בְּאַחַד הָרְחוֹבוֹת הַצְּדָדִיִּים מְשַׂחֲקִים יְלָדִים וִילָדוֹת בְּכַדּוּר-יָד לָבָן. מִתְרוֹצְצִים הֵם אָנֶה וָאָנָה לִתְפֹּשׂ אֶת הַכַּדּוּר, הַקּוֹפֵץ וּמִשְׁתּוֹבֵב כְּמוֹהֶם. הַרְבֵּה מֶרֶץ וְהִתְלַהֲבוּת מַשְׁקִיעִים הַיְלָדִים בְּמִשְׂחָקָם וְאֵינָם רוֹאִים דָּבָר לִפְנֵיהֶם, חוּץ מֵהַכַּדּוּר הַנִּכְסָף. נִשְׁמָעוֹת קְרִיאוֹת זֵרוּז וּנְזִיפוֹת מִתּוֹךְ מְשׁוּבָה וְצָהֳלָה:
“תְּפֹס! תְּפֹס!”
“זָרִיז כְּצָב!”
“אֵין כָּמוֹךָ!”
“צִפּוֹר עֹפֶרֶת!”
“אֵלָי! אֵלָי!”
הָאָרֶץ נִבְקַעַת לְקוֹלָם.
עַל הַמִּדְרָכָה עוֹבֶרֶת יַלְדָּה, בַּת גִּילָם שֶׁל הַמְשַׂחֲקִים. הִיא דּוֹחֶפֶת לְפָנֶיהָ עֶגְלַת-יְלָדִים יְשָׁנָה וּבָהּ חֲבִילַת לְבָנִים. הַיַּלְדָּה מְמַהֶרֶת: עָלֶיהָ לְהָבִיא אֶת חֲבִילַת הַלְּבָנִים לַמַּעְגִּילָה שֶׁל אָבִיהָ. עוֹזֶרֶת הִיא לוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְאֵין לָהּ פְּנָאי. אַךְ הִנֵּה שׁוֹמַעַת הַיַּלְדָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת יְלָדִים. הִיא עוֹמֶדֶת תַּחְתֶּיהָ וּמַבִּיטָה בְּקִנְאָה אֶל הַיְלָדִים הַמְשַׂחֲקִים. נַפְשָׁהּ יוֹצֵאת לַמִּשְׂחָק. מַה טּוֹב הָיָה לְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם וּלְשַׂחֵק רְגָעִים אֲחָדִים. לוּ הָיָה הַכַּדּוּר בְּיָדָהּ, הָיְתָה מַרְאָה בּוֹ נִפְלָאוֹת.
הִיא סוֹמֶכֶת אֶת הָעֲגָלָה לַגָּדֵר, פּוֹנָה אֶל הַיְלָדִים וְקוֹרֵאת בְּקוֹל מִתְחַנֵּן וְתוֹבֵעַ גַּם יָחַד:
“גַּם אֲנִי רוֹצָה לְשַׂחֵק!”
אַךְ קוֹלָהּ כְּקוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר. אֵין שׁוֹמֵעַ לָהּ מֵאֵת הַיְלָדִים. הֵם רָצִים עַל יָדָהּ, נוֹגְעִים בָּהּ אֲפִילוּ בְּרוּצָם, אַךְ אֵינָם מַרְגִּישִׁים בָּהּ, כְּאֵלּוּ הָיְתָה עַמּוּד שֶׁל חַשְׁמַל. וְהִנֵּה נִתְגַּלְגֵּל הַכַּדּוּר לַמִּדְרָכָה; וּכְאִלוּ רָצָה לַעֲשׂוֹת נַחַת-רוּחַ לַיַּלְדָּה הַמִּסְכֵּנָה, קָפַץ וְיָרַד לְתוֹךְ הָעֲגָלָה. הַיַּלְדָּה הוֹצִיאָה אֶת הַכַּדּוּר, הִשְׁהֲתָה אוֹתוֹ בְּיָדֶיהָ וְהִסְתַּכְּלָה בּוֹ בְּחִבָּה. אַךְ מִיָּד קָפַץ אַחַד הַיְלָדִים, הוֹצִיא אֶת הַכַּדּוּר מִיָּדֶיהָ וְזָרַק אוֹתוֹ לַחֲבֵרָיו.
הַיַּלְדָּה נִשְׁאָרָה עוֹמֶדֶת בְּיָדַיִם פְּשׁוּטוֹת וּמִפִּיהָ פָּרְצָה צְעָקָה: “גַּם אֲנִי רוֹצָה לְשַׂחֵק!”
אַךְ אִישׁ לֹא שָׁעָה אֵלֶיהָ וְאֶל צַעֲקָתָהּ.
וְיַלְדָּה אַחַת, שֶׁנִּתְקְלָה בָּהּ בְּרוּצָהּ, נָזְפָה בָּהּ: “זוּזִי מִכַּאן! הִתְיַצְּבָה לָהּ פֹּה עִם עֲגָלָהּ!”
לֵב הַיַּלְדָּה הִתְכַּוֵּץ בְּקִרְבָּהּ. מַדּוּעַ אֵין הַיְלָדִים מְצָרְפִים אוֹתָהּ לְמִשְׂחָקָם? הַאִם בִּגְלַל הָעֲגָלָה? וּמְלֵאַת צַעַר תָפְשָׂה הַיַּלְדָּה אֶת הָעֲגָלָה, דָּחֲפָה אוֹתָהּ לְפָנֶיהָ בְּכַעַס וְהִתְרַחֲקָה מִשָּׁם בְּחִפָּזוֹן, כְּשֶׁהִיא מְמַלְמֶלֶת לְעַצְמָהּ מִתּוֹךְ דְּמָעוֹת: “גַּם אֲנִי רוֹצָה לְשַׂחֵק! גַּם אָנִי…”