שָׁבוּעַ יָמִים אַחַר הַפּוּרִים הוֹשִׁיבָה הָאֵם אֶת הַתַּרְנְגֹלֶת הַדּוֹגֶרֶת עַל חֲמֵשׁ-עֶשְׂרֵה בֵּיצִים, שֶׁהֵבִיא הָאָב מִמִּקְוֶה יִשְׂרָאֵל. הִיא לָקְחָה תֵּבַת עֵץ, רִפְּדָה אוֹתָהּ בְּתֶבֶן וְשָׂמָה אוֹתָהּ בְּתוֹךְ הַלּוּל, הַמֻּקָּף רֶשֶׁת מִכָּל צָד. אַךְ בְּטֶרֶם הוֹשִׁיבָה אֶת הַדּוֹגֶרֶת עַל הַבֵּיצִים, אִבְּקָה אוֹתָהּ בְּאַבְקַת תַּרְנְגֹלוֹת.
“אִמָּא, לָמָּה אַתְּ שָׂמָה עָלֶיהָ פּוּדְרָה?” שָׁאַל בְּנָהּ רְאוּבֵן, יֶלֶד בֵּן שֵׁשׁ, הַלּוֹמֵד כְּבָר בִּמְכִינָה א' “הֲגַם אֶת הַתַּרְנְגֹלוֹת מְפַדְּרִים, כְּמוֹ אֶת הַיְלָדִים הַקְּטַנִּים?”
“לֹא פּוּדְרָה הִיא זוֹ”, בֵּאֲרָה לוֹ הָאֵם, “אֶלָּא אֲבָקָה, הָאֲבָקָה הַזֹּאת שׁוֹמֶרֶת עַל הַתַּרְנְגֹלֶת מִפְּנֵי הַמַּכָּה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל מִצְרָיִם”.
“מַה הִיא הַמַּכָּה הַזֹּאת?” שָׁאֲלָה עָפְרָה, יַלְדָּה כְּבַת חָמֵשׁ.
“אֲנִי יוֹדֵעַ מַה הִיא”, הִצְטַחֵק רְאוּבֵן, “הַמּוֹרֶה סִפֵּר לָנוּ. משֶׁה רַבֵּנוּ הִכָּה אֶת מִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְהַמַּכָּה הַשְּׁלִישִׁית הִיא… כִּנִּים”.
“הֵן יְכֹלוֹת לִמְשֹׁךְ לַיָּם”, אִם אֵין נוֹתְנִים “לְהִסְתָּלֵק”, "הֵעִירָה שׁוּלַמִּית, יַלְדָּה כְּבַת שָׁלשׁ, שֶׁלֹּא יָכְלָה לְבַטֵּא עֲדַיִן אֶת הָאוֹת “רֵישׁ”.
“כֵּן, כֵּן”, צָחֲקָה הָאֵם. “חַיּוֹת קְטַנּוֹת אֵלּוּ מְבִיאוֹת עַל הַתַּרְנְגֹלוֹת מַחֲלוֹת וְלִפְעָמִים גַּם מָוֶת. הַתַּרְנְגֹלוֹת עוֹשׂוֹת לָהֶן לִפְעָמִים אַמְבַּטְיוֹת שֶׁל חוֹל. הִנֵּה, הַבִּיטוּ, יְלָדִים: שָׁם שׁוֹפֶכֶת עַל עַצְמָהּ הַתַּרְנְגֹלֶת הַלְּבָנָה חוֹל. הִיא מִתְאַבֶּקֶת וּמִתְנַקָּה. מִי שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת בָּרִיא צָרִיךְ לִהְיוֹת נָקִי”.
“וּמָתַי יֵצְאוּ אֶפְרֹחִים קְטַנִּים?” שָׁאַל רְאוּבֵן.
