, להשקפת עולמו וביחוד למדת טמיעתו בין שאר האוכלוסים. היהודי שבגיתו הראשון הוא יהודי חרד ודבק בדתו, בשני – קונסרבטיבי, בשלישי – ריפורמי (ליברלי)¹³⁵.

הגיתו משפיע על המהגרים כמקוה-מים שבו צוללים ושוקעים המהגרים הזקנים ומחוסרי התנועה והיכולת להסתגל אל התנאים החדשים. האחרים וביחוד הדור השני להגירה זורמים מן הגיתו. מביאים ראיה מן הישוב הצפוף שבאיסט-סייד הניו-יורקית, כי היהודים בוחרים לשבת צפופים זה ליד זה וקונים לעצמם כך אפילו דירות גרועות ולקויות מבחינה היגיאנית. אולם מסקנה כללית זו אינה נכונה. היהודים אינם מצטברים באיסט-סייד, אלא מחמת שרק שם יש להם יכולת להתקיים בשנים הראשונות להגירתם. אולם בשביל רוב המהגרים אין איסט-סייד משמשת מקום מושב קבוע, כי אם רק מושב ארעי. גם מבחינה זו יש לה חשיבות מרובה, מחמת שהיא מקילה למהגרים את ההסתגלות לתנאי-החיים של אמריקה. הם מוצאים כאן מקלט בטוח, עד שהם לומדים לאט ובלי חפזון את השפה האנגלית ואת נמוסי הארץ החדשה. מלבד הזקנים, שאינם ראויים יותר להסתגל, משנים היהודים גם בתוך הגיתו במהירות יתרה את מלבושיהם, את אופן תספרתם, את השקפותיהם ונעשים לאנשים חדשים גם לפי חיצוניותם וגם לפי פנימיותם. נכון הדבר, כי גם לאחר עזבם את הגיתו אין הם זורמים בדרך ישרה אל השכונות הנוצריות, אלא עוברים תחלה דרך גיתו שני, יותר היגיאני, קודם שהם נכנסים לרובעי העיר הנוצריים. עובר זמן רב עד שרגש הזרות בארץ החדשה נעקר מלבם ועד שהם יכולים לבוא בחברת נוצרים מבלי להרגיש נגודים נפשיים ומבלי לבוא אתם בסתירה. כמו שהפרפר עובר תחלה דרגה של תולעת וגולם קודם שהוא מסתגל בשלמות לסביבתו, כן עוברת גם על המהגר שורה של גלגולים שונים.

התהוות הגיתו בערי אמריקה היא מרובה ביותר לרגל ההגירה הענקית של היהודים למדינה. אבל במדה קטנה יש להכיר את התהליך הזה גם בכל הכרכים שבאירופה הקולטים הגירה יהודית. בלונדון יש תכונה כזו לווייטשׁפל, בפאריס לחלק של Rue de Rivoli, בברלין – לסביבה גרענאדירשטראססע, בוינה לליאופולד-שטאדט, אשר שם יושבים היהודים בצפיפות מיוחדת ומטביעים חותם יהודי על כל השכונה. על כל פנים מועט יותר אחוז היהודים היושבים בגיתו באירופה האמצעית והמערבית מאשר באמריקה, הואיל ובערי השדה מרובים ביותר היהודים היושבים בהן מכמה דורות והדרים מחוץ לגיתו ביחס אל המהגרים החדשים, מה שאין כן באמריקה. בוינה, למשל, שיחסם האחוזי של היהודים לשאר האוכלוסים היה 10.8 אחוז, היה יחסם האחוזי בשכונת ליאופולד-שטאדט 38.5. בברלין, ששם היה יחסם האחוזי הכללי 4.3, היה יחסם האחוזי בשכונת ברלין-מיטטע (Berlin Mitte) – 10.5. כגיתו באמריקה כן משמש גם הגיתו באירופה האמצעית והמערבית בעיקר מקום מושב רק לדור ראשון של המהגרים, הדור השני שואף כבר לצאת ממנו ולעבור לחלקי עיר אחרים. דבר זה קשור גם בהתהוות המעמדות שהתחילה ביהדות. מכיון שסגל המהגר או בנו את שפת המקום והגיע לעושר, אין הוא רוצה לשבת יותר בשכונה, שנעשתה למקלט לעניים ומחוסרי השכלה. אין הוא רואה לפניו יכולת למלא את שאיפתו ולהתעלות למעמד יותר גבוה, כל זמן שלא עזב את הגיתו.

מענין הדבר, כי בברלין בשכונת הגיתו Berlin Mitte האחוז של היהודים הוא 10.5, אבל הם יושבים עוד בצפיפות יתירה מזו במערבה “האצילי” של ברלין, למשל, בוילמרסדורף, אשר שם מספרם מגיע ל-13.0 אחוז של שאר האוכלוסים. דבר זה מוכיח על עליתם אל המעמדות האמידים.

גם בכרכים של אירופה המזרחית שאינן קולטות את ההגירה יש שכונות בעלות תכונה יהודית מיוחדת. למשל, בורשה שכונת נלבקי, בבודפשט – רובע העיר החמשי והשביעי. בורשה, אשר שם היו היהודים בשנת 1928 30.4 אחוז של האוכלוסים, עולה מספרם ברובע המרכזי הרביעי (נלבקי) ל-89.1 אחוז וברובע החמישי ל-70.3 אחוז; בבודפשט, אשר שם היה בשנת 1921 יחסם האחוזי אל האוכלוסים 21.5 אחוז, עלה יחסם האחוזי בגבולי הרובע השביעי ל-35.3 אחוז וברובע החמישי – ל-31.2 אחוז.

לעומת עליתו של אחוז היהודים בשכונות ידועות של הכרכים אנו רואים את שקיעת מספרם האחוזי למטה מאחוז הבינים בשכונות אחרות ובפרורים. כמה שכונות בקצה הערים שהיו מאוכלסות על ידי יהודים ריקות לגמרי מישוב יהודי. למשל, ברובע הכ"ד של ורשה, בפרור העיר, היה יחסם האחוזי של היהודים רק 1.5 אחוז.

8. השפעת הכרכים על חיי היהודים

התרכזות הישוב היהודי בכרכים השפיעה באופן מוחלט על כל חיי העם, ואילו הן התוצאות העיקריות של השפעה זו:

1) התבטלות שתוף-החיים שהיה קודם אפיני ביותר בשביל היהודים ושהיה מכריח את היחיד לבטל את צרכיו האישיים בפני צרכי הכלל. המסורת היהודית היתה קובעת את המשטר הפנימי של הקבוץ היהודי. בכרכים משתמט היחיד באופן קל ביותר מן הבקורת של הכלל והוא יכול ללכת בלי כל מפריע בדרך שהוא בוחר לעצמו ושהיא מרחיקה אותו על פי רוב מן היהדות.

2) כניסה יותר קלה להשכלה גבוהה לבתי-ספר ולאוניברסיטאות.

3) יכולת יותר מרובה להגיע לעושר ולשפע כלכלי מתוך התעסקות במשא ומתן גדול ונועז (ולעומת זה גם היכולת להפסיד אותו באותה מהירות עצמה). רדיפה זו אחרי העושר מכניסה רוגזה, פזיזות וחוסר בטחון בחיי היהודים, שהיו בערים הקטנות שלוים ומדודים בערך.

4) צמצום מספר הלידות, שהוא אפיני בשביל שדרות המשכילים בכרכים.

5) היחסים היותר קרובים עם האוכלוסים של לא יהודים, מה שגורם לעליה במספר נשואי-התערובות.

6) הנסיגה מן המסורת הדתית, בהתאם לעובדה שבכל מקום משמשים הכרכים מרכז לאדישות הדתית ולכפירה.

הזרימה לכרכים קובעת, איפוא, סביבה חדשה בשביל היהודים, שהיא נבדלת באופן יסודי מסביבתם הקודמת. בסביבה זו הולכים וגדלים הכוחות המערערים את יסודות היהדות המסורתית. בעקב השפעתם נתפלגה היהדות, שהיתה עוד במאה הי"ח כמעט בכל מקום חטיבה תרבותית וחברותית אחת ומוצקה, לכמה חטיבות, אשר נתרחקו במדה פחות או יותר מרובה מן היהדות המסורתית. היהודי בן הכרך המושפע מכל כבושי התרבות החדישה קונה לו נטיה שכלית אחרת מזו שהיתה קודם ליהודי בן הכפר או העיירה, שהיה רחוק ממרכזי-התרבות. בן הכפר או העיירה, שחייו מצומצמים בחוג צר, הוא מתון ושמרני על פי טיבו, בן הכרך הוא ליברלי ונוח לקבל כל חדוש. תהליך האורבניזציה והמטרופוליזציה פירושו בשביל היהודים נתיקת קשרי המסורת, השלטת בו בעיירה. יהדותו מפסידה את תמימותה, שבה היא מחוננת בעיירה, ואינה משפיעה יותר על פעולותיו. היהודי המסורתי נהפך ליהודי “חפשי בדעות” (“Freidenker”).

נטיתו זו של הכרך כלפי התבוללות ושלילת-היהדות חזקה יותר במדה שאין הצטברות מרובה ורכוז-אוכלוסים (התהוות גיתו) משפיעים לעומתה. אין זה מקרה, שבין כל הכרכים בעלי המיליונים יש להמבורג (אחרי גלזגוב) היחס האחוזי הכי-קטן של יהודים, אין בו גיתו ויחד עם זה האחוז של נשואי התערובות הוא הכי גדול בתוכה. הצטברות מרובה והתרכזות מקומית גורמות להתבדלות היהודים משאר האוכלוסים למרות ישיבתם בתחום עיר אחת. הצטברות מועטת והתחלקות ממוצעת בין האוכלוסים מגדילות את שטח המגע בין יהודים ונוצרים ומזרזות את מהלך ההתבוללות.

פרק שמיני: ההגירה

1. התפשטות היהדות בעולם עד שנת 1800. – 2. ההגירה משנת 1800 ואילך: א. הגירה אל מעבר לים: A) ארצות הברית של אמריקה. B) קנדה. C) ארגנטינה. D) ארץ ישראל, ( E ארצות אחרות שמעבר לים. ב. הגירה יבשונית. ג. הגירה פנימית.

1. התפשטות היהודים בעולם עד שנת 1800

היהודים הם עם נודד משנות קדומים. עוד קודם לחורבן מדינתם התישב חלק הגון מהם בארצות הסמוכות לארץ ישראל ומשעת מפלת ירושלים התחיל פזורם בכל העולם. במאות הראשונות לספירת הנוצרים אנו מוצאים את היהודים בכל ארצות המזרח עד ביצנץ. מאיטליה הם נודדים לספרד, לגליה ולגרמניה המערבית. הוכח, כי בשנת 942 כבר ישבו היהודים בפראג, בשנת 965 – במגדבורג, ובמאה הי“א – באנגליה. למן המאה הי”א הם יושבים בפולין, בשנת 1124 יש להם כבר קהלה מסודרת בקיוב (באוקראינה), במאה הי“ד הם מתישבים בליטא. לאחר שנכבשה ליטא בשנת 1654 על ידי הצאר המוסקבאי, באו היהודים בפעם הראשונה בהמון לתחום שלטונה של מוסקבה, שנתפשט באותו זמן גם על רוסיה הלבנה ואוקראינה עם אוכלוסיהן היהודיים המרובים. באותו זמן נמלטו רבבות יהודים מחמת הקוזקים המורדים ויבואו מאוקראינה לליטא ולפולין וגם הלאה למיהרן, בוהמיה, איטליה והולנדיה. משעת חלוקת פולין בסוף המאה הי”ח נמצא רוב יהודי פולין כפוף לשלטונה של רוסיה אשר נעשתה למקלט לרובם של יהודי-אירופה. בשנת 1793 אסרה עליהם ממשלת רוסיה להתפשט בתוך גבולי מדינת רוסיה וקבעה להם מקום לישיבתם בתוך חמשה עשר הפלכים הפולניים ועשרת הפלכים הרוסיים הסמוכים להם שנצטרפו ל“תחום המושב” היהודי.

בדרך נדודיהם הגיעו היהודים לכל המדינות שבעולם. הפזור היהודי אין כדוגמתו אצל שום אומה בעולם. אמנם גם בני עמים אחרים מצויים במדינות רחוקות, אולם אלה הם מועטים לפי מספרם ממספר האוכלוסים במולדתם. מהגרים אלה או שהם חוזרים אחרי זמן ידוע אל ארץ מולדתם או שהם הולכים ונטמעים בסביבה החדשה, אשר בחרו לשבתם. היהודים משמשים משל יחידי, כי יש בידי עם להתקיים במשך אלפים שנה בלי מרכז טריטוריאלי וביחד עם זה לשמור על לאומיותו.

בתור תוצאה של הגירת-היהודים, שהתחילה במאה הששית לפני סה“נ אנו מוצאים אחר¹³⁶ 2300 שנה, כלומר, בסוף המאה הי”ח, את היהודים במרכזם המדיני הקדמון, בארץ ישראל, במספר מעט מאד (בערך 10 אלפים) ובשאר ארצות-המזרח (קדמת אסיה, אפריקה הצפונית וקושטה) בערך ¾ מיליון נפש. מרכזם הטריטוריאלי הוא שטח מלכות פולין הכבושה והארצות הסמוכות לה, אשר בהם מרוכזים כ- ½1 מיליון יהודים. בערך ¾ מיליון יהודים פזורים בשאר ארצות אירופה. באמריקה, באפריקה (מלבד חופי ים התיכון) ובאוסטרליה אין עוד ישוב יהודי הגון.

במאה הי“ט חלים שנויים יסודיים בחלוקת הישוב היהודי בעולם. עד סוף המאה הי”ח הלכה הגירת היהודים באירופה מן המערב אל המזרח, מן הארצות המפותחות מבחינה כלכלית לארצות הנחשלות; בתחלת המאה הי“ט משתנה כוון ההגירה. יהודי גרמניה, בכלל זה גם התושבים הקדומים של גרמניה הדרומית וגם יהודי גליל פוזן, שנכנסו לתחום שלטונה של גרמניה רק בסוף המאה הי”ח מתחילים לעזוב את מקומות מושבותיהם. מספר המהגרים הוא אכן מועט מתחלתו, אבל הוא מוסיף והולך משנה לשנה. התפתחות התכניקה (מכונת הקיטור, מסלת הברזל) והקפיטליזם המתקדם שללו מן הערים הקטנות את ערכן בתור מרכזים מסחריים מקומיים שהיה להן קודם ועל ידי כך נסתמו מעינות פרנסתם של היהודים. הם היו אנוסים לבקש להם מקומות חדשים לשבתם. קצתם בחרו להם לשבת בערים היותר גדולות של אותה מדינה וקצתם הושפעו מן הלחץ המדיני ויצאו מתחום גרמניה על מנת למצוא להם מולדת חדשה באירופה המערבית ובאמריקה. כך התחילה ההגירה היהודית הגדולה מאירופה המזרחית למערב, שעלתה על כל תנועות ההגירה היהודית, שקדמו לה בזמן. לפי התמדת ההגירה תופסים היהודים את המקום הראשון בין כל העמים. 3,975,000 היהודים שעזבו במשך הזמן מ-1880 עד 1929 את ארצות מולדתם הם 35 אחוז של כל יהודי-העולם, אשר מספרם הגיע באמצע התקופה הנידונה ל- ¼11 מיליונים. לעומת זה הגיע אחוז המהגרים אצל האיטלקים, שאצלם גדולה ההגירה יותר מכל שאר עמי אירופה, בתקופה 1925–1881 רק ל-15 אחוז (בנכוי החוזרים למולדתם). דוגמה אחרת של התמדת ההגירה היהודית אנו רואים בהגירת היהודים מפולין. במשך השנים 1925–1921 הגיעה ההגירה היהודית ל-69 אחוז של כל ההגירה מפולין ובשנת 1926 ל-40 אחוז, בשעה שהם רק 10.4 אחוז של כל אוכלוסי-פולין. וכן גם בליטא היה אחוז המהגרים היהודים בשנים 1927–1925 30 אחוז בערך, בשעה שיחסו האחוזי של הישוב היהודי במדינה הוא רק 7.6 אחוז.

2. ההגירה משנת 1800 ואילך

הגירת היהודים מתחלת המאה הי"ט ניתנת להתחלק לפי כוונה לשלש חטיבות:

א. ההגירה בדרך הים מיבשון ליבשון, ההגירה אל מעבר לים¹³⁷;

ב. ההגירה בדרך היבשה ממדינה אחת לחברתה באותו יבשון, ההגירה היבשונית;

ג. ההגירה בתחום אותה מדינה, ההגירה הפנימית.

א. ההגירה אל מעבר לים.

נסקור תחילה על ההגירה מעבר לים. מבחינה זו יש לחלק את המאה הי"ט לשתי תקופות: הזמן קודם 1880, שבו היה היקפה של ההגירה קטן, ולתקופה מ-1880 ואילך, שבה התפתחה תנועת ההגירה באופן ענקי ביחוד ברוסיה, גליציה ורומיניה, והסיעה רבע ממספר הכללי של היהודים אל היבשונים שמעבר לאוקיאנוס. להגירה המונית זו גרמו, מצד אחד, הפרעות שהתחילו חוזרים ונשנים מזמן לזמן משנת 1881 ואילך ושיטת הרדיפות של הממשלות ברוסיה וברומיניה, ומצד שני – הרבוי הטבעי הגדול של היהודים שלא התאים לארצות הנחשלות במובן הכלכלי, שלא היה בהן כדי להספיק פרנסה לאוכלוסים. חלק גדול כבר נתפרנס אותה שעה מן האויר מבלי שיהיה לו בסיס כלכלי בטוח במדה כל שהיא.

ההגירה היתה כאן מעין מגופה שנפתחה בשעת הלחץ הכלכלי הגדול. אלמלא כן היו יהודי המדינות הללו באים לידי דלדול וטמיון גמור. על המדה הגדולה של ההגירה מעידים המספרים הבאים של הגירת בני-גליציה, במשך עשר השנים:

1890–1881 יצאו מגליציה 36,600 יהודים

1900–1891 " " 114,000 "

1910–1900 " " 88,250 "

בס"ה 1910–1881 " " 238,850 יהודים

כלומר, במשך 30 השנים האלה יצא מגליציה אחד מכל ארבעה יהודים. אחרי הפסקה שחלה בהגירה לרגל המלחמה העולמית התחילה ההגירה מפולין (אשר אליה הצטרפה גליציה בשנת 1919) מחדש, ובשנים 1925–1921 יצאו את פולין בס"ה 184,500 יהודים.

תעודת ההגירה לא היתה שוה גבי כל יהודי מזרח-אירופה. גרמו לכך כמה סבות מקריות. העובדה, למשל, כי המהגרים הראשונים לאפריקה הדרומית היו יוצאי ליטא (על פי רוב של פלך קובנה) וכי בעקבותם הלכו קרוביהם ומכיריהם, גרמה לכך, שגם בתקופה הבאה פנו רוב המהגרים מליטא לאפריקה הדרומית. אולם בין כל ארצות ההגירה תופסות ארצות הברית של אמריקה מקום בראש. מצבם הכלכלי והמדיני של היהודים בחצי המאה האחרונה הושפע באופן יסודי על ידי שעלה בידי ההמונים העברים למצוא בשעת הדלדול הנורא את דרכם לארצות הברית של אמריקה.

טבלה יב. היהודים הגרו:

אולם אחרי תקופת-הגאות של העליה בא שנים אחדות אחרי המלחמה העולמית שפל קטסטרופלי: ארצות הברית נסגרו כמעט בשלמות בפני הגירת היהודים. מן המכה הקשה הזו לא נרפאה היהדות עוד עד היום הזה. בשעה שלפני המלחמה העולמית ועוד במשך שנים אחדות אחרי המלחמה היו 100,000 יהודים, ולפעמים גם 150,000 יהודים מהגרים מאירופה המזרחית לאירופה המערבית ולמדינות שמעבר לים, לא עלה מספרם משנת 1925 ואילך למעלה מ-40,000. עד כמה פחתה השתתפותן של ארצות הברית שבאמריקה בקליטת ההגירה היהודית יש לראות מטבלה י"ב, שעל פיה נכנסו לארצות הברית בשנת 1928 (והוא הדין בשנת 1926) רק 32 אחוז מכל המהגרים היהודים מפולין ו-17 אחוז מכל המהגרים היהודים מרומניה שהלכו למדינות שמעבר לים.

הנמלים העיקריים אשר דרכם עובר זרם ההגירה היהודית הם – ריגא (בעיקר, מרוסיה המועצתית), דנציג (מפולין), המבורג, ברימן, אנטורפן, רוטרדם, ליברפול.

א) ארצות הברית.

בראשית המאה הי“ט לא תפסה אמריקה שום מקום בחיי היהודים. אמנם כבר במאה הי”ז התישבו בצפון אמריקה יהודים ספרדיים יוצאי הולנד, אנגליה וברזיליה, אולם מספרם היה מועט והגיע בשנת 1800 רק ל-2000 נפש בערך. מצבם המדיני והכלכלי היה מצוין, עד שנת 1848 (שנת המהפכה הגרמנית) הלך מספר היהודים ועלה לאט לאט ל-50,000 נפש. רוב המהגרים האלה באו מגרמניה, ביחוד ממחוז פוזנה ומדרום גרמניה¹³⁸, בכל זאת היו ביניהם גם יהודים בודדים יוצאי פולין. אחרי שנת 1848 גדלה מאד הגירת יהודים גרמניים, אשר לא יכלו לסבול מסבות מדיניות או כלכליות את הריאקציה הגרמנית שבאה אחרי המהפכה. אליהם הצטרפו יהודים מאונגריה וממזרח אירופה שמספרם הלך ורב. באופן זה היו בשנת 1880 בארצות הברית כ-230,000 יהודים. אז זרם לאמריקה הנחשול הראשון הגדול של ההגירה ממזרח אירופה אשר עלתה בהיקפה על כל ההגירה מגרמניה. בשנת 1899 הגרו כבר לארצות הברית 60,764 יהודים. בשנת 1900 היו בארצות הברית לפי הערכות נאמנות כ-1,000,000 יהודים. מספרם המדויק של המהגרים היהודים לא היה ידוע עד שנת 1898. משנת 1899 ואילך נמצאות ברשותנו ידיעות רשמיות על ההגירה היהודית לארצות הברית. עד השנה הזו נרשמו המהגרים לא לפי לאומיותם, אלא לפי ארצות מוצאם. בזמן שבין ה-1 ליולי שנת 1880 לבין ה-30 ליוני שנת 1898 נכנסו לארצות הברית 526,120 מהגרים יוצאי רוסיה. ברי הוא שהיהודים היו החלק הגדול ביותר מהמהגרים האלה. אם נוסיף על זה את המהגרים היהודים מגליציה, רומיניה ויתר הארצות, יתכן להעריך את מספר המהגרים היהודים במשך 18 השנים 1898–1881 ל-900,000 נפש.

משנת 1899 מחלקת הסטטיסטיקה הרשמית של אמריקה את המהגרים:

א) לפי ארץ מולדתם (Country or area of birth).

ב) לפי ארץ ישיבתם האחרונה (Country of last permanent residence).

ג) לפי לאומיותם (Race or people).

את דת המהגרים אין רושמים. באופן זה נרשמים היהודים ממערב וממרכז אירופה השייכים לפי התרבות והשפה לארץ מוצאם, בתור בני אותה ארץ. על יהודים לפי לאומיותם – “עברים” בלשון הסטטיסטיקה הרשמית – נחשבים רק יהודי מזרח אירופה וארצות המזרח הנבדלים בשפתם ותרבותם מבני ארצות מוצאם הבלתי-יהודים. ברור, איפוא, שמספר היהודים לפי הסטטיסטיקה האמריקאית המשמשת יסוד לידיעותינו אנו, נופל ממספר המהגרים היהודים לפי הדת, כי 1) בו לא נכללו יהודי מערב ומרכז אירופה, 2) גם חלק ידוע מיהודי מזרח אירופה ומיהודי המזרח לא נרשמו בתור “עברים”, ביחוד בעלי ההשכלה שביניהם.

קשה לעמוד על מדת דיוקם של המספרים הרשמיים. אנו נוטים להניח, שהמספרים האלה קטנים ב-5 אחוז בערך ממספרם האמתי של המהגרים היהודים. נכון הדבר שבשנת 1927 פקדה הממשלה האמריקאית לרשום גם את יהודי גרמניה בתור “עברים”. אולם, מובן, שלפקודה זו אין שום השפעה על העבר, ומלבד זה מחאו יהודי גרמניה נגד הפקודה הזו וממשלת אמריקה נאלצה לבטלה.

בעשר השנים 1920–1911 נכנסו לארצות הברית כמיליון יהודים, כלומר כ-100,000 מדי שנה בשנה. ההגירה היהודית השיגה את נקודת הגובה בשנת 1906, שבה נכנסו לארצות הברית 153,748 נפש. במשך עשר השנים 1920–1911 נכנסו עוד לארצות הברית בערך חצי מיליון יהודים, אף על פי שמלחמת העולם הורידה את מספר המהגרים במשך השנים 1920–1915 עד כדי המספר הממוצע של 50,000 לשנה. שנת 1921 היתה שנת גאות חדשה בהגירת-היהודים לארצות הברית, בה נכנסו 119,036 מהגרים יהודים לארץ, אולם לרגל הגבלות-ההגירה שקע מספר המהגרים והגיע בשנת 1924–1922 באופן ממוצע ל-50,000 לשנה ובשנים 1928–1925 רק ל-10,000 נפש. לרגל ההגירה הגיע מספר היהודים בשנת 1910 באמריקה ל-2 וחצי מיליונים ובשנת 1930 יושבים לפי השערה באמריקה 4,350,000 יהודים.

שרטוט: הגירת היהודים לארצות הברית של אמריקה משנת 1899 עד 1928

הידיעות על סטטיסטיקת ההגירה האמריקנית בדבר מדינת מוצאם של היהודים המהגרים (Hebrews), המנויים בטבלה י"ג מוכיחות, כי במשך שלשים השנה בין 1899 עד 1928 באו מכלל 1,881,556 המהגרים היהודים:

מרוסיה 1,141,075 – 60.6%

מאוסטריה-אונגריה

(משנת 1920 – מפולין¹³⁹) 387,392 – " 20.6

מרומיניה 102,214 – " 5.6

מבריטניה הגדולה 74,777 – " 4.0

מארצות אחרות 173,098 – " 9.2

כדאי להעיר בנידון זה, כי ה“עברים” Hebrews שהגרו מבריטניה הגדולה הם כמעט בלי יוצא מן הכלל יהודים ממזרח אירופה שהלכו לאמריקה לא באופן ישר, כי אם אחרי שהתעכבו זמן ידוע בבריטניה הגדולה וכן גם נכללים במספר הגון יהודים ממזרח אירופה בין המהגרים מארצות אחרות. מקום מיוחד תופסת בין שאר הארצות קנדה. כאשר התחילו להחמיר בנוגע להגירה לארצות הברית, הגרו כמה יהודים ממזרח אירופה לקנדה ומכאן נסו, על פי רוב בהצלחה, להגיע לארצות הברית. מכלל 115,749 המהגרים היהודים במשך השנים 1928–1915 לארצות הברית “מארצות אחרות” באו 46,030 – 39.8 אחוז מקנדה. כאמור, אין הם יהודי-קנדה, כי אם יהודי אירופה המזרחית שעשו את קנדה קפנדריה לארצות הברית.

טבלה יג.

