שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל גָּדִי לִלְמֹד בִּמְכִינָה א', כְּבָר יָדַע לִכְתֹּב אֶת שְׁמוֹ. גָּדִי הָיָה שָׂמֵחַ מְאֹד עַל יְדִיעָתוֹ זֹאת וְהָיָה כּוֹתֵב כָּל הַיָּמִים אֶת שְׁמוֹ בְּאוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת וּמְאִירוֹת עֵינַיִם בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּרְאָה לוֹ חָלָק. הוּא קָנָה מַחְבֶּרֶת מְיֻחֶדֶת וְכָתַב בָּהּ פָּנִים וְאָחוֹר אֶת שְׁמוֹ; וְעוֹד מִלִּים שֶׁצֵּרַף מֵהָאוֹתִיּוֹת שֶׁל שְׁמוֹ: “דָּג, גָּד, גְּדִי, דָּגִי, דַּגְדֵּג”. אוּלָם עֹנֶג מְיֻחָד גָּרְמָה לוֹ כְּתִיבַת שְׁמוֹ “גָּדִי”. לְפִי דַּעְתּוֹ הָיָה זֶה הַשֵּׁם הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם וְהוּא הִתְגָּאָה בּוֹ מְאֹד. הוּא בִּקֵּשׁ מֵאִמּוֹ, שֶׁתִּרְקֹם אֶת שְׁמוֹ הַיָּפֶה הַזֶּה עַל הַמִּמְחָטוֹת שֶׁלּוֹ, עַל תִּיק הָאֹכֶל וְעַל כָּל מַה שֶׁשַּׁיָּךְ לוֹ.
יוֹם אֶחָד רָאֲתָה הַמּוֹרָה אֶת גָּדִי עוֹמֵד לוֹ עַל יַד הַקִּיר שֶׁבְּמִסְדְּרוֹן בֵּית-הַסֵּפֶר וְכוֹתֵב בִּשְׁקִידָה רַבָּה אֶת הַשֵּׁם “גָּדִי” בְּעֶפְרוֹנוֹת צֶבַע.
“גָּדִי, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?” גָּעֲרָה בּוֹ הַמּוֹרָה, “מַדּוּעַ אַתָּה מְלַכְלֵךְ אֶת הַקִּיר?”
גָּדִי הִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ הַמְּתֻלְתָּל וְנָתַן בַּמּוֹרָה אֶת שְׁתֵּי עֵינָיו הַגְּדוֹלוֹת: “מְלַכְלֵךְ?” שָׁאַל כִּמְעַט נֶעֱלָב, “הֲרֵי אֲנִי כּוֹתֵב אֶת שְׁמִי בִּצְבָעִים! הַאֵין שְׁמִי יָפֶה?”
“שִׁמְךָ יָפֶה מְאֹד”, הֵשִׁיבָה הַמּוֹרָה, “אַךְ הַשֵּׁם הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר, אִם הוּא נִכְתָּב עַל גַּבֵּי הַקִּירוֹת, הֲרֵיהוּ מְלַכְלֵךְ אוֹתָם. הַקִּירוֹת צְרִיכִים לִהְיוֹת נְקִיִּים מִכָּל כְּתָב שֶׁהוּא”.
“וְעַל קִירוֹת הַבָּתִּים שֶׁבָּרְחוֹב מֻתָּר לִכְתֹּב?” חָקַר גָּדִי.
“אָסוּר!” אָמְרָה הַמּוֹרָה. “יֵשׁ לוּחוֹת מְיֻחָדִים לְהוֹדָעוֹת, לְפִתְקָאוֹת וּלְמוֹדָעוֹת”.
“וּמַדּוּעַ עוֹשִׂים כָּךְ הַגְּדוֹלִים?” הוֹסִיף גְּדָי לִשְׁאֹל, “עַל כָּל הַקִּירוֹת שֶׁבָּרְחוֹבוֹת יֵשׁ כְּתָבוֹת וּפִתְקָאוֹת וְשֵׁמוֹת”.
“לְדַאֲבוֹנִי”, אָמְרָה הַמּוֹרָה, “יֵשׁ אֲנָשִׁים הָעוֹשִׂים מַה שֶּׁאָסוּר. אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה נִקְרָאִים עֲבַרְיָנִים. אִם הֵם נִתְפָּסִים בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, הֵם נִתְבָּעִים לְדִין וְנֶעֱנָשִׁים”.
“בְּאֵיזֶה עֹנֶשׁ עוֹנְשִׁים אוֹתָם?” שָׁאַל גָּדִי. “בְּעֹנֶשׁ כֶּסֶף”, אָמְרָה הַמּוֹרָה, “אַךְ לִפְעָמִים מוֹשִׁיבִים אוֹתָם בְּבֵית-הַסֹּהַר”. גָּדִי הִרְהֵר רֶגַע וְשָׁאָל: “הַאִם גַּם אֲנִי אֲקַבֵּל עֹנֶשׁ?” “כְּמוּבָן!” עָנְתָה הַמּוֹרָה וְהֶעֱמִידָה פָּנִים קָשִׁים. “אֵיזֶה עֹנֶשׁ?” שָׁאַל גָּדִי בְּפָחַד. אָמְרָה לוֹ הַמּוֹרָה: “עָלֶיךָ לָלֶכֶת מִיָּד אֶל הַשַּׁמָּשׁ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מַיִם וַחֲתִיכַת בַּד נָקִי. אַחַר תַּעֲמֹד וּתְנַקֶּה הֵיטֵב אֶת הַקִּיר”.
גָּדִי שָׂמַח מְאֹד עַל הָעֹנֶשׁ הַקַּל שֶׁהוּטַל עָלָיו וְרָץ מִיָּד אֶל הַשַּׁמָּשׁ. עַד מְהֵרָה הֵבִיא מַיִם וַחֲתִיכַת בַּד וְעָמַד לְנַקּוֹת אֶת שְׁמוֹ. לְאָשְׁרוֹ הָיָה הַקִּיר צָבוּעַ בְּצֶבַע שֶׁמֶן טוֹב וְלָכֵן לֹא נִשְׁאַר עָלָיו שׁוּם סִמָּן.
לְאַחַר שֶׁגָּמַר גָּדִי לְנַקּוֹת, אָמְרָה לוֹ הַמּוֹרָה:
“טוֹב שֶׁלֹּא נִשְׁאַר סִמָּן; אַחֶרֶת הָיָה צֹרֶךְ לִצְבֹּעַ אֶת הַמָּקוֹם הַמְלֻכְלָךְ מֵחָדָשׁ; זֶה הָיָה עוֹלֶה לְהוֹרֶיךָ בְּכֶסֶף רָב”. “אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, גְּבִרְתִּי”, אָמַר גָּדִי, “וּמוֹדֶה לָהּ עַל הָעֹנֶשׁ הַקַּל שֶׁהֵטִילָה עָלָי”.
“סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיךָ”, אָמְרָה הַמּוֹרָה וְלִטְּפָה בְּחִבָּה אֶת רֹאשׁ הַיֶּלֶד, “וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תּוֹסִיף לַעֲשׂוֹת כֵּן”.