הידיעה על הריאוֹרגַניזציה של המשטרה המעוּלה [ז’נדרמריה] אי-אפשר שלאי תעשׂה רוֹשם קשה מאין כּמוֹהוּ. עוֹד לא הוּברר למדי עד כּמה קיבּלה כּבר ריאוֹרגניזציה זוֹ צוּרה מסוּימת, שאינה העשׂוּיה להשתנוֹת; איננוּ יוֹדעים גם מתי ואיך תצא הריאוֹרגניזציה לפוֹעל. ואוּלם מכּל הידיעוֹת שנתפּרסמוּ עד עתה, אין כּל ספק שלפנינוּ לא ענין אדמיניסטרטיבי-בּיוּרוֹקרטי אלא ענין מדיני בּהחלט. בּין אם הוּגד הדבר בּפירוּש וּבין אם לא הוּגד, הרי התוֹצאה המעשׂית של הסידוּר החדש היא הוֹצאת היהוּדים (חוּץ ממעטים יוֹצאים מן הכּלל) משוּרוֹת המשטרה המעוּלה והעברתם למשטרה הרגילה, בּעוֹד שלמשטרה המעוּלה, אוֹ ה“בּולשת” בּלשוֹן הפּקוּדה יִוָצרוּ שני גדוּדים – גדוּד ערבי לארץ-ישׂראל וּגדוּד צֶ’רקֶסי לעבר-הירדן.
שאלת הגדוּד, אשר על ידי הריאוֹרגניזציה של המשטרה הוֹעלתה על הפּרק בּאוֹפן פּתאוֹמי וּבצוּרה כּה חריפה וּבלתי מוּצדקת, מעסיקה זה שנים את דעת הקהל העברי. בּשוּרוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית יש לרעיוֹן הגדוּד גם תוֹמכים נלהבים וגם מתנגדים לא פּחוֹת נלהבים. ואוּלם אף מתנגדי הגדוּד לא הכחישוּ מעוֹלם, כּי אם זקוּק מישהוּ בּארצנוּ להגנה מיוּחדת וּמאוּמצת, הרי אלה דוקא היהוּדים, כּיון שעד עתה אירעוּ מקרי התנפּלוּת מזוּינת בּתוֹך האר אך ורק עליהם. איש לא שכח עוֹד את מאוֹרעוֹת יפוֹ וירוּשלים. וּבכל זאת התגבּרוּ רוּבּם של הציוֹנים על עצמם ועל זכרוֹן הימים ההם; הציוֹנים בּרוּבּם היוּ נכוֹנים להערוֹת את נפשם לקראת הסכּנה של התנפּלוּת חדשה גם בּלי הגנה מיוּחדת – וּבלבד שלא ידבּק בּהתישבוּתנוּ אף שמץ כּל שהוּא מאָפיוֹ של כּיבּוּש צבאי, וּבלבד שלא נכניס חוֹמר שׂריפה חדש לאתמוֹספירה של ארץ-ישׂראל. וּבעד הסתלקוּתה זוֹ של התנוּעה הציוֹנית מתביעוֹתיה, אשר עלתה לה בּהתאמצוּת כּה גדוֹלה, היא היתה רשאית לקווֹת, כּי הממשלה לא תנהג לפּחוֹת איפָה ואיפָה בּשאלה זוֹ. היתה לה הצדקה לחשוֹב כּי הממשלה לא תעשׂה מעשׂה, שאינוֹ יכוֹל להיראוֹת בּעיני הישוּב והתנוּעה הציוֹנית כּוּלה אלא כּמסַכּן את מצבם, מקפּח את זכוּיוֹתיהם וּפוֹגע בּכבוֹדם.
לפני ממשלה אובּיֶקטיבית, שאינה יוֹדעת משׂוֹא פּנים, – ואחרת לא תצוּיר ממשלה בּארץ מנדט – היוּ שתי דרכים בּיצירת כּוֹחוֹת ההגנה על הארץ: סידוּר הגנה מיוּחדת על אלה שמצבם מסוּכּן יוֹתר, זאת אוֹמרת על היהוּדים, אוֹ זַ’נדרמֶריה שאין בּה הפלָיה בּין יהוּדים וערבים, אלא היא משטרה טֶריטוֹריאלית של הממשלה בּעלת המנדט ושל תוֹשבי הארץ. ואם לא הלכה הממשלה בּאחת משתי הדרכים הללוֹ, והיא יוֹצרת ז’נדרמֶריה אך מתוֹך חלק אחד של תוֹשבי ארץ-ישׂראל, ודוקא מקרב אוֹתוֹ החלק החזק בּיוֹתר הן בּכמוּתוֹ והן בּכוֹחוֹ, ואשר מתוֹכוֹ פּרצוּ לא פּעם מעשׂים כּה אגרֶסיביים כּלפי המיעוּט, הרי זאת אוֹמרת, כּי אבדוּ לממשלה חוּש המידה ורגש הצדק והיא הלכה בּדרך המתנגדת לאוֹתן ההתחַיבוּיוֹת הבּין-לאוּמיוֹת, אשר אנגליה נטלה על עצמה.
כּל הישוּב כּוּלוֹ, כּל התנוּעה הציוֹנית, וכל היהדוּת הנוֹשׂאת את נפשה בּתקוה לארץ-ישׂראל, יראוּ בּ“גדוּד הערבי” מכּה קשה לתנוּעתנוּ וסכּנה ישרה לעבוֹדתנוּ בּארץ.
ב' אדר תרפ"ו (16.2.1926)