ההגירה לארצות הברית בתקופת השנים 1928–1899

מכלל כל ההגירה לארצות הברית שעלתה במשך השנים 1928–1899 ל-18,877,285 נפש היו 1,881,556 היהודים 9.97 אחוז. בתקופה שלפני המלחמה נשאר האחוז הזה לפי הערך יציב וקבוע; הוא מגיע באופן ממוצע עד 10 אחוז; הוא יורד עד 7.66 (בשנת 1909) ועולה עד 13.9 אחוז (בשנת 1906). הנדנודים האלה באחוז ההגירה נגרמים על ידי התרבותן או התמעטותן של הרדיפות על היהודים במזרח אירופה, כמו כן על ידי המצב הכלכלי בארצות הברית. כשהמצב הכלכלי באמריקה טוב יש יותר יכולת בידי היהודים באמריקה לשלוח כרטיסי-ספינות לקרוביהם ולמכריהם באירופה המזרחית ולתת להם את ההזדמנות להגירה. בשעת מצב רע בארצות הברית היתה הזדמנות זו להגירה מועטת ביותר. במשך תקופת-המלחמה ובשנים הראשונות שלאחריה שוקע אחוז המהגרים היהודים בתוך זרם ההגירה הכללית עד ל-5 אחוז. גרם לכך הנתוק הגמור של המשא והמתן בין אירופה המזרחית ובין ארצות המערב. בשנים 1922–1921 פורצת ההגירה המעוכבת בכח כלפי חוץ ואחוז המהגרים היהודים מגיע לגובה יוצא מן הכלל של 14.79 אחוז ושל 17.29 אחוז מן ההגירה הכללית. אולם בשנת 1923 הוא יורד עד 9.51 אחוז, בשנת 1924 עד 7.73 ובשנים 1925, 1926, 1927 אפילו עד 3.5 אחוז. שקיעה זו באה בתור תוצאה של חוקי-הכניסה החדשים בארצות הברית. עד שנת 1921 שלטה רוח ליברלית בפוליטיקה של ההגירה של ארצות הברית. חירות-ההגירה, אשר בזכותה הגיעו ארצות הברית לגדולתן, היתה עמוד-התווך של הפוליטיקה של ההגירה שלה. הכניסה היתה אסורה רק לאנשים שהיו נגועים במחלות מתדבקות או שעברו עבירות פליליות קשות, למי שאינו יודע קריאה וכתיבה (באחת השפות התרבותיות), למי שאינו מוכשר לעבודה וכדומה. אחרי מלחמה קשה הופרע בשנת 1921 העיקרון של הגירה חפשית. המפלגה הריפובליקאית טענה, כי אין בכוחן של ארצות הברית לקלוט את ההגירה ההולכת וגדלה מבלי שתגרום על ידי כך הפסד לתרבותה ולמשקה, ובשנת 1921 עלה בידה להביא לידי חקיקת-חוק, אשר על פיו מותרת הכניסה מכל מדינה רק ל-3 אחוז מאוכלוסי-המהגרים של אותה מדינה שהיו בארצות הברית בשנת 1910. דבר זה גרם לשקיעה ניכרת של ההגירה כולה. הגירת היהודים, אשר גדלה שוב בשנת 1921 – פעם ראשונה אחרי עליתה בשנת 1914 – והגיעה ל-119,036 נפש, שקעה בשנת 1922 עד 53,524 ובשתי השנים הבאות – עד 50,000. בשנת 1925 היא שקעה עד 10,000 לרגל החוק החדש, המכונה Quota-act של שנת 1924, אשר על פיו “צריכה מכסת ההגירה השנתית מכל מדינה להגיע ל-2 אחוזים מכלל האנשים שנולדו באותה מדינה ושישבו בארצות הברית לפי מפקד העם של שנת 1890”. ממשלת אמריקה חזרה אל מפקד-העם של שנת 1890, מחמת שעד הזמן ההוא היתה ההגירה לארצות הברית באה בעיקר מאירופה המרכזית, הצפונית והמערבית ועל סמך זו הורכבו אוכלוסי ארצות הברית על פי הרוב ממהגרים אלה (אירלנדים, שוטלנדים, אנגלים, גרמנים, שודים) ומזרעם. משנת 1890 ואילך באים לארצות הברית יותר ויותר מהגרים מאירופה המזרחית והדרומית (רוסיה, אוסטריה-אונגריה, איטליה, רומניה). המהגרים האלה, אשר עליהם נמנה גם הגוש הגדול של ההגירה היהודית, רצויים היו, כנראה, מצד גזעם ותרבותם לממשלת אמריקה פחות ממה שהיתה רצויה לה ההגירה הקודמת של הגזע הצפוני. התקנה שעל פיה מותרת הכניסה לארצות הברית ל-2 אחוזים מילידי אותה מדינה שישבו בארץ בשנת 1890, היתה צריכה לגרום לכך, שההגירה תכלול יותר אלמנטים צפוניים ופחות אלמנטים מזרחיים ודרומיים. ברירת המהגרים, שהכניסה מותרת להם בגדר המכסה השנתית, מסורה לקונסולים האמריקניים בארצות היציאה. אף על פי כן ניתן דין קדימה לגבי אחרים לאלה שנשלחו להם דרישות מאזרחים אמריקאיים, שהם בניהם, בנותיהם, בעליהם או נשותיהם של המהגרים או אבותיהם (במקרה שהמהגר הוא מי“ח עד כ”א שנה). מלבד זה נתנה רשות כניסה מחוץ למכסה השנתית לאנשים בעלי זכויות מיוחדות, דהיינו, לנשי אזרחים אמריקאיים ולבניהם בגיל למטה מי"ח שנה, לאזרחי המדינות שלא נקבעה בשבילן מכסה מוגבלת (למשל, קנדה, מקסיקו, קובה); כמו כן לפרופיסורים, סטודנטים, רבנים וכו' (זו המכונה הגירה ש“אינה קשורה במכסה”).

מחמת התקנות האלו היו כמעט כל המהגרים היהודים של שנת 1927 בלי יוצא מן הכלל (95.9), שבאו אל קרוביהם הנמצאים מכבר באמריקה. מיהודים שאין להם קרובים באמריקה נשללה יכולת ההגירה לארצות הברית לגמרי: תקנה זו פגעה גם בלא יהודים שהם אזרחי-אירופה המזרחית ועוד במדה יותר גדולה משפגעה ביהודים, הואיל ואלה האחרונים יש להם קרובים באמריקה במדה פחותה מזו של היהודים.

בשנת 1927 היו המהגרים היהודים

77.9% מכלל המהגרים שנכנסו מרוסיה

" 56.3 " " " מפולין

" 54.3 " " " מרומיניה.

לפי ה-“Quota-act” משנת 1924 היה צריך להעמיד מא' יולי 1927 את ההגירה השנתית רק על 150,000 נפש (חוץ מסוגי המהגרים החפשים) ולקבוע את אחוז המהגרים מכל מדינה לפי היחס האחוזי שהיה בשנת 1920 לילידי אותה מדינה היושבים באמריקה אל שאר האוכלוסים של ארצות הברית. אחרי דחיה זמנית של הגשמת החוק, נקבע למעשה מספר המהגרים לשנת 1929 ל-165,000 ולשנת 1930 – ל-154,000. על יסוד הסדורים החדשים נכנסו מא' ביולי 1928 עד 30 ביוני 1929 – 13,502 יהודים; מכלל זה 6,429 בגבולי המכסה השנתית ו-7,073 מחוץ למכסה.

אין לצפות לכך, שארצות הברית ישנו בזמן קרוב את הפוליטיקה הנוכחית של ההגירה. היוצא מזה, שאין לקוות לקליטה יתירה של ההגירה היהודית באמריקה. להיפך, יש לשער, כי מספר המהגרים ילך ויתמעט, כי בדרך הטבע יתמעט משנה לשנה יותר ויותר מספר הנפשות הנמצאות באירופה ושיש להן זיקה של אבות ובנים, או של בעל ואשה לאזרחי-אמריקה. באופן כזה ננעלת אמריקה בשביל היהודים בתור ארץ-קליטה להגירה. הארץ, אשר שמשה במשך עשרות השנים האחרונות בשביל שני מיליונים יהודים דרך מעבדות לחירות ומעוני לעושר ואשר היתה להם למוצא מפורעניות קשות, נהפכה להם לגן-עדן נעול.

רק חלק מועט מן היהודים שנכנסו לארצות הברית פנה לה עורף. בשעה שכמה מן המהגרים הלא-יהודים באו לשם במחשבה תחלה להרויח שם כסף ולחזור למולדתם (כמו, למשל, הסורים והאיטלקים), התישבו שם היהודים בקביעות. במשך השנים 1915–1908 היו אחוז המהגרים החוזרים אצל היהודים רק 5.2 אחוז, בעוד שגבי הרומינים היה 67.0 אחוז, אצל האונגרים 64.2 אחוז ואצל האיטלקים 45.8 אחוז. מזמן הגבלת ההגירה ירד מספר המהגרים החוזרים במדה מרובה אצל כל העמים. אם נקח, למשל, שתי שנים שונות, אחת (1923) עם הגירה של 50,000 ושניה (1926) עם הגירה של 10,000 ונעמיד לעומת המספרים האלה את מספר המהגרים החוזרים (שאינם אזרחי-אמריקה) של אותן השנים יצא לנו, כי

בשנת 1923 חזרו מארצות הברית 413 יהודים = 0.8% של היהודים המהגרים

ובשנת 1926 " " " 341 " = 3.3% " " "

גבי לא יהודים (שאינם אזרחי-אמריקה) היה מספר המהגרים החוזרים

בשנת 1923 81,037 נפש = 17.1% של המהגרים הלא-יהודים

בשנת 1926 76,651 " = 26.0% " " " "

סגירת ארצות הברית בשביל ההגירה היהודית הכריחה את היהודים לתור להם ארצות אחרות להגירה. ההגירה, שהלכה קודם בנחשול גדול אל ארץ אחת, נתפלגה לזרמים קטנים לארצות שונות. אולם היא לא הגיעה עוד כלל למדת ההגירה הקודמת. כל הארצות יחד אין בכחן למלא את חסרונן של ארצות הברית.

ב) ההגירה לקנדה.

במשך הזמן משנת 1901 עד 1927 הגרו 107,419 יהודים דרך נמלי האוקינוס לקנדה. מספרים אלה אינם כוללים את המספר (הבלתי ידוע) של יהודים שבאו לקנדה מארצות הברית של אמריקה ומבריטניה הגדולה. קודם לשנת 1901 היתה ההגירה היהודית לקנדה מועטת מאד, כפי שמתברר ממפקד האוכלוסים בשנת 1901, אשר על פיו היו בקנדה בסך הכל 16,432 יהודים (בשנת 1891 – רק 6,414 ובשנת 1871 רק 1,115). אוכלוסי היהודים בקנדה עכשיו, המגיעים לפי האומדנה ל-170,000, באו, איפוא, לארץ כמעט כולם בזרם ההגירה של 30 השנים האחרונות. המהגרים באו ברובם מרוסיה ומגליציה, ורק מעטים באו מארצות אחרות. בבואם מצאו המהגרים בקנדה מספר מועט של יהודים ספרדיים שישבו בארץ זה זמן רב; לעומת זאת נעדרו כאן לגמרי מהגרים יהודים מגרמניה, בנגוד גמור לארצות הברית, אשר שם היתה הגירת יהודי גרמניה בשנות 1880–1840 גדולה לפי הערך והיא שגרמה להתהוות השכבה העשירה והעליונה של יהודי-אמריקה.

בשנות 1929–1901 הגיעה ההגירה היהודית לקנדה בערך ל-115,000, 2.1 אחוז של ההגירה הכללית לקנדה. בשנים האחרונות היא מגיעה באופן ממוצע, לפי המוכח מטבלה י"ד, ל-4,500 נפש בשנה. מספר המהגרים אינו גדול ביותר, אף על פי שלפי מצבה הכלכלי היתה קנדה יכולה לקלוט הגירה יהודית יותר גדולה ולמלא במקצת את החסרון שיגרם לזו על ידי הגבלת ההגירה לארצות הברית. אולם גם בקנדה נעשו סייגים וגדרים חמורים להגירה. הממשלה הקנדית מקילה אמנם את ההגירה מבריטניה ומאירופה התיכונית, אבל לעומת זה אין דעתה נוחה מההגירה מאירופה המזרחית. רק אכרים, משרתים וקרוביהם של אזרחי קנדה יש להם סכויים לכניסה לארץ.

טבלה יד.

הגירה לקנדה

בשנים האחרונות, לאחר שהגבילו ארצות-הברית את ההגירה, מלאה קנדה, כאמור למעלה, תפקיד חשוב בתור מדינת-מעבר בשביל מהגרים לארצות הברית.

ג) ההגירה לארגנטינה.

המתחילים בהגירה לארגנטינה היו יהודי-רוסיה, אשר נסו להתישב בארץ בתור אכרים. הנסיונות האלה התחילו בערך בשנת 1890. באותו זמן היו בארגנטינה בסך הכל 1,000 יהודים בערך והם נתמכו על ידי חברת יק"א (¹⁴⁴Jewish Colonisation Association), שנוסדה קרוב לאותו זמן על ידי הברון¹⁴⁵ הירש. ביחד עם חוג החקלאים האלה באו לארץ במספר רב אלמנטים עירוניים, באופן שאוכלוסי היהודים בארגנטינה הגיעו לפי אומדנה ל-40,000 נפש בשנת 1904 ול-70,000 נפש בשנת 1908. חלק חמשי מהם ישב בכפרים ובאחוזות ושאריתם בערים.

משנת 1904 עד 1915 נכנסו לארגנטינה בסך הכל 82,463 יהודים, כלומר, בכל שנה נכנסו בערך 7,000 נפש. בשנים 1919–1916 ירד מספר המהגרים לרגל המלחמה למאות אחדות, ולעומת זה גדל אחר כך והגיע

בשנת 1920 ל-2,071 =.1.8% של ההגירה הכללית

" 1921 ל-4,095 = " 3.8 " " "

" 1922 ל-7,198 = " 5.2 " " "

" 1923 ל-13,701 = " 7.0 " " "

" 1924 ל-7,799 = " 4.8 " " "

" 1925 ל-6,920 = " 5.5 " " "

" 1926 ל-7,534 = " 5.6 " " "

" 1927 ל-5,584 = " 3.5 " " "

מכלל 7,534 המהגרים היהודים של שנת 1926 בא הרוב המכריע, דהיינו 5,884, מפולין, 520 מרוסיה, 179 מליטא, 170 מרומיניה. מכלל 5,584 המהגרים של שנת 1927 היו 3,742 מפולין. רוב המהגרים התישב בעיר הבירה בואנוס-אירס. מכל אוכלוסי-היהודים בארגנטינה, אשר לפי הערכת יק"א¹⁴⁶ הגיע מספרם בשנת 1924 ל-200,000, יושב בבואנוס-אירס למעלה מן החצי, כ-30,000 בישובים כפריים והשאר בערים אחרות. זה שנים אחדות אשר הממשלה הארגנטינית קבלה על עצמה את בקורת-ההגירה, שהיתה קודם לכן חפשית לגמרי, וקבעה שורה של הגבלות. ברם פוליטיקה קבועה בעניני-ההגירה אינה קיימת כאן עדיין.

ד) העליה לארץ ישראל.

מספר יהודי ארץ ישראל היה בשנת 1800 רק כ-10,000. מפאת המלחמות הבלתי-פוסקות והנהלה גרועה היה אז ישובה של ארץ ישראל בכלל דל מאד (לא יותר מ-100,000 נפש). נסינו לקבוע את התרבות היהודים בארץ זו משנת 1800 על סמך הידיעות המפוזרות בספרי-מסע. מצאנו, כי משנת 1800 עד 1850 היתה ההגירה לארץ ישראל קטנה מאד, אולם לולא הגירה זו היה הישוב היהודי מתמעט, הואיל והיה מורכב ברובו מזקנים והתמותה עלתה איפוא על הלידות. לפי הידיעות של שורץ¹⁴⁷ שישב בירושלים שנים רבות ושהכיר יפה את ארץ ישראל היו בה בשנת 1845 11,840 יהודים, מהם 8,000 בירושלים עצמה. לודויג אוגוסט פרנקל¹⁴⁸ מוסר, כי בשנת 1855 היה מספר היהודים בארץ ישראל 10,489, ומהם בירושלים 5,700 נפש.

משנת 1855 ואילך הולך מספר היהודים ועולה לאט לאט. ההגירה מכניסה עד שנת 1880 מאות אחדות של יהודים בכל שנה (בחשבון ממוצע) ממרוקו, איזמיר ומזרח אירופה. בשנת 1881 נמנו בירושלים בלבד 13,920 יהודים (לפי לונץ)¹⁴⁹. אפשר, איפוא, לשער, כי מספר היהודים בארץ ישראל היה כ-20,000 נפש באותה שנה. מהזמן ההוא ואילך מתגברת העליה. הנחשול הגדול של ההגירה הרוסית שלח גלים קטנים גם לארץ ישראל. העליה לארץ ישראל נתמכה על ידי תנועת “חובבי ציון”. באופן ממוצע היו עולים לארץ ישראל 1,500 יהודים מדי שנה בשנה ועליה זו היא שהגדילה את מספר היהודים בארץ עד שהגיע ל-50,000 נפש בשנת 1895, ל-75,000 בשנת 1907 ול-85,000 בערך בשנת 1914.

מ-85,000 היהודים האלה ישבו 45,000 בירושלים, 12,000 – ביפו, 7,000 – בצפת, 5,000 – בטבריה, 5,000 – בחיפה, 1,000 – בחברון, 12,000 – בישובים חקלאיים שנוסדו משנת 1880 ואילך.

העליה החדשה באה במקצת ממרוקו, תימן ויתר חלקי תורקיה, אולם ברובה ממזרח אירופה. על ידי זה נשתנתה לגמרי הרכבת הישוב היהודי של הארץ. עד שנת 1880 עלה מספר היהודים הספרדיים והמזרחיים על מספר יהודי מזרח אירופה. בירושלים נמנו, למשל, בשנת 1880

5,970 ספרדים

ו-1,290 מרוקנים

ס"ה 7,260 יהודים מזרחיים,

בעוד שמספר האשכנזים היה רק 6,660. לעומת זה היה בשנת 1893 אחוז יהודי מזרח אירופה 60, בשנת 1907 – כ-65 ובשנת 1914 כ-70[אחוז] מכל יהודי ארץ ישראל.

בימי המלחמה העולמית נפסקה העליה לגמרי ומלבד זה התמעט מספר יהודי ארץ ישראל מ-85,000 ל-65,000 בהשפעת המחלות והגירושים. כתום המלחמה חזרו הרבה מן המגורשים וגם העליה ממזרח אירופה התחדשה. לפי מפקד העם, שנערך ב-23 לאוקטובר 1922 על ידי הממשלה, הגיע מספר היהודים ל-83,794 נפש, שהם 11.6% למאה מהישוב הכללי שעלה אז ל-757,182 נפש.

מהיהודים ישבו: בירושלים 33,971, ביפו 20,152, בחיפה 5,230, בטבריה 4,427, בצפת 2,986, ביתר המקומות ובישובים חקלאיים 16,038.

ארבע שנים אחרי מפקד העם הנ"ל התגברה העליה בארץ במדה שלא היתה מצויה קודם. העולים באו ממזרח-אירופה (80%) ומארצות המזרח (20%). לפי הסטטיסטיקה של ממשלת ארץ ישראל היתה

המספרים הגבוהים של שנת 1925 מעידים על המשבר הכלכלי הגדול ששרר באותה שנה בפולין ושגרם להגירתם של הרבה יהודים לארץ ישראל, הואיל וארצות הברית של אמריקה היו סגורות בפניהם. אולם ארץ ישראל טרם יכלה לקלוט אז מספר רב כזה של עולים, שהיו בעלי אמצעים מועטים. חלק גדול מהם זרם בשנים 1927–1926 חזרה לפולין, ומשום זה היה בשנת 1927 מספר היוצאים גדול ב-¹⁵⁰ 2,358 ממספר העולים. גם בשנת 1928 היו העליה והיציאות שקולות ורק בשנת 1929 עלתה העליה על היציאה ב-3,363 נפש. כשנוסיף את העליה דרך היבשה של יהודי-המזרח שלא נרשמה בשלמותה על ידי הממשלה ואת הרבוי הטבעי של האוכלוסים (בערך 20 לכל אלף בשנה) יש להעריך את הישוב היהודי בארץ ישראל בהתחלת שנת 1930 ל-165,000 נפש (117,000 אשכנזים, 23,000 ספרדים, 25,000 יהודי-המזרח).

מכלל 3,746 העולים של שנת 1929, שיש בידינו ידיעות על ארץ מוצאם באו:

מפולין 1,978

מתימן 564

מרוסיה 399

מרומניה 282

מליטה 152

מארצות אחרות מכל אחת פחות

ממאה 371.

מכלל 3,915 העולים של שנת 1929, שיש בידינו ידיעות על דבר תכונתם הגזעית, היו:

3,275 אשכנזים

564 תימנים

65 ספרדים מארצות הבלקן

11 בוכרים

לפי תקנות העליה לארץ ישראל התחלקו העולים לסוגים של

עולים בעלי נכסים העומדים ברשות עצמם 16.3%

עולים שהותרה כניסתם על יסוד ערבות של

ההנהלה הציונית (עולים בעלי סרטיפיקטים) " 68.3

עולים תלויים באחרים (קרובים ובעלי מקצוע נדרשים) " 15.4

ה) הגירה למדינות-ים אחרות.

מלבד ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה וארץ ישראל יש לראות בתור מקומות הגירה בעלי כח קליטה יותר קטן עוד את מדינות-הים האלו: אפריקה הדרומית, ברזיליה, אורגוי, מקסיקו, מצרים ואוסטרליה.

כפי שמוכיחות תעודות שונות, ישבו יהודים באפריקה הדרומית כבר במאה הי"ז. אולם קהלה יהודית קיימת רק משנת 1841. עד שנת 1870 היו המהגרים היהודים באים בעיקר מהולנד, גרמניה ואנגליה, משנת 1870 ואילך – על פי רוב מליטא. משום כך דומה קהלת-היהודים בעיר הבירה יוהניסבורג¹⁵¹ לקולוניה ליטאית. 80% מכל יהודי אפריקה הדרומית מוצאם מליטא. סטטיסטיקה שלמה ומדויקת של ההגירה היהודית מראשיתה אינה קיימת. רק מן השנים האחרונות יש בידינו ידיעות מדויקות. על פי אלו נכנסו לארץ:

בשנת 1924 773 יהודים (Hebrews)

" 1925 1,353 " "

" 1926 1,479 " "

" 1927 1,725 " "

בשעת מפקד-העם של שנת 1911 ישבו באוניון של אפריקה-הדרומית 46,926 יהודים (Hebrews). בשעת מפקד-העם של שנת 1921 היה מספרם 62,438 (בכלל זה 335 שמוצאם איננו מאירופה, קרוב לודאי ממרוקו או מקדמת אסיה). מכלל 62,103 היהודים האירופיים ישבו:

בקולוניה קפ 21,242

בנטל 2,585

בטרנסבל 33,515

בעיר החפשית אורנג' 4,761

חוץ מזה ישבו עוד אלפים אחדים מישראל ברודזיה, שאינה שייכת לאוניון של אפריקה הדרומית והמסורה באופן בלתי אמצעי להנהלתה של אנגליה (ביחוד בערים בולַבַיה וסולסביר). לארץ זו צפוי עתיד רב לרגל מכרות-הזהב והאבנים היקרות שבתוכה ובגלל אדמתה הפוריה.

ההגירה היהודית לאפריקה הדרומית היתה במשך השנים האחרונות “הגירה של קרובים”. סבת הדבר היא, כי לפי חוק-הכניסה לאפריקה הדרומית ניתנת זכות-כניסה לארץ קודם כל לאלה שיש להם שם קרובים וידידים, המתחייבים לפרנס אותם. ההגירה הלא-יהודית לאפריקה הדרומית היא קטנה מאד. המהגרים היהודים היו בשנת 1926 60% ובשנת 1927 65% מכל המהגרים לאפריקה הדרומית. היהודים היו 4% מכל אוכלוסי הגזע הלבן של המדינה. הם השתמשו במדה מרובה בזכות שניתנה למהגרים להתאזרח אחרי שתי שנים של ישיבה קבועה בארץ. היהודים היו 60% מכלל כל המתאזרחים באפריקה הדרומית במשך השנים 1925–1917.

בשנת 1930 נאסרה על ידי חוק חדש כמעט כל הגירה לארץ, חוץ מהגירת קרובים ממדרגה ראשונה. רק עשרות אחדות של מהגרים מכל מדינה ומדינה רשאים להכנס לארץ במשך כל שנה.

בברזיליה, שהיא מפגרת בהתפתחותה הכללית יותר מארגנטינה, היו בשנת 1900 על פי אומדנה רק 3,000 יהודים, שבאו לשם במשך המאה הי“ט על פי רוב מאלזס, הולנד ומרוקו. בתחילת המאה העשרים יסדה יק”א בברזיליה את שתי המושבות החקלאיות פיליפסון (Philippson) וקטר-אירמאוס (Quatre Irmaos). באותו זמן התחילה גם הגירה לארץ מאירופה המזרחית, שהגיעה רק לאחר המלחמה העולמית לסכום של אלפים אחדים לשנה. היא הלכה דרך הנמלים של ריו-די-ז’נירה וסנטוס והביאה לארץ

בשנת 1925 2,624 יהודים

" 1926 3,906 "

" 1927 5,167 " = 4.3% של כל המהגרים.

בערך 35% מהם באו (1927) מפולין, 90% מרוסיה (אוקרינה), 18% מרומיניה (בסרביה), השאר – מסוריה, ליטא, גרמניה וכו'. רובם המכריע התישב בשתי הערים הגדולות ביותר – בריו-די-ז’נירה ובסנט-פאולו. הסך הכולל של יהודי-ברזיליה בשנת 1930 הוא לפי אומדנה – 40,000.

גם לאורוגוי, שלא היה בה ישוב יהודי כלל, הגרו בזמן האחרון אלפים אחדים של יהודי מזרח-אירופה. בשנת 1926 עלה מספר המהגרים ל-1,145: 359 מפולין, 234 מרוסיה, 213 מליטא, ו-163 מרומיניה. מספר המהגרים בשנת 1927 היה בערך 1,000. רוב המהגרים התישבו בעיר הבירה מונטוידאו, שהיו בה בשנת 1928 קרוב ל-5,000 יהודים. חלק מן המהגרים רואה את ישיבתו באורוגוי כעין תחנה זמנית בדרך לארגנטינה ולארצות הברית.

במקסיקו היה לפני המלחמה העולמית ישוב יהודי קטן של 1,000 משפחות בערך. אחרי המלחמה הלכו המהגרים היהודים למקסיקו בתקוה להכנס משם באופן יותר קל לארצות הברית. חלק גדול מהם נשאר במקסיקו. יש להעריך את מספר היהודים במקסיקו בשנת 1930 ל-8,000 נפש. ומהם יושבים כ-5,000 בעיר מקסיקו-סיטי. רובם הם יוצאי פולין ומעוטם יוצאי רוסיה המועצתית וארצות אחרות. מחמת המהומות המדיניות וחוסר-העבודה אסרה הממשלה בזמן האחרון כל הגירה לארץ¹⁵².

לקובה, אשר ישבו בה משנים רבות אלפים אחדים של יהודים ספרדיים, באו במשך השנים 1926–1923 בערך 8,500 מהגרים יהודים במחשבה לבוא מכאן בקלות יתירה לארצות הברית. רק חלק מהם השיג את מטרתו זו. אחרים חזרו לארצות מוצאם. כמחציתם נשארו לשבת בקובה. משעה שנכזבה התקוה לקפיצה מקובה לארצות הברית כמעט שנפסקה הגירה לשם לגמרי.

ממצרים אין לנו ידיעות סטטיסטיות על ההגירה היהודית. אולם הואיל ומספר היהודים במצרים עלה מ-30,000 בשנת 1900 ל-59,581 בשנת 1917 ובשנת 1930 אומדים אותו ל-75,000 בשעה שהרבוי הטבעי היה יכול להגיע במשך זמן זה לכל היותר ל-20,000, נמצא שבדרך ההגירה באו למצרים משנת 1900 ועד היום בערך 25,000 יהודים. כמעט כל המהגרים האלה, קצתם יהודים ספרדיים מסוריה ושלוניקי, קצתם יהודים אשכנזיים מאירופה המזרחית, התישבו באלכסנדריה ובפורט-סאיד.

לאוסטרליה באו באמצע המאה הי"ט יהודים על פי רוב מגרמניה ומאנגליה. בשנת 1901 היה מספרם כאן 16,850 ובשנת 1921 עלה ל-24,450. גדול זה בא ברובו המכריע בדרך הרבוי הטבעי. לעומת זה נכנסו לאוסטרליה משנת 1921 ואילך מאות אחדות של מהגרים בכל שנה, על פי רוב מפולין, והתישבו בפרט ובמילבורן. אולם בשנת 1929 תקנה הממשלה חוקי-כניסה חדשים, אשר סגרו את הארץ כמעט לגמרי בפני הגירה חדשה. רק קרוביהם של יהודי-אוסטרליה רשאים עוד להכנס לארץ.

