הוּעַם גּוֹלָן. שׁוֹבָךְ נִפְתַּח.

מַשַּׁק כְּנָפַיִם – וּמַטָּח.

מֵעַל לַגַּג וְלָאִילָן

יוֹנִים יָצְאוּ לְטִיּוּלָן.

עַל הַמִּרְפֶּסֶת הֵן חָגוֹת;

לִשְׂדֵה-אַסְפֶּסֶת מַפְלִיגוֹת.

וְאַתְּ, כָּעֶרֶב, מַבִיטָה:

יוֹנִים אַיָּן? אֵי הַכִּתָּה?

וּכְבָר חוֹזְרוֹת הֵן, מַהְגּוֹת.

סוֹקְרוֹת שָׁבְכָן מֵעַל גַּגּוֹת.

פִּתְאֹם, בִּזְנִיק צַהֲלוּלִי

צָלְלוּ בִּנְהַר הָאַפְלוּלִית.

וְהַדְּמָמָה בִּקְצֵה זַלְזַל

תִּרְעַד, גּוֹזָל וַדַּאי, גּוֹזָל.

“הוּא לֹא יָעוּף? לְבַד נִשְׁאַר?” –

עֵינֵךְ רוֹחֶמֶת בּוֹ תִּגְעַר.

עוֹלוֹת יוֹנִים אָבְדוּ, צָפוֹת.

אוֹפְלוֹת כְּנָפַיִם וְרָפוֹת.

דִּדָּה גוֹזָל אֶל הַשּׁוֹבָךְ.

לְזַלְזַלִּי רַק לֹא רָוַח.

שבט תש"י