אֱלֹהִים לֹא נִסַּנִי. לֹא אָמַרְתִּי: הִנְּנִי!
לֹא בָּנִיתִי מִזְבֵּחַ. עֵצִים לֹא עָרַכְתִּי.
וּבְנִי, יְחִידִי, שֶׁאָהַבְתִּי, חָשַׂכְתִּי –
עַל הַמִּזְבַּחַ. מִמַּעַל לָעֵצִים.
מַאֲכֶלֶת לָקַחַת – יָדִי לֹא שָׁלַחְתִּי.
לֹא קוֹל. לֹא מַרְאֶה. לֹא מַלְאָךְ וְלֹא שֶׂה.
וְעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִמַּעַל לָעֵצִים –
בְּנִי.
שׁבוּעָה לֹא שָׁמַעְתִּי: “אַרְבֶּה אֶת זַרְעֶךָ.”
וְחוֹל וְכוֹכָב לֹא הָיוּ לְעֵדִים…
הֲקוֹם עוֹד תָּקוּם מֵעַל הַמִּזְבַּחַ
וְהָלַכְנוֹ יַחְדָּו, בְּנִי?! – –
תשי"ב