2. הגירה ביבשה

מועטת היא לפי הערך הגירת-היהודים בדרך היבשה ממדינה למדינה לעומת הגירתם בדרך הים מיבשון ליבשון. הגירה ביבשה מצויה אצל היהודים באירופה בלבד, ואין היא מצויה לגמרי בשאר חלקי-תבל. באירופה יש לה כוון ברור, היא פונה ממזרח למערב, והיא שהביאה את יהודי-רוסיה ופולין (בכלל זה גם יהודי-גליציה שנמנו קודם על אוסטריה) ובמדה יותר מועטת את יהודי רומיניה וטשכוסלובקיה – לוינה, לגרמניה, לבלגיה, לפרנציה ולאנגליה. תחלתה של הגירה זו חלה בעשרות השנים הראשונות של המאה הי"ט. גם אז כבר הלך זרם של הגירה יהודית – על כל אופן קטן – מרוסיה (עם פולין בכלל) לגרמניה ומגרמניה (מפוזין ומגרמניה הדרומית) לפרנציה (פריס) ולאנגליה. במאה העשרים הגיעו שברי-הנחשול גם לאיטליה, שויץ, ספרד ולארצות הסקנדינביות.

מן הסטטיסטיקה על היציאה מפולין בשנת 1928 אנו רואים, כי

בין 122,049 היוצאים למדינות אירופיות היו 2,659 יהודים = 2.2%

" 64,581 " " מחוץ לאירופה " 15,552 " = " 24.1

מכלל 2,659 היהודים שיצאו לארצות אירופה הלכו:

לפרנציה 968

לבלגיה 911

לרומיניה 77

לגרמניה 193

לשאר ארצות 501

היוצא מזה, כי הגירת היהודים מפולין למדינות שמעבר לים היתה בערך פי ששה יותר גדולה מן ההגירה שביבשה וכי בין ארצות אירופה משמשות פרנציה ובלגיה בתור ארצות-קליטה להגירה זו.

מחמת חוסר ידיעות רשמיות אי אפשר לקבוע את מספר היהודים המהגרים מארץ לארץ. לא נשאר לנו אלא לקבוע אותו בדרך אומדנה ובדרך השואה של מספר היהודים בארצות-ההגירה – לפי מה שהוא ידוע לנו – בזמנים שונים. בפרנציה (עם אלזס-לוטרינגיה בכלל) גדל הישוב היהודי, בהתאם למצבה הגיאוגרפי הנוכחי של המדינה, מ-120,000 בשנת 1900 ל-200,000 בשנת 1930. בתקופה שלאחר המלחמה הגרו כמה מאות אלפים פועלים מפולין לפרנציה לשם הקמת הריסות הארץ. בכלל זה היו, על פי אומדנה, גם 15,000–10,000 יהודים, אשר רובם נשארו לשבת בפרנציה. בדרך כלל אומדים אנו את מדת ההגירה היהודית לפרנציה משנת 1900 עד שנת 1930 ל-60,000. ושני שלישים או שלש רביעיות ממנה קלטה פריס. שאריתם הלכו לערים ליל, ולנסיאן, רואן, נאנסי, מץ וכו'. לרגל הגירה זו וגם לרגל ההגירה הרגילה של היהודים הספרדיים ויהודי-המזרח מקושטא, שלוניקי, אפריקה הצפונית ואסיה המערבית לפריס ולמרשיליה, היתה פריס לאחד מרכזי-היהודים הגדולים באירופה. בשנת 1900 היו בה רק 70,000 יהודים בערך ובשנת 1930 היו בה קרוב לודאי כ-150,000.

בוינה עלה מספר היהודים בין שנת 1900 ובין 1930 מ-147,000 ל-201,000 נפש, בבלגיה מ-12,000 ל-60,000.

באנגליה גדל מספר היהודים מ-27,000 בשנת 1858 ל-45,000 בשנת 1885, ל-64,000 בשנת 1891 ול-110,000 בשנת 1900. מספר המהגרים היהודים היה במשך השנים 1902–1894 באופן ממוצע 12,000 לשנה¹⁵³, אחר כך ירד בהדרגה עד לזמן המלחמה העולמית. מאז ואילך נפסקה ההגירה כמעט לגמרי לרגל הגבלות-הכניסה. מכלל 330,000 היהודים הנמצאים באנגליה בשנת 1930 בא אליה קרוב לחצים בדרך ההגירה במשך השנים 1930–1900.

בגרמניה יש לעמוד על ההגירה היהודית ממזרח אירופה לפני המלחמה העולמית על פי זה, שבברלין ובסביבה (Gross-Berlin) היו בשנת 1910 מכלל 13,043 יהודים

ילידי גליציה 6,770 = 4.94%

" רוסיה 5,360 = " 3.91

" רומיניה 25 = " 0.60

בס"ה יהודים בני מזרח-אירופה 12,955 = 9.45%

את המספר הכולל של יהודי מזרח-אירופה שישבו בגרמניה בשנת 1910 יש לאמוד על פי המספרים הנוגעים לברלין לפחות ל-30,000.

בשנים 1923–1919 הגרו שוב המוני-יהודים ממזרח-אירופה לגרמניה. גרמו לכך המהפכה ברוסיה, הפרעות באוקריינה והמשבר הכלכלי בפולין. בשנת 1924, כאשר נקבעה יציבות המטבע הגרמני והיוקר הרב הוליד משבר כלכלי במדינה, עזב חלק מן המהגרים את גרמניה ויפנה לפרנציה ולבלגיה. לשטשינסקי¹⁵⁴ אומד את מספר יהודי-המזרח בגרמניה בשנת 1926 ל-80,000.

בשטחה של מלכות רוסיה הקודמת אירעו שינויים רבים בחלוקת היהודים בין הגלילים השונים. בשעת המלחמה העולמית בשנת 1915 הוכרחו מאות אלפים של יהודים (לפי אומדנה 400,000) לעזוב “מטעמים צבאיים” את מקומות מושבותיהם הסמוכים לאגף המלחמה¹⁵⁵. למגורשים ניתנה רשות להתישב באחד משלשת הפלכים וורונז, פנזה וטמבוב הנמצאים במצב כלכלי גרוע. אולם זה לא הספיק. בסתיו 1915 הותר ליהודים להתישב בכל ערי-המלוכה חוץ מערי הבירה. על ידי כך בוטל למעשה “תחום המושב”. המגורשים התפשטו בכל רוסיה. כשליש מהם נשאר לשבת סמוך למקומות מושבם הקודמים, על מנת לחזור לשם שוב בהזדמנות ראשונה. עוד שליש הגר לרוסיה הדרומית ושאריתם התישבו בגליל-הוולגה. היו גם כאלה שהלכו עד הרי אורל וסיביריה. ככלות המלחמה שבו רבים מן המגורשים למקומות מושבם הקודמים, אבל חלק הגון מהם נשאר לשבת במקומות החדשים. הפרעות שהתחוללו באוקריינה במשך השנים 1920–1918 גרמו לכך שקרוב ל-150,000 יהודים יעזבו את המקומות המנוגעים. שליש מהם הלך לחוץ לארץ ושני שלישיים – לרוסיה המרכזית, לרוסיה של אסיה, לפולין ולליטא.

אם נניח לפי שעה את השינויים שאירעו בחלוקת האוכלוסים היהודיים בתוך גבולי-רוסיה, ונסתכל רק בתנועת-הגירתם למדינות אחרות, נמצא לפי אומד זהיר, כי במשך השנים 1929–1900 יצאו קרוב ל-250,000 יהודים מאירופה המזרחית לאירופה התיכונית והמערבית. רובם בחרו להם לשבת בערי-הבירה או במרכזי-המסחר (וינה, ברלין, ליפסיה, ברוסל, אנטורפן, פריס, לונדון, מנשסטר).

בגדר ההגירה ביבשה נכנסה גם תנועת ההגירה של יהודי-תימן לארץ ישראל. הגירה זו התחילה כבר בסוף המאה הי"ט והביאה אלפים אחדים של יהודי-תימן לארץ ישראל, ביחוד לירושלים. שנים אחדות לפני המלחמה העולמית הגרו בסיוע ההסתדרות הציונית עוד כאלפים יהודים מתימן לארץ ישראל והתישבו ברובם בתור פועלים במושבות החקלאיות. במשך השנים 1923¹⁵⁶–1929 באו עוד כאלפים יהודים מתימן לשבת בארץ ישראל. ביחוד היה גדול מספר המהגרים בשנת 1929 והגיע ל-600 נפש. גרם לכך המצב הפוליטי של היהודים בתימן שהורע בהרבה, והוא המכריח אותם לחפש תחבולות שונות לעזוב את מקומות מושבם, למרות התקנה האוסרת את היציאה.

מענין הדבר, כי ממשלת-ספרד מנהלת תעמולה גדולה על מנת לקשר את כל היהודים המדברים ספרדית מבחינה תרבותית עם ספרד והיא מוכנה להקל עליהם, ביחוד על היהודים הספרדיים, את הכניסה לספרד. אולם לפי שעה השתמשו רק יהודים מועטים בהזדמנות זו, מחמת שהתנאים הכלכליים אינם נוחים שם בשביל מהגרים.

בשנת 1918 עלתה ההגירה היהודית בכלל (הגירה ביבשה ולמדינות שמעבר לים) לפי אומדנה ל-37,250¹⁵⁷, מכלל מהגרים אלה נסעו:

לארצות הברית 12,000

לארגנטינה 7,000

לברזיליה 4,000

לקנדה 4,000

לאורגוי 2,000

לארץ ישראל 2,000

לאפריקה הדרומית 1,500

לאוסטרליה 750

למדינות אחרות מעבר לים 2,000

בס"ה למדינות שמעבר לים 35,250

למדינות שביבשה 2,000

בערך מחציתם של המהגרים האלה באו מפולין, 15% מרומיניה (בסרביה), 15% מרוסיה המועצתית, 10% מליטא ו-10% מרוסיה הקרפטית ומארצות אחרות. בכמה מדינות יצאו היהודים בעיקר מגלילים מסוימים של המדינה. למשל, בטשכוסלובקיה ניתנו ליהודים בשנת 1927 508 תעודות-יציאה (דרכיות) בגליל סלובקיה ורוסיה הקרפטית, בשעה שבמיהרן ובשלזיה ניתנו להם במשך אותה שנה רק 37 תעודות-יציאה.

טבלה טו.

במשך יובל השנים מ-1880 עד 1929 הגרו

מן הטבלה ט"ו של ההגירה ביבשה ולמדינות-הים יש לראות, כי במשך חצי מאת השנה (1929–1880) עזב מספר ענקי של יהודים – 3,975,000 את ארצות מולדתו, כלומר, כל אחד משלשה יהודים הלך בזרם ההגירה. ממספר כולל זה של המהגרים הלכו 3,250,000 ז.א. 81.8% לאמריקה, 490,000, ז.א. 12.3% לאירופה התיכונית והמערבית, 95,000 = 2.4% לאפריקה, 120,000 = 3.0% לארץ ישראל, 20,000 = 0.5% לאוסטרליה. המהגרים היו יוצאי-רוסיה (בגבולותיה הקודמים) 2,285,000 = 57.4%, יוצאי אוסטריה-אונגריה (משנת 1920 ואילך באו במקום המספרים של אוסטריה-אונגריה, המספרים של פולין) 952,000 = 24.0%, יוצאי רומיניה 235,000 = 5.9%, מבריטניה הגדולה¹⁵⁸ 114,000 = 2.9%, מארצות אחרות 389,000 = 9.8%.

המספרים האלה מוכיחים, מה מרובה היתה השפעת ההגירה על מצב היהודים באירופה המזרחית. אמריקה נעשתה למושג מפורסם ומקובל באירופה המזרחית, הואיל ולכל יהודי היו שם קרובים. מכמה עיירות שבגליציה עברו יותר ממחצית תושביהן לאמריקה. מצד שני גרמה הגירת היהודים ליצירת מרכזים יהודיים חדשים באמריקה ובאפריקה הדרומית והפרתה וחזקה את חיי-היהודים באירופה המרכזית והמערבית אשר ניכרו בהם סימנים מובהקים של התנונות. מבלי ההגירה היהודית ממזרח אירופה היו היהודים המעטים באנגליה ובפרנציה מפסידים בלי ספק לגמרי את הכרתם היהודית. גם יהודי גרמניה היו מגיעים ודאי כיום למחצית מספרם הקודם, לולא היה נכנס למדינה זרם-ההגירה של יהודי המזרח, בעלי משפחות מרובות הבנים. החיים הצבוריים היו רופפים וכהים יותר משהם עכשיו לולא הגירה זו שהגדילה את אוכלוסי העדות והעמידה במרכזן את הצרכים הדתיים. באופן כזה השפיעה ההגירה במדה מרובה לא רק על כמותם כי אם גם על מצבם התרבותי של היהודים באירופה התיכונית והמערבית.

3. הגירה פנימית

ההגירה הפנימית יש לה חשיבות מבחינה כלכלית ותרבותית רק במקום שהמדינה היא גדולה במדה כזו שמתהוים בה הפרשים במצבם הכלכלי והתרבותי של חלקיה השונים ובמקום שההגירה יש לה כוון קבוע ומסוים. אם ההגירה הולכת בלי ברירה מיוחדת לכוונים שונים, נשארת חלוקת האוכלוסים לפי הגלילים השונים בערך במצבה הקודם. יהודי אחד בא במקום חברו, אולם מצב היהודים בתור קבוץ אינו משתנה על ידי כך. אם נניח את “הגירת-חליפין” זו, תשאר לנו רק ההגירה הפנימית בגרמניה, רוסיה ופולין. שם יש למצוא כוון קבוע להגירה.

I. בגרמניה היתה ההגירה הפנימית רבה ביותר בפרוסיה. מתוך הצטרפות גלילים פולניים אל פרוסיה התחילו היהודים שקבלו אזרחות פרוסית (קרוב ל-100,000 נפש) שואפים למערב ויפוצו לאט בכל חלקי פרוסיה. עד שנת 1837 ישבו מכלל 145,364 יהודי-פרוסיה 101,152 בגלילים המזרחיים (הפולניים לפנים) כמו ברומברג, פוזן, אופלן ורק 44,212 בשאר גלילי-פרוסיה¹⁵⁹. הרוב המכריע ישב אז עוד בגלילים המזרחיים, וברי הדבר, כי הרוב הגדול של כל יהודי-פרוסיה של עכשיו מוצאם מן הגלילים האלה. גם בשנת 1847 ישבו מכלל 208,000 יהודי-פרוסיה 82,500 בגליל פוזן בלבד¹⁶⁰. עד שנת 1871 היתה ירידת-האוכלוסים בפרוסיה המזרחית מתמלאה על ידי רבוי טבעי גבוה, מאז ואילך לא היה הדבר אפשרי יותר מחמת שקיעת מספר הלידות. חמשת הגלילים המזרחיים: פרוסיה המזרחית, פרוסיה המערבית, פומרן, פוזן ושלזיה, היו בהן:

בשנת 1871 162,704 יהודים = 31.8% של כל יהודי גרמניה

" 1890 140,756 " = " 24.8 " " " "

" 1910¹⁶¹ 107,340 " = " 17.4 " " " "

את המקום הראשון בין הערים והגלילים אשר אליהם פנתה ההגירה הזו תפסה ברלין. מספר היהודים בעיר ברלין ובגליל ברנדנבורג, אשר עליו נמנו כל פרורי ברלין, היה:

בשנת 1871 47,489 יהודים = 9.3% של כל יהודי גרמניה

" 1890 93,061 " = " 16.4 " " " "

" 1910 151,356 " = " 27.9 " " " "

" 1925 181,114 " = " 32.1 " " " "

כמו כן עלה מספר היהודים בגליל-הרין מ-53,770 בשנת 1910 ל-58,223 בשנת 1925. מכלל שאר חלקי גרמניה עלה מספר היהודים במדה ניכרת רק במדינת סכסוניה. הוא היה

בשנת 1871 3,357 = 0.6% של כל יהודי גרמניה

" 1910 17,587 = " 2.9 " " " "

" 1925 23,252 = " 4.1 " " " "

לעומת זה ירד מספר היהודים באלזס-לוטרינגיה, לרגל ההגירה לברלין ולגליל הרין, מ-40,918 = 8.0% של כל יהודי גרמניה בשנת 1871 עד ל-30,830¹⁶² = 4.9% של כל היהודים בשנת 1910. אחרי המלחמה נמשכה והלכה הגירת היהודים מאלזס-לוטרינגיה בשינוי כוון לפריס. במדינות הדרומיות של גרמניה, בביארן, וירטנברג, בדן והסן ירד מספר היהודים מ-117,335 בשנת 1910 על 104,437 בשנת 1925, מה שנגרם במקצת על ידי שקיעת מספר הלידות ובמקצת על ידי הגירה לפרוסיה (פרנקפורט ע"נ מין).

את הגורם להגירה מן הגלילים המזרחיים, מאלזס-לוטרינגיה ומגרמניה הדרומית לברלין, לסכסוניה ולגליל-הרין יש למצוא בזה, כי הגלילים האחרונים הם בעלי-תעשיה מפותחת וגם האוכלוסים הלא-יהודיים גדלו בהם במדה יותר מרובה. ההגירה הפנימית של היהודים היא, איפוא, תופעה מקבילה להגירתם הפנימית של שאר האוכלוסים. גם התעשיה וגם צרכי המסחר ההולכים וגדלים עם גדול צפיפות-האוכלוסים משמשים כח מושך להגירת היהודים אל הגלילים האלה.

מן הגלילים פוזן ופרוסיה המערבית, אשר עברו לרגל המלחמה העולמית ברובם אל תחת שלטון פולין, יצא החלק המכריע של היהודים לגרמניה. 127 קהלות ישראליות בוטלו בגלילים האלה מזמן המלחמה ועד שנת 1927, מחמת שלא נשאר בהן מספר מספיק של יהודים. מפולין עברו לגלילים האלה רק יהודים מעטים. בשנת 1921 ישבו בגליל פוזן 10,397 יהודים, בגליל פומורן (פרוסיה המערבית) 2,927 יהודים, בשנת 1850 היו 75,000 היהודים שישבו בגלילים האלה 7% של כל האוכלוסים, בשנת 1921 – רק 0.4%. בתקופה הקודמת היו גלילי-גרמניה הסמוכים לפולין הכי מרובים באוכלוסים יהודיים מכל המדינה, עכשיו נעשו לעניים ביותר בישוב יהודי. חבל ארץ רחב שהוא עני בישוב יהודי מפריד בין יהודי פולין ויהודי גרמניה.

II. בשביל רוסיה היתה חשובה מאד במאה הי"ט הגירת-היהודים מפולין, ליטא ורוסיה הלבנה, שהיו מלאות יהודים, אל רוסיה החדשה (Новороссийский край), כלומר, אל אוקריינה הדרומית, שנפתחה לפניהם. אודיסה היתה באופן כזה לעיר הרוסית העשירה ביותר באוכלוסי-יהודים (מלבד ערי-פולין: ורשה ולודז). משעת המלחמה העולמית באה במקום אוקריינה….[כנראה נשמטה כאן שורה במקור המודפס]

מיהודי רוסיה האירופית וסיביריה נדדו גם למנדז’וריה, ביחוד לעיר בירתה חרבין. משם יצא זרם ההגירה אל מחוץ לגבול רוסיה ויגיע לערי-הנמל הסיניות, ביחוד לשנחי. בעיר זו שלפני עשר שנים היו בה רק מאות אחדות של יהודים נתהוה ישוב יהודי של 5,000 נפש.

השואה בין המפקד הרוסי של 1897 ובין המפקדים של 1923 ו-1926 (טבלה ט"ז) מוכיחה, כי אחוז היהודים בין אוכלוסי-רוסיה (בגבולותיה של עכשיו) ירד משנת 1897 עד 1926 מ-2.4% ל-1.8%. בהתאם לזה ירד אחוז היהודים בין אוכלוסי-אוקריינה מ-7.8% עד 5.4%, ולעומת זה עלה האחוז ברוסיה המרכזית האירופית מ-0.4% ל-0.6% וברוסיה של אסיה מ-0.6% ל-0.8%. מכל 100 יהודי רוסיה ישבו

1897 1923 1926

באוקריינה 66.8 57.4 58.7

ברוסיה הלבנה 18.8 19.8 15.2

ברוסיה המרכזית האירופית 9.7 18.1 22.0

ברוסיה של אסיה 4.7 4.7 4.1

מספרים אלה מוכיחים, כי ברוסיה אירע היסג הישוב היהודי מאוקריינה ורוסיה הלבנה לרוסיה המרכזית. אגב יש להביא כאן בחשבון, כי פלך הומל (מוהילוב), שהיו בו בשנת 1923 153,000יהודים, נספח בין 1923 ושנת 1926 אל רוסיה המרכזית.

טבלה טז.

גדולה ביחוד היא התרבות היהודים במוסקבה ובלנינגרד. מספר היהודים היה פה לפי

טבלה יז.

III. בפולין ניכרת הגירת היהודים מגליציה לפולין הקונגרסאית. בשנת 1910 ישבו בגליציה 871,895 יהודים, שהם 10.9 למאה מישוב גליציה, בשנת 1922 – רק 740,323 יהודים, שהם 9.9 למאה מכל האוכלוסים. הפסד זה נגרם ברובו על ידי ההגירה לאמריקה, ובמקצתו גם על ידי היציאה לפולין הקונגרסאית.

פרק תשיעי: הרבוי הטבעי

1. סקירה היסטורית. – 2. השקיעה הכללית של מספר הלידות במאה הי"ט. – 3. סטטיסטיקה של ירידת מספר הלידות אצל היהודים. – 4. ההפרש במספר הלידות אצל יהודי מרכז ומזרח אירופה. – 5. השואת מספר הלידות עכשיו אצל נוצרים ואצל יהודים. – 6. הלידות בעיר ובכפר. – 7. השפעת המצב הכלכלי על מספר הלידות. –

1. מספר הלידות והפריון. – 9. לידות מכופלות. – 10. זרע פסול. – 11. נפלים. – 12. הנולדים והבוגרים לפי המין.

1. סקירה היסטורית

עד הזמן האחרון נחשב לדבר מקובל, כי מדת הפריה והרביה של יהודים היא מרובה ביותר. דעה זו היתה מיוסדת על עדותם של סופרים קדמונים המציינים כולם כאחד את פריונם המרובה של היהודים. טציטוס, למשל, מציין את הפריון בתור תכונה אפינית של היהודים. היקטאוס מאבדירה (בערך 190 לפני סה"נ), אשר חקר את חיי היהודים במצרים, אומר, כי בנגוד ליונים ולעמים אחרים מצווים היהודים לפי אמונתם לקיים ולגדל את כל זרעם, ועל ידי כך הגיעו לאוכלוסים מרובים¹⁶³. למעשה היה, כנראה, בימי קדם, רבוים הטבעי של היהודים גדול מאד. בלי השערה זו אי אפשר לבאר כיצד היה בידי יהודה הקטנה לשלוח מאות אלפים של מהגרים לכל ארצות המזרח.

בימי הבינים נתמעטו אוכלוסי היהודים לרגל הרדיפות האיומות, הגרושים והשמדות, לרגל התמותה המרובה ברחובות הצרים של הגיתו ולרגל התנאים הכלכליים והמשפטיים הבלתי יציבים. חיי הנדודים מפריעים לגדול ילדים, משום זה נתמעט מספר היהודים בימי-הבינים והגיע למדרגה הנמוכה ביותר במאה הט“ז והי”ז.

במאה הי“ח היו עוד חוקי-הממלכות אוסרים או מגבילים בכמה ארצות את נשואי-היהודים. חוקים אלה נשתמרו עוד במקצת בתחילת המאה הי”ט וגרמו, כמובן, הרבה להתמעטות מספר הלידות אצל היהודים. בבוהמיה, למשל, הוגבל מספר המשפחות היהודיות עד כדי מספר קבוע. המשפחות (לפי הלשון המקובל Familienstellen, Nummern) היו נרשמות אצל הרשות. זכות בנין המשפחה היתה עוברת לבן הבכור. ה“פאמיליען-נומער” היתה נפקעת כשהיה בעל-הזכות מת מבלי להניח בנים זכרים. במקרים אלה היו בני-משפחות אחרות, מחוסרי הזכות, משתדלים לכבוש את הזכות הנפקעת מידי הממשלה. מי שהיה משלם יותר היה קונה לו את הזכות. בלי ה“פאמיליען-נומר” זו אסור היה ליהודי לישא לו אשה. הגבלות מעין אלו היו קיימות גם בארצות אחרות, למשל בבאירן.

המוני-היהודים באירופה המזרחית לא ידעו הגבלות מעין אלו. מספר הלידות אצל היהודים היה כאן גבוה מאד. אולם לרגל התנאים הסניטריים הגרועים ולרגל המשברים הכלכליים והמדיניים הרגילים היה חלק גדול של הנולדים מת בראשית ילדותו. היו מעשים בכל יום שאשה יהודית תלד עשרה בנים, אבל רק במקרים מועטים היתה מחצית הנולדים מגיעה לגיל של בגרות. גם בין הגדולים היתה התמותה מרובה. בהרבה קרבנות עלה ליהודים להסתגל לאקלימה של אירופה ולישיבה בגיתו. מיליוני יהודים נפגעו על ידי המחלות שאינן ידועות במזרח, או שהן מצויות שם בצורה יותר קלה, בעוד שהן מכריעות באירופה אדם רב. יש להזכיר את השחפת, אשר מצאה לה קרקע ראוי להתפתחותה בגיתו היהודי. בימינו היהודים מחוסנים כבר נגד השחפת יותר מן הנוצרים. אולם דוקא מזה מוכח, כי בדורות הקודמים הפילה מחלה זו, המצויה בעיקר בערים, המוני-חללים בקרבם. רק היחידים, שלפי טבעם היו מוכשרים לעמוד בפני התדבקות-השחפת, נשארו לפליטה ויקימו דור חדש. לרגל מורשת-החוסן (Immunität) גדול כיום בערך בקרב היהודים אחוז היהודים המוגנים בפני השחפת יותר מאשר אצל עמים אחרים, שאינם יושבים בערים במשך תקופה כה ארוכה ושלא עברו עוד את דרך הברירה וההסתגלות.

אין לנו אמנם ידיעות נאמנות על הלידה והתמותה אצל היהודים בדורות הקודמים. אולם די להסתכל במספרים המתאימים אצל הנוצרים העירוניים, שתנאי חייהם החיצוניים היו על כל אופן יותר טובים מאשר אצל היהודים, כדי לקבל מושג נכון על מצב הדברים. הספרה הכללית של התמותה (ממספר מקרי-המות במשך שנה על כל 1000 תושבים) היתה:

בלונדון (בלי הנפלים)

1643–1620 70.0

1757–1728 52.0

1810–1800 29.0

1850–1841 24.8

1870–1861 24.4

1890–1881 20.5

1900–1891 19.1

בגנף (ביחד עם הנפלים)

1600–1561 39.7

1650–1601 37.0

1700–1651 35.9

1750–1701 33.5

1800–1751 29.5

1890–1851 24.8

1900–1891 17.6

בברלין (ביחד עם הנפלים)

1730–1721 40.6

1740–1731 44.7

1750–1741 37.0

1780–1771 40.1

1810–1801 41.3

1830–1821 29.5

1850–1841 27.2

1890–1881 25.8

1900–1891 20.3

1927–1926 10.0

בפריס (בלי הנפלים¹⁶⁴)

1759–1750 34.5

1789–1780 33.3

1840–1831 31.9

1871–1861 24.2

1901–1892 20.8

ולעומת זה היתה ספרת-הלידות (מספר הלידות על 1000 תושבים)

בוירטמברג 1755–1715 39.6

" 1786–1780 42.0

בפרוסיה 1788–1784 40.0

בהרצוגיות מגדבורג 1756–1752 39.0

" " 1784–1783 34.6

בקורמרק בכפרים 1750 בערך 33.5

" " "¹⁶⁵ " 36.0

מתוך השואת מספר הלידות עם התמותה נראה, כי בערים הגדולות היתה הלידה מכסה רק בקושי את ההפסד הנגרם לחברה על ידי התמותה. ז.א. שמספר האוכלוסים היה נשאר קבוע ועומד. אוכלוסי הערים היו יכולים להתרבות רק בדרך ההגירה מן הכפרים, אשר גם שם היתה אמנם מדת התמותה מרובה, אולם לא כמו בערים. היהודים שהצטמצמו רק בערים לא יכלו לקבל תוספת של אוכלוסים מן הכפרים. משום זה לא נתרבה בכמה ערים גרמניות מספר היהודים במדה ניכרת במשך כמה מאות שנים. מעין זה היה מצב הדברים גם בפרנציה ובאנגליה. ולעומת זה היה המצב טוב יותר בפולין, שבה ישבו היהודים במספר רב בעיירות ובכפרים.