“בְּעוֹד שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת,” עָנְתָה הָאֵם וְקָרְאָה אַחֲרֶיהָ אֶת הַיְלָדִים, שֶׁלֹּא לְהַפְחִיד אֶת הַדּוֹגֶרֶת. יוֹם יוֹם הָיָה רְאוּבֵן הוֹלֵךְ לַלּוּל לִרְאוֹת, אִם יָצְאוּ כְּבָר אֶפְרֹחִים, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמַע מִפִּי אִמּוֹ, כִּי הַתַּרְנְגֹלֶת דּוֹגֶרֶת עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. אוּלָם הוּא שָׁכַח אֶת מִסְפַּר הַיָּמִים וְגַם הַזְּמַן אָרַךְ לוֹ מְאֹד. נִדְמָה לוֹ, כִּי עָבַר כְּבָר יוֹתֵר מֵחֹדֶשׁ יָמִים. גַּם עָפְרָה וְשׁוּלַמִּית הָיוּ נִגָּשׁוֹת לִרְאוֹת, אִם יֶשְׁנָם כְּבָר אֶפְרֹחִים, אַךְ לֹא רָאוּ כְּלוּם. כְּשֶׁהָיְתָה הַדּוֹגֶרֶת יוֹרֶדֶת בִּצְוָחָה וּבְרַעַשׁ פַּעַם בַּיּוֹם לֶאֱכֹל, הָיוּ הַיְלָדִים רוֹאִים אֶת הַבֵּיצִים וְהִנֵּה אֵינָן לְבָנוֹת כְּבָרִאשׁוֹנָה, כִּי אִם חוּמוֹת קְצָת. הַיְלָדִים חָשְׁבוּ, כִּי הַבֵּיצִים מְקֻלְקָלוֹת הֵן.
וְהִנֵּה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל חוֹל הַמּוֹעֵד פֶּסַח, כְּשֶׁנִּכְנַס רְאוּבֵן לַלּוּל, שָׁמַע צִיּוּץ חַלָּשׁ: “פִּי-פִּי-פִּי!” הוּא הִתְבּוֹנֵן וְרָאָה רֹאשׁ קָטָן מֵצִיץ מִבֵּין נוֹצוֹת הַכָּנָף שֶׁל הַדּוֹגֶרֶת. הוּא קָפַץ מִשִּׂמְחָה וְרָץ הַבַּיְתָה בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת:
“אִמָּא, אִמָּא! כְּבָר יֵשׁ אֶפְרֹחִים!”
הָאֵם, עָפְרָה וְשׁוּלַמִּית מִהֲרוּ אֶל הַלּוּל. וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר: רָאשֵׁי אֶפְרֹחִים קְטַנִּים מְצִיצִים מִבֵּין כַּנְפֵי הַדּוֹגֶרֶת.
עָפְרָה מָחֲאָה כַּף וְקָרְאָה בְּצָהֳלָה:
“הוֹי, הוֹי! אֶפְרֹחִים נֶחְמָדִים”.
גַּם שׁוּלַמִּית הַקְּטַנָּה קָרְאָה בְּהִתְרַגְּשׁוּת:
“הוֹי, הוֹי! אֶפְלֹחִים קְטַנְטַנִּים!”
“אִמָּא!” אָמַר רְאוּבֵן, “נִקַּח אֶת הָאֶפְרֹחִים וְנַכְנִיס אוֹתָם הַבַּיְתָה, פֹּה נוֹשֶׁבֶת רוּחַ”.
“כֵּן, כֵּן!” קָרְאוּ הַיְלָדוֹת, “נִקַּח אוֹתָם הַבַּיְתָה”.
“לֹא, יְלָדִים”, אָמְרָה הָאֵם, “לָאֶפְרֹחִים טוֹב לִהְיוֹת תַּחַת כַּנְפֵי אִמָּם, הִיא תְּחַמֵּם אוֹתָם”.
“וְאֹכֶל?” שָׁאֲלָה שׁוּלַמִּית, “וַדַּאי לְעֵבִים הַמִּסְכֵּנִים!”
“לֹא”, אָמְרָה הָאֵם, “אֵין הֵם רְעֵבִים עַכְשָׁו. הֵם אָכְלוּ מִתּוֹךְ הַבֵּיצָה. עַד מָחָר אֵין הֵם צְרִיכִים לֶאֱכֹל כְּלוּם”.
“כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמָן?” אָמְרָה עָפְרָה בִּדְאָגָה, “וְהֵם לֹא יָמוּתוּ בָּרָעָב?”
“לֹא יָמוּתוּ. מָחָר נִתֵּן לָהֶם לֶאֱכֹל”.
“וּמַה הֵם אוֹכְלִים? חָלָב?” חָקְרָה שׁוּלַמִּית.
“לֹא חָלָב, כִּי אִם חָלָב חָמוּץ וְגַם פֵּרוּרֵי בֵּיצָה קָשָׁה. צָרִיךְ לְהָכִין לָהֶם גַּם מְעַט זִפְזִיף וּמְעַט גְּרִיסֵי פֶּחָמִים”.
הַיְלָדִים פָּעֲרוּ פֶּה בְּתִמָּהוֹן.
“אִמָּא, אַתְּ אוֹמֶרֶת זֹאת בִּצְחוֹק?”
“לֹא, חָלִילָה!” אָמְרָה הָאֵם בִּרְצִינוּת, “אֱמֶת הַדָּבָר. הִנֵּה תִּרְאוּ מָחָר”.
הָאֵם לָקְחָה תֵּבָה אַחֶרֶת וְהֵכִינָה מָקוֹם חָדָשׁ לַדּוֹגֶרֶת, לְאַחַר שֶׁתִּתְבַּקַּעְנָה כָּל הַבֵּיצִים. אֶת הַקְּלִפּוֹת שֶׁל הַבֵּיצִים הַמְבֻקָּעוֹת זָרְקָה לְתוֹךְ פַּךְ הָאַשְׁפָּה.
בְּכִלְיוֹן-עֵינַיִם חִכּוּ הַיְלָדִים לְיוֹם הַמָּחֳרָת. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר הֵאִיצוּ בְּאִמָּם, שֶׁתְּמַהֵר לְהַאֲכִיל אֶת הָאֶפְרֹחִים. הָאֵם הֶעֱבִירָה אֶת כָּל חֲמִשָּׁה עָשָׂר הָאֶפְרֹחִים לַתֵּבָה הַשְּׁנִיָּה וְנָתְנָה לָהֶם לֶאֱכֹל: מְעַט חָלָב חָמוּץ, מְעַט פֵּרוּרֵי בֵּיצָה וְגַם מְעַט חָצָץ.
הַיְלָדִים צָהֲלוּ מִשִּׂמְחָה וּבֵרְכוּ אֶת הָאֶפְרֹחִים וְאֶת הַדּוֹגֶרֶת בְּ“מַזָּל טוֹב”. לְאַט, לְאַט גָּדְלוּ הָאֶפְרֹחִים וְהַיְלָדִים עָזְרוּ לְיַד אִמָּם לְהַאֲכִילָם וּלְהַשְׁקוֹתָם. הַבֵּן הָיָה הוֹלֵךְ אֶל אַחַד הַבִּנְיָנִים וּמְבַקֵּשׁ מֵאֵת הַפּוֹעֲלִים מְעַט זִיפְזִיף בִּשְׁבִיל הָאֶפְרֹחִים שֶׁלּוֹ. עָפְרָה הָיְתָה תּוֹלֶשֶׁת מֵהַגִּנָּה עָלִים שֶׁל חַסָּה וּמְבִיאָה לַדּוֹגֶרֶת וּלְאֶפְרֹחִים. וְשׁוּלַמִּית הַקְּטַנָּה הָיְתָה מַשְׁאִירָה מְעַט מֵהַבֵּיצָה שֶׁל אֲרֻחַת הַבֹּקֶר וְנוֹתֶנֶת אַף הִיא לָאֶפְרֹחִים. הָאֶפְרֹחִים הָיוּ אוֹכְלִים מִידֵי הַיְלָדִים וּלְשִׂמְחַת הַיְלָדִים לֹא הָיָה קֵץ.