אַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית.
גֶּשֶׁם. בּוֹדֵד וְעָמֹק.
“חֲצוֹת” לְתַקֵּן הוּא הוֹלֵךְ? –
כָּל צַעַד לוֹ עֹמֶק שֶׁל לַיְלָה,
בְּדִידוּת לוֹ שֶׁל לֵב – –
אֵלֶיךָ, גִּשְׁמִי, אֶלָּוֶה אֱלֵי בֹּקֶר:
חַלּוֹנוֹת אֲפֵלִים – אַךְ אַתָּה זִהוֹרָם.
עֲצוּמוֹת הָעֵינַיִם – אַךְ אַתָּה חֲלוֹמָן.
יְלָדִים יְשֵׁנִים – אַךְ אַתָּה מִלְמוּלָם.
אֲפוּרִים הַיָּמִים – אַךְ אַתָּה שַׁבַּתָּם.
אֲדָמָה, אֲדָמָה, עֲיֵפַת אִמָּהוּת,
זְרָעִים, הַכָּלִים אֶל תְּמוּרָה –
גֹּלּוּ הַלַּיְלָה מֵעַל הָעֵינַיִם!
פְּתַח שַׁעַר, הַבֹּקֶר, לַחֶסֶד,
לַגֶּשֶׁם
כִּי בָּא! –
ירושלים, טבת תש"ד