בתנאים שהיו קיימים נשארו היהודים מחוסרי-הגנה נגד התמותה הגבוהה. אולם תמיד היה רבוי הילדים נחשב אצלם למעלה ולזכות. ד"ר גרוטיהן¹⁶⁶ מציין לשבח, כי בנגוד למנהג של המתת ילדים, של הרחקת זרע והפלה מלאכותית שהיה נפוץ במדה מרובה אצל עמי אירופה הקדמונים, נאסרו כל אלה ליהודים מבחינה מוסרית ודתית ורבוי-הבנים היה להם לסמל הברכה, “סוד קיומו של היהודי הנצחי, שאינו יכול למות, מוצא את פתרונו בעובדה, כי במשך מאות שנים היה מספר הנולדים אצל היהודים עולה על מספר המתים”. היהדות היא שגרמה לחדירת הרעיון על רבוי הילדים בתור עושר אל הכנסיה הנוצרית, וממנה – אל הכרתם של עמי אירופה. “דבר זה – אומר גרוטיהן – היה לברכה לעמים. בימי הבינים היתה בלי ספק באה כליה על העמים, אלמלי היתה מצטרפת אל ההפסד הענקי של חיי-אדם, שבא בעקב המלחמות והתגרות הבלתי-פוסקות, בעקב הישיבה התמידית בערים מרבות-חלאים ובמבצרים, גם הגבלה מכוונת של מספר הלידות”. רק הודות לשנוי הערכים על ברכת הילדים “יכלו מדינות ימי-הבינים לשמור במדה ידועה על מספר אוכלוסיהן ולספק במדה ידועה את הצרכים הגדולים של הזמן החדש להתישבות המדינות החדשות שנתגלו ולצפוף האוכלוסים בארצות העולם הישן”.

במאה הי“ט התחילו להשתפר התנאים הסניטריים והכלכליים של חיי-היהודים. התחילה פוחתת גם תמותת-הילדים, ביחוד היונקים. התוצאה היתה – גדול מהיר של היהודים במשך המאה הי”ט. בשנת 1800 היה מספרם בערך ½2 מיליונים נפש, ובשנת 1900 עלה כבר ל- ½10 מיליונים.

הגדול הזה נמשך במשך המאה העשרים במהירות יתרה בערך ומספר היהודים הגיע

ל-11.4 מיליונים בשנת 1905

ל-12.4 " " 1910

ל-13.4 " " 1915

ל-14.4 " " 1920

ל-15.2 " " ¹⁶⁷1925

ל-15.9 " " 1930

רואים אנו כי מדת הגדול בארבעת חומשי-השנים הראשונים של המאה העשרים עלתה למיליון לכל חמש, בשנים 1920–1924 ירדה עד 800,000 ובשנים 1925–1929 ל-700,000. הרבוי השנתי ירד, איפוא, מ-200,000 לשנה בשנים 1900–1904 ל-140,000 לשנה בשנים 1925–1929. אנו יכולים לעמוד על פרטי התהליך הזה, אם נתבונן במספר הנולדים והמתים בחמש המדינות העשירות ביותר באוכלוסים יהודיים, שבהן יושבים 75% של כל היהודים. ואלה הם המספרים:

הנולדים המתים הרבוי הטבעי

בפולין 1928 58,961 30,787 28,174

ברומיניה 1926 15,126 9,533 5,683

ברוסיה המועצתית 1926 57,786 21,868 35,918

באונגריה 1926 6,188 5,760 428

בארצות הברית של אמריקה¹⁶⁸ 77,000 34,000 43,000

1925 בס"ה 113,203

מכיון ששאר הארצות, שבהן יושב עוד רבע ממספר היהודים, הן בעיקר ארצות אירופה האמצעית והמערבית הידועות בגדולן הטבעי המועט, יש לחשוב את עודף הלידות השנתי של היהודים בשעה זו (1930) בכל העולם לכל היותר 140,000.

בצורת טבלה יש לתאר את השנויים ברבוים הטבעי של היהודים למן המאה הי"ז ועד היום (החשבון הוא לכל אלף נפש) באופן כזה:

הזמן הלידות בערך התמותה בערך הרבוי הטבעי בערך

1750–1650 45 40 5

1800–1750 40 30 10

1850–1800 40 25 15

1900–1850 35 20 15

1905–1901 33 15 18

1910–1906 32 15 17

1914–1911 30 14 16

1924–1921 23 13 10

1929–1925 21 12 9

בשעת הסתכלות בטבלה זו צריך לשים לב, שהיא מציינת את המצב בכל היהדות. באירופה האמצעית והמערבית היו ספרות הלידה והתמותה נמוכות ביותר, אולם בהן ישב רק חלק קטן של היהודים. הספרות של היהדות בכלל היו נקבעות בעיקר על פי המצב באירופה המזרחית. הטבלה מוכיחה, כי במשך הזמן בין 1650 עד 1900 ירד מספר הלידות מ-45 עד 35. ולעומת זה התמותה מ-40 עד 20, באופן שעודף הלידות¹⁶⁹ עלה מ-5 עד 15. בחומש הראשון של המאה העשרים גורמת ירידת-התמותה אפילו לעלית עודף הלידות על 18. מנקודת הגובה הזו יורד העודף בהדרגה ל-17 ול-16 בשני חומשי-השנים הבאים אחריו. בסוף המלחמה העולמית יורד העודף עד 10 בשנים 1924–1921 ועד 9 בשנים 1929–1925. גרמה לכך העובדה, כי מספר הלידות שקע במהירות יתרה ממספר התמותה. שקיעה זו של מספר הלידות, שיש בה משום הפרעת מסורת הפריון היהודי הגדול במשך דורות רבים, היא אחת התופעות הבולטות בסטטיסטיקה של אוכלוסי-היהודים בזמננו.

עוד נראה להלן מה מרובות היו מצד אחד התוצאות של הגדול המהיר במשך המאה הי"ט בשביל גורל העם היהודי, ומה מרובות הן התוצאות של המצב ההפוך במאה העשרים.

2. השקיעה הכללית של מספר הלידות בזמן החדש

שקיעת הלידות אינה תופעה מיוחדת ליהודים בלבד. אצל כל עמי אירופה קופא תחילה מספר הלידות במאה הי"ט על נקודה אחת ואחר כך הוא מתחיל שוקע במהירות. השנה שבה מתחילה השקיעה שונה היא לגבי כל מדינה ומדינה. המדינות בעלות תרבות מתקדמת קודמות לשקיעת הלידות, השאר באות בעקבותן. בפרנציה מתחילה שקיעה ניכרת של הלידות בשנת 1820–1811; באנגליה, בארצות הסקנדינביות, בהולנד ובגרמניה חלה ראשית השקיעה בעשר השנים 1880–1870; בארצות הבלקן ובפורטוגל מתחיל התהליך הזה רק משנת 1900 ובארצות אחרות אפילו רק מזמן המלחמה העולמית¹⁷⁰. הסבות שגרמו בכל מקום לשקיעת מספר הלידות הן שונות: קודם כל גרם לכך מעבר האוכלוסים מן החקלאות אל התעשיה, מן הכפרים אל הערים, אשר שם הילדים מתחילים להשתתף בחיים הכלכליים בגיל יותר מאוחר ונופלים זמן יותר מרובה למשא על אבותיהם. משום זה היתה העיר תמיד יותר עניה בילדים מן הכפר, ובמדה שאוכלוסי-העיר מתרבים על חשבונו של הכפר, אנוסים חיי-האוכלוסים בכלל לקבל את הצורה העירונית, העניה בילדים. גורם שני הם צרכי-החיים אשר רבו ביחוד בערים במשך עשרות השנים האחרונות וההוצאה אשר גדלה ודבר זה משפיע על ההורים שיבקשו להם דרכים לחסכון ואחת הדרכים היא – ההמנעות מהעמדת ולדות. הרציונליזציה של כל צורות חיינו משפיעה גם על הפריון. “השכל הוא השונא הגדול ביותר של הילד; כי מתוך השקפה שכלית טהורה משמש הילד השקעה בלתי מעשית של רכוש, הפרעה בשביל מנוחת-הבית ובשביל ההתקדמות המקצועית מעצור בדרך התענוגים”¹⁷¹. ושוב צריך להביא גם בחשבון, כי עם התמעטות התמותה של הילדים חדלו מהיות שכיחים המקרים, שההורים יביאו לעולם ילד אחר במקום המת. משפיעה במדה ידועה על שקיעת הלידות גם ההתפשטות היתירה של תחלואי-המין, שיש בהן כדי להביא לידי עקרות.

3. סטטיסטיקה של ירידת מספר הלידות אצל היהודים

גבי היהודים נסתיימה תקופת הפריון באירופה המערבית והאמצעית בערך בעשר השנים 1870–1860, באירופה המזרחית – בשנים 1900–1890. אצל יהודי המזרח לא נסתיימה תקופה זו עד היום. ברם, שם משתוה המספר הגבוה של הלידות על ידי מספר גבוה של התמותה.

בתור משל חותך ביותר בשביל ירידת מספר הלידות יכולה לשמש פרוסיה. כאן היה מספר ילדי-היהודים שנולדו חיים במשך השנה באופן ממוצע¹⁷²

על כל 1000 יהודים

במשך 1840–1822 35.5

" 1866–1841 34.7

" 1882–1878 30.0

" 1892–1888 23.7

" 1902–1898 19.7

" 1913 15.0

" 1914 14.3

" 1924 14.6

" 1925 13.6

" 1926 12.0

" 1927 11.1

אנו רואים כי בתקופת 1866–1841 רבוי הלידות עודנו גדול בערך כמו בשנים 1840–1822. ברם מאז מתחילה שקיעה מהירה, עד שהגיעו הדברים לידי כך, כי בפרוסיה הלידות שגורות שלש פעמים פחות ממה שהיו לפני שבעים שנה. עוד באמצע המאה הי"ט היה מעשה בכל יום למצוא בפרוסיה משפחה יהודית בת עשרה ילדים ויותר; עכשיו אין מוצאים משפחות כאלו כמעט לגמרי.

באופן דומה לזה ירד מספר הלידות אצל יהודי ביארן שהיו 28.9 בתקופת 1884–1880

ל-15.3 בשנת 1910

ל-12.1 " 1925

ל-10.2 " 1926¹⁷³

ל-9.4 " 1927

באופן זה הגיע מספר הלידות בשנים 1927–1926 בערך ל-10 על כל 1000 יהודים ועל ידי כך באה לידי שקיעה כזו, שאינה מצויה אף באחת מארצות תבל. בארצות אירופה בעלות מספר-הלידות הירוד (פרנציה, שודיה, שויץ, אנגליה) מגיע המספר הזה באופן ממצע בערך ל-17.

לא כמו בפרוסיה ובביארן, אבל על כל אופן במדה בולטת מאד ירד מספר הלידות בקרב יהודי ארצות אחרות, למשל

באונגריה מ-36.8 בשנת 1885–1881 ל-13.1 בשנת 1926

בבולגריה מ-37.6 " 1905–1901 ל-25.1 " 1924

ברומיניה מ-46.5 " 1882–1878 ל-18.2 " 1926

טבלה יט.

מספר הלידות במקומות ובזמנים שונים¹⁷⁴

4. ההפרש במספר הלידות אצל יהודי אירופה המרכזית והמזרחית

בטבלה י"ט הניתנת כאן הבאנו את מספר הלידות שהיו שכיחות אצל היהודים בזמנים שונים בארצות בודדות ובכרכים בודדים. אם נסדר את הארצות לפי גובה מספר הלידות בהווה תצטייר לנו תמונה זו:

ביארן 1927 9.4

מיהרן 1927 10.1

פרוסיה 1927 11.1

אונגריה 1926 13.1

סלובקיה 1927 14.4

ליטא 1927 17.1

בהמן 1927 17.4

לטביה 1927 17.5

רומיניה 1926 18.2

פולין 1928 20.8

רוסיה המועצתית 1926 24.1

בולגריה 1924 26.1

רוסיה הקרפטית 1927 30.1

ארץ ישראל 1928 35.4

השורה הזו מוכיחה, כי מספר הלידות של היהודים הולך וגדל לפי מדת ההתרחקות מאירופה המערבית לצד אירופה המזרחית, הבלקן וארצות המזרח. במקום ההפרש הגיאוגרפי אפשר להעמיד גם את ההפרש התרבותי ולהגיד, כי מספר הלידות הוא גדול ביותר במקום שהיהודים נשארו נאמנים ביותר למסורת ולתרבות היהודיות. בתור מופת משמשת טשכוסלובקיה, אשר בה היה מספר הלידות אצל היהודים:

במיהרן 10.1

בסלובקיה 14.4

בביהמן 17.4

ברוסיה הקרפטית 30.1

ההפרש המרובה הזה בין מיהרן ורוסיה הקרפטית מקביל להפרש התרבותי בין היהודי המשכיל של מיהרן ובין היהודי החרד של רוסיה הקרפטית, הנאמן למסורת היהודית הקדומה. אנו עומדים כאן לפני התופעה שהיא משמשת נקודה מרכזית בכל הסטטיסטיקה של אוכלוסי היהודים: המספר המועט של הלידות באירופה האמצעית והמערבית, המספר הגבוה עדיין לפי הערך באירופה המזרחית ובמזרח. אפילו במקום שמספר הלידות גבוה כיום הוא ירוד לגבי מה שהיה לפני 30 שנה. הוא ירד:

ברומיניה מ-40.1 בשנים 1896–1900 ל-18.2 בשנת 1926

בגליציה מ-40.4 " 1896–1900 ל-20.8 " 1928

ברוסיה המועצתית מ-34.4 " 1901–1905 ל-24.1 " 1926

כפי הנראה, נמשכת השקיעה עוד הלאה בהווה וההפרש בין מספר הלידות אצל יהודי אירופה המערבית והמזרחית הוא רק זמני בלבד.

טבלה כ.

מספר הלידות אצל יהודים ולא יהודים.

5. השואה בין מספר הלידות של עכשיו אצל היהודים והנוצרים

מתוך השואת מספר הלידות אצל היהודים ואצל הנוצרים (טבלה כ') אנו רואים, כי אף על פי ששקיעת הלידות היא, כאמור למעלה, תופעה כללית באירופה, בכל זאת גבי שאר העמים מספר הלידות הוא גבוה יותר מאשר אצל היהודים (יוצאת מן הכלל בבחינה זו העיר ברלין). גדול ביותר המרחק בין היהודים ובין הלא-יהודים בביארן, אונגריה, רומניה, מיהרן, סלובקיה, רוסיה, לודז ובודפשט. בארצות אלו מספר הלידות אצל הלא-יהודים הוא כמעט כפול ממספר הלידות אצל היהודים. מועט ביותר הוא ההפרש בביהמן, ברוסיה הקרפטית, בלטביה ובורשה. אם נחלק את הארצות לשלשה סוגים, ארצות בעלות לידה גבוהה (למעלה מ-30), בינונית (20–30) ונמוכה (עד 20), נמצא, לפי טבלה כ', כי

דבר זה מבליט ביותר את ההפרש בין מספר הלידות אצל הנוצרים והיהודים.

6. הלידות בעיר ובכפר

כשנפשפש בסבות שגרמו להפרש רב כזה בין מספר הלידות אצל הנוצרים והיהודים, נמצא טעם חשוב לדבר אגב השואת הלידות בעיר ובכפר. כאשר נשוה את מספר הלידות בערי-הבירה ברלין, בודפשט וורשה עם הלידות בשאר ערי פרוסיה, גרמניה ופולין נמצא, כי על כל 1000 איש בני אותה דת נולדו ילדים חיים

מה שההפרש בין ערי הבירה ובין שאר חלקי המדינות הוא קטן יותר אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים מתבאר על ידי זה, שגם מחוץ לערי-הבירה מרוכז הישוב העברי יותר בערים, ובעיקר בכרכים, מאשר בכפרים.

כמובן, שעל הפחתת מספר הלידות בערי-הבירה משפיעות לא סבות אקלימיות או סבות טבעיות אחרות, אלא שכאן מכוון רצון ההורים במדה יתירה כלפי הגבלת מספר הילדים. יושב הכרך שואף – ודאי לשם שווי משקל בפעולתו המקצועית ההורסת עת עצביו – למצוא לו קורת-רוח בתענוגים, המכלים את רוב הכנסותיו. משום זה משתמשים כאן יותר באמצעים למניעת ההריון. יחס זה לשאלת המין הוא נפוץ ביותר בכרכים גם מחמת הצורך לדאוג במדה יתירה לעתידות הילדים וגם מחמת הצורך לזהירות יתירה ביחסי-המין. לרגל דרגת ההשכלה והתרבות היותר גבוהה אצל רוב תושבי הכרך היחס המושכל אל השאלה הוא כאן שגור ביותר. בן הכרך הוא בדרך כלל יותר רציונליסטי בפעולותיו מבן הכפר מחוסר-ההשכלה, המסור יותר לשלטון יצריו. במדה ידועה משפיעה גם העובדה, כי חנוך-הילדים בעיר כרוך בהוצאות יותר מרובות מאשר בכפר ושבמשק האכר ראויים הילדים להשתתף בעבודת-המשק בגיל צעיר יותר מאשר במקצועות העירוניים. ומכיון שהיהודים יושבים בכרכים במדה יותר מרובה מן הנוצרים, הרי כאן שורש עיקרי של מיעוט מספר הלידות אצל היהודים ביחס לנוצרים.

7. השפעת המצב הכלכלי על מספר הלידות

אולם ישיבת-היהודים בערים ביחוד בכרכים משמשת רק באור חלקי ולא שלם לסבת הירידה היחסית במספר הלידות. כי הרי בכל כרך לעצמו מספר הלידות אצל היהודים הוא יותר נמוך מזה של הנוצרים, ולו גם לא באותה מדה כמו במדינה כולה. בבודפשט ובורשה אנו מכירים את זה כבר לפי המספרים המובאים למעלה. אולם גם בערים אחרות קיים יחס מעין זה. הנה מספר הלידות שהיו:

בוינה בשנת 1926 אצל היהודים 8,5 אצל הנוצרים 12,8

בלודז " 1925 " " 19,3 " " 38,4

בברסלוי " 1926 " " 11,1 " " 17,9

בקלן ע"נ רין " 1926 " " 14,8 " " 18,1

בפרנפורט ע"נ מין " 1926 " " 13,4 " " 14,0

בלבוב " 1928 " " 19,8 " " 21,3

אנו רואים, כי ההפרש במספר הלידות אצל היהודים והנוצרים הוא כאן יותר מצומצם. בקרקוי היה אפילו בשנת 1928 מספר הלידות אצל היהודים (19,7) קצת יותר גבוה ממספר הלידות אצל הנוצרים (19,2). והוא הדין גם בברלין. רק בלודז גדול מאד ההפרש במספר הלידות, והוא כמעט כפול אצל הנוצרים מאשר אצל היהודים. את סבת הדבר יש למצוא, כנראה, בזה, שלודז, בתור עיר התעשיה הגדולה ביותר בפולין, קלטה בזמן האחרון הגירה של פועלים נוצרים מן הכפר ואלה מסורת-הכפר בעניני משפחה בידם. מה שאין כן היהודים, ביחוד הפועלים היהודים המרובים של בתי-החרושת (המאורגנים והמפותחים) בלודז, שכבר סגלו לעצמם במדה מרובה נמוסי-כרך.

נמוך ביותר מספר הלידות אצל היהודים בוינה (8,5), שהוא עוד יותר נמוך ממספר הלידות הירוד ביותר אצל יהודי-ברלין, בודפשט וברסלוי. יש למצוא במקצת באור לדבר בזה, שכמה הורים מוציאים בוינה מלכתחילה מכלל היהדות את ילדיהם שנולדו מנשואים יהודיים או מנשואי-תערובות, כלומר, רושמים אותם כלא-יהודים.¹⁸⁷ אם נוציא את וינה מן הכלל, נמצא את היחס שבין מספר הלידות אצל היהודים אל מספר הלידות אצל הנוצרים:

בלודז 50,3

בבודפשט 58,9

בברסלוי 62,2

בורשה 70,6

בפרנפורט ע"נ מין 96,0

ברלין 101,9

מן המספרים האלה יש להסיק מסקנה ברורה, כי הנטיה להגבלת מספר הלידות התבטאה אצל הנוצרים שבכרכי אירופה המערבית והאמצעית כמעט באותה מדה כמו אצל היהודים היושבים שם, מה שאין כן בכרכי אירופה המזרחית, אשר בהם באה נטיה זו לידי גלוי אצל הנוצרים במדה יותר מועטת מאשר אצל היהודים. השדרות הפרולטריות, אשר לרגל מספרן המכריע הן משפיעות בהחלט על מספר הלידות הכללי, כבר התחילו להשתמש בברלין באמצעים למניעת ההריון במדה יותר מרובה מאשר בבודפשט ומה גם בורשה ובלודז. מספר הלידות אצל הנוצרים בבודפשט הוא כיום כמספר הלידות שהיה לגבי הנוצרים בברלין לפני שלשים שנה. בהמבורג היה במשך השניך 1894–1890 מספר הלידות החלק העיר העשיר Harvestehude 24,5 ולעומת זה בחלק העיר העני Billwärder Ausschlag – 49,9,¹⁸⁸ בשנת 1926 היו המספרים המתאימים באותה עיר 7, 13, ו-4, 10. מספר הלידות אצל האוכלוסים העניים ירד במדה כזו, עד שהגיע כמעט לאותו מצב ירוד עצמו כמו אצל האוכלוסים האמידים.

הוכחה סטטיסטית לקשר הקיים בין אמידות-ההורים ובין שקיעת הלידות יש למצוא במספר הלידות בחלקיה השונים של ברלין, אשר שם דרים בחלק אחד (Westen) בעיקר היהודים האמידים והמתבוללים, בחלק שני (Mitte) בעיקר היהודים האדוקים והמהגרים (פועלים) וחלק שלישי (Aussenbezirk) שבו גרים היהודים העניים ביותר. מכל 100 ילדי-יהודים שנולדו מנשוא ישראל בשנת 1923–1922 היו לי טילהבר:¹⁸⁹

בברלין Mitte עם רוב מכריע של יהודים אדוקים (בני מזרח אירופה) היו עוד 23% של כל הנולדים שלישיים, רביעיים וכו', ב-Aussenbezrik עם אוכלוסיו העניים-15% וב-Westen עם אוכלוסיו האמידים רק 7%.

מסקנות דומות לכך יש להסיק מן הידיעות הסטטיסטיות הרשמיות על האוכלוסים הכלליים בליפסיה (1901) ובאנגליה (1911).¹⁹⁰ בליפסיה חל ברובעי העיר (העשירים) 1, 2, 3, אשר בהם הכניסו רק 18,8% מכל הדירות שכר דירה למטה מ-250 מרקאות, מספר של 68 לידות על כל 1000 נשים בכיל מ-15 עד 40 שנה, ולעומת זה חל מספר של 241 לידות על כל 1000 נשים באותו גיל ברובעי-העיר העניים 26–25, אשר בהם היה מספר הדירות עם שכר דירה למטה מ-250 מרקאות 77,2%.

באנגליה היה מספר הילדים לכל מאה משפחות

של המעמד הגבוה והבינוני 277

של פועלי-האריג 319

של העובדים בהרים 433

של פועלי-יום 392

על ידי שמוש באמצעים למניעת ההריון הולך ונקבע לאט הרגל חדש הנשרש מתחילתו בכרכים אצל חוגי-המשכילים ואשר יקיף במשך דור אחד או שנים את השדרות הפרולטריות ויחדור גם לערים הקטנות. מכיון שהיהודים נמנים ברובם על יושבי-הכרכים ועל חוגי-המשכילים נמצא, שהם הולכים בבחינה זו חלוצים לפני התושבים הנוצרים של אותה מדינה. לו היינו משוים לא את המספר הכללי של הלידות אצל היהודים ואצל הנוצרים אלא את מספר הלידות אצל האינטליגנציה שבכרכים בלבד, היינו ודאי מוצאים, כי מספר הלידות אצל היהודים והנוצרים בחוגים אלה הוא כמעט שוה. לגבי כל הידיעות הסטטיסטיות הנוגעות ליהודים יש תמיד לשים לב לעובדה כי היהודים בתור אומה מהוים – לפי הפרדתם לגילים, אומנותם, מקומות מושבם השכלתם ורכושם – שכבה צבורית מיוחדת בין אוכלוסי שאר העמים וכי מצבם הסוציאלי המיוחד הזה משפיע גם על שאר יחסיהם ובכלל זה גם על מספר הלידות שלהם. העובדה, כי בתקופה שלאחר המלחמה ירד מספר הלידות אצל הנוצרים בברלין ובקרקוי במדה יותר מרובה מאשר אצל היהודים מוכיחה, כי אכן בדרך זמנית קדמה שקיעת הלידות אצל היהודים יותר מאשר אצל הנוצרים, אולם בעצם אנו עומדים כאן לפני תופעה אחת כללית

8. מספר הלידות והפריון

ירידת מספר הילדים הנולדים מנשואי ישראל היא עוד יותר מרובה ממה שנראה לנו על פי שקיעת הלידות, מחמת שאחוז היחידים העומדים בגיל בינוני הוא יותר גדול אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים והלכך צריך היה, לכאורה, מספר הלידות להיות אצלם יותר גדול מאשר אצל הנוצרים. מציגים את מספר הלידות השנתיות בהשואה לעומת מספר האוכלוסים ומציינים את מספר הנולדים החל על כל 1000 איש מכלל האוכלוסים. אולם מכיון שבכל ישוב יש מספר פחות או יותר גדול של יחידים שאינו מוכשר יותר להעמדת ולדות (סריסים ועקרות), הרי אין סבפרה זו של הלידות הוכחה מספיקה למדת פריון האוכלוסים. אם נניח, כי מספר הסריסים והעקרות ונטולי כח לידה והולדה קודם לזמן הוא אצל היהודים 30% ואצל הנוצרים 45% יצא, כי אותו מספר הלידות יוכיח על פריון (כלומר, מספר הלידות החל על כל נשואין) יותר גדול אצל הנוצרים, בערך על חמישית, מאשר אצל היהודים.

אם נשוה את מדת הפריון (כלומר, מספר הילדים החיים הנולדים על כל 1000 נשים נשואות בגיל מ-16 עד 45) עם מדת הלידות (מספר הילדים הנולדים על כל 1000 נפש של האוכלוסים) אצל כל האוכלוסים בארצות אחדות בשנת 1924, יצא:

מדת הלידות מדת הפריון¹⁹¹

איטליה 28,2 250,0

הולנד 24,9 238,9

נורבגיה 21,7 224,7

מדת הלידות מדת הפריון

דנמרק 21,9 181,3

לוקסמבורג 0,1 173,9

אוסטריה 1,7 160,0

אנגליה 18,8 148,4

פרנציה 19,2 140,7

בשתי השורות יש אמנם לראות אותו כוון עצמו של ההתפתחות, אולם יש גם נטיות לצדדין המוכיחות, כי מספר-הלידות אינו משמש בכלל קנה-מדה מספיק לקביעת הפריון. מדת-הפריון יש בה כדי לשמש קנה-מדה יותר מדויק. לצערנו נותנת לנו הסטטיסטיקה רק במקרים יוצאים מן הכלל את היכולת לחשב את חשבון הפריון אצל אוכלוסי-היהודים לחוד ואצל אוכלוסי-הנוצרים לחוד. על פי רוב היא נותנת לנו באופן מיוחד ליהודים ולנוצרים רק את מספר הלידות בלבד, שהוא מספיק לשם קביעת הרבוי השנתי של האוכלוסים, אבל אינו מספיק לשם קביעת המספר הממוצע של הילדים החל על כל נשואין. רק במקרים מועטים יש לנו היכולת לקבוע את מדת הפריון, למשל, בברלין. יהודי ברלין הם אולי המופת היותר חותך להתפתחות ה“טפוס הכרכי” של היהדות המודרנית: קביעת מספר הלידות הממוצע לכל משפחה יש לו, משום זה, לא רק ערך מקומי בלבד. בברלין היו בשנת 5 19 מכל הנולדים בנשואין כשרים:

אצל נוצרים אצל יהודים

הילד הראשון 48,7 48,6

הילד השני 27,9 32,8

הילד השלישי 11,3 10

הילד הרביעי 4,8 3,3

הילד החמישי 2,2 1,2

מן הילד החמישי ומעלה 5,1 3,3

רואים אנו כאן, כי אצל יהודי ברלין 92,2% מכל הנולדים הם בנים בכורים, שניים ושלישיים. רק ב-7,8% של המשפחות נולד עוד ילד רביעי, חמישי וכו‘. אם נחלק את כל הנולדים לשלשה סוגים. דהיינו: 1) בכורים, 2) שניים, 3) שלישיים וכו’ יצא לנו:

אצל היהודים אצל הנוצרים

בנים בכורים 48,6 48,7

שניים 32,8 27,9

שלישיים וכו' 18,6 23,4

אמנם צריך להביא בחשבון, כי הילדים המסומנים כאן אינם דוקא הילדים האחרונים במשפחה וכי ספרת-הפריון יכולה לעלות לרגל לידות חדשות. אולם המספרים מוכיחים על הנטיה לעבור משיטת שני-הילדים (Zwei kindersystem), שהיתה אפיינית בשביל משפחות ישראל בברלין בעשרות השנים האחרונות, אל השיטה של ילד אחד. בחשבון זה לא הוכנסו לגמרי נשואי-העקרות, מחמת שאי אפשר לעמוד על מספרם.¹⁹² אולם מספרם הוא בלי כל ספק די גדול ועל ידי זה יורד מספר הילדים במשפחות ישראל עוד יותר.

