אוֹתוֹ בֹּקֶר הָיְתָה שׁוּלָה הַקְּטַנָּה מְאֻשָּׁרָה מְאֹד: דּוֹדָתָהּ הֵבִיאָה לָהּ בְּמַתָּנָה דַּג-זָהָב קָטָן בְּצִנְצֶנֶת עֲגֻלָּה. יָשְׁבָה שׁוּלָה עַל יַד הַשֻּׁלְחָן וְהִבִּיטָה בַּהֲנָאָה רַבָּה עַל הַדָּג הַנֶּחְמָד הַשּׂוֹחֶה בַּמָּיִם. הִיא דִּבְּרָה אֵלָיו דְּבָרִים טוֹבִים:
“יִהְיֶה טוֹב לְךָ פֹּה, חֲבִיבִי: כָּל יוֹם אַחֲלִיף אֶת הַמַּיִם וְאֶתֵּן לְךָ אֹכֶל טָעִים”.
דַּג הַזָּהָב שָׁמַע אֶת הַדְּבָרִים הַנְּעִימִים וְעָנָה בְּעֶצֶב:
"תּוֹדָה רַבָּה לָךְ! אַךְ צַר לִי הַמָּקוֹם פֹּה. אָנָּא, הָבִיאִי אוֹתִי אֶל הַבְּרֵכָה.
“לֹא, לֹא!” קָרְאָה שׁוּלָה, “נָעִים לִי כָּל כָּךְ לְהַבִּיט אֵלֶיךָ”.
“הֵן תּוּכְלִי לְהַבִּיט אֵלַי גַּם בִּהְיוֹתִי בַּבְּרֵכָה!” הִתְחַנֵּן דַּג הַזָּהָב, “פֹּה מְשַׁעֲמֵם כָּל כָּךְ!”
“הַאִם אֲנִי מְשַׁעֲמֶמֶת?” נֶעֶלְבָה שׁוּלָה.
“חַס וְשָׁלוֹם! אֵין אַתְּ מְשַׁעֲמֶמֶת כְּלָל, אַךְ לִי טוֹב לִהְיוֹת בֵּין חֲבֵרִים – דָּגִים. כְּלוּם הָיִית רוֹצָה לִהְיוֹת תָּמִיד לְבַדֵּךְ, בְּלִי חֲבֵרוֹת?”
שׁוּלָה מָצְאָה שֶׁדִּבְרֵי דַּג הַזָּהָב נְכוֹנִים, אַךְ לֹא רָצְתָה לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתוֹ.
וְהַדָּג הַמִּסְכֵּן נִשְׁאַר בַּצִּנְצֶנֶת.
אַחֲרֵי אֲרֻחַת הַצָּהֳרַיִם שָׁכְבָה שׁוּלָה לִישׁוֹן. וְהִנֵּה חָלְמָה, שֶׁהַדָּג הַקָּטָן קָפַץ מִתּוֹךְ הַצִּנְצֶנֶת וְהוּא מְפַרְפֵּר וְקוֹרֵא לְעֶזְרָה.
שׁוּלָה נִתְעוֹרְרָה מִתּוֹךְ פַּחַד וְקָפְצָה אֶל הַשֻּׁלְחָן. הִיא מָצְאָה אָמְנָם אֶת דַּג-הַזָּהָב בַּמַּיִם, אַךְ נִדְמֶה הָיָה לָהּ, כִּי הוּא בּוֹכֶה.
רְגָעִים אֲחָדִים עָמְדָה שׁוּלָה וְחָשְׁבָה.
אַחַר כָּךְ לָקְחָה בְּיָדֶיהָ אֶת הַצִּנְצֶנֶת, יָצְאָה בְּחִפָּזוֹן אֶל הַגַּן וְעֵרְתָה אֶת הַמַּיִם יַחַד עִם דַּג הַזָּהָב לְתוֹךְ הַבְּרֵכָה.
בִּן רֶגַע נִתְעָרֵב הַדָּג בֵּין חֲבֵרָיו וּלְשׁוּלָה נִדְמָה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ:
“בְּרוּכָה תִּהְיִי, שׁוּלָה!”
הַפַּעַם הָיְתָה שׁוּלָה מְאֻשָּׁרָה שִׁבְעָתָיִם.