יַלְדָּה חֲמוּדָה מְאֹד הִיא עֶדְנָה. בַּת צְחוֹק מְרַחֶפֶת תָּמִיד עַל שְׂפָתֶיהָ. בְּלֶחְיָהּ הַיְמָנִית יֵשׁ לָהּ גּוּמָה קְטַנָּה מְלֵאָה עַל כָּל גְּדוֹתֶיהָ חֵן וָנֹעַם. מִשְּׁתֵּי עֵינֶיהָ הַכְּחֻלּוֹת שׁוֹפְעוֹת קַרְנֵי אוֹרָהּ וְשַׁלְוָה. כָּל מִי שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ אֲפִילוּ קֶרֶן אַחַת, מִיָּד הוּא נַעֲשֶׂה שָׁלֵו וָנוֹחַ, אִם גַּם הָיָה כּוֹעֵס וְנִרְגָּז. עֶדְנָה מִתְפַּלְּאָה לִרְאוֹת אֲנָשִׁים כּוֹעֲסִים. “כַּמָּה אֵינָם יָפִים אוֹתָהּ שָׁעָה!” מְהַרְהֶרֶת עֶדְנָה.
גַּם הִיא כּוֹעֶסֶת לִפְעָמִים עַל אָחִיהָ, הָאוֹהֵב לְהַרְגִּיז אוֹתָהּ; אַךְ בְּכָל פַּעַם שֶׁהִיא בָּאָה לִידֵי כַּעַס, הִיא מִצְטָעֶרֶת מְאֹד.
וּלְעֶדְנָה דּוֹד וּשְׁמוֹ מֵאִיר. הַדּוֹד מֵאִיר טוֹב לֵב הוּא וְאֵינֶנּוּ כּוֹעֵס אַף פָּעַם.
“הַכַּעַס הוּא מַחֲלָה”, אוֹמֵר תָּמִיד הַדּוֹד מֵאִיר, “וְצָרִיךְ לְהִתְרַפֵּא מִמַּחֲלָה זוֹ”.
“דּוֹד”, אָמְרָה לוֹ עֶדְנָה פַּעַם, “אוּלַי יוֹדֵעַ אַתָּה תְּרוּפָה כְּנֶגֶד הַכַּעַס”?
“יוֹדֵעַ אֲנִי”, אָמַר הַדּוֹד מֵאִיר בְּבַת-צְחוֹק טוֹבָה, “אִם תַּרְגִּישִׁי שֶׁאַתְּ מַתְחִילָה לִכְעֹס, לַחֲשִׁי מִיָּד שָׁלשׁ פְּעָמִים אֶת הַפָּסוּק הַזֶּה: ‘אָדָם כָּעוּס הֲרֵיהוּ מָאוּס’. וְאִם עֲדַיִן אַתְּ כּוֹעֶסֶת, מִשְׁכִי בִּתְנוּךְ אָזְנֵךְ הַיְמָנִית פַּעַם וּפַעֲמַיִם וְשָׁלשׁ וְהַכַּעַס יַחֲלֹף כָּלִיל”.
הָעֵצָה הַזֹּאת מָצְאָה חֵן בְּעֵינֵי עֶדְנָה וְהִיא הִשְׁתַּמְּשָׁה בָּהּ הַרְבֵּה פְּעָמִים בְּהַצְלָחָה.
יוֹם אֶחָד הִרְגִּיזָה אוֹתָהּ חֲבֶרְתָּהּ רִנָּה. מִיָּד הִשְׁתַּמְּשָׁה עֶדְנָה בַּעֲצַת הַדּוֹד וּפָנֶיהָ אוֹרוּ בִּן רֶגַע.
“מָה אַתְּ לוֹחֶשֶׁת וּמַדּוּעַ אַתְּ מוֹשֶׁכֶת בְּאָזְנֵךְ?” שָׁאֲלָה אוֹתָהּ רִנָּה.
סִפְּרָה לָהּ עֶדְנָה עַל תְּרוּפַת הַדּוֹד. מָצְאָה הַתְּרוּפָה חֵן גַּם בְּעֵינֵי רִנָּה וְאַף הִיא הִתְחִילָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ. מֵאָז אֵין שְׁתֵּי הַיְלָדוֹת כּוֹעֲסוֹת כִּמְעַט כְּלָל, אַךְ אֵין הֵן מְגַלּוֹת אֶת סוֹדָן לַאֲחֵרִים. רַק לִי לְבַדִּי סִפְּרוּ הַיְלָדוֹת עַל הַתְּרוּפָה וְאַף אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לִפְעָמִים וְהִיא מְבִיאָה לִי תּוֹעֶלֶת.
אוּלַי תִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהּ גַּם אַתֶּם, יְלָדִים?
נַסּוּ נָא!