בבודפשט מפרסמת העיריה סטטיסטיקה על מספר הילדים המיותמים על ידי מיתת האם (טבלה כ"א). על פי טבלה זו יש להכיר הפרש בין

טבלה כא.

פריון הנשואין אצל היהודים והנוצרים רק מבחינה אחת: מספר הנשואים העריריים הוא יותר מועט אצל היהודים. מכיון שמספר הלידות בבודפשט היה בשנת 1925 11,7 על כל 1000 יהודים ו-19,8 על כל אלף נוצרים, כלומר ההפרש היה מרובה ביניהם, ניכר מזה בעליל, כי מספר הלידות אינו תלוי רק בפריון, כי אם גם בהרכב-הגילים של האוכלוסים. על כל אופן יש להביא בחשבון, כי הנשואין שעליהם מדובר כאן חלו על פי רוב בזמן שמספר הלידות אצל היהודים היה גדול יותר (28,3 בשנת 1900) והיה קרוב הרבה למספר הלידות אצל הנוצרים באותו זמן (35,0 בשנת 1900). אולי היה גם משך זמן קיום הנשואין עד מותה של האשה יותר מרובה אצל היהודים ועל ידי כך היתה להם גם הזדמנות יתירה לרבוי הלידות.

בקולוניה ע"נ ריין, בריגה ובלטביה היה סדר הלידות של כל 100 ילדים הנולדים מנשואין כשרים (לפי דת אביהם) כפי המובא בטבלה כ"ב. כאן ניכר מפורש הפריון הירוד של היהודים כלפי הקתולים בקולוניה, הואיל וילדים רביעיים, חמישיים וכו' אצל היהודים הם רק 9,9%, ואצל הקתולים 21,1% מכל הילדים הנולדים מנשואים כשרים.

טבלה כב.

בלטביה ובעיר בירתה ריגה מצב הדברים הוא אחר, כי אחוז הילדים הרביעיים, החמישיים וכו' הוא אפילו יותר גבוה קצת אצל היהודים מאשר אצל הלטים (23,2 לעומת 22,8). נראה שאצל יהודי ריגה נשתמרה עדיין הפריה הגבוהה של יהודי מזרח אירופה; על כל אופן נחשב העם הלטבאי לאחד העמים בעלי פריון מועט בין שאר עמי אירופה המזרחית.

9. לידות מכופלות

ידיעות סטטיסטיות על לידות מכופלות עם חלוקה לפי הדתות יש בידינו רק מבולגריה ומרוסיה המועצתית. הלידות של ילדים אחדים (תאומים ושלשה) היו בבולגריה במשך הזמן מ-1921 עד 1925 אצל היהודים 1,3 ואצל היונים-האורתודוקסים 1,2 בין כל 100 נולדים. ברוסיה נע המספר הזה במשך השנים 1926–1924 אצל היהודים בין 1,2 ברוסיה המרכזית ובין 1,4 באוקריינה ו-1,8 ברוסיה הלבנה. הפרש ניכר בין יהודים ונוצרים, שיהא בו כדי להשפיע על מספר הלידות הכללי, אינו קיים כאן.

10. זרע פסול

זרע פסול הוא פחות שכיח אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים. כפי מה שמוכיחים המספרים שבטבלה כ"ג הגיע אחוז הלידות הפסולות אצל

טבלה כג. לידות פסולות.

על כל מאה נולדים (חיים ומתים) היו לידות פסולות

היהודים ברוב הארצות כמעט רק לרבע או לשליש של אחוז זה אצל הנוצרים המספרים הנוצרים מן הכלל לגבי ורשה הם רק מדומים ויסודם במה שכמה זווגים נעשו תחילה רק לפי דיני ישראל והשלטונות הפולניים לא הכירו בכשרותם של הילדים שנולדו מנשואין כאלה.

בין הסבות הגורמות למיעוט לידות פסולות אצל היהודים תופסת את המקום הראשון הדת, במדה שהיא ממשיכה, כמו אצל יהודי מזרח אירופה. להשפיע על חיי יום יום של היהודי. בשנים שעברו, כשהדת היהודית האוסרת כל יחסי-מין מחוץ לנשואין משלה בכל רחבי החיים הישראליים, היו לידות פסולות אצל היהודים דבר לבתי שכיח לגמרי. בגרמניה קטן יותר אחוז הלידות הפסולות אצל הקתולים מאשר אצל הפרוטסטנטים, מפני שלכמרים הקתוליים יש השפעה מרובה על חייהם הפרטיים של בני עדתם. במקרים רבים נושא הקתולי את הפנויה שהרתה לו מפני פחד הכנסיה. הגורם השני הוא יחס הבוז אל אם הילד הפסול. הבוז הזה מוצא בטוי חריף יותר בשדרות העליונות של הצבור מאשר בחוגים הפרולטריים. הואיל ויהודי אותן הארצות שבהן נתמעטה השפעת הדת על חיי המשפחה שייכים ברובם לשדקות העליונות, נתקבלו בארצות אלו הנמוסים המעמדיים במקום הדת. יש להוכיח את זה באופן סטטיסטי על ידי שנשוה זה לזה. לפי טילהבר,¹⁹⁴שני רבעים של עיר ברלין, אשר האחד מהם (Westen) מאוכלס בעיקר על ידי יהודים אמידים והשני בעיקר על ידי יהודים עניים. ב-Westen העשיר היו בשנת 1923–1922 בין כל הילדים שנולדו מאמהות יהודיות רק 1,6% ילדים פסולים, בעוד שבשאר רובעי ברלין עם הפרברים היה מספרם 13,3%. ההפרש העצום הזה מסביר לנו את השפעת התנאים הכלכליים על שכיחות הלידות הפסולות.

בדרך כלל הולך מספר הלידות הפסולות ועולה מתחילת המאה העשרים למרות האמצעים המרובים למניעת-ההריון, שהיו צריכים לגרום, לכאורה, להתמעטות הלידות הללו. בפרוסיה היה מספר הלידות הפסולות אצל כל האוכלוסים בשנת 1901 7,2%, בשנת 1927 10,85% מכל הלידות. גם אצל היהודים עלה לאט מספר הלידות הפסולות – בהקבלה לעליתן אצל הנוצרים – במשך עשרות השנים האחרונות.

11. הפלות

השפעת היחסים הסוציאליים מוצאת את בטויה המענין בסטטיסטיקה של ההפלות (Totgeburten), כפי שהבאנו אותה בטבלה כ"ד.

טבלא כד.

נפלים

על כל 100 ילדים (שנולדו חיים ומתים) היו נפלים

מיד בולטת לעין העובדה, כי כמו אצל הנוצרים כן גם אצל היהודים מרובים ביותר מקרי-ההפלה לגבי לידות פסולות. דבר זה נגרם במקצת על ידי כך, שרוב פסולי-הלידה הם בכורים מצד האם ושביניהם הנפלים יותר שכיחים מאשר אצל הלידות השניות והשלישיות. שוב הזרע הפסול שכיח ביותר בשדרות העניות של הצבור ומשום זה וגם משום פסלותם מועטת אצלם ההשגחה גם בשעת ההריון וגם בשעת לידה הרבה יותר מאשר אצל ילדים כשרים. מכיון שבאירופה המערבית והאמצעית היהודים הם באופן ממוצע יותר אמידים מן הנוצרים, אין מקרי-ההפלה שכיחים אצלם כמו אצל הנוצרים. אפילו לגבי לידות פסולות מועטים במקצת מקרי ההפלה אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים בברלין ובבודפשט. בפרוסיה ובוינה האחוז כמעט שוה אצל היהודים והנוצרים בפרנקפורט הוא גבוה קצת יותר אצל היהודים. לעומת זה אנו מוצאים אצל יהודי ורשה ולודז מספר גבוה מאד של מקרי הפלה לגבי פסולי-הלידה לפי השואה עם אוכלוסי-הנוצרים שבאותן ערים וכן גם בהשואה עם מספרם לגבי היהודים במקומות אחרים. דבר זה נגרם על ידי המצב החברותי הרע, על ידי העזרה הלקויה ליולדות, ועל ידי יחס שלילי קשה ללידות הפסולות, הפוגם את רצון האם היהודית להביא לעולם זרע חי וקים. מה שאחוז הנפלים כשרי-הלידה אצל הנוצרים בבולגריה הוא נמוך הרבה יותר מאשר אצל היהודים יש לבאר על ידי זה, שהיהודים יושבים שם כמעט כולם בערים, בעוד שהנוצרים יושבים ברובם בכפרים, אשר שם לא כל מקרה-לידה לקוי או מקרה-הפלה באים לידי פרסום. בכמה מקרים משתדלים ההורים הנוצרים לרשום את נפליהם כילדים חיים, בכדי לעשות אותן ראויים לטבילה כמנהג דתם. אולי יש לבאר באותו אופן עצמו גם את האחוז הנמוך של מקרי-ההפלה לגבי לידות כשרות אצל הנוצרים בורשה.

12. הנולדים והבוגרים לפי המין

בכמה ידיעות סטטיסטיות מן המאה הקודמת אנו מוצאים ראיות, כי מספר הילדים הזכרים הנולדים אצל היהודים היה יותר מרובה מאשר אצל הנוצרים. אולם מספרים אלה אין להם שום ערך סטטיסטי. יסודם, מצד אחד, ביחס השונה של ההורים היהודים לרשום הזכרים ולרשום הנקבות. ללידת-הבת לא היתה חשיבות כזו בעיני-ההורים כללידת הבן ולפרקים לא היו רושמים משום זה את הלידה כלל. מצד שני, היו נמנעים בכמה מקרים לרשום את לידת הזכרים מפחד הלקיחה לצבא.

רק המספרים של עשרות השנים האחרונות, ביחוד מן הארצות התרבותיות והמסודרות מבחינה אדמיניסטרטיבית, כוללים במדה שוה את כל הלידות של הנוצרים ושל היהודים. חובת הרשום, הקיימת זה מאה שנה, חדרה כאן להכרת כל האוכלוסים ושוב כופה הממשלה על רשום זה על ידי שהיא דורשת תעודת-לידה בכל הזדמנות חשובה בחיי תושביה (כניסה לבית ספר, נשואין וכו'). במשך עשר השנים 1910–1900 היה בארצות האירופיות השונות יחס הזכרים שנולדו (מתים או חיים) מנשואין כשרים לנקבות בין 105,41 ובין 106,43.¹⁹⁵ לגבי ילדים פסולים היה היחס בארצות שונות – מלבד אוסטריה ושוידיה – יותר נמוך והוא נד בין 102,72 ובין 106,78. הדבר ברור, כי כשרותם או פסלותם של יחסי האב והאם אין בהן כדי לשנות את גרמי-הטבע, הקובעים את מין-הילד משעת ההזדווגות. התאוריה המקובלת לשם באור ההפרש באחוז הזכרים והנקבות הנולדים מהזדווגות חוקית ובלתי-חוקית מיוסדת על העובדה שנקבעה, כי לגבי הלידות למקוטעין, כלומר, הלידות לפני הזמן (וכן גם לגבי מקרי לידת ילדים מתים) הזכרים מרובים על הנקבות. כנראה, שהעובר הזכר יותר רגיש לכל פגיעה פנימית וחיצונית של האם. והלכך במקום ששכיחים ביותר מקרי לידות למקוטעין –עם או בלי פעולה מכוונת מצד האם-נפחת על ידי זה חלק הזכרים בין הילדים הקיימים אשר נשלמו ירחי הריונם. מכיון שלגבי הלידות הפסולות מקרי הפלה ולידה לקויה שכיחים יותר מאשר לגבי לידות כשרות, מספר הזכרים הקיימים שנשלמו ירחי-הריונם בעל כרחו קטן יותר.

השואת מינם של הילדים הנולדים אצל יהודים ונוצרים, שתהא נקיה ביותר מפגימות של רשום לקוי, אפשרית לפי הסטטיסטיקה של ביארן, פרוסיה ובודפשט.

לעומת כל מאה נקבות שנולדו חיות נולדו זכרים חיים:

אצל היהודים אצל הנוצרים

בביראן 1926/27.. 106,0 105,8

בפרוסיה 1902–1893. 106,2 105,9

בבודפשט 1925.. 107,5 107,1

המספרים על היחסים בין זכרים לנקבות קרובים כל כך אצל היהודים והנוצרים, עד שאפשר לדבר למעשה על שויונם. הם סותרים בהחלט את האגדה על רבוי הזכרים אצל היהודים.

היחס האחוזי בין הזכרים והנקבות בתוך האוכלוסים אינו מתקיים לזמן מרובה. כידוע תמותתם של הזכרים היא יותר מרובה מתמותת הנקבות. באופן כזה היתרון במספר הזכרים שוקע בהדרגה ויש שמספר הנקבות עולה סוף סוף על מספר הזכרים. ברוסיה המועצתית, למשל, נולדו אצל היהודים על כל 100 נקבות 107 זכרים, אולם לפי מפקד העם שבאותה שנה היו במדינה 111,5 יהודיות לעומת כל 100 יהודים. בכל מקום יש באוכלוסי-היהודים בערך יותר זכרים מאשר אצל הנוצרים. לעומת כל 100 נשים היה מספר הגברים:

ההפרש הזה מקורו באומנותם של הגברים הנוצרים הצפויים לסכנות יתירות מן היהודים ושתמותתם היא משום זה יותר מרובה. ההפרש גדול ביותר בכרכים, מחמת שהם משמשים מרכזי-הגירה. בתי-הספר הגבוהים אשר בכרכים, האפשרות הניתנת שם להכשרה מקצועית ולהתבצות כלכלית גורמים יותר להגירת גברים מאשר להגיר נקבות, וביחוד להגירת יהודים יותר מאשר להגירת יהודיות. בכמה מדינות נהוג, כי הצעיר היהודי מן הפרובינציה מתישב בקביעות בכרך או יושב בו זמן מרובה לשם הכשרתו המקצועית, בעוד שהצעירות נשארות לשבת בפרובינציה. כאן יש למצוא באור לעובדה, שבורשה (1921) ובבודפשט (1925) היו לעומת כל 100 נוצריות רק 84,16 ו-80,92 נוצרים, בעוד שלעומת כל 100 יהודיות היו 94,89 ו-84,37 יהודים. עוד טעם אחד גורם לשנוי היחס האחוזי בין גברים לנשים אצל היהודים לגבי זה של הנוצרים: מקצוע המלאכה היחידי בעיר, הגורם בעיקר להגירת-נשים לכרכים, הוא מקצוע שרות-הבית, ודוקא במקצוע זה עוסקות היהודיות הרבה פחות מן הנוצריות.

האחוז היותר גבוה של הגברים בין היהודים – בהשואה עם הנוצרים – גורם, ולו גם במדה מוגבלת מאד, לתקון מצבם הכלכלי, עד כמה שהגברים מכניסים על ידי עבודתם המקצועית יותר מן הנשים.

פרק עשירי: הנשואין

1. שכיחות הנשואין

בטבלה כ"ה הבאנו את מספר הנשואין החל בכל מדינה או בכל עיר על 1000 נוצרים ועל 1000 יהודים. “ספרת-נשואין” זו אין בה כדי לתת לנו מושג ברור ושלם, הואיל ואחוז בני-הנוער, שאינם רשאים עוד לישא ולהנשא, שונה הוא לגבי היהודים והנוצרים. לשם יתר דיוק היה צריך להביא את מספר הנשואין לגבי יהודים ולגבי נוצרים העומדים בגיל הראוי לנשואין. אולם דרישה זו אינה ניתנת להתמלא לפי מצב הסטטיסטיקה ברוב הארצות.

ספרת-הנשואין אצל היהודים היא בכל הארצות נמוכה יותר מזו של הנוצרים. אולם למעשה גדול עוד יותר ההפרש בין מספר הנשואין אצל היהודים ואצל הנוצרים ממה שיש לקבוע אותו על פי מספרים אלה, מחמת שמספר הילדים אצל היהודים הוא יותר מועט והלכך צריך היה, לכאורה, מספר הנשואין להיות יותר גדול אצלם מאשר אצל הנוצרים. אולם אנו רואים דוקא את ההפך. המספר הירוד ביותר של הנשואין בין היהודים בורשה ניתן להתבאר על ידי זה, כי כמה וכמה מן היהודים מסדרים כאן את קדושיה לפי דיני ישראל והנשואין הללו אינם נרשמים בסטטיסטיקה הרשמית. טעם זה גורם בלי ספק למיעוט הנשואים הרשומים גם אצל היהודים בלודז ובכל שאר מדינת פולין. אם נסיח, איפוא, את הדעת ממקומות אלה ונסדר את שאר המקומות לפי מדת גודל ההפרש בין נשואי-היהודים ונשואי-הנוצרים, נקבל שואת מספרים זו:

יחס מספר הנשואין היהודיים למספר הנשואין הנוצריים

ברלין.. 1925 74,5: 100

הסן.. 1925 75,5: 100

גרמניה.. 1926 76,3: 100

ברסלוי.. 1926 76,6: 100

ביארן.. (1925/27) 77,8: 100

פרוסיה.. (1925/26) 78,1: 100

טשכוסלובקיה. 1927 81,7: 100

אמשטרדם.. 1925 90,0: 100

בודפשט.. 1925 93,3: 100

רוסיה המועצתית. (1926–1924) 94,2: 100

אונגריה.. 1925 93,5: 100

בולגריה.. 1924 94,2: 100

לטביה.. 1927 95,7: 100

היוצא מזה, שבאותן הערים (הארצות) שנתמעט בהן, כפי שראינו למעלה, במדה יתירה מספר הילדים הנולדים אצל היהודים, שם נתמעט מאד גם מספר הנשואין ביחס למספר הנשואין הנוצריים. לעומת זה באותן הארצות שבהן אין המגמה להגבלת הלידות בולטת כל כך, קטן מאד כם ההבדל במספר הנשואין.הקשר שבין שני החזיונות הסוציאליים האלה מובן; כי אי-הרצון לבוא בברית הנשואין והשאיפה להגבלת מספר הלידות נובעים ממקור אחד: ראשית, משאיפה לחיים נוחים ומן הרדיפה אחרי תענוגות החיים (מה שקל יותר להשיג לרוקים), שנית, מהתגברות רגש האחריות כלפי האשה והילדים העתידים לבוא. נוסף על זה גורמת להפחתת מספר הנשואין גם ההשתתפות היותר פעילה של האשה היהודית בחיים הכלכליים של זמננו על ידי עבודתה המקצועית. מחמת עמידתה ברשות עצמה אינה כפויה להנשא כבתחילה לשם ספוק צרכי-קיומה.

ידיעות על מספר הרוקים יש לנו מליטא (לשנת 1923) ומטשכוסלובקיה (לשנת 1921). בליטא היה מספר הרוקים אצל היהודים יותר מועט מאשר אצל הנוצרים. מכלל כל היהודים בגיל למעלה מ-40 שנה היו רוקים רק 2.6 ורוקות רק 1,8, בעוד שבין כל הנוצרים של אותו גיל היו אצל

טבלה כה.

מספר נשואין על כל 1000 תושבים

הליטאים (לפי הלאומיות) 7,5 רוקים ו-11,5 רוקות. כאן משפיעה עוד המסורת העברית, שכל יהודי ויהודיה חייבים לבנות להם בית בישראל. ובאמת אנו רואים, כי בטשכוסלובקיה היו רוקים:

מטבלה זו אנו רואים, כי עד גיל של 40 יש אפילו אצל היהודים מספר יותר גדול של רוקים מאשר אצל הטשכים. אולם מגיל זה ולמעלה מקרי-הרוקות אצלם פחות שכיחים מאשר אצל הטשכים. יותר גדול מן ההבדל בין יהודים לטשכים הוא ההבדל בין היהודים בינם לבין עצמם, אם נשוה את בוהמיה התרבותית והמפותחת עם רוסיה הקרפטית הנחשלת בהתפתחותה. מן הטבלה כ"ו מתברר, כי בין יהודי בוהמיה משני המינים ובכל הגילים יש מספר יותר גדול של רוקים מאשר אצל יהודי רוסיה הקרפטית. ברוסיה הקרפטית מספר הרוקים שבין היהודים בגיל של 45–40 שנה הוא רק 4% אצל הגברים ו-2% אצל הנשים, בעוד שבבוהמיה מספר הגברים הרוקים הוא 13,6% ומספר הנשים הרוקות 18,2%. נמצא שההפרש הוא גדול במדה יוצאת מן הכלל ביחוד בנוגע לנשים. ברוסיה הקרפטית אין כמעט אף אשה יהודית אחת שתשאר רוקה, מה שאין כן בבוהמיה. שם אנו מוצאים עוד בגיל של 50–45 9,2% רוקות.

טבלה כ"ו

2. נשואין חוזרים

לפי הסטטיסטיקה של ערים אחדות יש לעמוד על מצבם המשפחתי של המתחתנים (רוק, רוקה, אלמן, אלמנה, גרוש או גרושה). לפי זה אנו רואים כי נשואים חזורים של אלמנים ואלמנות מרובים אצל הנוצרים בלודז ובורשה פי שנים ואפילו פי שלשה מאשר אצל היהודים, ולעומת זה שכיחים יותר מקרי נשואיהם החוזרים של הגרושים והגרושות אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים. סבת הדבר היא, כי רוב הנוצרים בערים אלה נמנים על הכנסיה הקתולית-רומאית, ולרגל החומרות הקיימות מצד הכנסיה מספר הגרושין מועט אצלם ביותר. לעומת זה אנו רואים, כי בבודפשט אין הפרש גדול גם באחוז האלמנים והאלמנות וגם באחוז הגרושים והגרושות הבאים בנשואים שניים אצל היהודים והנוצרים.

טבלה כז.

מצבם המשפחתי של המתחתנים.

3. גיל המתחתנים

גיל המתחתנים, כפי המוכח מטבלה כ"ח, בלודז, ורשה, בודפשט וליטא הוא באופן ממוצע גבוה יותר אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים. בלודז, בורשה ובליטא מתחתנים רוב הגברים הנוצרים בגיל של 25–21 שנה ורוב הגברים אצל היהודים בגיל של 30–26 שנה. בבודפשט אנו מוצאים את המספר הגדול ביותר של הנשואין גם אצל היהודים וגם אצל הנוצרים בגיל של 30–25 שנה. הנשים היהודיות כנשים הנוצריות מתחתנות בבודפשט על פי הרוב בגיל של 25–20. לעומת זה שכיחים בלודז, בורשה ובליטא אצל הנשים היהודיות הנשואין בגיל של 30–25 שנה, בעוד שהנוצריות מתחתנות על פי הרוב בגיל של 25–20 שנה.

טבלה כח. גיל המתחתנים.

הגיל הממוצע של המתחתנים היה:

נמצא שהגברים היהודים מתחתנים באופן ממוצע כמעט שתי שנים יותר מאוחר מן הנוצרים והנשים היהודיות בשתי שנים וחצי. בלודז ההפרש הוא יותר קטן במקצת.

בהתאם לגיל היותר גבוה של המתחתנים גבוה אצל היהודים יותר גם הגיל, שבו יולדת האשה ילדים. מוצאים אנו ידיעות ברורות על הענין בסטטיסטיקה של ורשה. כאן היה הגיל הממוצע של היולדות הנוצריות 27,0 ושל היולדות היהודיות 30,7. ההפרש הזה נעשה יותר בולט, אם נחלק את היולדות לפי סדר הלידות. מתברר מתוך זה, כי גילן הממוצע של היולדות הוא

לפי המובא אצל טילהבר ¹⁹⁹ היה גיל ההורים היהודים בברלין (23–1922):

גיל האם בשעת לידת הילד הראשון.. 27 שנה

" " " " " השני.. 29 "

" האב " " " הראשון.. 32¹/₂ "

" " " " " השני.. 34 "

לעומת היחסים שהיו קיימים בתחילת המאה הי"ט, כשהיתה האשה נישאת בגיל של 20–18 שנה והאיש לאחר שנים אחדות, עלה עכשיו הגיל הזה לגבי הנשים על 8–6 שנים ולגבי הגברים על 12–10 שנים.

4. נשואין מוקדמים

נשואין מוקדמים, כלומר, לגבי הנשים בגיל למטה מ-16 שנה ולגבי הגברים בגיל למטה מ-20 שנה היו במאות השנים הקודמות שכיחים מאד אצל היהודים. גליקל פון המלן (בערך בשנת 1700) נתארסה על ידי אבותיה בגיל של י“ב שנה ונתקדשה בגיל של י”ד שנה. באירופה המזרחית היו הנשואין המוקדמים שכיחים אצל היהודים עד אמצע המאה הי"ט. בזמננו הם אסורים לפי החוק ואין מקומם ניכר בחיינו. דבר זה משפיע לטובה על תכונת הילדים, מחמת שילדים הנולדים לאבות צעירים ביותר הם על פי רוב חלשים מילדי אבות בוגרים. מצד שני גרם המעבר לנשואים מאוחרים (כלומר, לנשואין בגיל למעלה מ-30 שנה אצל הנשים ובגיל למעלה מ-40 שנה אצל הגברים), שהוא מצוי אצל השדרות העליונות באירופה המערבית והאמצעית, שתתפשטנה אצל היהודים באירופה המערבית והאמצעית, לרגל יחסי-מין מחוץ לנשואין, מחלות מין המשפיעות לרעה על הפריון ועל בריאות הילדים.

בתור הוכחה לדבר, כי נשואים מוקדמים כמעט שפסקו לגמרי אצל היהודים באירופה, יכולה לשמש אונגריה, אשר שם יכול להנתן רשיון לנשואין לאיש או לאשה קודם שמלאו להם 18 שנה. רשיון כזה בקשו לעמם במשך השנים 1925–1923 באופן ממוצע לכל שנה 119 גברים ו-859 נשים. בין הגברים לא היה אף יהודי אחד, ובין הנשם-רק אשה יהודית אחת. מה שנוגע לנשואין בגיל של 20–18 שנה נמצאו בגיל זה בבודפשט בשנת 1925:

אצל היהודים בין 2015 גברים מתחתנים 7 = 3,3%

" " " 1951 נשים מתחתנות 143 = 7,3%

" הנוצרים " 7716 גברים מתחתנים 70 = 0,9%

" " " 7780 נשים מתחתנות 767 = 10,1%

נמצא כי גם הנשואים המוקדמים מסוג זה הם פחות שכיחים אצל היהודים מאשר אצל הנוצרים.

בורשה היו בשנת 1925 מכלל כל המתחתנים

גם כאן הנשואין המוקדמים יותר שכיחים אצל הנוצרים מאשר אצל היהודים. על כל אופן לא בטלו עוד הנשואים המוקדמים לגמרי והם נשתמרו עוד בכמה מקומות בחוגי-האדוקים במזרח אירופה.

במזרח רגילים עדיין הנשואין המוקדמים בין היהודים. אצל יהודי תימן אשר בארץ ישראל שכיחים נשואי קטנות בגיל 18–16 ולפעמים גם למטה מכיל זה. וכן גם נוהגים נשואי-קטנות במרוקו. אצל היהודים בעיר בוכרה באסיה המרכזית התחנו לפי המפקד של שנת 1926²⁰⁰

נמצא שהמספר הגדול של נשואין, חל אצל הנשים בגיל של 15 שנה ואצל הגברים בגיל 18 שנה. יותר מחצי מספר הנשים נישא לפני התחלת וסתן, החלה לפי הרגיל בין 14 ו-16 שנה.

