“תֵּלֵךְ, יַלְדִּי, תֵּלֵךְ. הַדֶּלֶת הֵן פְּתוּחָה” –

אֲנִי מַפְלִיג מֵאוֹר הַבַּיִת וְהוֹלֵךְ.

“אַל-נָא תִּירָא: אֲנִי דוֹבֶרֶת עוֹד אִתְּךָ” –

מִסּוֹף הָאֲפֵלָה הִבְהִיק זִיו חִיּוּכֵךְ.

אָז רַד הָאֹפֶל בִּי, הַפַּחַד הָרִאשׁוֹן.

וְאַךְ הַקּוֹל שִׁדֵּל: “אֲנִי אִתְּךָ דּוֹבְרָה”.

נִפְלָא הָיָה לָשׁוּב. “פָּחַדְתָּ, טִפְּשׁוֹן?” –

וְעַל פָּנַיִךְ עֶצֶב רַךְ וְאוֹר-הַמְּנוֹרָה.

מֵאֹפֶל יוֹם אֶקְרָא עַתָּה: דַּלְתִּי פְּתוּחָה.

הֲבָא-קוֹלִי אֵלַיִךְ, אִמָּא, אִם יָבוֹא?

מֵאוֹר בֵּיתֵךְ הָגְלֵית, הִפְלַגְתְּ בַּחֲשֵׁכָה –

וַאֲנִי לָךְ אוֹר בֵּיתִי זָרַעְתִּי וְזִיווֹ.

כָּמוֹךְ רָצִיתִי קְרֹא הַיּוֹם: תֵּלְכִי, אִמִּי,

אֲנִי דוֹבֵר אֵלַיִךְ, עוֹד דּוֹבֵר.

לוּ בָּא אֵלַי הֵד צַעֲדֵךְ מִתּוֹךְ הַדְּמִי –

אֵלָיו יוֹמִי קַשּׁוּב, אֵלָיו הַלַּיְלָה עֵר.

אדר תש"ג