זֶה שָׁלשׁ שָׁנִים נוֹסַעַת זִיוָה עִם אִמָּהּ לִרְחַבְיָה לְחָדְשֵׁי הַקַּיִץ. בָּאַכְסַנְיָה, שֶׁבָּהּ גָּרָה זִיוָה, יֵשׁ לָהּ יְדִידָה וּשְׁמָהּ חַכְמֹנֶת. זוֹהִי חֲתוּלָה אֲפוּרָה וְיָפָה וְעוֹרָהּ חָלָק כִּקְטִיפָה. זִיוָה הִתְוַדְּעָה אֵלֶיהָ עוֹד בִּהְיוֹתָהּ בַּת שָׁלשׁ. אָז הָיְתָה הַחֲתוּלָה קְטַנָּה מְאֹד וְנֶחְמָדָה מְאֹד. אֶת הַשֵּׁם “חַכְמֹנֶת” נָתְנָה לָהּ זִיוָה, כִּי חָשְׁבָה אוֹתָהּ לַחֲכָמָה מְאֹד.
קַיִץ יָפֶה בִּלְּתָה אָז זִיוָה. חֲבֵרוֹת לְשַׂחֵק עִמָּהֶן לֹא הָיוּ בָּאַכְסַנְיָה. וְהַחֲבֵרָה הַיְחִידָה וְהָאֲהוּבָה עָלֶיהָ הָיְתָה חַכְמֹנֶת. כַּמָּה יָפֶה הָיוּ מְשַׂחֲקוֹת יָחַד! זִיוָה הָיְתָה לוֹקַחַת חוּט, קוֹשֶׁרֶת אֵלָיו חֲתִיכַת בַּד כֵּהֶה וּמוֹבִילָה אוֹתוֹ לְאַט עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. חַכְמֹנֶת אוֹרֶבֶת מֵהַפִּנָּה לַבַּד הַכֵּהֶה, מִצְטַדֶּדֶת, מִתְגַבֶּנֶת וּמִתְנַפֶּלֶת פִּתְאֹם עַל הַבַּד. אָז מוֹשֶׁכֶת זִיוָה אֶת הַחוּט, מִתְגַּלְגֶּלֶת מִצְּחוֹק וְהַמִּשְׂחָק מַתְחִיל שׁוּב.
מִי זֶה אוֹמֵר, שֶׁלַּחֲתוּלִים אֵין זִכָּרוֹן? אֵין זֶה נָכוֹן. הִנֵּה לְחַכְמֹנֶת יֵשׁ זִכָּרוֹן נִפְלָא. בְּבוֹא זִיוָה לְאַחַר שָׁנָה, הִכִּירָה אוֹתָהּ חַכְמֹנֶת מִיָּד וּמֵרֹב שִׂמְחָה הִתְחִילָה לְהִתְחַכֵּךְ לְרַגְלֶיהָ וְלִנְהֹם נְהִימוֹת חִבָּה.
אַךְ חַכְמֹנֶת נִשְׁתַּנְּתָה קְצָת. הִיא נֶעֶשְׂתָה רְצִינִית וְאֵינָהּ מְחַבֶּבֶת עוֹד אֶת מִשְׂחַק הַחֶבֶל וְהַבָּד. מִתְהַלֶּכֶת הִיא בְּנַחַת וְאוֹהֶבֶת מְאֹד לְטַפֵּס עַל בִּרְכֵּי זִיוָה. וּבְשָׁעָה שֶׁזִּיוָה מְלַטֶּפֶת אוֹתָהּ וּמְדַגְדֶּגֶת אוֹתָהּ בְּצַוָּארָהּ, עוֹצֶמֶת הִיא אֶת עֵינֶיהָ מֵרֹב נַחַת וְנוֹהֶמֶת בַּחֲשַׁאי:
“אַ, כַּמָּה טוֹב!”
בְּשָׁעָה שֶׁזִּיוָה יוֹשֶׁבֶת לֶאֱכֹל, מִיָּד בָּאָה חַכְמֹנֶת וְיוֹשֶׁבֶת בְּנִמּוּס עַל יָדָהּ. רַק מִזְּמַן לִזְמַן הִיא שׁוֹלַחַת אֶת כַּף רַגְלָהּ וְנוֹגַעַת בְּזִיוָה נְגִיעָה רַכָּה, רַכָּה כְּאוֹמֶרֶת: “זִיוָה, אַל תִּשְׁכָּחִינִי! אַף אֲנִי נֶפֶשׁ חַיָּה וְרוֹצָה לֶאֱכֹל”. לֹא, עַד עַכְשָׁו לֹא הִשְׁתַּעַמְמָה זִיוָה בִּרְחַבְיָה. אוּלָם הַפַּעַם, בְּבוֹא זִיוָה לִרְחַבְיָה בַּשְּׁלִישִׁית, לֹא יָצְאָה חַכְמֹנֶת לִקְרָאתָהּ. זִיוָה הִתְפַּלְּאָה מְאֹד וְהָלְכָה לְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ בֶּחָצֵר וּבַגָּן. “אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת אֶת חַכְמֹנֶת?” שָׁאֲלָה אוֹתָהּ בַּעֲלַת הָאַכְסַנְיָה, “אֵינֶנָּהּ עוֹד”. “אֵיךְ זֶה? אַיֶּהָ?” שָׁאֲלָה זִיוָה בְּפָחַד. “הִיא נֶעֶלְמָה עוֹד בַּחֹרֶף”, הֵשִׁיבָה בַּעֲלַת הָאַכְסַנְיָה, “יוֹם אֶחָד יָצְאָה מִן הֶחָצֵר וְעַד הַיּוֹם לֹא שָׁבָה. חֲתוּלָה נֶחְמָדָה הָיְתָה זוֹ”. זִיוָה שָׁמְעָה אֶת הַבְּשׂוֹרָה הָרָעָה וְעֵינֶיהָ זָלְגוּ דְמָעוֹת. הַשָּׁנָה אֵין לָהּ חֲבֵרָה לְזִיוָה הַמִּסְכֵּנָה, חֲבָל!