בכל המקרים האלה צריך, כמובן, להביא בחשבון, כי בארצות המזרח הנשים מתבגרות קודם ומזדקנות קודם מאשר באירופה ודבר זה גורם מאליו לנשואין מוקדמים. אף על פי כן אין להתיר בשום אופן נשואי קטנות בגיל 14, 13 ו-12 שנה, מחמת שהם גורמים תקלה רבה לילדים. בבוכרה אנו מוצאים על יסוד המפקד הנזכר, כי מספר ההפלות ותמותת היונקים הוא גדול מאד. מכלל 130 הנשים היו 5 עקרות. לשאר 125 הנשים היו 780 מקרי הריון (באופן ממוצע 6,5). מכלל אלה היו: 118 לידות מוקדמות, 5 מקרי הפלה, 657 ילדים חיים. מן האחרונים מתו 27,1% בגיל של פחות משנה, ו-17,1% בגיל 5–1 שנה.

5. נשואי קרובים

נשואי קרובים יותר שכיחים אצל היהודים מאשר אצל אומות אחרות, כפי שיש לראות מן הסטטיסטיקה של ארצות אחדות. באונגריה מותרים נשואין בין דוד לבת דוד, בין דודה לבן דוד ובין בני ובנות דודים רק ברשיון המלכות. באופן ממוצע ניתנו במשך השנים 1925–1923 בכל שנה רשיונות כאלה:

בכלל ליהודים

רשיונות לנשואי דוד ובת דוד, דודה ובן דוד 34 8

" " בן דוד ובת דוד 689 84

____________________________

רשיונות בכלל 723 92

נמצא שמכל הרשיונות עלו בחלקם של היהודים 12,7%, כלומר, יותר מכפלים מחלקם האחוזי (5,9%) בתוך אוכלוסי המדינה. אם נעמוד על יחסם האחוזי של כל הרשיונות ביחס למספר כל הנשואים ב-1923–25 נמצא, כי מכל אלף מקרי נשואין היו נשואי-קרובים הזקוקים לרשיון:

אצל היהודים 21,2

אצל הנוצרים 10,1

בפרוסיה היו בשנת 1924 אצל כל האוכלוסים 273054 נשואין ומהם היו:

609 בין בני ובנות דודים

68 בין דוד ובת דוד

12 בין דודה ובן דוד

באופן כזו עלו רק 2,5 של נשואי-קרובים על כל 1000 מקרי-נשואין. לצערנו אין רושמים בזמן האחרון בפרוסיה את דתם של הנשואים. יש בידינו מספרים רק מן השנים 1875–1872. אז היו נשואי-הקרובים מרובים אצל הנוצרים יותר מבשנת 1924:

אצל הפרוטסטנטים היו 14,6 בין 1000 מקרי-נשואין

" הקתולים " 10,0 " " " "

" היהודים " 23,1 " " " "

באלזס-לותרינגיה היו על פי שטידה²⁰¹ מכלל כל 1000 מקרי נשואין בשנים 1876–1872 נשואי-קרובים

אצל היהודים 23,0

אצל הקתולים 0,0

אצל הפרוטסטנטים 1,9

מארצות אחרות יש לנו רק ידיעות כלליות על מספר נשואי-הקרובים, בלי הבחנה בין בני הדתות השונות. על פי הידיאות הללו היו בין 4000 מקרי-נשואין:

כל המספרים האלה מוכיחים, כי נשואי הקרובים אצל הנוצרים הם פחות מ-1% של כל הנשואין, בעוד שאצל היהודים הם עולים למעלה מ-2%. לפי חקירתו המיוחדת של רויטלינגר²⁰² על נשואי הקרובים במחוז הקטן הוהנצולרן (גרמניה), מקום שם יושבים היהודים בכפרים ובעיירות קטנות, אנו מוצאים, כי בין 281 מקרי נשואין של היהודים היו לא פחות מ-44 נשואי קרובים = 15,7%, ודרגת הקירבה היתה במקרים אלה

קירבה מדרגה ראשונה 9,6% של כל הנשואין

" " שניה 2,9% " " "

" " שלישית 3,2% " " "

ההפרש במספר האחוזי של נשואי הקרובים לגבי היהודים והנוצרים קשור באופן חלוקתם הגיאוגרפית של האוכלוסים. בכרכים, אשר בהם גדול יותר חוג מכיריו של כל אדם נשואי-הקרובים שכיחים פחות מאשר בכפרים, אשר חוג מכיריו מצומצם שם ביותר. אצל היהודים בתור תושבי הערים היה, לכאורה, מספר נשואי הקרובים צריך להיות קטן יותר מאשר אצל הנוצרים. אולם בערים עצמן חוג היהודים מופרש על פי הרוב מכלל שאר האוכלוסים ואין הם באים במשא ובמתן עם כל האוכלוסים של הכרך, אלא רק עם אוכלוסי היהודים, אשר מספרם הוא קטן בערך לגבי כל אנשי העיר או הכרך ודבר זה מביא לידי זיקה לנשואי-קרובים במדה לא פחות מזו של זיקת היחיד הנוצרי בעיירה קטנה, מלבד זה יש, כפי הנראה, לגבי היהודים נטיה להשאיר בדרך נשואי-הקרובים את הנכסים בחזקת המשפחה או להבטיח את קיומה של קרובה עניה – נטיה שיסודה ברגש המשפחתי המפותח אצל היהודים. לא רק שאין אצלם רגש של נקיעה לגבי נשואי קרובים אלא, להפך נטיה מפורשת-לישא ולהנשא בתוך חוג המשפחה. חוג נשואי-הקרובים האסורים לפי הדת הוא קטן ביותר אצל היהודים. הוא מצטמצם רק בקרובים בני דרגה עולה ובאחים ובאחיות, בעוד שלפי נמוסי הדת הקתולים אסורים גם נשואין בין בני ובנות דודים, בין דוד לבת דוד, ובין דודה לבן דוד, או שהם זקוקים לרשיון מיוחד. באוסטריה היו עד המלחמה אסורים לנוצרים הנשואין בין בן דוד ובת דוד והותרו רק ליהודים.

כל חכמי הרפואה בימינו מסכימים לכך, כי נשואי קרובים אין בהם כדי להשפיע לרעה על זרעם, במקרה ששניהם בריאים בהחלט. אולם בריאות שלמה היא דבר היוצא מן הכלל. לקויים גופניים או נפשיים שכיחים מאד, ולגבי קרובים יש שהלקויים בבריאותם של האיש והאשה הם מאותו הסוג והם חוזרים, איפוא, אצל הילדים בצורה חריפה ביותר. דבר שאין חולקים בו כמעט הוא שמספר החרשים הוא מרובה ביותר בין הילדים מנשואי-קרובים זה בא, כנראה, בתור תוצאה של הפרעות-עצבים קטנות אצל-ההורים, אף על פי שלא הגיעו למצב של חרשות. מצד שני, יש מקום להניח בנשואי-קרובים, כי כשרונותיהם של האב והאם יש להם כוון אחד המיוחד לבני-המשפחה וכי הכשרונות האלה עלולים לעבור במדה יותר חזקה לילדיהם. קצורו של דבר, נשואי הקרובים גורמים להתפתחות תכונות קיצוניות בין שהן חיוביות ובין שהן שליליות.

חסרים עד היום מחקרים מדויקים על מצב בריאותם של הילדים שנולדו מנשואי-קרובים אצל היהודים. רויטלינגר הוא היחידי אשר בדק, כפי המובא במאמרו הנזכר בענין הוהנצולרן, 66 מילדי-היהודים שנולדו מנשואי קרובים ומצא 28 מהם במצב חולני. זהו אחוז גבוה מאד. אולם מספר הבדוקים הוא מועט מאד ואצל כמה מהם יש להטיל ספק בדבר, אם שורש מחלתם הוא באמת במורשה. רק על ידי בדיקות חדשות ביחס למספר יותר גדול של מקרים אפשר יהיה להסיק מסקנות יותר מדויקות על השפעת נשואי הקרובים על הילדים.

פרק אחד עשר: נשואי-התערובות

1. נשואי-התערובות מבחינה דתית ומשפטית

בספורי האבות אנו מוצאים כבר את ההדרכה הניתנת לעברי לבחור לו אשה מבנות שבטו ולפי האפשר גם מבנות משפחתו. כיצחק כן גם יעקב אינם לוקחים להם, לפי רצון אבותיהם, נשים מבנות הכנענים והחתים, כי אם מבנות משפחת בתואל הארמי, בן אחי אברהם, מחרן הרחוקה. מה שהיה תחילה רק בטוי הרגש הגזעי נהפך במשך הזמן לאזהרה דתית. עם בואם של שבי-ציון מבבל לארץ ישראל, משתמשים עזרא הסופר ונחמיה באמצעים חמורים נגד נשואי-התערובות, הפורצים בחומת-היהדות ונותנים מקום לחדירת נמוסים אליליים ואמונות אליליות לסביבה היהודית והחותרים תחת יסודי הדת הישראלית. שמעון בן יוחאי תקן במאה השניה שוב תקנות חמורות כנגד נשואי-התערובות עם בני עמים אחרים (לא רק עם עמי כנען כמפורש בתורה), “בכדי שישתמו הטפוס הלאומי בטהרתו”.²⁰³ על הכהנים נאסר הפילו לישא להם נשים גיורות. לשאר העם הותרו נשואי-גיורות ונשואין כאלה היו שכיחים גם בתקופה היונית-רומאית וגם לאחריה, למשל בתקופת התגיירות הכוזרים. לעומת זה היתה התנגדות לנשואי-תערובות בין יהודים לנוצרים לא רק מצד הדת היהודית, כי אם גם מצד הנוצרים, והקונצילים של אורלאנס (538), טולדו (588) ורומי (743) אסרו אותם בהחלט והטילו עונשין חמורים על העבריינים. מכיון שהכרזת האסור הזה הולכת ונשנית כמה פעמים מצד הכנסיה, יש יסוד לחשוב, כי היו למעשה מקרים של נשואין כאלה. עוד בשנת 1929 מזכיר הארכיבישוף רוברט מגרַן (אונגריה) בדין וחשבון שמסר לאפיפיור בפירוש על מקרי נשואי-תערובות. וכן גם דורש היהודי הספרדי משה מקונסי בספרו שהופיע בשנת 1280 מאת בני אמונתו שיבטלו את כל הנשואין שבינם לבין נוצרים ומושלמים.²⁰⁴ ברם, בסוף ימי הבינים עם ירידת מצבם הסוציאלי של היהודים פוסקים נשואי-התערובות ולמן המאה הט“ז והי”ז לא היה להם מקום בהחלט. התהום הסוציאלי והדתי בין היהודים והנוצרים התעמק באותה תקופה במדה כזו, שנשמט הבסיס לנשואי-תערובות ולא היה אפילו יותר צורך באסורים חוקיים. אף על פי כן המשיכו האסורים האלה להתקיים בצורת תקנות-הכנסיה, ומכיון שהמדינות הנוצריות הודו בקיומם של חוקי הנשואין הדתיים, שמשו תקנות אלו גם בתור חוקי-המלכות. גם בארצות האישלם נאסרו נשואי-התערובות לפי החוקים הדתיים, שעל פיהם נחתכים בכלל כל חיי-המשפחה.

המהפכה הצרפתית גרמה בראשונה לבטול האסור החוקי לנשואי-תערובות על ידי שהפכה את הנשואין בכלל ממוסד דתי למוסד אזרחי ולא ראתה את הפרש-הדת של הצדדים בתור תקלה לנשואין. השקפה חדשה זו יצאה מפרנציה והתפשטה משם בבלגיה, שבה סדרו בשנת 1834 נשואי-תערובות בכנסיה נוצרית, וכן גם בהולנדיה, דנמרק, אנגליה, סקנדינביה ובארצות הברית של אמריקה. בגרמניה נאסרו נשואי-התערובות בכמה ממדינות-הברית, למשל, בוַימר בשנת 1823. לפי החוק של המלכות המאוחדת משנת 1875 הותרו נשואי-התערובות בכל מדינות הברית הגרמנית אפילו במקום שלא הותרו תחילה על ידי המדינות הבודדות. באונגריה הותרו נשואי-התערובות משנת 1895 ואילך. ברומיניה, בולגריה וסרביה היו נשואי-התערובות מותרים עוד קודם למלחמה העולמית. ברוסיה היו נשואי-התערובות אסורים קודם למלחמה והם אסורים עוד באותו חלק של פולין שהיה שייך קודם לרוסיה, לעומת זה הם מותרים בגליציה. באוסטריה יש יכולת לסדר נשואי-תערובות רק בדרך-עקיפין, על ידי שהצד הנוצרי נעשה תחילה משולל-דת (Konfessionslos) או על פי רשיון מיוחד מצד המדינה, הניתן על פי הרוב בלי קשיים מיוחדים. נשואין בין בני דת אחת מסתדרים באוסטריה בפני באי-כח דתם, מה שאין כן בנשואי-התערובות, שמסדרים אותם רק בפני שלטונות-המדינה. בכמה מדינות מושלמיות אסורים נשואי-התערובות עד היום הזה.

מי שרוצה לקבל מושג נכון על מדת שמושם של היהודים והנוצרים באפשרות זו שניתנה להם מטעם החוק לבוא בברית נשואין (בלי המרת-דת קודמת של אחד הצדדים), עליו לזכור, כי בכל מקום משמש ההפרש הדתי עכוב רב לנשואין. טַכַור²⁰⁵ בחן באופן מתימטי את שכיחות נשואי-התערובות. הוא מציין את הנטיה לנשואי-תערובות במספר 1, במקום שמספר נשואי-התערובות מתאים למעשה למספר נשואי-התערובות הניתן להשערה מתימטית לפי הרכב-האוכלוסים. למעשה נשאר מספר נשואי-התערובות בכל מקום למטה ממספר 1, ועל ידי כך מתברר שיש גורמים המעכבים בעד נשואי-התערובות. הגורמים האלה הם שונים: האופי הדתי המכריע של הנשואין במדינות רבות גורם להתפשטות ההשקפה על נשואי-התערובות כעל “חטא” דתי, ובאי-כח הדת מונעים מן המתחתנים את סדור הקדושין הדתיים, באופן שהם יוכלים להסתדק רק בתור נשואין אזרחיים מאושרים ע"י שלטונות המדינה. גם היהדות החרדית רואה את נשואי-התערובות בתור פגיעה חמורה בדת. מכל השאלות אשר הציע נפוליאון הראשון לפני הסנהדריה היהודית בפריס לא עוררה אף אחת וכוחים סוערים מעין אלה שעוררה השאלה השלישית: “האם מותר ליהודיה להנשא לנוצרי והאם מותר ליהודי לישא נוצריה?” הרבנים הנאורים של פרנציה ענו על השאלה בחיוב, הרבנים החרדים של גרמניה (אלזס) ענו עליה בשלילה מוחלטת. הסנהדריה מצאה לה בסוף מוצא מן המבוכה הרוחנית על ידי שהשיבה, כי אסור מפורש קיים רק בנוגע לנשואין עם הכנענים. הרבנים יסתלקו אולי מלסדר קדושין בין יהודים ונוצרים, אולם ליהודים או ליהודיות אשר ישאו או ינשאו באופן זה לא יגרם חוץ מזה שום הפסד מצד הדת.

מלבד החששות הדתיים בפני נשואי-התערובות, יש עוד גורם חשוב והוא שההפרש בדת מביא גם לידי פרישות צבורית. בני דת אחת באים על פי הרוב במשא ובמתן זה עם זה וההתקרבות המכשירה את הבסיס לנשואין אינה יוצאת, איפוא, בדרך כלל מחוץ לגדר אותה עד דתית. משום כך אנו רואים, כי בגרמניה הדרומית, ששם יושבים קתוליים ופרוטסטנטים אלה בצד אלה, לא היו קודם נשואי-תערובות שכיחים אצלם ורק במשך השפעתם של ההפרשים הדתיים על היחסים הצבוריים שבין אדם לחברו. אפילו ההפרש הדתי הקל הקיים בין היהודים הספרדיים והאשכנזיים באמשטרדם שמש עד אמצע המאה הַי"ט עכוב מוחלט לנשואין בין בני שתי העדות, ורק בזמן החדש רבו מקרי הנשואין בין ספרדים ואשכנזים באמשטרדם. בארץ ישראל היו קודם האשכנזים, הספרדים ובני העדות המזרחיות נושאים בדרך כלל נשים רק מתוך בני עדתם, מחמת שלכל עדה היו – מלבד ההפרשים הקלים בעניני דת – סדרי חיים מיוחדים וכל עדה היתה מדברת בשפה מיוחדת. ורק משעה שהשפה העברית התחילה כובשת לה מקום בתור שפת הדבור בכל העדות, ביחוד בתוך הדור הצעיר, רבו מקרי-הנשואין בין ספרדים ואשכנזים; מקרי נשואין בין אשכנזים ותימנים אינם כמעט במציאות מחמת סדרי-חייהם המיוחדים של האחרונים. לעומת זאת שכיחים מקרי הנשואין בין הספרדים ובין בני שאר העדות המזרחיות. דוגמה של פרישות מוחלטת והתנגדות לנשואין מחוץ לחוגם אנו מוצאים אצל השומרונים בשכם. אף על פי שהם כיום רק 190 נפש, אין הם נושאים להם נשים מן החוץ ואין הם משיאים את בנותיהם החוצה.

אין כלספר בדבר, כי טהרת המשפחה שמשה קשר אמיץ בין היהודים, והיא שעשתה אותם לחטיבה אתנולוגית אחת בעלת עצמאות בולטת. לו היו היהודים נוטים לנשואי-תערובות עם בני עמים אחרים, היו כלים ובטלים זה כבר בתור חטיבה דתית ואתנולוגית. “לשם קיומה של אומה נחוץ לא רק שתוף הדם, בתור תוצאה של שתוף המוצא, כי אם גם פעולה מתמידה של ערוב-הדם”.²⁰⁶ מלבד זה היתה הדת הישראלית קשורה תמיד קשר אמיץ עם קדמוניות האומה בארץ ישראל, קשר של מסורת-אבות. משום זה קשה היה לנכרים, אף במקום שהיו מקבלים עליהם בשעת נשואין את דת ישראל, להיות בזמן מן הזמנים ליהודים גמורים ולשומרי-המסורת הלאומית. לו היו נכנסים נכרים במדה יותר מרובה לקהל ישראל היו בלי ספק גורמים להתפלגות דתית. כשרון-ההתנגדות היוצא מן הכלל של הדת הישראלית נגד כחותיה העצומים של הנצרות ושל האישלאם יכיל היה להתפתח רק אצל בני עם אחד, אשר בדרך נשואין בקרב בני חוגם פתחו ושכללו אחדות רוחנית שלמה של עצמם וחבום כלפי הסיבה הזרה המקיפה אותם. גם רוב היהודים, אשר התבוללו מבחינה תרבותית ונתרחקו מנמוסי הדת, מתרחקים באופן מוחשי מנשואי-התערובות וזהו השריד האחרון של חוש השתוף הלאומי שנשאר להם לפליטה. יש להם ההכרה, כי למרות הקרע שבינם ובין היהדות המסורתית, הם ימשיכו להתקיים בתור יהודים, כל זמן שהם ובניהם ובנותיהם לא יפקיעו את עצמם מן הסביבה היהודית וכי רק נשואי-התערובות הם המבצעים את הנתוק מגוף-היהדות. הרבנים בהולנדיה הכירו את הסכנה הכרוכה בהתפשטות נשואי-התערובות בקרב היהודים, ובשנת 1928 קבלו החלטות חמורות בשאלה זו וכמעט הכריזו נדוי וחרם על כל יהודי הבר בנשואי-תערובות. ולמעשה יתקיימו היהודים בתור חטיבה אתנית רק כל זמן שיתחנו ברובם המכריע בינם לבין עצמם. כל זמן שמצב זה יתמיד וימשך, יהא קיים תחום וגבול בין היהודים ובין שכניהם, אשר יגן על עצמאותם הרוחנית והגופנית של היהודים בפני נמיסה ב“כור” ההתבוללות. סוף יבוא ליהודים, אם יהרס התחום הזה.

כדאי להעיר, כי בחוגי-היהודים, אף בקרב המתבוללים, רואים את נשואי-התערובות בתור סכנה ליהדות גם במקום שהצד הלא-יהודי מקבל את הדת הישראלית. במקרים אלה מנצחת ההכרה המוחשית, כי היהדות היא באמת לא רק שתוף דתי, כי אם שתוף-מוצא וגורל. אלמלי היתה היהדות חטיבה דתית בלבד, היו יהודים מתבוללים צריכים דוקא לעשות תעמולה בעד נשואי-תערובות, שבהם יקבל הצד הלא-יהודי את הדת הישראלית ולראות בכניסה זו של גרים אמצעי לחזוק היהדות, אולם למעשה אין השקפה מעין זו מצויה אף בחוגי המתבוללים הקיצוניים.

2. התפשטות נשואי-התערובות

כשאנו נותנים לקוראינו את המספרים הבאים (טבלה כ"ט) על מדת התפשטותם של נשואי-התערובות, אנו דולגים על המקרים, אשר בהם קבל אחד מן המתחתנים, בעלי דת שונה, קודם לנשואין את דת חברו. כי הצד האופיני שבנשואי-התערובות של היהודים, מבחינה סטטיסטית, הוא, שבשעת הנשואין הצד האחד נשאר בדת היהודית והצד השני בדת הנוצרית או מחובר-דת. על כל אופן בשביל החוקר האנתרופולוגי אין חלוף הדת קודם הנשואין חשוב כל עיקר, לגבו תכונת הנשואין בין יהודים לנוצרים בין במקרה של המקת-דת בין במקרה של אי-המרת הדת אחת היא; הרי אלו נשואי-תערובות, כלומר, נשואים של בני גזעים שונים. אולם השקפה אנתרופולוגית זו אינה יכולה לשמש נקודת-מוצא במקום שאנו באים לתפוס את התפשטות נשואי-התערובות תפיסה סטטיסטית ומטעמים שמושיים גרידא. שייכותו הגזעית של היחיד אינה נכנסת, לפחות באירופה, בגדר הסטטיסטיקה הרשמית. וקשה גם לבחון למעשה את הרכבתם הגזעית של כל לבני-הצבע באירופה ולעמוד על הקבוצה האנתרופולוגית, שעליה יש למנות כל יחיד ויחיד. כשבאים לקבוע באמצעות הסטטיסטיקה את מדת התפשטותם של נשואי-התערובות, יש להביא, איפוא, בחשבון רק את שייכותם הדתית של המתחתנים בשעת נשואיהם.

טבלה כט.

הטבלה כ"ט כוללת סקירה על התפשטות נשואי-התערובות במשך 50 השנים האחרונות במקומות שונים. היא מראה לנו, למשל, כי בפרוסיה מספר היהודים והיהודיות המתחתנים והמתחתנות מחוץ ליהדות גדל במשך חמשים השנה פי חמשה. הוא עלה מ-4,79% בשנת 1875 עד ל-21,63% בשנת 1927, בברלין, קלן והמבורג היה האחוז הזה עוד יותר גבוה באותה השנה. בברלין 27,43%; קלן (1926) 28,50%; ובהמבורג 30,00% פה נעשו נשואי התערובות לחזיון יום-יומי בחיי היהודים,

ועוד יותר שכיחים הם נשואי התערובות בקופנהגן וטריסט, שבהן רוב נשואי היהודים הם נשואי תערובות. גדולו המהיר של מספר נשואי התערובות בטריסט (מ-17,90 למאה בשנות 1900/03 ל-56,10 בשנת 1927) מוכיח עד כמה גדולה היא הסכנה הנשקפת לקיום היהדות אחרי התבטלות המניעות המסורתיות לנשואי-התערובות הן מצד היהודים והן מצד שכניהם הבלתי יהודים. פחות מצויים הם נשואי התערובות באונגריה, ביארן ואמשטרדם; בלטביה, רוסיה הלבנה אוקריינה מספרם קטן למדי.

אפשר היה לשער, כי בזמנים של התגברות התנועה האנטישמית, כמו. למשל, בפרוסיה בשנת 1895, יתמעט מספר נשואי התערובות; אולם המציאות ראתה, כי שכיחות נשואי התערובות לא נפגמה על ידי האנטישמיות כלל, אדרבה, השאיפה לנשואין כאלה הולכת ומתגברת במדה בלתי פוסקת.

לע מדת התפשטותם הגדולה של נשואי התערובות אפשר לדון רק מתוך השואתם עם הנשואין היהודיים הטהורים, ולא, כמו שעשינו למעלה מתוך קביעת חסם האחוזי אל כל 100 יהודים מתחתנים בכלל. המספרים מוכיחים, כי על כל 100 נשואין יהודיים טהורים חלו

בגרמניה בשנת 1927 53,94 נשואי תערובות

באונגריה " 1926 28,46 " "

בברלין " 1926 64,23 " "

בברסלוי " 1926 38,32 " "

בבודפשט " 1927 39,44 " "

באמשטרדם בשנות 1927–1926 30,42 " "

טריסט בשנת 1927 255,00 " "

נשואי התערובות הם, איפוא, מ- ¹/₄ עד ²/₃ של הנשואין היהודיים הטהורים והם שכיחים ביותר בכרכים. בטריסט היה בשנת 1927 מספר נשואי תערובות (23) פי 2¹/₂ יותר גדול ממספר (9) הנשואין הטהורים. פה נעשו נשואי התערובות כלל ונשואין יהודיים טהורים דבר יוצא מן הכלל.

מהמבורג ידוע לנו מספר כל הזוגות היהודיים הטהורים והמעורבים במשך שנת 1925: מספר הזוגות שבהם היה האיש יהודי והאשה יהודית 2797

מספר הזוגות שבהם היה האיש יהודי והאשה בלתי יהודית 601

מספר הזוגות שבהם היה האיש בלתי יהודי והאשה יהודית 400

על פי היה אחוז הזוגות המעורבים 26,36 למאה מכל הזוגות היהודיים הטהורים. על כל 100 בני זוג יהודיים התחתנו 13,7 למאה עם אשה בלתי יהודית, על כל 100 בנות זוג יהודיות התחתנו 9,5 למאה עם איש בלתי יהודי. יש, לכאורה, לשאול למה אחוזים אלה נמוכים יותר מאחוז נשואי התערובות היהודיים שבשנת 1925, אולם טעמו הפשוט דל הדבר הוא בזה, שרוב הזוגות בהמבורג באו בברית הנשואין עוד בזמן שנשואי התערובות היו חזיון בלתי מצוי. על זה יש להוסיף שבנשואי תערובות רבים מקבל צד אחד את דתו של הצד השני אחרי החתונה או מכריז על עצמו כמחוסר-דת. נשואין אלה אינם נרשמים על ידי הסטטיסטיקה כנשואין יהודיים מעורבים. כמו כן גדול יותר אחוז הגירושין לגבי הנשואין המעורבים.

בשויץ היו:

על כל 1000 זוגות יהודיים טהורים חלו, איפוא, זוגות מעורבים

1888 57

1900 74

1910 97

1920 145

בין יהודים נתיני שויץ השייכים לשדרות הצבור האמידות היו המקרים של נשואי התערובות שכיחים יותר מאשר בין היהודים נתיני ארצות אחרות (על פי רוב מהגרים מאירופה המזרחית). אף על פי שמספר היהודים נתיני-שויץ היו בשנת 1920 רק 45% מכלל יהודי שויץ, בכל זאת חלו עליהם 340 מקרים מכל 533 המקרים של נשואי התערובות, כלומר 64%.

בבאדן היו נשואין 1864 1885 1925

יהודים טהוריים 3855 4413 4945

האיש יהודי והאשה נוצרית 6 40 211

האיש נוצרי והאשה יהודיה 2 22 144

על כל 1000 נשואין טהורים היו, איפוא, נשואי תערובות

1864 0,2

1885 14,5

1925 70,8

חוץ מבכרכים התפשטו נשואי התערובות במדה היותר גדולה באותן הארצות שבהן יושבים היהודים במספר קטן במשך זמן רב, ושמשום זה סגלו להם שם את מנהגי שכניהם הבלתי יהודיים, הגיעו לאמידות והשיגו שווי זכויות אזרחי וחברתי. על הארצות האלה נמנות דנמארק, איטליה, אוסטרליה, פרנציה, אנגליה, שוידן. משלש הארצות האחרונות אין ברשותנו שום מספרים סטטיסטיים, אולם על סמך הסתכלות אפשר להגיד, כי נשואי התערובות הם חזיון נפרץ בין היהודים, תושבי הארצות האלה מכבר, ובין חוגי החברה העליונה. את שכיחות נשואי התערובות בדנמרק (קופנהגן) ובאיטליה (טריסט) הוכחנו על ידי המספרים שהובאו בטבלה הקודמת. מדינות אחדות שבאוסטרליה ידועים לנו המספרים הן על נשואי התערובות והן על הנשואין הטהורים הקיימים (בשנת 1901). על פי ידיעות אלו היו נשואי התערובות במערב אוסטרליה 39,4 למאה, בדרום אואלס החדשה – 46 למאה מכל הנשואין היהודיים הטהורים הקיימים.

לפני התחלת ההגירה הגדולה ממזרח אירופה של שנת 1881, היו נשואי התערובת דבר רגיל בין יהודי ארצות הברית של אמריקה, שרובם היו יוצאי גרמניה והולנד. ביחוד היו מצויים נשואי תערובות במדינות הדרומיות והמערביות בנות ישוב יהודי קטן והן עלו, לפי שלזינגר,²⁰⁸ ל-33 למאה מהנשואים היהודיים הטהורים. אחרי התחלת ההגירה הגדולה ממזרח אירופה ירד אחוז נשואי התערובות לגבי הנשואין הטהורים, משום שהמהגרים היהודים ממזרח אירופה היו זרים לפי תרבותם ושפתם לבני אמריקה ולא באו אתם במגע חברתי שהוא הגורר אחריו נשואי תערובות. אולם משנת 1900 התחילו מתחתנים יהודי מזרח אירופה עם איטלקים. נשואי התערובות האלה הוכשרו על ידי זה שהגיתו האיטלקי גובל עם הגיתו היהודי באיסט-סייד, ששתי הקבוצות עובדות ביחד באותם המקצועות (ביחוד בתעשית הבגדים) ושלפי תרבותן ומנהגי חייהן אינן רחוקות ביותר זו מזו. באותו זמן עצמו נעשו יותר שכיחים נשואי-תערובות בין בני המהגרים היהודים, ילידי-אמריקה וחניכיה ובין אמריקאים נוצרים.

על פי דרקסלר²⁰⁹ שחקר את הנשואין בניו-יורק בתקופת השנים 1912–1908, היה מספר נשואי התערובות על כל 100 מקרי-נשואין אצל:

יהודי רומניה 0,45

" רוסיה 0,62

" תורקיה 0,80

" אוסטריה 0,99

" אונגריה 2,24

" אנגליה 3,47

" הולנד 4,00

" אמריקה 4,26

" גרמניה 5,16

" צרפת 6,54

אצל כל היהודים יחד 1,17

נשואי התערובות היו, איפוא, בלתי מצויים כמעט לגמרי אצל היהודים יוצא מזרח אירופה. אצל היהודים יוצאי אונגריה, הולנד, אנגליה ואמריקה (אנגליה ואמריקה משמשות כאן רק תחנות מעבר בשביל יהודי מזרח אירופה) הם עומדים על רמה בינונית. שכיחים הם ביותר אצל יהודי גרמניה ופרנציה הקרובים ביותר לפי תרבותם לבני אמריקה.

אם נבדוק לחוד את הדור הראשון והשני של המהגרים נראה, כי בדור הראשון נשואי התערובות הם פחות מצויים (0,64 למאה) מאשר בדור השני (4,51 למאה). אצל יהודי רוסיה היושבים באמריקה חלו

על כל 100 גברים מתחתנים של הדור הראשון 0,26 נשואי תערובות

" " 100 נשים מתחתנות " " " 0,47 " "

" " 100 גברים מתחתנים " " השני 3,76 " "

" " 100 נשים מתחתנות " " " 3,14 " "

אצל יהודי גרמניה, היושבים באמריקה בדרך כלל זמן ארוך יותר ושעל כן התבוללו יותר, היו נשואי התערובות:

על כל 100 גברים מתחתנים של הדור הראשון 4,83 נשואי תערובות

" " 100 נשים מתחתנות " " " 2,62 " "

" " 100 גברים מתחתנים של הדור השני 8,85 נשואי תערובות

" " 100 נשים מתחנות " " " 2,96 " "

גם השכיחות הגדולה ביותר של נשואי התערובות אצל בני אירופה המערבית והמרכזית לגבי יהודי אירופה המזרחית וגם ההתרבות החזקה של נשואי התערובות אצל הדור השני לגבי הדור הראשון של המהגרים, - כל זה מוכיח בעליל שככל אשר יתקרבו היהודים בתרבותם אל האמריקאים, כן יגדל אצלם מספר נשואי התערובות. פרוצס זה של התקרבות הולך ומתפשט בדרך כלל באופן פרופורציונלי לזמן ישיבתם של היהודים באמריקה, ועל כן עלינו לשער שכל כמה שתלך ותתקדם האמריקניזציה, בה במדה יתרבו נשואי התערובות אצל יהודי ארצות הברית.²¹⁰

במזרח אירופה התפשטו נשואי התערובות במדה קטנה ביותר. בלטביה באו בשנים 1927–1925 בברית הנשואין עם בלתי-יהודים רק 1,5 למאה מכל היהודים המתחתנים. גם בפולין, רומיניה ורוסיה הקרפטית (הצ’כוסלובקית), שמשם אין לנו ידיעות סטטיסטיות, בלתי שכיחים הם, לפי חקירותי, נשואי-התערובות. לעומת זאת ברוסיה, שעד המהפכה היו אסורים בה נשואי-התערובות מטעם הממשלה, הולכים הם ומתפשטים במהירות גדולה. וויסנברג²¹¹ מודיע, כי בעיר יליסבטגרד היו:

בשנת נשואים יהודיים טהורים נשואי תערובות

1921 369 38

1922 164 17

1923 160 13

1924 195 18

_____________________________________

בס"ה 888 86

לפי זה יוצא שמכל היהודים והיהודיות שהתחתנו ביליסבטגרד בשנים 1924–1921 באו 4,6% בנשואי-תערובות.

בפטרבורג (לנינגרד) עלה מיולי 1919 עד סוף שנת 1920 מספר

הנשואין היהודיים הטהורים ל-516

נשואי התערובות שבהם הבעל יהודי ל-172

" " " האשה יהודית ל-72

ס"ה נשואי התערובות ל-244

נמצא, שאך הורשו נשואי התערובות מטעם החוק והנה עלו מיד לגובה ניכר. על כל 100 יהודי (-ות) שבאו בברית הנשואין, לקחו 19,1 למאה בן זוג בלתי יהודי. שכיחים ביותר היו נשואי התערובות בין יהודים וגרמנים, אחריהם באים נשואין בין יהודים ופולנים ובסוף בין יהודים ורוסים.

על פי הסטטיסטיקה הרוסית הרשמית לקחו, במרכז רוסיה (ר.ס.פ.ס.ר.) בשנות 1924–1926, אשה בלתי יהודי 20,68% בכל הגברים היהודים המתחתנים ו-12,47% מכל היהודיות המתחתנות נישאו לאנשים בלתי יהודיים; בס"ה באו מכל 100 יהודים ויהודיות 16,77% בנשואי-תערובות.

ביתר חלקי רוסיה אחוז נשואי התערובות הוא קטן יותר; כך, בשנים 1926–1924 עלה מספר נשואי התערובות

ברוסיה הלבנה ל-1,87 מכל 100 גברים יהודים מתחתנים

" " ל-3,73 " " נשים יהודיות מתחתנות

" " ל-2,81 " " נשואי יהודים בכלל

באוקראינה ל-4,19 " " גברים יהודים מתחתנים

" ל-4,90 " " נשים יהודיות מתחתנות

" ל-4,55 " " נשואי יהודים בכלל

המספרים האלה מוכיחים, כי רוסיה המרכזית רחבת הידיים, שהיתה קודם סגורה בפני היהודים ושכעת זורמים הם אליה ממקומות ישובם הצפוף, מאוקראינה ומרוסיה הלבנה, הולכת ונעשית בשבילם מרכז של טמיעה. ההגירה לרוסיה המרכזית, כמו כל הגירה אחרת, מחלישה את המסורת היהודית. בעיני יהודי שהיה נרתע לאחור מפני נשואי התערובות באוקראינה ורוסיה הלבנה נראים הנשואין האלה במרכז רוסיה כאחת התופעות החדשות הרבות שהוא נתקל בהן ושאליהן הוא מוכרח להסתגל. נדמה שיהודי רוסיה המרכזית הולכים לגבי נשואי התערובות באותה דרך עצמה שהלכו בה יהודי אירופה המערבית והמרכזית. אולם כאן מהירות הפרוצס הזה היא גדולה יותר. יש לשער שהיחס החדש לנשואי התערובות ברוסיה המרכזית יתפשט במשך הזמן בכל שאר חלקי המדינה הרוסית.

מענין לדעת לאיזו כנסיות נוצריות שייכים הבלתי יהודים אשר אתם באים היהודים בקשרי נשואין. מכל 4275 נשואי התערובות שהיו ליהודים בגרמניה במשך השנים 1926–1924 היו 2826 = 66,1% עם פרוטסטנטים ו-948 – 22,2% עם קתוליים. נמצא שלנשואי התערובות יש זיקה קצת יותר גדולה בין בני הכנסיה הפרוטסטנטית, מאחוז הפרוטסטנטים באוכלוסי-גרמניה (לפי מפקד העם של שנת 1915 היו בגרמניה 64,1% פרוטסטנטים, 32,4% קתוליים). יש למצוא לחזיון זה במקצת באור גם בזה, שהכנסיה הקתולית השפעתה יותר מרובה על מאמיניה והיא מעכבת אותם מנשואי תערובות ושהכרכים הגדולים בגרמניה, שבהם שכיחים ביותר נשואי-התערובות נמצאים יותר בשטחים הפרוטסטנטיים של גרמניה מאשר בשטחים הקתוליים. נשואין בין יהודים לנוצרים אחרים היו בגרמניה במשך התקופה הנזכרת 72 ועם אנשים מחוסרי-דת או בעלי דת בלתי ידועה 429. על כל אופן עלה אחוז הנשואין מסוג זה (1,7%-10,0%) על אחוז הנוצרים משאר הכנסיות ואחוז בעלי-דת בלתי ידועה בין האוכלוסים הכלליים (0,1%, 2,5%). סבת הדבר היא, כי בסוג זה כלולים הרבה אנשים שהיו קודם יהודים והיו למחוסרי דת או שהסתלקו מלהגיד את דתם בשעת מפקד העם.

3. שכיחות נשואי-התערובות של איש יהודי ושל אשה יהודית

טבלה כ"ט מוכיחה, כי כמעט בכל הארצות נשואי-התערובות של איש יהודי הם יותר שכיחים מנשואי-התערובות של אשה יהודית. הגורם לכך הוא, קודם כל, מה שהאיש בתור הצד הפעיל בנשואין מבטל את החששות כנגד נשואי-התערובות בקלות יתירה מאשר האשה היהודית. החשש בפני יחסים רעים בינה ובין קרוביו הנוצרים של בן זוגה משפיע על האשה יותר מאשר על האיש. גורם שני יש למצוא בקשר הפנימי שבין נשואי-התערובות והמרת-הדת. כל המקרים שבהם המיר הצד אחד את דתו קודם לנשואין אינם נרשמים בתור נשואי-תערובות. ולמעשה שכיחים מקרי המרת-הדת קודם לנשואין הרבה יותר אצל הכלה היהודית מאשר אצל החתן היהודי, מפני שבדרך כלל מרובה בכל מקרה נשואין השפעתו של הגבר. מלבד זה קשה כניסתו של האיש הנוצרי לדת ישראל מחמת חובת המילה והלכך אין מקרה זה שכיח ביותר.

מקום מיוחד תופסת מבחינה זו רוסיה המועצתית. ברוסיה המרכזית יש לאיש היהודי זיקה יתירה לנשואי-תערובות מאשר לאשה, כמו שראינו בכל שאר הארצות, אבל לעומת זה אנו רואים ברוסיה הלבנה ובאוקראינה חזיון הפוך מזה. רוסיה המרכזית משמשת מרכז-קליטה להגירה יהודית פנימית וכדרך כל מרכזי-ההגירה מרובים בהם הגברים המהגרים מן הנשים. משום כך שכיחה השאיפה לנשואי-תערובות יותר אצל האיש. לעומת זה משמשות רוסיה הלבנה ואוקראינה מקומות-יציאה להגירת-היהודים. בין היוצאים מרובה שוב מספר הגברים. מספר הגברים היהודים הנזקקים לנשים היהודיות הנשארות במקומן מתמעט על ידי כך ומשום זה בוחרת לה האשה להנשא לנכרי מאשר לשבת רוקה כל ימיה. לפני עשרים שנה, בשעה שהשפעת המסורת היתה עוד מרובה, היה חזיון זה אי אפשרי. עכשיו, לאחר שעקרה המהפכה הרוסית את שרשי-המסורת, הותרה הרצועה. אולם כדאי לזכור, כי הסטטיסטיקה הרוסית רושמת בתור נשואי-תערובות לא נשואין בין בני-דתות שונות, כי אם בין בני עמים שונים. יש מקרים שבהם הצד הבלתי יהודי בנשואי-התערובות הוא ממוצא יהודי ולעולם לא המיר באופן פורמלי את הדת הישראלית, אלא שלפי הרגליו, חנוכו וסביבתו התרבותית הוא רואה את עצמו לא כבן האומה היהודית אלא כבן האומה הרוסית.

נניח את רוסיה המעצתית, שהיא מצויה בתנאים מיוחדים, ואת לטביה, שמספר יהודיה בכלל הוא מועט, ונסתכל במצב הקיים בנידון זה בארצות אחרות. מוצאים אנו, כי בכולן מספר הגברים היהודים הבאים בנשואי-התערובות הוא יותר גדול ממספר הנשים. בארצות אלו אנו מוצאים על כל 100 נשואי תערובות של אשה יהודית מספר נשואי-תערובות של גבר יהודי

בבודפשט 1927 103

באונגריה 1926 116

בטריאסט 1927 122

בוינה 1927 123

בהמבורג 1925 130

באמשטרדם 1927–1926 131

בפרוסיה 1927 157

בגרמניה 1927 160

בברלין 1926 157

בברסלוי 1926 165

בביראן 1927–1926 177

בהסן 1925–1924 248

אנו מוצאים את סבת ההפרש במספרים בין מדינה למדינה בזה, שבארצות שאוכלוסי היהודים שם הם אמידים האשה היהודית מקבלת נדוניה הגונה ומשום זה מרובים שם בין נשואי-התערובות מקרים שגברים נוצרים להוטים אחרי נשואין אלה מטעמים חמריים. במקרים אלה רוצה האשה היהודית לתקן את מצבה החברותי ולעתים קרובות היא ממירה את דתה עוד קודם לנשואיה, בכדי להתקבל בקלות יתירה בחוג-משפחתו של בעלה. ולעומת זה האיש היהודי, הנושא לו אשה נוצרית במדינות בעלות ישוב עברי אמיד, עושה זאת על פי רוב מחמת אהבה, כי הרי בחוגים הנוצריים אין מנהג נתינת הנדוניה שכיח כמו בחוגי-היהודים. נמוקים חמריים ומעמדיים אינם משפיעים במקרה זה. אין כאן שום דבר שיגרום לגבר להתנצר קודם לנשואין, והלכך נרשמים כאן הנשואים תמיד בתור נשואי-תערובות. ההפרש הזה בין היחסים של האיש ושל האשה קודם לכניסתם לנשואי-התערובות הוא המשפיע, שבמקום אוכלוסים יהודיים אמידים נשואי-תערובות של גבר יהודי שכיחים ביותר (לפחות במובן סטטיסטי, אם לא במובן מעשי). נשואי-התערובות “המדומים” (שבהם מקבל הצד האחד את דתו של הצד השני עוד קודם הנשואין) מטשטשים את כל תמונת-החזיון. במדינות שמספר האמידים בקרב אוכלוסי-ישראל מועט בהן, מועטים הרבה יותר מקרי-נשואין של נשים יהודיות לנוצרים לשם קבלת נדוניה. הסבה הגורמת במקום אוכלוסים יהודיים אמידים למעוט מספר הנשים הבאות בנשואי-תערובות, אינה קיימת כאן.

אולי תתברר לנו במקצת סבת שכיחותם היתירה של נשואי-תערובות אצל הגברים או אצל הנשים, אם נשוה את המצב הקיים בעיר שהיא ברובה המכריע פרוטסטנטית, כמו ברלין, עם עיר שהיא ברובה המכריע קתולית, כמו בודפשט. מתחוור מתוך השואה כזו, כי הנשים השייכות לדת השלטת יש להן זיקה יתירה לנשואי-תערובות מאשר לגברים בני הדת השלטת, בשעה שגבי דת-המעוט אנו רואים את ההפך מזה. טעמו של דבר

טבלה ל. נשואי-תערובות בשנת 1925

הוא, כי הנשים חששותיהן בפני נשואי-תערובות יותר מרובים מחששותיו של הגבר ושהן מתגברות על החששות האלו בקלות יתירה, במקום שהן שייכות לדת השלטת, מחמת שמדת-הגנתן מצד דתן היא יותר מרובה במקרה זה.

4. פוריותן של נשואי-התערובות

נשואי-התערובות יש בהם משום תקלה מקובה ליהדות, מחמת שהצד היהודי מתרחק מתוך כך מן היהדות ולעתים קרובות הוא גם ממיר את דתו לאחר הנשואין. במדה מרובה מזו יתגלה לנו ההפסד הנגרם על ידי נשואי-התערובות, אם נשים לב לילדים הנולדים מנשואי-התערובות. קודם כל אנו רואים, כי מספר הילדים הנולדים מנשואי-תערובות הוא קטן ביותר, כשאנו מציגים את מספר הנשואין בתקופה ידועה לעומת מספר הלידות באותה תקופה. הנה, למשל, בפרוסיה בשנת 1925 היה מספר הילדים (בכלל זה גם הנפלים) החל

על כל מקרה נשואין יהודיים טהורים 2,33

" " " נשואי-תערובות של גבר יהודי 0,64

" " " " " " אשה יהודית 0,78

" " " " " בכלל 0,69

רצו להסיק מכאן את המסקנה, כי נשואי-התערובות בין יהודים ונוצרים הם פחות פורים מנשואין אחרים. יש, לכאורה, למצוא ראיה לדבר בזה שמכלל 5117 נשואי-התערובות בין יהודים ונוצרים שהיו בפרוסיה בשנת 1905 היו לפחות 1940 = 37,91% מחוסרי ילדים (כלומר, מחוסרי-ילדים הגדלים בבית-הוריהם). בשנת 1910 היה היחס האחוזי הנ"ל בפרוסיה 39,30, אולם המספרים האלה אין בהם כדי הוכחה מספיקה למעוט מספר הילדים בנשואי-התערובות, מחמת שנשואי-התערובות נמשכים באופן ממוצע הרבה פחות ממה שנמשכים נשואין יהודיים טהורים. רק במקרה שנשוה את הנשואין היהודיים הטהורים הקיימים עם נשואי-תערובות קיימים ונראה כמה ילדים נוצדו באלה ובאלה במשך זמן ידוע אחר הנשואין, אפשר יהיה לפתור את השאלה בודאות; אולם לשם חקירה זו טרם הספיקה הסטטיסטיקה עד היום את החומר הדרוש. אף על פי כן יש יסוד לשער על פי מספרים ידועים, כי מספר הילדים בנשואי-תערובות הוא באמת יותר קטן מאשר בנשואין יהודיים טהורים. ברם לא ניתן על ידי כך פתרון לשאלה, אם מעוט מספר-הילדים יש לו סבה ביאולוגית (אי-התאמת בני הזוג לצרכי העמדת-ולדות מחמת הבדלם הגזעי) או בוא בא מחמת צמצום בכוונה, כלומר, יש סבה סוציאלית לדבר. הואיל ונשואי-התערובות שכיחים ביותר בחוגי המשכילים, האמידים והחפשים בדעות, אשר בקרבם נפוצה בכלל השאיפה לצמצום מספר הילדים. ברור הדבר, שאי אפשר להסתייע בגורם הביאולוגי בתור באור לעובדה כל זמן שלא השוינו את פוריות נשואי-התערובות עם פוריותם של נשואים אחרים של בני אותם חוגים חברותיים. כל זמן שאין אנו יכולים לעשות השואה כזו מחמת פגימות החמר הסטטיסטי, אין לנו היכולת לפתור שאלה זו בהחלט. על כל אופן מלמדת אותנו תורת-הטבע, כי כל הגזעים האנושיים וקודם כל הענפים השונים של הגזע הלבן מחוננים בסגולת-ההפראה ההדדית. נכון יהיה באופן כזה לבאר את המספר הקטן של ילדים הנולדים מנשואי-תערובות על ידי סבות סוציאליות גרידא.

5. גרם הפסד ליהדות על ידי השתמדותם של הילדים מנשואי-התערובות

אף על פי שראינו, כי מספר הילדים הנולדים מנשואי-תערובות הוא באופן ממוצע קטן, בכל זאת הולך אחוז הילדים האלה הלוך וגדל לגבי הילדים הנולדים מנשואים יהודיים טהורים, מכיון שמספר נשואי-התערובות הולך וגדל אף הוא. אחוז זה של הילדים שנולדו (חיים) מנשואי-תערובות היה ביחסו האחוזי לילדים שנולדו מנשואים יהודיים טהורים

בארץ או בעיר בתקופת השנים

פרוסיה 1875/79 3,48

" 1907/08 12,03

" 1924 14,30

" 1925 13,96

" 1926 14,09

" 1927 18,12 (בכלל זה גם נפלים)

ברלין 1906 15,15

" 1925 19,95

ביארן 1876/79 0,83

" 1907/08 6,69

" 1926/27 14,97

הסן 1925 9,52

אונגריה 1897/1901

אונגריה 1906 1,87

בודפשט 1925 17,40

" 1927 16,03

הולנד 1906 4,80

פרנקפורט 1926/27 10,70

אלמלא היתה מחציתם של הילדים הנולדים מנשואי-תערובות מחזיקה ביהדותה, לא היו נשואי-התערובות גורמים הפסד ליהדות. אולם אחוז זה הרבה יותר קטן. מפקד שנעשה בפרוסיה בשנת 1910 הוכיח, כי מכל 7602 הילדים שנולדו מנשואי-התערובות ושנתחנכו בבתי הוריהם, החזיקו ביהדות

בנשואי-תערובות של איש יהודי אחוז 25,83

" " " אשה יהודית 20,80

בסך הכל 23,67

השואה עם פקדי-עם קודמים בפרוסיה מוכיחה, כי אחוז הילדים הנולדים מנשואי-התערובות והנשארים נאמנים ליהדות הוא כמעט יציב. הוא היה

בשנת 1885 אחוז 24,78

" 1895 24,47

" 1905 22,67

מן הזכרים שנולדו בפרוסיה מנשואי-תערובות בשנת 1905 נשארו נאמנים ליהדות 22,14, מכלל הנקבות 23,21. נמצא שמין הולד אינו משפיע על מדת זיקתו לדת הנוצרית או היהודית. לעומת זה היה גדול לפי הערך גבי נשואי-התערובות של גבר נוצרי ההפרש בין המקרה שהאב הוא איבנגלי או קתולי. בנשואי-תערובות מסוג ראשון היה מספר הילדים המחזיקים ביהדות 18,01%, בנשואין מסוג שני 31,2%. רואים אנו כאן, כי הדת הקתולית, שהיא דת המעוט בפרוסיה (ברלין!) מושכת אליה את ילדי-התערובות במדה פחותה מזו של הדת האיבנגלית, שהיא שם גת-הרוב.

במדינת סכסוניה הוברר בשעת מפקד-העם של שנת 1905 ביחס ל-51 מקרים של נשואי-תערובות (36 של איש יהודי ו-15 של אשה יהודית) באיזו דת נתחנכו הילדים. ב-15 נשואי-התערובות של אשה יהודית נתחנכו הילדים כולם (22 ילדים ו-22 ילדות) בדת אביהם הנוצרי וב-28 נשואי-תערובות של איש יהודי נתחנכו הילדים (28 ילדים ו-35 ילדות) בדת אמם הנוצרית, רק ב-5 נשואין נתחנכו הילדים (18 ילדים ו-8 ילדות) בדת אביהם, וב-3 נשואין לא נתחנכו הילדים (4 ילדים ו-3 ילדות) ברוח שום דך, על כלאופן לא בדת היהודית. נמצא שמכלל 51 נשואי-תערובות קבלו הילדים רק ב-5 נשואין (9,8% =) חנוך עברי ומכלל 130 הילדים שנולדו מנשואי-תערובות החזיקו רק 16 (12,5% =) ביהדות.

מה שנאמר כאן, על יסוד חקירות רשמיות, בנוגע לפרוסיה וסכסוניה, מתאשר גם על ידי הידיעות הבאות מארצות אחרות. מכלל כל 100 ילדים שנולדו מנשואי-תערובות ושנתחנכו אצל אבותיהם נתחנכו ביהדות

מפתיעה היא העובדה, כי בניו-אואלס הדרומית, בנגוד לארצות אחרות, מספר הילדים המחזיקים ביהדות הוא יותר מרובה גבי נשואי-תערובות של אשה יהודית מאשר גבי נשואי-תערובות של איש יהודי. כפי הנראה, טעם הדבר הוא, שבאוסטרליה האם משפיה על הדתי של הילדים יותר מן האב, מה שאין כן באירופה.

באונגריה ניתנת רשות למתארסים להתנות קודם לנשואין באיזו דת יתחנכו הילדים, אשר יולדו מנשואי-התערובות. אם לא הותנה כל תנאי קודם לנשואין מתחנכים הבנים הזכרים בדת אביהם והנקבות בדת אמן. מכלל 968 נשואי-התערובות שהיו באונגריה בשנת 1926 הותנו תנאים כאלה ב-242 מקרים; ב-182 מקרים הותנה שהילדים יתחנכו בדת הנוצרית וב-60 מקרים הותנה שיתחנכו בדת היהודית. נמצא שרק חלק רביעי בערך מכל הילדים שנולדו מנשואי-תערובות החזיקו בדת היהודית. כדאי לשים לב, כי בשאר מקרי נשואי-התערובות היה ההפסד הנגרם ליהדות קרוב לודאי עוד יותר מרובה, משום שיש לשער, כי הצד היהודי התנה את התנאים הראויים בכל מרום שמצא לנכון להגן על עצמו כנגד הדת הקתולית. במקום שלא הותנה כל תנאי, השלים, כפי הנראה, הצד היהודי למפרע עם העובדה המשוערת, כי הילדים יתחנכו בדך הנוצרית.

בעיר הבירה בודפשט בלבד נעשו במשך השנים 1927–1922 בסך הכל 428 הסכמים כאלה, זאת אומרת, בערך ב-12% מכל נשואי-התערובות בין יהודים לנוצרים, במקרה של חלוקה שוה היו באים הצדדים ב-214 מקרים לידי הסכם בדבר חנוך הילדים בדת היהודית. אולם למעשה הוסכם לחנוך בדת היהודית רק ב-112 מקרים ובשאר 316 המקרים הוסכם בדבר חנוך בדת. גם כאן כמו בשאר ערי אונגריה נשאר רק רבע של כל הילדים בערך נאמן ליהדות. הנחה זו מתאשרת על ידי השואה של הנולדים בבודפשט, לפי דת עצמם ולפי דת אבותיהם.

בשנת 1927 נולדו בבודפשט (חיים)

מהורים יהודים 1715

מנשואי-תערובות של איש יהודי 138, חצי מזה 69

" " " אשה יהודית 137 " " 68

זרע פסול מאם יהודית 89

_________

1938

אולם במרום 1938 הילדים האלה (לאחר שמנינו את הילדים מנשואי-תערובות רק לחצאין) נרשמו רק 1870 בתור יהודים. הפרש של 68 ילד הוא בדיוק חלק רביעי מכל 275 הילדים שנולדו מנשואי-תערובות, והוא מתאים בדיוק לאותו ההפסד המשוער, שהיה צריך לבוא על סמך ההסכמים.

אגב, סבלו לרגל הסכמים מעין אלה גם שאר דתות-המעוט בבודפשט, למשל, הלותריים והיונים-קתוליים, ורק הכנסיה הרומאית-קתולית היא שהרויחה.

בשביל ארצות אחרות חסרות הוכחות סטטיסטיות מסוג זה, אולם יש לחשוב, כי מצב הדברים דומה בכל מקום. מכיון שנשואי-התערובות נעשים לדבר שבמציאות וההתכנסות הפנימית של היהודים לתוך חוגם המופרש הולכת ומתרופפת, מפסידה הדת היהודית את כח השפעתה על מאמיניה. במקום הקשר הדתי האמיץ הקודם באה האדישות הדתית, והשרוי במצב נפשי כזה מוצא דבר טבעי ופשוט לעצמו ללכת עם הזרם, כלומר, להצטרף במקרה של ספק לדת הרוב. דבר זה מביא תקלה לא רק לדת היהודית, כי אם לכל דתי-המעוטים.

על השאלה דנו בה כל כך הרבה בזמן האחרון,²¹³ אם נשואי-התערובות מביאים הפסד מועט או מרובה ליהדות, יש להשיב תשובה די ברורה, על סמך הדוגמה של אוסטריה. מן הראוי להטעים, כי נשואי-התערובות כשהם לעצמם אינם גוררים אוריהם הפסד של אוכלוסים. היהודי הבא בנשואי-תערובות יכול גם לאחר נשואיו להיות יהודי ולחנך את ילדיו ביהדות. אולם באופן אמצעי גורמים נשואי התערובות הפסד:

1. על ידי שהם משמשים לפרקים יסוד לצד היהודי לעזוב את היהדות לפני הנשואין או לאחריהם.

2. על ידי שלא מחצית הילדים הנולדים מנשואי-התערובות מחזיקה בדת היהודית, כי אם חלק הרבה יותר קטן מזה.

באיזו מדה גוררים אחריהם נשואי-התערובות את המרת-הדת או את עזיבת הדת היהודית, אין אנו יודעים ברור. מקרים אלה של המרת-הדת ושל עזיבת הדת היהודית הם חלק אורגני מכל מקרי השמדות והיציאה מן היהדות ורק בשמן הכולל הזה הוא ניתן לתפיסה סטטיסטית. לעומת זה אנו יכולים לעשות חשבון לשמדות וליציאה מן היהדות של הילדים הנולדים מנשואי-תערובות לפי הידיעות המובאות לעיל על דתם של ילדי-התערובות הנמצאים אצל אבותיהם. בפרוסיה החזיקו בשנת 1910 23,67% של הילדים האלה ביהדות. מכין שלפי ההשערה הטבעית היתה מחצית הילדים האלה ראויה להחזיק ביהדות, הרי יש כאן הפסד של 26,33%. אולם למעשה מספר זה הוא עוד יותר גובה. קודם כל, משום שכמה מן הילדים עוזבים את היהדות גם לאחר צאתם מבית-האב. שנית, עוזבים על פי הרוב הילדים אחר כך את היהדות, בכל מקום שהצד היהודי, אביהם או אמם, ממירים את דתם לאחר הנשואין (ונשואי-התערובות פוסקים כבר להיות נשואים מסוג זה). יש לחשוב, כי לא יותר מ-10% של כל הילדים הנולדים מנשואי-התערובות נשארים נאמנים ליהדות בקביעות.

לפי זה אפשר לקבוע את מדת-הפסדה של היהדות בפרוסיה בדרך זו: הילדים שנולדו חיים מנשואי-תערובות היו בשנת 1926 14,09% מן הילדים שנולדו חיים מנשואים יהודיים. לכאורה, היה החצי מהם, כלומר, 7,05%, צריך ליפול בחלקה של היהדות. אולם למעשה נופלים בחלקה, כפי שהוכח, רק 10% מן הסך הכולל, כלומר 1,41%. ההפסד הנגרם ליהדות הוא באופן כזה 5,64%. מספר הלידות של היהודים בפרוסיה שהובא לעיל, שבו נכללים גם מחצית הנולדים מנשואי-תערובות, טעון על סמך זה חסור על 5,64%, כלומר ביחס של 100: 93,36.

במספרים מוחלטים יתואר החשבון לגבי פרוסיה לשנת 1926 בופן כזה:

ילדים שנולדו חיים מנשואים יהודיים 4259

" פסולים " " מאם יהודית 298

" " " מנשואי תערובות 600

מאלה היה צריך ליפול בחלקה של היהדות ^1/₂ = 300

____________

4857

על פי זה היה צריך להיות אחוז הלידות אצל היהודים בפרוסיה 12,02, אולם למעשה נשארים בקביעות ביהדות לא מחצית הילדים שנולדו מנשואי-תערובות (300 =), כי אם 10% (60 =). הסך הכולל של הנולדים חיים הנשארים ביהדות הוא, איפוא, רק 4617 ואחוז הלידות 11,43.

לפי המספרים האלה יש, כמובן, מן ההגזמה בפי האומרים, כי נשואי-התערובות בפרוסיה הם הסכנה הגדולה ביותר למצב אוכלוסי-היהודים במדינה. מומנטים אחרים, למשל, השאיפה המכוונת למעוט מספר הילדים, יש לה מבחינה זו ערך הרבה יותר גדול. אולם הואיל והלידות אצל היהודים בפרוסיה הן גם בלי זה מועטות, יש חשיבות יתירה להתמעטות נוספת של האוכלוסים בעקב נשואי-התערובות. מלבד זה יש לנשואי-התערובות – באופן דומה להמרת-הדת – ערך רב בתור סימן לתופעה כללית, כלומר, להתרופפות רגש השתוף היהודי בכלל;נשואי-התערובות יכולים להתפשט רק במקום שהתרופפות זו הכשירה בשבילם את הקרקע. יש בהם רק משום סיום הפרוצס, שהתחיל עם הריסת כתלי-הגיתו והשתתפות היהודים בתרבות-סביבתם. מבחינה זו משמשת שכיחות נשואי-התערובות אמצעי לבחינת מדת טמיעתם של היהודים בכלל.

6. השפעת נשואי התערובות על ההרכב הגזעי של היהודים

נשואי-התערובות יש להם ערך לא רק בשביל מספרם הכמותי של היהודים, כי אם גם בשביל הרכבם הגזעי. יש להסביר את זה על פי דוגמאות ממדינת פרוסיה. בפרוסיה נולדו בשנת 1926 מנשואין יהודיים 4259 ילדים חיים, מנשואי-תערובות 600 ילדים. אם נניח ש-10% מהם נשארים ביהדות, הרי יש להסיק מזה, כי 60 מילדי ישראל, כלומר, 1,4%, יש בהם למחצה תערובת דם זר. נוסף על זה עוד חלק ידוע (שאינו ניתן, כמובן, להקבע באופן סטטיסטי) מ-298 הילדים שנולדו שלא בנשואין, אשר אביהם הוא נוצרי. אם נניח, כי כן הדבר גבי מחציתם של הילדים הללו, יצא לנו, כי 4,05% מכל הילדים הנולדים ליהודים יש בהם דם נוצרי למחצה. חדירת-דם זר לגוּפה של היהדות מוכרחה לשנות באופן קבוע את תרכבתה הגזעית. למעשה אנו מוצאים מיום ליום יותר “טפוסים זרים” בקרב היהודים, כלומר, טפוסים הנבדלים על פי סימניהם הגופניים מהמוני היהודים והדומים לטפוסי-האוכלוסים הנוצריים שבסביבתם. בה במדה שתהליך זה של קליטת דם זר ילך ויתמיד, יתרבה מספר הטפוסים הזרים האלה. אם במשך כל דור תקלוט היהדות 4% של דם זר, לא יהיה אחרי דורות אחדים אף יהודי באותה מדינה שיהיה נקי מתערובת זו לגמרי.

אמנם אפשר לומר, כי מספר האנשים בעלי תערובת דם יהודי הנכנסים לנצרות (על ידי נשואי-התערובות, זרע פסול והמרת הדת) עוד יותר גדול מן התערובת הנוצרית הבאה ליהדות, לפי המספר המוחלט זה ודאי נכון; אולם הואיל ומספר הילדים שנולדו לנוצרים בפרוסיה הגיע בשנת 1926 ל-750.000 כלומר, 150 פעם יותר מן היהודים, יש לקליטת הדם היהודי לגוף הנצרות ערך כל כך מועט, עד שהוא בטל מאליו ואין לו למעשה כל חשיבות, כמו שבתורת-הפיסיקה אין למעשה כל חשיבות, כמו שבתורת-הפיסיקה אין למעשה שום חשיבות לכח המושך מצד גוף קטן מאד לגבי גוף גדול, אף על פי שלהלכה אנו יודעים, כי הגופים יש להם כח מושך הדדי. בזמן שבין 1000 מילדי היהודים היו 41 בני תערובת דם זר, היה בין 1000 ילדים נוצריים בפרוסיה רק ילד אחד (או יותר נכון 0,09%) בן תערובת דם יהודי. לכל היותר יש למצוא אולי בכרכים אחדים, אשר שם מספר היהודים בין האוכלוסים מרובה ביותר ואשר שם מקרי נשואי-התערובות והמרת-הדת ויחסי מין מחוץ לנשואין שכיחים ביותר, סימני השפעה גזעית ניכרת של היהודים על הנוצרים. ברלין, למשל, היו מכלל 38481 ילדים חיים שנולדו בה בשנת 1925 342 ילדים מנשואי-תערובות בין יהודים ונוצרים, שנפלו באופן ממוצע ב-90%=בערך 300 לנצרות. אם נוסיף עליהם חלק מ-8590 הילדים שנולדו מחוץ לנשואין לאמהות נוצריות ואת מקרי המרת-הדת של היהודים, יעלה אחוז תערובת-הדם היהודי בגוף הנצרות בערך לשני אחוזים. אחוז זה הוא כבר דבר ניכר. החדירה הגזעית ההדדית שבין יהודים לנוצרים גורמת להתדמות עולה ומתקדמת של הטפוסים ולטשטוש התחומים הגזעיים שבין ישראל לעמים.

פרק שנים עשר: הגירושין

מארצות אחדות יש מספרים סטטיסטיים על הגירושין לפי הדתות. לצערנו חסרות בכל מקום ידיעות על המספר הכללי של הזוגות הנשואים אצל היהודים ואצל בלתי-יהודים. רק לגבי המבורג ידוע מספר זה. שם היו ב-1 לדצמבר 1925

3797 זוגות של יהודים

601 זוג עם בעל יהודי ואשה לא יהודית

400 זוגות עם בעל לא יהודי ואשה יהודית

247084 זוגות של לא יהודים.

בשנת 1926 נתגרשו בהמבורג:

20 = 0,53 של כל הזוגות היהוּדיים

10 = " 1,66 של כל נשואי-התערובות עם בעל יהודי

7 = " 1,75 של כל נשואי-התערובות עם אשה יהודית

2057 = " 0,83 מכעל הנשואין של לא יהודים.

שכיחות הגירושין היא, איפוא, יותר מועטת גבי הנשואין היהודיים הטהורים, גבי נשואי-התערובות הם יותר שכיחים מאשר גבי הנשואין של לא יהודים. אין כל ספק, כי הסבה לשכיחותם היתירה של גירושין גבי נשואי-התערובות היא האפשרות היותר מרובה של קונפליקטים, הנגרמים על ידי ההפרשים בשייכותם הדתית של המתחתנים.²¹⁴ יש גם להביא בחשבון, כי בנשואי התערובות גיל המתחתנים הוא על פי רוב יותר צעיר מאשר בנשואין היהודיים, ולפי הנסיון הגירושין יותר שכיחים גבי נשואין צעירים מאשר גבי נשואין הקיימים זמן מרובה.

במדינות, שאין בידינו חשבון על מספר הזוגות הנשואים בהן, יכולים רק להביע את היחס שבין מספר הגירושין אצל היהודים והנוצרים ובין מספר האוכלוסים היהודיים והנוצריים במדינה ולקבל מתוך זה מושג כללי ובלתי מדויק כל צרכו על שכיחות הגירושין. השיטה המקובלת על פי הרוב להשוות את מספר הנשואין ואת מספר הגירושין החלים בכל שנה אין בה עדי להספיק לנו דיעות יותר מדויקות מאלו, כי אם, להפך, פחות מדויקות, הואיל ואין מקרי-הגירושין מצטמצמים בנשואין החדשים, כי אם מתפשטים על כל הנשואין הקיימים, ביחוד עלולה ההשואה בין הגירושין והנשואין החלים באותה תקופה להביא אותנו לידי השקפה מוטעת, במקרה שנשואין מסוג ידוע, למשל, נשואי-התערובות אצל היהודים, הולכים ורבים יותר משאר סוגי-הנשואין ונמצא שמספר הנשואין של השנה האחרונה אינו משמש יותר מספר ממוצע של הנשואין במשך שתים או שלש עשרות השנים האחרונות.

בפרוסיה היו בשנת 1926 מספר הגירושין אצל היהודים 1,21% מכלל כל הגירושין במדינה, כלומר, באחוז קצת יותר גבוה מחלקם בכלל האוכלוסים (1,06). באם קרוב לודאי, כי אם נביא בחשבון את התחלקות הגילים ביהדות ונקבע את היחס שבין מספר הגירושין ומספר הנישואין הקיימים, יצא, כי מספר הגירושין אצל היהודים הוא, להפך, יותר קטן מאשר אצל הנוצרים. ולכאורה, היו הגירושין צריכים להיות יותר שכיחים אצל היהודים, כי הרי ברובם המכריע יושבים היהודים בכרכים, אשר בהם מספר הגירושין יותר גדול בכלל מאשר בערי השדה ובכפרים. הנה, למשל, הסִטוי (Ehebruch) ששמש בשנת 1926 סבה ל-46% מכל מקרי הגירושין, משמש סבה לגירושין בכפרים רק לעתים רחוקות מאד. מכל מקרי-הגירושין מחמת סטוי חל על הכפרים רק 10,7%, בזמן שמספר האוכלוסים היושבים בקהלות כפריות (בנות אוכלוסים פחות מ-2000) היה 33,75%.

בברלין היה אחוז היהודים בין המתגרשים:

בשנת 1924 2,93%

" 1925 "2,66

כלומר, פחות מחלקם בין האולגוסים (4,30%).

הסבות שגרמו לגירושין היו ביחס אחוזי:

על פי זה אין הפרש חשוב בין היהודים והנוצרים בנוגע לסבות הגירושין; רק הסטוי שכיח אצל הגברים היהודיים קצת יותר מאשר אצל הגברים הנוצריים, ולעומת זה הוא פחות שכיח אצל הנשים היהודיות מאשר אצל הנשים הנוצריות.

אם נציג את הגירושין של שנת 1925 לעומת הנשואין של אותה שנה יחולו על כל 100

נשואין יהודיים 17,3, מקרי גירושין

נשואי-תערובות יהודיים-נוצריים 16,3 " "

" " נוצריים-יהודיים 23,6 " "

נשואין נוצריים 22,4 " "

בהתאם למה שנאמר קשה להסיק איזו שהן מסקנות על שכיחות הגירושין גבי נשואי-תערובות ביחס לנשואין יהודיים. כדאי רק לשים לב אל העובדה, כי מספר הגירושין בנשואי תערובות של בעל יהודי קרוב יותר אל מספר הגירושין גבי נשואין יהודיים ומספר הגירושין בנשואי תערובות של אשה יהודית קרוב יותר אל מספר הגירושין גבי הנשואין הנוצריים. מזה יש להסיק את המסקנה, כי הבעל משפיע על תכונת הנשואין והתהוותם יותר מן האשה.

באונגריה היו מקרי גירושין גבי נשואין יהודיים²¹⁵

בשנת 1921 521 = 8,4% מכל הגירושין בכלל

" 1922 636 = "8,6 " " "

" 1923 620 = "8,9 " " "

" 1924 575 = "9,4 " " "

" 1925 552 = "9,6 " " "

" 1926 610 = "10,4 " " "

אחוז הגירושין היה, איפוא, אצל היהודים גדול יותר מכפי חלקם בין האוכלוסים (5,9). הסבה לדבר היא, כי הם מרוכזים בערים וביחוד בבודפשט, אשר שם מקרי הגירושין בכלל שכיחים יותר מאשר בערי השדה. יש להוכח בZה, אם נסתכל במקרי הגירושין בבודפשט לחוד.

358 מקרי הגירושין שהיו כאן אצל היהודים בשנת 1297 הם 21,8% מכלל 1645 מקרי הגירושין בכלל שהיו באותה שנה, בזמן שאחוז היהודים באוכלוסי-העיר היה 21,6. נמצא שאחוז הגירושין כמעט שהתאים לאחוז היהודים בקרב האוכלוסים. היחס באונגריה ובבבודפשט משמש תמונה מקבילה ליחס הקיים בפרוסיה ובברלין.

בורשה היו בשנת1925 מכלל 360 מקרי גירושין 143 מקרי גירושין של יהודים, דהיינו 39,7%, בזמן שחלקם של היהודים בקרב האוכלוסים היה רק 33,1%. בשנת 1926 היה חלקם של היהודים בגירושין 37,3%, ובשנת 1927 – 39,1%. על כל אופן כשבאים להתחקות על סבות הרבוי היחסי של הגירושין אצל היהודים צריך להביא בחשבון, כי בפולין, כמו גם בארצות אחרות שבהן יש השפעה מכריעה לכנסיה הרתולית, קיימים חומרות מרובות וסייגים לגירושין בשביל הקתוליים, בשעה שגבי היהודים הם מן הדברים הקלים ביותר.

בלטביה אנו יודעים את מספר המתגרשים שבין היהודים ובין שאר האוכלוסים על יסוד מפקד העם של שנת 1925. מספר הגברים המתגרשים היה 94. מספר הנשים המתגרשות – 232. אחוז היהודים בקרב האוכלוסים היה באותה שנה 5,2, ולעומת זה היה אחוז היהודים בין כל

הגברים המתגרשים 3,8%

הנשים המתגרשות "5,7

הגברים והנשים יחד "

מכאן יש להסיק, כי הגירושין שכיחים אצל היהודים לערך באותה מדה עצמה כמו אצל הנוצרים, אולם הגברים הגרושים היהודים נושאים להם נשים במהירות כמו אצל הנוצרים, אולם הגברים הגרושים היהודים נושאים להם נשים במהירות יתרה מן הנוצרים ואז אינם מופיעים יותר בסטטיסטיקה בתור מתגרשים.

בטשכוסלובקיה היה חלקם של היהודים (לפי הדת) בכל מקרי-הגירושין והפרדות-הנשואין במשך השנים 1927–1923 3,1%, כלומר, קצת יותר מחלקם בתוך אוכלוסי המדינה (2,6).

 

רשימת התמונות    🔗

I. היהודים ושכניהם בימי קדם    🔗

1. מלך ארם וסופרו מסנג’ירלי (סוריה הצפונית), 750 שנה בקירוב לפסה“נ. תבליט, במוזיאון ע”ש פרידריך קיסר, ברלין.

2 ו-3) אנשי-מלחמה חתיים מתל-חלב בארם-נהרים הצפונית (מתגליות הברון אופנהים בהיכל המלך קַסָּרָא). תבליטים, בלוּבר שבפריז (צוירו בידי גרטרודה שמואל).

4. איש מלחמה מסנג’ירלי (סוריה הצפונית). תבליט, במוזיאון ע"ש פרידריך קיסר, ברלין.

5. צירים מִרֶתֶן (סוריה הצפונית) מביאים אֶשכָֹר לפרעה. ציור-קיר מתוך קברו של שֶבֶכֶטפ בקַרנָך, המאה הט“ו לפסה”נ.

6. שבויים סוריים בתבליט אשר במדינת-הבּוּ (סמוך לקרנך של מצרים), 1350 שנה בקירוב לפסה"נ (צלום המחבר).

7. אשורנזירפל מלך אשור, מאחוריו-מלאך. מחורבות נמרוד, המאה הט' לפסה“נ. תבליט, במוזיאון ע”ש פרידריך קיסר, ברלין.

8. שבויים מעמי-הים (אי-כפתור). מתבליט פרעה שִתִּי הראשון בקרנך, המאה הי“ג לפסה”נ.

9. ציר יהוא, מלך ישראל, לפני שַלמַנאֶסֶר. מחדוּדית-שלמנאסר השחורה אשר במוזיאון הבריטי. (צלום המחבר).

10. תמונה מוגדלת של הציר המשתחוה מתמונה 9.

11. פוֹרטרט מן הארון של נער בן פאיוּם (מצרים תחתית), המאה הראשונה לסה"נ. האוריגינל במוזיאון המטריפולי לאמנות, ניויורק.

12. נער ספרדי מירושלים, לפי ציור-שמן מאת א. ש. שור (שימו לב לדמיון אל תמונה 11!).

II. טיפוסים בבליים    🔗

א. מארם-נהרים

13א וב) יהודי מבגדד, הוריו ממוסל, מראה הפנים וצדם.

14א וב) נערה יהודית מבגדד, מראה הפנים וצדם.

15א וב) יהודיה מבגדד, הוריה מגנר בצפון ארם-נהרים, מראה הפנים ןצדם (צלומי המחבר).

16) יהודי מבגדד.

17) יהודיה ממוסל (צלום המחבר).

ב. מפרס

18א וב) יהודי משירס, מראה הפנים וצדם.

19א וב) יהודי מאיספהאן, מראה הפנים וצדם (צלומי המחבר).

20א וב) יהודי ממֶגֶ’ד (עֵרב כוזי), מראה הפנים וצדם.

21א וב) שתי עלמות יהודיות מפרס, מראה הפנים וצדם (צלום המחבר).

22) שתי עלמות יהודיות מפרס, מראה הפנים.

23) שתי עלמות יהודיות מפרס, מראה הפנים (צלומי המחבר).

ג. יהודים ילידי פקיעין (צפון ארץ-ישראל)

24א וב) יהודי מפקיעין, מראה הפנים וצדם (צלום המחבר).

25א וב) יהודיה מפקיעין, מראה הפנים וצדם (צלום המחבר). קובץ 31 מהתחלה

III. טיפוסים ספרדיים    🔗

א. מסלוניקי

26) יהודי ספרדי.

27) יהודי ספרדי (ערב אירופי צפוני) (צלומי המחבר).

28) יהודיה ספרדית.

29) יהודיה ספרדית

ב. מסוריה ואסיה הקטנה

30א וב) יהודי מאלכסנדריתה (סוריה), מראה הפנים ןצדם.

31א וב) יהודיה ספרדית מאוּרפא (סוריה הצפונית).

32א וב) יהודיה בפרדית מאורפה (בתה של 31) (צלומי המחבר).

33א וב) יהודי ספרדי מאיזמיר (ערב של קדמת-אסיה).

34א וב) יהודי ספרדי מחלב.

35א וב) יהודי ספרדי מחלב (צלומי המחבר).

ג. ממצרים

36) רב ספרדי ממצרים.

ד. מארץ-ישראל

37) נערה ספרדית מירושלים (לפי ציור-שמן מאת א. ש. שור).

38א וב) שתי נערות ספרדיות מירושלים (צלומי המחבר ).

ה. ממארוקו

39א וב) יהודי מִפֶז.

40א וב) שלש נערות יהודיות ממארוקו (צלומי המחבר בירושלים).

41א וב) שתי נערות יהודיות ממארוקו (צלומי המחבר).

IV. טיפוסים אשכנזיים    🔗

א. ממזרח אירופה

42א וב) יהודי מפולין (צלום המחבר).

43) יהודי מרוסיה.

44) יהודי מפולין (ערב חזק מסביבות ים התיכון) צלומי המחבר).

45) יהודי מרוסיה (לפי ציור-שמן).

46) יהודי מרוסיה.

47) רב מרוסיה. (46 ו47 לפי תמונות ב«פוֹרברטס» הניויורקי).

48א וב) יהודי מרוסיה (ערב מסביבות ים התיכון) (צלום המחבר).

49א וב) יהודיה מרוסיה (שימו לב לטיפוס ה«יאפאני»!) (צלום המחבר).

50א וב) יהודי מליטה.

51) יהודי מליטה (ערב מסביבות ים התיכון).

52) יהודי מרוסיה (ערב מסביבות ים התיכון).

53) יהודי מרוסיה (53–51 צלומי המחבר).

54) יהודיה מפולין (לפי תמונה ב«פורברטס» הניויורקי).

ב. מגרמניה

55א וב) יהודי מברלין (צלום המחבר).

56א וב) יהודי מבאדן.

57א וב) יהודי מברונשויג.

58) יהודיה מפרנקיה עלית (ערב אירופי-צפוני).

59) יהודיה מברלין (צלומי המחבר).

60) פרופ' אלברט אינשטין (ערב מסביבות ים התיכון). (מתוך הלכסיקון היהודי כרך ב).

ג. מאנגליה

61) לורד רידינג, לשעבר: משנה למלך בהודו.

62) סיר הרברט סמואל (61 ו62 מתוך הלכסיקון היהודי, כרך ד וה).

ד. מארץ-ישראל

63א וב) יהודיה, ילידת ירושלים, אביה ספרדי, אמה אשכנזית.

64) יהודיה, ילידת ארץ-ישראל, ההורים מרוסיה.

65א וב) יהודית אשכנזית, ילידת ירושלים. האב מרוסיה, האם מצפת (צלומי המחבר).

ה. מארצות-הברית

66) יהודי מניויורק, הוריו מגליציה.

67) יהודי מניויורק, אחיו של 66 (ערב מסביבות ים התיכון).

V. טפוסי-יהודים מיוחדים    🔗

א. יהודים מתימן (ערב הדרומית)

68א וב) תימנים (אב ובנו).

69א וב) תימני.

70א וב) תימני.

71) מורה תימני עם ילדים תימניים.

72א וב) נערה תימנית.

73) נערה תימנית.

74) תימני (צלומי המחבר).

ב. יהודים מקַוְקז

75א וב) יהודי מדאגיסטן (באטוּם).

76א וב) יהודי מדאגיסטן (דֶרְבֶּנְט)

77) יהודי מדאגיסטן (דרבנט).

78) יהודי מאֵריואן (ארמניה).

79) שתי נערות מגרוזיה.

80א וב) יהודיה קורדית מטיפליס.

81 א וב) יהודי מטיפליס (צלומי המחבר).

ג. יהודי בוכארה

82א וב) יהודי מעיר בוכארה.

83א וב) יהודי מסמרקנד.

84א וב) יהודי מטאשקנט.

85א וב) שתי נשים יהודיות מבוכארה.

86) שתי נערות יהודיות מטאשקנט.

87א וב) אשה מעיר בוכארה (ערב מונגולי; שימו לב לעצמות-הלחי הבולטות!) (צלומי המחבר).

VI. עמי קדמת אסיה ודרום אירופה    🔗

88א וב) ערבי מושלמי מארץ-ישראל.

89א וב) נערה ערבית מושלמית מארץ-ישראל.

90א וב) ערבי מושלמי מארץ-ישראל.

91) בדוי מעבר-הירדן.

92) רבי מושלמי מארץ-ישראל (ירידה זקופה של אחורי הראש).

93) ערבי עירוני מעבר-הירדן.

94) בדוי זקן מבאר-שבע (דרום ארץ-ישראל) (צלומי המחבר).

95) ערבי עירוני מעבר-הירדן.

96) ערבי נוצרי מסוריה.

97) ערבי נוצרי מסוריה.

98) פרסי מטיהירן (ראש הוזירים לשעבר).

99א וב) תורכי מדיארבכיר (מדבר תורכית וקורדית; צלום המחבר).

100א וב) ארמני.

101א וב) ארמני.

102א וב) ארמני (צלומי המחבר).

103) איטלקית.

104) אשה מניאפולי

VII. כתות יהודיות-למחצה    🔗

105) שומרוני משכם.

106) כהן שומרוני משכם.

107) אשה שומרונית משכם (105, 106 ו107 – צלומי ה. שפידבום, ורשה).

108) נערה שומרונית משכם.

109) ילדי קראים בסימפרוֹפוֹל (קרים).

110א וב) פַלַשי מדמביאה (חבש).

111א וב) פלשי מלאסטה (חבש) (צלומי המחבר).

112) פלשי מפֶנג’ה (חבש).

113) פלשי מכֵלֶסַר (חבש) (צלומי המחבר).

114) זקן מ«בני ישראל», צולם באחמדנגר (הודו) בשנת 1896 (אביו של מר י. י. שמשון בבומביי, שהמחבר מחזיק לו תודה על מתנת תמונה זו ושתים הבאות אחריה).

115) שתי נשים מ«בני ישראל», צולם בבומביי בשנת 1906.

116) חתן וכלה מ«בני ישראל», צולם בקראשי בשנת 1928.